אילת השחר/גיטין/ג/א
חד אתי בעל ומערער ופסיל לי', ופירש"י דאוקי חד נגד חד. ובפנ"י וכן בחי' מרן רי"ז הקשו דמכאן משמע דאין נאמנות מיוחדת לבעל אלא דאוקי חד כנגד חד, ולקמן דף ט' ע"א מבואר בגמ' דלבעל יש נאמנות לערער, ומדברי שניהם יוצא חילוק בין חשש לשמה לחשש דמזוייף דלטענת מזוייף נאמן הבעל מדין מיוחד, ולדברי מרן רי"ז הוא בגירושין מדין בעל השטר, ובממון גם מדין בעל הממון וגם מדין בעל השטר, משא"כ בלשמה דאין להבעל נאמנות יותר מאשר כל אחד רק נאמן להכחיש את השליח מדין אוקי חד להדי חד.
ויש לעיין במאי דקאמר לקמן דף ט' אילימא ערער חד והאמר ר' יוחנן אין ערער פחות משניים וכו' אלא ערער דבעל, ובפשטות הא דאין חד נאמן לערער הוא כיון דחזקה דלא חציף לזייף שטר וזה הוכחה דאינו מזוייף כמש"כ כאן רש"י, א"כ מאי מייתי מר' יוחנן, דר' יוחנן הא קאי גם בא' שמוחזק לן שאביו כהן ואם יצא קול שהוא בן גרושה באמת פוסלין אותו רק ע"א אינו נאמן, ולשיטת התוס' עיקר דבריו נאמרו שם, ואפילו לרש"י הא קאי לא רק על שטר, א"כ ממ"נ אי ס"ל דסברת לא חציף אינש היא הוכחה אלימתא שאין ע"א נאמן לומר דזייף, א"כ מאי צריך להביא מר' יוחנן, דר' יוחנן הא לא מיירי רק מטענת מזוייף על שטר, ואי לא קים לי' דלא חציף לזייף הוא כ"כ הוכחה שלא יוכל ע"א לערער, א"כ ע"כ דהראי' משם דכל דבר שעפ"י דין אין לחוש ויש להחזיקו לכשר אין נאמן ע"א לפסול, ולכן מי שיודעים שאביו כהן אע"פ שאין יודעים אם הוא בן גרושה או לא, מ"מ כיון שעפ"י דין יש לסמוך שמסתמא הוא כשר בלי הוכחה אין ע"א נאמן לפוסלו, וה"נ מכח דלא חציף אין לנו לחוש שמא זה מזוייף אע"פ שאין הוכחה לומר שלא יתכן אחרת מ"מ ע"א אינו נאמן, וצריך להבין למה הבעל נאמן, ובין לסברת מרן הרי"ז דנאמן מדין בעל השטר ובין ליתר הסברות מנ"ל זה, ולהרמב"ם אינו גט הרי דזה מה"ת, וצ"ע דמנא לן דנאמן מה"ת לערער. והנה בממון ס"ל לרוב הראשונים דזה תקנ"ח וכדאמרינן בכמה דוכתי בגמ' ובכתובות דף כ"ח דקיום שטרות דרבנן, אבל בגט יש לעיין אם זה ג"כ מאותה תקנה, ואם זה מאותה תקנה אז פשוט דתיקנו רק לבעל הדבר, וכמו דלא שבקת חיי לכל ברי' וה"נ כל אשה תוכל לזייף ולהפקיע עצמה מבעלה, ואין להקשות למה תיקנו רק לטעון מזוייף ולא טענה אחרת כיון דזה מאותה תקנה שתיקנו בממון, וכמו בממון נאמן לטעון מזוייף ה"נ כאן, אבל לגבי לשמה דלא מצינו תקנה כזאת אצל ממון לא תיקנו תקנה מיוחדת גם בגיטין. ועדיין צ"ע להרמב"ם דאם הבעל מערער פסול מן התורה ומנ"ל זה.
והי' אפשר לומר טעם אחר, דהנה הא הביאו מחלוקת הראשונים אם הא דאינו נאמן בדשב"ע הוא רק היכא דאיתחזק איסורא אבל היכא דאין חזקה נאמן, ולפי"ז יש לומר דע"י דלא חציף איניש לזיופי עושה דמוחזק בעינינו לכשר, ומ"מ לא הוי כלהעיד נגד דבשב"ע דמה דאיתחזק בעינינו שזה כשר אע"ג דלענין איסורין הוי כמעיד נגד איתחזק אבל לגבי ענין דבשב"ע לא הוי כמעיד נגד דבר שבערוה, דיש לחלק בין מה דאינו נאמן א' באיסורין נגד איתחזק, רק אם זה בידו אין חילוק בין איתחזק שהי' איסור ודאי או הוחזק בעינינו דגם נגד זה אינו נאמן רק אם זה בידו, משא"כ מה שאינו נאמן בדשב"ע היינו רק אם מחדש באמת ממש בדשב"ע כגון נגד מה שהי' ודאי אשת איש.
ואפשר אולי ליישב קושית הגרעק"א בתשו' קכ"ד דממה שכתבו בדף ב' ע"ב בתוד"ה הוי דבר שבערוה דגם מה דאינו נאמן בדבר שבערוה הוא רק אם איתחזיק איסורא, מדהוצרכו לפרש הוי דבר שבערוה בדרך את"ל דע"א נאמן באיתחזק איסורא מ"מ הוי גם דשב"ע, ולמה לא פירשו דקושית הגמ', א' דהוי איתחזק איסורא, וב' אפילו לא איתחזק ג"כ לא נאמן כיון דהוי דשב"ע, משמע דס"ל דאי לא איתחזק נאמן ע"א אפילו בדשב"ע, וא"כ למה בסוף כתבו דס"ד דנדה לא תהי' נאמנת משום דהוי דשב"ע, והא אפילו אם הוי דבשב"ע הא כיון דלנדה אין דין איתחזק ע"כ תהי' נאמנת, משמע דבדשב"ע אין ע"א נאמן אפילו אינו אומר נגד מה דאיתחזק.
ולהמבואר אפשר דעיקר מה דנאמנות בדשב"ע לא מהני ע"א אם ע"י דיבורו ישתנה המציאות, כגון באשת איש שתהי' פנוי', אבל אין תלוי מחמת שזה סותר לדין חזקה, ולכן גם נדה כיון שבאה לומר שהיא טהורה אשר עד לפני שאמרה היתה טמאה מקרי דמחדש דבר בדשב"ע אע"פ שאין מתנגד לדין חזקה, ומ"מ התוס' לא יכלו לומר דכאן יש שתי דברים, א' מחמת דלא נאמן באיסורין נגד איתחזק, וב' גם בלי איתחזיק דהא אם לא איתחזק כלל שהיא אשת איש הי' נאמן.
[וגם מצינו דנגד מה דהוחזק בעינינו הא חידש ר' יוחנן (הסובר דאין ערער פחות משנים בכהן כתובות דף כ"ו) דאין נאמן ע"א וזה לא דוקא בדשב"ע, דהא יש סוברין דלהעיד שהוא בן גרושה אינו דשב"ע, ולא מצינו מי שחולק על ר' יוחנן, וביבמות הא איכא למ"ד דע"א נאמן באיסורין אפילו אם איתחזק איסורא ואינו בידו, וא"כ למה אין נאמן ע"א שהוא בן גרושה להסוברין דזה כמעיד באיסורין, וע"כ דלגבי זה גרע דבהוחזק בעינינו הא הוחזק דכעת הוא כן, כגון במוחזק דאבוה כהן דהוא מוחזק דגם כעת הוא כהן, משא"כ במעיד שהבהמה נשחטה דאפילו אם לא הי' בידו לשחוט מ"מ מעיד רק נגד החזקה דהיתה אסורה, אבל לא על מה שמוחזק כעת בעינינו, לכן מהני לדבריו ע"א]. ולכן כאן נאמן הבעל דאע"פ שיש חזקה שהוחזק בעינינו מ"מ אינו מתחדש בזה דבשב"ע כיון שאינו ברור ודאי שנתגרשה ונשארו כבכל איסורין דע"א אינו נאמן נגד איתחזיק רק אם בידו, ובידו דנאמן באיסורין הא לא צריך שיהי' בידו כעת לעשות, וסגי במה שהי' בידו, כמו בשחיטה דהי' בידו לשחוט, וא"כ הבעל דהי' בידו לא לכתוב גט נאמן לומר דלא כתב הגט מדין ע"א נאמן באיסורין היכא דהי' בידו, ואדם אחר לא נאמן כיון דהוי כמעיד נגד איתחזיק, אבל בערעור שהי' שלא לשמה הא לטעון שכתב גט ושלחו לגרש ובכונה עשאו שלא לשמה מסתמא אינו נאמן לכו"ע, דהא בזה ששלח גט אומר שנעשה בהכשר ולא יהא נאמן לומר שבכונה לא עשה לשמה כדי להכשיל [וכמו בטהרות אם פעם הראשונה שהוציא מתחת ידו לא אמר שנטמאו אינו נאמן לומר שנטמאו לקמן דף נ"ד], אלא דשייך לטעון אשכח כתוב ועומד או הסופר כתב להתלמד ואני חשבתי שבזה אפשר לגרש ולכן שלחתי הגט.
והנה יש לעיין באיסורין שנאמן היכא שבידו, אם סגי מה שבידו לעשות שהדבר יהי' מותר או דבעי שהי' בידו לעשות ממש כמו שאומר, ואם נימא דצריך שיהי' בידו לעשות ממש כמו שאומר, נמצא דגם הבעל אין בידו לעשות שיהי' כמו שאומר, דנהי דהי' בידו באמת לעשות מפורש שלא לשמה מ"מ הא זה אינו יכול לטעון, וטענתו דאשכח כתוב ועומד או שהסופר כתבו להתלמד זה אינו בידו לעשות לכן גם הבעל אינו נאמן יותר מאחר, ונאמן רק להכחיש דברי העד שהעיד שנכתב לשמה, וכמו שכתבו הפנ"י וחי' מרן הרי"ז דאז חסר לנו בירור על לשמה, וכיון דרבנן הצריכו בירור וכאן לא נתברר לנו לכן יהי' פסול.
ומה שהסתפקנו לומר דבידו דמהני הוא רק כשהי' בידו ממש לעשות מה שאומר, לכאורה יש קצת ראי' מהא דאמרינן ביבמות דף פ"ח דבטבל דידי' נאמן משום דבידו לתקנו, ולמה צריך לזה ולא סגי במה דהי' יכול להכניסו דרך גגות וקרפיפות והי' פטור לגמרי והא ע"י דבידו לתקנו יחסר לו חלק שיצטרך ליתן להכהן וללוי והי' בידו יותר טוב שיפטר לגמרי, ומשמע קצת דבעי שיהי' בידו ממש כמו שאומר, ומ"מ אין זה מוכרח דכיון דיכול לומר באופן שהי' בידו ממש לכך נוקט כה"ג.
ולכאורה יש ראי' דגם כה"ג נאמן אע"פ שלא הי' בידו לעשות זה ממש דהא הקשה הרשב"א במשמרת הבית כשא' מקבל חתיכה והנותן אומר לו שזה כשר שקיבל את זה מאחר, איך הוא נאמן הא לחתיכה יש חזקת שאינו זבוח והבהמה לא היתה אצלו שיהי' בידו לשחוט, ותירץ דהי' בידו ליקח חתיכה כשרה. ולכאורה בשלמא אם בידו ל"צ ממש כמו שאומר שפיר נאמן, אבל אי בעי שיהי' בידו ממש כמו שאומר הא לא הי' בידו שהחתיכה הזאת תהי' כשרה, ויש לדחות דהי' בידו לקנות ממי שיאמר שהוא שחוט ולכן נאמן שהמוכר אמר לו כן ואז כבר מותר דהא המוכר הי' בידו לשחוט ונאמן.
ובדרך זה הי' אפשר ליישב קושית הגרעק"א בקידושין דף ס"ד ע"ב דכתבו התוס' דבאומר יש לי בנים לפני מותו אינו נאמן דשמא אין לו כח לגרשה, והק' מהגמ' ב"ב דף קל"ה דאמר לפני מותו דאשתו מותרת וכונתו דגירשה דנאמן, והיינו משום דבידו לגרשה אע"ג דזה סמוך למותו. ולהנ"ל אפשר דכיון דכ' הראב"ד לקמן דף מ' דנאמן לומר דשיחרר את עבדו ויהי' מותר בבת חורין כיון דבידו לשחררו לא הוי כמעיד בדשב"ע אלא כמעיד באיסורין, הרי מבואר דאע"ג דבידו לגרשה מ"מ צריך עוד לנאמנות בתור ע"א נאמן באיסורין. ואפשר לומר דלגבי איסורין הא כיון דהוחזקה אשת איש צריך נאמנות מחמת שיש בידו לעשות כעת או שהי' בידו לעשות, וכיון דאין בידו ממש על מה שאומר דהא אומר יש לי בנים והבידו הוא לגרשה לכן אינו נאמן כיון דמעיד בזה נגד מה דאיתחזיק, לכן כשאומר שגירשה נהי דלא הוי כמעיד נגד דבשב"ע כמו שנתבאר במקו"א דלגבי זה סגי במה שעפ"י דין הוא הבעלים ותלוי בו דאם הי' כעת בידו הי' יכול תיכף לגרשה עפ"י דין, אבל הא צריך גם לנאמנות של ע"א באיסורין וע"ז אין בידו כלל, לכן צריך שיהי' אפשר לגרש כעת ממש לפני שימות דאז יש לו ממש מיגו דבידו לגרשה כעת, אבל סמוך למיתתו דאין בידו ממש לא מהני.
ועי' קידושין דף ס"ד ע"א באב שאומר שנשבית דפריך והרי בידו להשיאה לחלל, משמע דהיכא דבידו לעשות עכשיו סגי בידו סוג איסור אחר, אמנם בידו שהי' פעם בידו אין ראי' ובידו ממש כעת ודאי יועיל, דהא אין לו בנים נאמן דבידו לגרשה וא"צ שיהי' בידו על מה שאומר אין לי בנים.
ומ"מ זה חידוש גדול דבידו דמהני באיסורין לא מהני רק אם את זה הדבר ממש הי' יכול לעשות, דאפשר דכיון דהעיקר הוא שיכול לעשות שיהי' מותר כמו הכא דיכול לעשות שיהי' הגט פסול אפילו לא כמו שאומר צריך להיות נאמן.
והנה מה שנקטו דס"ל לרש"י דאנו חוששין שמא נכתב שלא לשמה כגון דאשכח כתוב ועומד, צ"ע דהא מבואר בגמ' דף ה' דבעל שהביא גיטו לא חיישינן כיון דלא יערער, ולמה לא חיישינן שמא זה לא לשמה אם לא יערער, והיינו דחוץ ממה שהקשו התוס' דלמה לא יערער דלא ידע שצריך לכתוב לשמה, יקשה נמי דאנו ניחוש שמא זה לא לשמה, וכן בדף ה' ע"ב אמרינן דכל החשש שמא יערער, ורש"י בדף י' ד"ה ה"ג כתב ג"כ להדיא דכל החשש שמא יערער, ומשמע דקאי גם על חשש לשמה. לכן צ"ל דגם לרש"י כל החשש רק משום שמא יערער, אלא דלרש"י אם יערער ניחוש באמת שמא אשכח כתוב ועומד ויהי' נאמן ע"ז כמשנ"ת דכיון דבזה שמערער אינו מעיד נגד דבשב"ע, דהא מה דחשבנו שהיא גרושה אינה מועילה עד כדי כך שבזה שאמר שאינה גרושה הוי כמעיד לחדש בה ענין דשב"ע אלא כמעיד באיסורין נגד מה שמוחזק בעינינו, ואז אחר אינו נאמן לערער כיון דאין בידו אבל הבעל דהי' בידו נאמן שפיר.
ולפי"ז צ"ב מה דכתב רש"י בדף ג' א' דאם יערער אחרי אמירת השליח נימא אוקי חד להדי חד, דהא בדף ט' מבואר להדיא דרק להבעל יש נאמנות מיוחדת לענין חשש זיוף ולמה לענין לשמה אינו כן, ובשלמא לאלו דמפרשים דחלוק לשמה מקיום, ובלשמה לרש"י חיישינן שמא זה שלא לשמה בלי שיערער דלכן אם אוקי חד להדי חד יחסר לנו בירור שנעשה לשמה, אבל אם נפרש דרק אם יערער ניחוש אבל אין לנו חשש בעצם, א"כ כיון דכבר ערער ונשאר חד לגבי חד למה יפסל כיון דלערעור יותר אין כבר לחוש, דהא אחרי הערעור נשאר חד לגבי חד, ומה חסר לנו בהכשר הגט כיון דלנו אין חשש על הכשר הגט.
לכן נראה דכיון דנתבאר דהא דאין ערער פחות משנים היינו דאינו נאמן לומר נגד מה שמוחזק בעינינו דבלי ערעור אין אנו חוששין, מ"מ אע"ג דביבמות דף ל"א מסקינן דתרי ותרי מוקמינן מדאורייתא אחזקה, זה בחזקה ודאית ממש כמו באשת איש דיהי' תרי ותרי נוקי אחזקה ותהי' אשת איש כמו שהיתה קודם ודאי אשת איש, אבל במה שאנו מכשירים גט לפני ערעור אינה אלא מפני שאין לנו לעורר ספיקות ומסתמא הוא כשר, אבל כשיש סתירה בין עד א' והבעל ואוקי חד להדי חד נשאר ספק, ואז אזלינן בתר חזקת אשת איש וכמש"כ תוס' דף ט' ד"ה סמוך.
והנה נראה דהשליח נאמן ג"כ מה"ת בין לענין לשמה ובין לענין זיוף, כיון דמה"ת אין לחשוש שמא זה לא לשמה ואין לחשוש לזיוף וצריך להחזיקו לגט כשר, וכמו דנתבאר דאפילו להבעל המערער אין זה כמעיד נגד דבשב"ע, וה"נ להשליח שאומר שכשר אינו כמעיד נגד דבשב"ע דהא מה"ת לא חיישינן, וכשמעיד כמו שיש לומר בלי עדותו שמסתמא כשר הוי כמעיד באיסורין, והיינו דכל שלפי טענתו עדיין לא הוציא גט מידו, דהא בין אם זה מזוייף ובין אם זה שלא לשמה הרי לא יצא גט מידו כלל לכן אינו נקרא כמעיד נגד דבשב"ע אלא כמעיד באיסורין, ולא דמי לאם הבעל יערער שביטל הגט ששלח ע"י שליח דמסתמא אינו נאמן, דא"כ כל א' יוכל להוציא לעז על כל גיטין שביטלם וע"ז אין שום עצה, וע"כ דכיון דהוציא גט כשר מתחת ידו ע"י שמסר לשליח שהי' בידו לגרש תיכף אז להעיד שביטלו הוי מעיד בדשב"ע, אבל בטענת מזוייף או שלא לשמה דלא הי' עדיין גט שאפשר לגרש בו אינו כמעיד בדשב"ע. ואע"פ שרוב בקיאין הם אפילו בחו"ל, וכן לגבי חשש זיוף עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד מ"מ נאמן הבעל דהוי רק כמעיד נגד איתחזיק, ובזה מהני מה שהי' פעם בידו לא ליתן גט או לא לכתוב לשמה, אבל אם השליח העיד בפנ"כ אינו נאמן לערער כבר דגם להשליח יש נאמנות כמעיד באיסורין, כיון דעפ"י דין אז כ"ז שלא ערער יש להניח שגט כשר הוא ולא חיישינן ללשמה מה"ת כיון דרוב בקיאין, וכן לא חיישינן לזיוף מה"ת דהוי כמי שנחקרה עדותן בב"ד, ואז יש גם נאמנות לכל א' שזה נכתב כדין מחמת דהוי כאיסורין, ואינו כמעיד נגד איתחזק דהא בעינינו שהוא כשר. וזה ביאור הגמ' דפריך דליבעי תרי בין לענין לשמה ובין לענין זיוף, ומשני דרוב בקיאין הן לכן לא מקרי נגד דשב"ע וכן לא חיישינן מה"ת לזיוף, ומשום הני טעמי יש לכ"א נאמנות גמורה מה"ת, וממילא אפי' אם הבעל יערער נימא בזה אין דבריו של א' במקום שנים, ורש"י יסבור כרוב הפוסקין דגם באיסורין אין השני נאמן דהראשון הוא כשנים.
ואין לומר דלגבי דין דאורייתא כיון דעפ"י דין אין לנו לחוש אז דבריו כלא אמר כלום ולא הוי עדותו כשנים ולכן יועיל אח"כ ערעור הבעל, דזה אינו דהנה בשחיטה דקיי"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, מ"מ אם השוחט אמר קודם דנשחטה כדין וא' מכחישו אמרינן בזה אין דבריו של א' במקום שנים, וכן משמע בש"ך (יור"ד סי' קכ"ז ס"ק י"ד) דהקשה על מה שנפסק (ביו"ד סי' א' סעי' י"ד) דאחד שהכחיש ואמר שלא שחט כדין דנאמן זה שאמר שנשחט כדין משום דאין דבריו של א' במקום שנים, והק' דהא מיירי התם בב"א, ותירץ דשאני התם כיון דהאמינוהו לשוחט מטעם דחזקת רוב מצויין אצל שחיטה מומחים הם מסייע לי' א"כ הו"ל כאילו נתקבל עדותו בב"ד כבר, ואם איתא דכה"ג אפילו אם העיד כבר בב"ד לא מקרי בזה אחר זה, א"כ אדרבה מכח זה מיגרע גרע דהוי תמיד כלא הקדים העד שאמר שנשחט כדין, וע"כ דכיון דהעיד קודם הוי כשנים, ועי' ביו"ד סי' א' בפתחי תשובה ס"ק כ"א בשם השיבת ציון [ועי' בט"ז יו"ד סי' ל"ט ס"ק כ"ב דמשמע ג"כ קצת דאם בא זה שאומר שמותר קודם נאמן כשנים, אלא דלא שייך שיבוא לב"ד דכה"ג מסתמא אינו בא לב"ד, אולי זה כונתו שם].
נמצא דכל מה דשייך שיערער הבעל אחרי שהשליח העיד בפ"נ ובפ"נ הוא רק כמשנ"ת במקו"א דכיון דמדרבנן חוששין שמא הבעל יערער הו"ל כבבת אחת, כיון דכבר אנו כעת חוששין לזה נמצא דיפסל אחרי הערעור רק מדרבנן דמה"ת כיון דלא צריך לחוש לערעור הבעל אז הו"ל השליח שאמר בפני נכתב כשנים והבעל המכחישו דאין לו נאמנות אלא מדין ע"א נאמן באיסורין היכא שבידו עדיף מהשליח, ולכך השליח שהעיד קודם נאמן כשנים ורק כיון דמדרבנן חוששין שיערער אז לגבי חשש דרבנן הוי כבבת אחת, ולכן ס"ד שיפסל, וכאן לא שייך סברת הש"ך כיון דחששו להערעור עוד לפני שיבוא לערער ולא שייך לומר דהוי כנתקבל עדות השליח קודם. וע"ז תירצו דמידק דייק ואז גם מדרבנן כבר אין לחוש שיבוא לערער, וממילא אפילו אם יערער אז גם מדרבנן לא ניחוש דהראשון דהוא השליח האמינו כשנים. ובזה מדוקדק יותר דברי רש"י דכתב דלא יערער עוד ואי נמי יערער אינו נאמן, דהיכא מרומז זה בגמ' דגם אם יערער לא יהא נאמן, ולהאמור דהא אם לא חיישינן לערעור אז הראשון הוי כשנים, וכל הקושיא היתה מפני שאנו לכתחילה דנין באפשרות שיערער דאז הוי כבבת אחת, וע"ז תירצו דאין לחוש אף מדרבנן וממילא אין הבעל נאמן דהא השליח הוי כשנים, ולפי"ז כל מה דצריכים לנאמנות מיוחדת להשליח הוא רק מדרבנן, דמה"ת כ"א הי' נאמן והבעל אינו יכול כבר לערער, אבל אחרי דחוששין מדרבנן והחשש הוא בדבר שבערוה ודין המעיד הוא כמעיד בדשב"ע לכן האמינו רק לשליח.
והנה פסק הרמב"ם (בפ"ז מהל' גירושין הל' א') דשליח המביא גט באר"י א"צ לומר בפנ"כ ואע"פ שאין עדיו ידועים תנשא בו ואם בא הבעל וערער ולא נתקיים בחותמיו הולד ממזר, וכן בהל' ז' במביא מחו"ל ולא אמר בפנ"כ פסול אבל אם הבעל ערער ולא נתקיים אינו גט, ובלח"מ הל' א' תמה דא"כ למה באומר בפנ"כ לא מהני ערעור הבעל כיון דאז נאמן מה"ת דהא אינו גט והולד ממזר מאי מועיל אמירת בפנ"כ, דכל הטעם דמהני משום דמה"ת לא בעי קיום, אבל להרמב"ם דכשיערער צריך קיום מה"ת מאי מהני אמירת השליח נגד ערעור הבעל, וכן הקשה מהא דאמרינן בדף ה' ע"ב דלכן מהני בפני שנים דהוא מצטרף כיון דזה מדרבנן עד נעשה דיין, ולמה זה יועיל הא כשיערער הבעל צריך קיום מה"ת.
ולפימשנ"ת הא נמצא דלהבעל יש להאמין מה"ת, דאע"ג דלא חיישינן כ"ז שלא ערער מ"מ כיון דמה שבידו נאמן באיסורין לכן להבעל יש להאמין מה שאומר נגד מה שיש לנו להחזיק כיון דהי' בידו לא ליתן גט, אבל גם להשליח יש להאמין כיון דמעיד כפי מה שיש להחזיק ובכה"ג לא נקרא דמעיד נגד איתחזק, וכיון שכן צריך להיות הדין דכל מי שהעיד אז הוא כשנים והשני אינו נאמן, לכן אם השליח הי' אומר קודם אז הוא כשנים והבעל אינו נאמן אע"פ דהי' בידו, ולהיפך אם הבעל יערער קודם הרי הוא כשנים ולא יועיל קיום של א' אפילו של השליח.
וכבר נתבאר בדברינו דהא דאמרינן חד אתי בעל ומערער ופסיל לי' אע"ג דכיון דהע"א שהעיד שנעשה כדין נאמן והי' צריך להיות כשנים והשני לא יהי' נאמן, אלא דכיון דרבנן חששו לערעורו אז לגבי דרבנן לכתחילה יודעים שיתכן הכחשה והוי כבאו בבת אחת, נמצא דקושית הגמ' היא כיון דלכתחילה יש לחוש לערעור ממילא הערעור יועיל דהוי כבאו בבת אחת, וע"ז מתרצינן כיון דמידק דייק אין לחשוש גם מדרבנן שמא יערער וממילא אם יערער כבר לא יהי' נאמן. ולפי"ז לגבי מה"ת ידענו דלא יועיל ערעורו בין לגבי לשמה ובין לגבי מזוייף, כיון דהשליח הקדים אותו ונאמן כשנים, ונתחדש דגם מדרבנן כשר, כיון דלא יערער, והוי הבעל המערער כמעיד נגד השליח שהוא כשנים. וכן בדף ה' ע"ב דאמרינן דכיון דקיום אינו אלא מדרבנן לכן עד נעשה דיין, דהקיום כ"ז שלא בא ומערער אינו אלא מדרבנן אלא דממילא מה שנאמן הוא מדין תורה דלגבי דין תורה הוי רק כמעיד באיסורין ונאמן, וממילא ערעור הבעל דיש לו ג"כ נאמנות כבאיסורין דהא אע"פ שמעיד נגד החזקה שהוחזק אצלנו מ"מ כיון דהי' בידו שלא לתת גט נאמן שפיר, אבל אין נאמנותו יותר מהשליח לגבי דין תורה, והוי כמו תמיד באיסורין דאע"ג דכל א' יש נאמנות, מ"מ הראשון נאמן כשנים לרוב הפוסקים חוץ מהריטב"א המובא בש"ך יו"ד סי' קכ"ז.
ונמצא דבזה חלוק ממונות מגיטין, דבממונות יתכן דהרמב"ם יודה דמה דמהני לטעון מזוייף אינו אלא מדרבנן, כדמשמע בכתובות דף כ"ח דנאמן להעיד מה שראה בקוטנו מחמת דקיום שטרות מדרבנן, אע"ג דודאי מיירי התם שהלוה טען מזוייף, דכ"ז שכתבנו הוא רק באיסורין אבל בממון הלוה לא עדיף בזה מכל א' ורק מדרבנן נאמן לטעון מזוייף.
ולפי"ז מש"כ רש"י דאוקי חד להדי חד לא קאי רק על הא דרבה דצריך לומר בפני נכתב משום לשמה, אלא דקאי גם על רבא דבכל אופן יועיל ערעורו רק להיות כחד נגד חד, ורק לפני קיום הוא נאמן לגמרי. וכ"כ להדיא בתוס' רי"ד דגם לרבא דהחשש משום קיום אם יערער אחרי אמירת השליח יהי' חד נגד חד.
וכבר ביארנו במקו"א דיש להסתפק אם אחרי אמירת השליח יועיל רק ערעור הבעל להיות כחד נגד חד אבל אדם אחר יתכן שלא יהי' ערעורו כלום, אפי' להס"ד דמדרבנן דחששו לערעור לכן הוי כחד נגד חד, מ"מ יתכן דלגבי איש אחר לא יהי' כחד נגד חד, כיון דעליו אין לחוש ואין לו נאמנות כלל רק להכחיש וע"ז יתכן דלא משגחינן בי' כלל לסתור עדות השליח שאמר בפני נכתב.
חד אתי בעל מערער ופסיל לי'. פירש"י דאוקי חד לגבי חד. ובחידושי מרן רי"ז הלוי הל' גירושין עמד ע"ז דלכאורה בעל לבד יש לו נאמנות לערער דאילו איש אחר אמרינן דאין ערער פחות משנים, ולמה נקט רש"י חד לגבי חד דתיפוק לי' דיש נאמנות מיוחדת לבעל, וביאר דהא דבעל נאמן לטעון מזוייף אינו מחמת דהוא הבעל דבר וטענתו טענה, דא"כ הוא רק ספק והרמב"ם הא פסק דאם טען הבעל לא כתבתיו הרי זה גט בטל ואין כאן משום עדים החתומים על השטר דנעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, וע"כ דכיון דאשה אינה ממונו של הבעל כמש"כ הר"ן אין נאמנותו אלא משום דיש הלכה מיוחדת דבעל השטר נאמן בין להכשירו ובין לפוסלו ולכן כשטוען מזוייף בטל, [ולהסברא הנ"ל יבם לא יוכל לטעון מזוייף דהוי כאינש דעלמא, ועי' חזו"א סי' ק"ג ס"ק ל"א], דלהרמב"ם דין נאמנות דבעל השטר הוא מן התורה לכן גט בטל וה"נ נאמן להכשירו, לכן בב"מ דף ע"ב אמרינן דמודה בשטר שכתבו אי"צ לקיימו וגובה מנכסים משועבדים, ואם זה רק מדין בעל דבר למה זה מהני לגבי לקוחות, וע"כ דזה מדין בעל השטר. [וצ"ע דלמה נאמן שהוא בעל השטר ועי"ז יגבו מהלקוחות, ובשלמא לפוסלו אפשר דכיון דאתה בא להכשיר השטר מפני שהוא כתבו אז הוא נאמן להכחיש, אבל להכשירו מנ"ל דהוא בעל השטר שלכן יהי' נאמן להגבות מהלקוחות] ולדברי מרן אפי' אם הלוקח יטעון טענת ודאי דמזוייף הוא יגבו ממנו כיון דבעל השטר אמר שהוא כתבו. ולולא דבריו הי' מתפרש מפני דכיון שהודה שאינו מזוייף לא טענינן ללקוח מזוייף, ולאלה דס"ל דאף פעם לא טענינן מזוייף ללקוחות אין בזה חידוש מיוחד].
ולפי"ז ס"ל לרש"י דזה רק מה שנוגע לכשרות השטר כגון שטוען לא כתבתיו או תנאי הי' או פקדון, [אינו מבואר להדיא דהבעל יכול לומר על גט שביד האשה פקדון או תנאי הי', ואולי מדין מיגו אבל כשהוא מקויים אינו נאמן משא"כ לשמה הא אפי' אם הוא מקויים דאז אין מיגו חיישינן], אבל לשמה אינו בדין שטר כמבואר בתוס' לקמן דף ד' דגם כשנכתב שלא לשמה הוי שפיר עדות מספיק לראי' שנתגרשה, וכיון דזה אינו מהלכות שטר אז הבעל בזה ככל אדם, ורק כיון דאצרכו לשמה אז הבעל [וה"ה כל אחד שמכחיש להשליח] נהי דאין לו נאמנות מצד עצמו מ"מ נאמן להכחיש נאמנות השליח שמעיד שנעשה לשמה והוי חד נגד חד, אלא דהגמ' משני דלשליח יש נאמנות מיוחדת לכן הבעל אינו נאמן להכחישו דלא הוי כלל חד נגד חד. אלא דנתקשה מהתוס' בכתובות דף צ"ב דס"ל התם דלא טענינן מזוייף ולכן כתבו דראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ורוצה ראובן לטעון מזוייף יכול לטעון מכח דהוי בעל דבר משום דאי מפקת מיני' עלי הדר, ולהנ"ל קשה דלמה לי לטעם דאי מפקת מיניה עלי הדר תיפוק לי' דבכל אופן יוכל המוכר לטעון מזוייף דהא הוא בעל השטר.
ואולי אפשר לומר בדרך אחרת, דהנה שיטת הרמב"ן (בשבועות דף ל"ב ע"ב, והובא בנימוק"י כתובות דף ע"ב ועוד ראשונים) דבאומרת פלוני תיקן לי הכרי או פלוני חכם טיהר לי הכתם והפלוני או החכם מכחיש תצא שלא בכתובה דמאמינין לזה שהיא אמרה בשמו, וכן בכל עד מפי עד הראשון נאמן, ויש לומר דזה רק משום דע"כ סומכת על דיבורו ולאו כל כמינה לומר דשיקר, דכיון דלדבריה ע"כ אמר אז אמת, אינה נאמנת לומר דעכשיו משקר ואז אמר אמת, ודין זה נראה דלא נאמר דוקא בנאמנות עד באיסורין אלא בכל שצריכים לנאמנות של אחר. ולפי"ז אפשר דאם תאמר ראיתי שתיקן את הכרי ולא אומרת שאמר לה שתיקן את הכרי אז כשמכחישה יהי' חד נגד חד, וא"כ כשהשליח בא ואומר שהבעל נתן לו גט דאינו מקויים דאז צריכים לנאמנותו שהבעל מסר לו גט דבלי זה אינו כשר, לכן הבעל נאמן מעיקר הדין לומר דלא מסר לו והוא מזוייף, אבל לאיש אחר אין נאמנות לפסול.
אלא דצ"ע דבשלמא דפלוני אמר שתיקן הכרי נאמן לומר לא אמרתי לו, אבל כשאומר תיקן בפני אין ראי' דיהי' נאמן לומר לא תקנתי, וא"כ למה נאמן הבעל לומר לא נתתי לו הגט, אולי יש לומר דהנה מה דאמרינן דאם הבעל נתן הגט ודאי כשר דאינו חשוד לקלקלה, היינו דבזה שמוסר גט לגרש בו הוי כאומר דזה כשר ואינו חשוד לקלקלה, אבל זה רק כאינו מערער, אבל כשמערער שהוא מזוייף הרי כלול בזה לא נתתי לך והגט מזויף, נמצא דאפילו יש לך גט אינו כשר ולא אמרתי לך שאני נותן לך גט כשר וע"ז מהני דלא נתן גט כשר.
ומה דלא אמרינן גם בשטר מקויים שיטעון לא מסרתי לך ויהי' נאמן, זה אינו בגט מקויים דל"צ נאמנות הבעל לומר שאני מוסר לך גט כשר לכן אין לו נאמנות לערער, גם בכלל מבואר ברשב"א דף ה' ע"ב דבגט מקויים יהי' נאמן להביא הגט אפילו רשע דפסול מה"ת, מ"מ היכא דאי"צ לומר בפני נכתב ובפני נחתם צריך להיות כשר, ואע"פ דהרמב"ם פוסל ותמה עליו הרשב"א, מ"מ בעיקר היסוד בודאי מודה דאי"צ לעדותו שהבעל מסר לו הגט, ומה שפסל רשע נשאר הרשב"א בקושיא, ולכן לא נאמן לומר מזוייף כיון דאי"צ ונאמנותו לומר דהבעל מסר לו דכיון דיש עדים מקויימים זה עצמו הוי עדות שהבעל מסר לו הגט, אבל באינו מקוים שפיר נאמן לערער שלא אמר לו שזה גט כשר.
משא"כ לשמה דאינו מסתמך על שהבעל אמר לו שנכתב לשמה אלא דהוא בעצמו ראה שנכתב ונחתם לשמה, אז הבעל הוי בזה ככל איש המכחיש להשליח דהוי חד נגד חד.
ולפי"ז ל"ק ממש"כ התוס' בכתובות דלולא דהמוכר הוא בעל דבר משום דאי מפקת מיניה עלי הדר לא הי' נאמן לטעון מזוייף, דהא הרבה ראשונים פליגי בזה על הרמב"ן ולדידהו אין להמוכר נאמנות לולא דזה נוגע לו דאי מפקת מיני' עלי הדר.
כיון דאמר מר בפני כמה נותנו לה וכו' ולא אתי לאורועי נפשי'. ועל סמך זה ודאי דק, וצ"ב למה לא נימא על הבעל ג"כ דע"כ אומר אמת דלא אתי לאורועי נפשי'.
שם. יש לעיין היכא דהשליח מקבל שכר עבור הולכת הגט א"כ הוא נוגע בדבר לומר שהי' לשמה, וכשהבעל מערער שלא ידע שצריך לשמה למה השליח שנוגע בדבר נאמן שנכתב לשמה.
ולרבא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו ליבעי תרי מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא ע"א נאמן באיסורין. הנה בדיני ממונות דבעי תרי הוא רק היכא שיש ב' בעלי דינין, אבל בהשבת אבידה נאמן האובד אם הוא צורבא מדרבנן, משום דכשאין שני בעלי דברים אז הוי כבאיסורין, והא דצריך סימנין הוא משום חשדא אבל לא בעי עדים ולכן נאמן צורבא מדרבנן, ובע"א יש נידון בריטב"א אם מהני ע"א באבידה, והא דסימנין וע"א יניח ולא מהני הע"א, ביארו דכשיש סימנין וסימנין הרי יש כבר דין ודברים בין שני בעלי דינין לכן לא מהני ע"א, נמצא דאיסורין מיקרי כל שאין טענות בין איש לרעהו וכשיש נוגעים בדבר שיש להם טענות אין דינם כבאיסורין שיהי' נאמן ע"א, וא"כ יש לעיין למה בענין קיום בגט מקרי איסורין, ונהי דאינו ממון מ"מ הא יש כאן שני בעלי דברים וכה"ג לא נכלל בכלל נאמנות דאיסורין, משמע דבמה שזה לא ענין ממון הוי כמו אנשים צדדיים שאומר א' לא כמו השני שלא נעשים בזה בעלי דברים אפילו שזה נוגע להם הדבר ושייך להאמין ע"א, וצ"ע ממש"כ הר"ן בשם הרא"ה בכתובות דף כ"ב דהיכא שנוגע לו אינה נאמנת להפקיע כח הבעל באמירת אשת איש הייתי וגרושה אני ולמה אין זה שני בעלי דינים וצ"ע.
מידי דהוה אקיום שטרות בעלמא ע"א נאמן באיסורין. הנה לעיל כד משני כן לרבה הק' בתוס' ד"ה ע"א דעיקר הגט יוכיח שצריך לחותמו בשנים, ותירצו דס"ד דזה רק גילוי מילתא בעלמא, וצ"ב בכוונתם אי הוי רק גילוי מילתא בעלמא מה זה תלוי אם זה איסורים או איזה דבר אחר הא גילוי מילתא לא בעי תרי, ודוחק לומר דהא דמהני גילוי מילתא תמיד בע"א הוי מכח דינא דע"א נאמן באיסורין, דכל דהוי רק גילוי מילתא אז אפילו בדבר שבערוה יש לו דין נאמנות כמו באיסורים. ואפשר לומר להמבואר בהשגות הראב"ד שעל הרי"ף לקמן דף מ' ע"ב דגם מה דמהני לבעל לומר גירשתי אשתי משום דבידו ואז הו"ל כאיסורין הרי דדין ע"א נאמן באיסורין צריך תמיד דבל"ז אין כלל נאמנות בשום דבר וא"ש.
והנה לפי התוס' צ"ל דמה דקאמר איתחזק איסורא והא הוה דבשב"ע היינו דדוחה הסברא שאינו אלא גילוי מילתא אלא הוי ממש איתחזיק איסורא ודבשב"ע, וזה דחוק קצת בלשון הגמ', אבל כאן קשה יותר דפריך מידי דהוי אקיום שטרות ותירץ דע"א נאמן באיסורין, ולהתוס' צריך גם כאן לפרש דהוי גילוי מילתא בעלמא ואיך אפשר לומר כן הא בכל שטרות אמרינן דבעי תרי לקיומיה ולא אמרינן דהוי גילוי מילתא בעלמא, וא"כ יקשה שוב קו' ר"ת דעיקר הגט יוכיח דבעי תרי, וממ"נ אי חשיב גילוי מילתא בעלמא אמאי בשאר שטרות בעי שנים, ומדבעי תרי שמע מינה דזה נקרא עדות לממון וא"כ כאן הוי עדות בדשב"ע, ואולי תירוץ הגמ' דלסלק לעז בעלמא של ערעור הו"ל כאיסורין דנאמן ע"ז ע"א וצ"ע.
נעשו כמי שנחקרה עדותן בב"ד. וכ' רש"י דלא חציף אינש לזיופי, וצ"ע דמ"מ הא יש קצת אנשים המזייפים וכיון דאין הולכין בממון אחר הרוב איך אפשר לגבות מן התורה עם שטר בלתי מקויים. והנה כעי"ז התקשו בהא דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו דמ"מ איך גובין הא יש שמשלם תוך זמנו, אלא דהתם יש לומר דאין מיעוט אנשים שמשלמין תוך זמנו אלא דיארע לפעמים שמשלם וזה לא מקרי שיש מיעוט, ורק כגון ברובא לרדיא זבני ומיעוט לשחיטה דיש רוב לרידיא ומיעוט אנשים קונים לשחיטה בזה מקרי דיש מיעוט ולא אזלינן בתר רובא, וכן רוב נשים בתולות נישאות דיש מיעוט נישאות אלמנות וגרושות ובעולות, וכאן בהא דלא חציף יש לעיין דאם יש מיעוט אנשים דחצופין ומזייפין קשה דהא אין הולכין בממון אחר הרוב ולמה יוציא ממון, אבל אם גם כאן אין מיעוט אנשים דמזייפין אלא דיארע לפעמים שמזייף אז א"ש דיכול לגבות.
שם. דאמר ריש לקיש עדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בבית דין. ופירש רש"י דלא חציף איניש לזיופי. והנה בכתובות דף י"ח הובא האי מימרא דריש לקיש גבי הא דאין העדים נאמנים לומר אנוסים היינו, והיינו דכיון שחתמו כאן שני עדים תלינן כאילו הם מעידים שכל מה שכתוב כאן אמת הוא ונעשה בהכשר וכו' וכן שכאילו נתקבלה העדות בבית דין.
אכן כאן לא שייך זה דמי יימר דעדים חתמו כלל, אולי המזייף חתם, ועל כרחך צריך לומר כפירוש רש"י דלא חציף איניש לזיופי.
וקצת קשה דבדברי ריש לקיש נכללים ב' דברים שאין שייכות ביניהם.
שם. עדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בב"ד. הוכיחו מכאן דאף אם יערער הבעל ג"כ לא בעי קיום אלא מדרבנן דאל"ה איך יהי' נאמן השליח נגד הבעל אליבא דאמת, ויש לעי' להרמב"ן דס"ל בכתובות דע"ב והובא בר"ן שם דאם אומר פלוני תיקן לי את הכרי והלה יבוא ויאמר לא אמרתי לו כן אז הפלוני נאמן, א"כ כשטוען מזוייף באופן שהשליח לא ראה את החתימה הא כלול בזה דלא שלחו ולא אמר לו שזה גט כשר, ונהי דעל מה שמכחישו דלא שלחו אינו נאמן יותר מהשליח שאומר ששלחו, אבל לגבי כשרות הא השליח מודה דאינו יודע אלא מחמת שאמר לו הבעל שזה גט כשר ולא מזוייף, וכיון שהבעל מכחישו וכלול בהכחשתו שלא אמרתי לך שזה גט כשר א"כ לגבי זה צריך להיות הבעל נאמן מן התורה. ומכאן יהי' ראי' דגם כשמביא גט ואינו יודע כלל אם הוא כשר או מזוייף ג"כ כשר מה"ת, דאל"ה הא כל טענתו שזה נכון בלי שבפניו נכתב אינו אלא מכיון שהבעל נתן לו והוי כאומר פלוני אמר לי וכיון שהבעל מכחיש ליבעי קיום מה"ת, אבל אם גם כשא' לא יודע ג"כ מה"ת כשר א"ש, דנהי דמה שהשליח הסתמך על הבעל הוברר דהבעל מכחיש מ"מ נשאר עדיין כשר וכמו שנחקרה בב"ד.
משום עיגונא אקילו בה רבנן. וכ' הרא"ש שנאמן גם לומר שהוא שליח, ומבואר לקמן דף ס"ד דשליש נאמן לגירושין דהא הימני' [ובחזו"א סי' ק' סקמ"ד ביאר דאין הנידון של הרא"ש אם יאמר לפקדון נתתי לך דכיון דבא ממדנה"י רב הונא מודה דאינו נאמן לומר לפקדון נתתי לו, וכמבואר לקמן בסוגיא דדף ס"ד ע"א וכמבואר בתוס' עיי"ש], ויש לעיין דכל הטעם דנאמן משום דהימניה היינו דהי' יכול למסור לה גט ותטעון שנתגרשה, ולכאורה כשבא עם גט שכתוב בה דירתו במדינה"י ודירתה כאן היא חייבת לברר או שהי' שליח ואמר בפ"נ או שהיתה במדינה"י וקיבלתו שם, או שבא הבעל לכאן ונתן לה דאז ל"צ לומר בפ"נ כדאמרינן לקמן דף ה' א', ואם לא יבורר אחד מאופנים אלו לא תוכל להנשא, וכיון שכן השליח לא יוכל לעשות כלום בלי שנדע שהי' כאן שליח ואיך הימניה הא לא יוכל למסור בצינעא ושתטעון שהיא קיבלתו מהבעל [ועי' בחזו"א שם ס"ק מ"ט דהעיר דיוכל לטעון פקדון במיגו דמזוייף], וא"כ גם אמירת בפ"נ לא יועיל כיון דלא הימניה אלא על מה שבידו לעשות וכאן אין בידו.
רש"י ד"ה מעיקרא מידק דייק. השליח כשמקבלו מיד הבעל ויודע בו שברצון מגרשה. משמע מרש"י דמוטל על השליח לדעת שנותן לו ברצון לגרש דאל"ה איך אפשר לומר דודאי יודע השליח שברצון מגרשה.
תוד"ה האי קולא. בגליון הש"ס הק' דהתם כיון דאמרינן דמת ודאי ל"צ לחוש לשום חומרא אבל הכא חיישינן שמא יערער ויוציא לעז אע"פ שודאי ישקר. וצ"ע דהנה בתוס' ביארו דכל החשש אינו אלא שמא יערער שלא כדין, ולזה תיקנו לומר בפ"נ ובפ"נ דעי"ז כבר לא יבוא לערער, כמש"כ התוס' לקמן ד"ה חד, ובין אם נאמר דכשיערער הי' נפסל הגט משום לעז או לא הי' נפסל, מ"מ כל החשש הי' שמא יוציא לעז דבאמת אנו בטוחים שישקר, וא"כ כל התועלת שע"י אמירתו מפני שעי"ז תולין שלא יערער, וא"כ מאי נפק"מ אם תולין שמת ולא יבוא או שתולין דכבר לא יערער, ואם אעפ"כ הקשו כן בגמ' דאתי לידי חומרא אף דאליבא דאמת הגט כשר משום דיצא חומרא עי"ז לא הי' לנו לעשות קולא כזאת שיצא חומרא ע"י שיכול להיות מיעוט שיבוא ויערער ה"נ נחוש התם על מיעוט שהוא חי ויבוא, ונהי דמצד עצם הדבר לא חיישינן מ"מ כיון שזה חומרא על הצד שיבוא היו צריכים שלא להקל כיון שעי"ז יצא חומרא שתצא מזה ומזה, ואפי' אם הגרעק"א נקט כמו שכתב המהרש"א לקמן בתוד"ה חד דאם יבוא ויערער הו"א שיפסל דניחוש למיעוטא, אע"ג דכ' התוס' בדף ב' ע"ב ד"ה לפי דמסתמא שלא כדין יערער מ"מ ניחוש למיעוטא ונפסול, וא"כ ע"י אמירת בפ"נ הרווחנו דאליבא דאמת לא נחוש כבר למיעוטא, מ"מ לגבי ערעור הוי קולא דאתי לידי חומרא שנפסול הגט ע"י לעז, והיינו או שזה באמת יפסל או משום שיאמינו ללעז, אבל מ"מ הא כתבו דאחרי שיאמר בפ"נ כבר רוב הפעמים לא יבוא, ואע"פ שכתבו רק רוב פעמים הוא משום שבמציאות ישנה עדיין אפשרות רחוקה שיבוא, וה"נ בע"א שמת בעלה הא איכא אפשרות רחוקה שיבוא.
ובעיקר קו' התוס' יש לעיין דהא עשינו כאן תקנה לחוש לערעור, ולכך מקשה שפיר כיון דאם נקל לא יהי' כל תכלית כוונת התקנה ולא הי' לנו לכן להקל, משא"כ שם הא לא עשינו תקנה כדי לסלק חשש שמא יבוא, והא אדרבה עשינו תקנה שלא לחוש לשמא יבוא ואע"פ שיוכל לצאת עי"כ חומרא אין עדיין ראי' שצריך לחוש לזה, וי"ל דהלשון האי חומרא קולא הוא משמע להו להתוס' דזהו כלל שאין עושים בשום פעם קולא אם יכול לצאת עי"ז חומרא.
תוד"ה חד. ואפילו אם יערער לא יאמינוהו. משמע לשיטה זאת אם יאמינו הגט פסול וכדי שלא יהי' פסול צ"ל דאף א' לא יאמינוהו, דאם יאמינוהו ללעז והא אלה שמאמינים הוי שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא ואסור להם לישאנה נמצא דהוי לגבה כגט פסול.
בא"ד. ומיהו אין נראה לר"י לפרש כן שיהא פסול משום לעז בעלמא. הנה כל הנידון בתוס' אם משום לעז יפסלו רבנן גט, ומ"מ לסברתם דגם אם לא אמר בפנ"כ ובפנ"ח אם יטעון שהי' שלא לשמה לא נחוש אלא ללעז כמוש"כ לעיל בד"ה לפי שאין בקיאין לשמה, מ"מ אם לא אמר בפנ"כ ובפנ"ח פסול הגט כמבואר להדיא במתניתין רפ"ב, ולא קשה להם למה נפסול גט משום חשש שמא יבוא ויטעון כיון דאז יהי' רק לעז בעלמא, דמ"מ כיון דאצרכוהו שמא יוציא לעז עכשיו פסולו משום דלא עשה כתיקון חכמים, אבל היכא דעשה כתיקון לא מסתבר להתוס' דיפסל משום לעז בעלמא כיון דאנו חושבים שמשקר, ולמסקנא דרבה אית לי' דרבא כתבו התוס' לקמן דף ה' ע"ב בד"ה איבעית אימא דהיכא דזה מקוים ואינו אלא משום חשש לעז שלא לשמה אם ניסת לא תצא.
[ויש לעיין להצד דמשום לעז נפסול גט אע"פ שאנו בטוחים שמה שטוען זה שקר, אם לפי"ז יפסל הגט מכאן ולהבא דהלעז פוסלו משעה שהוציא הלעז, או דנפסל למפרע, ולכאורה לא שייך שגט יפסל מכאן ולהבא וע"כ דמכח הלעז יפסל הגט מלמפרע].
ויש לעיין אליבא דרבה למה סבירא לי' לר"מ דאם לא אמר בפנ"כ ובפנ"ח הולד ממזר, הא כתבו התוס' דלרבה גם למסקנא דאית לי' דרבא מ"מ בפנ"כ צריך רק משום לשמה ולא משום איחלופי כמבואר בתוד"ה מאן תנא, וא"כ למה יהא הולד ממזר הא החשש לשמה אינו חשש אמיתי, דהא כתבו התוס' דהא דתיקנו אינו משום שאם יערער הבעל נאמין לו אלא שיהי' לעז בעלמא ובשביל זה לא יפסל הגט כיון דאנו בטוחים שזה שקר, וא"כ הא גם כשלא אמר אין שום חשש באמיתות הגט דודאי הוא כשר ואין בו שום חשש ולמה יהי' ממזר, ובדף ה' בתוד"ה כשניסת מבואר בדברינו דבשביל זה לבד שלא עשה כתיקון חז"ל אין עושים שיהי' הולד ממזר אם עי"ז לא יהי' חשש אמיתי, א"כ גם כשלא אמר בפנ"כ כיון דאין חשש אמיתי רק לעז, ולעז באמת אינו פוסל, למה יהי' הולד ממזר.
ויש לחלק דבלא אמר בשעת נתינה בפנ"כ ובפנ"ח וחזר ונותן לה הגט ואמר בפנ"כ או שנתקיים דיש לנו התכלית שבשביל זה נתקן אמירת בפנ"כ דמתוקן מכאן ואילך החשש שנתקן בשביל זה אלא שלא עשה זה בשעתו, לא מסתבר שיהי' הולד ממזר, אבל כיון דהוצרכו לתקן משום לעז, אז כל שלא עשה להוציא מידי חשש לעז הוי הולד ממזר לר"מ אע"ג דלעז לבד אינו פוסל.
דאם כן אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא. הנה בכל גזירה דעלמא גזרינן שמא יטעו עמי הארץ, אבל כאן חיישינן שמא הדיינים יטעו, והרי הדיין צריך להיות תלמיד חכם, אמנם מבואר בשולחן ערוך (חו"מ סי' מ"ו ס"ג) דדייני הקיום מהני גם בהדיוטות ואתי שפיר דשייך שיטעו (ועיין בחזון איש).
התם אשה לא מהימנא הכא אשה מהימנא התם בעל דבר לא מהימן הכא בעל דבר מהימן. צ"ל דהא דלא ניחוש דיחשבו דכמו דכאן מהני אשה ובעל דבר כמו"כ בקיום שטרות, משום דזה ידוע לכל א' דאין אשה ובעל דבר כשרים לכל עדות שנוגע לממון, אבל ע"א דמהני קצת בממון לחייב שבועה ולפעמים עי"ז משלם לכן יטעו דקיום סגי בא'.
רש"י ד"ה לא גייז. וממילא שיילינן לי' אי נכתב לשמה ואמר אין אי נמי סתמא לשמה קא מסהיד. הנה לפי הסברא דשיילינן לי' דלא ידעינן דכונתו לשמה וצריך לשאול אותו, צ"ל דסמכינן ע"ז דודאי נשאל אותו ולא יצא תקלה שאולי לא ידעו לשאול, ולפי"ז מסתמא גם להצד דיאמר נכתב לשמה, מ"מ אם לא יאמר נבין לשאול להשליח אם נעשה לשמה, א"כ יש לעיין בהא דנסתפקו התוס' (לקמן דף ה' ע"ב ד"ה יטלנו) אי מהני אמירת בפנ"כ לאחר נתינה אחרי כדי דיבור תוך זמן שעסוקין באותו ענין, דיתכן דמהני כמו בשעת נתינה, דלפי"ז דמהני גם אחר נתינה תוך כדי שעסוקין באותו ענין, א"כ מה איכפת לן מה דאתי לגייז ולא יאמר לשמה דהא מ"מ נוכל לשאול לו, ואפילו אם יתמהמה בהתשובה עד שיעבור כדי דיבור, מ"מ הא לא גרע מאם יאמר הכל לאחר כדי דיבור תוך כדי שעוסקין באותו ענין, א"כ אפילו אם נתקן שיגיד בפירוש בפני נכתב לשמה מאי החשש דאתי למגזייה ולא יוסיף התיבה לשמה, דהא מ"מ כל א' יודע דצריך לברר אם נעשה לשמה ונשאל אותו, וכשנשאל אותו ויגיד אין, יועיל כמו שאמר אחר כל הדיבור.
משמע לפי לשון זה דלא מהני אמירה לאחר כדי דיבור ולכן יצא תקלה אם אתי למגזייה, והתוס' דנסתפקו בזה אזלי לשיטתם (לעיל ד"ה לפי) דס"ל דסתמא לשמה קמסהיד ואין כלל סברא דאנו סומכין על מה שנשאל דאולי אלה שמסר בפניהם לא ידעו לשאול ולכן יצא תקלה, אבל איה"נ אם היינו בטוחים שישאלו לא הי' שום חשש תקלה, דכיון שיאמר אין, יועיל דהוי כמו שאומר אחרי כדי דיבור של נתינה דמ"מ מהני, ודוחק לומר דגם לרש"י להצד דסתמא לשמה קמסהיד ס"ל דאין לסמוך שישאלו אותו אם נעשה לשמה דאנו לא נדע שצריך לשאול ויצא תקלה, דלרש"י דיש סברא דאנו נבין שחסר ידיעתינו ונשאל אותו, הרי גם אם תיקנו לומר בפני נכתב לשמה מ"מ אם לא יאמר נבין שחסר עדות על לשמה ונשאל אותו וכשיגיד אין הרי יתוקן הכל.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |