אילת השחר/בבא קמא/מז/א
תרנגולת שהזיקה. עי' בשטמ"ק בשם מאירי דתרנגולת שהזיקה והטילה ביצה אינו גובה מהביצה וגם אין בעל הביצה משלם כלום אע"פ דלענין טריפה מיחשב כמחובר, דלענין נזק היא אינה מסייעת כלום משא"כ ולד מסייע להיזק, הרי דמיירי אע"ג דמעורה בגידין בשעה שהזיקה דאז אסורה בטריפה מעיקר הדין מ"מ אינו מסייע להיזק, וכדי שיגבו צריך שיהי' לו דין מזיק וביצה אינה מסייעת כלום ואין לה דין מזיק. אלא דמ"מ צ"ע היכא דהביצה שייכת לבעל התרנגולת למה לא יגבו מהביצה כמו שכתב בשטמ"ק בשם הר"מ מסרקסטה דלא גרע מאם הגדילו כנפיה אחרי שהזיקה דמ"מ גובה מזה, ולמה לא יגבה מהביצה מחמת דהוי כדבר שגדל מהתרנגולת. (מהדו"ק)
רש"י ד"ה בקוטע. כמה אדם רוצה ליטול לקטוע יד עבד כזה. לכאורה תמוה נהי דהוא הי' רוצה כ"כ אבל אין שום אדם שיתן לו כ"כ כדי לקטוע היד, דלאיזה צורך יתן אדם מעותיו כדי לקטוע יד עבד של חבירו, ולמה ס"ד לשום כן, וצ"ל דתמיד השומא הוא דכיון דבני אדם לא נותנים יותר כסף עבור זה הרי דתשמיש הדבר אינו שוה יותר, אבל בחפץ כזה שאין צורך בו כגון קטיעת היד דאין שום צורך ביד לבד, אז ע"כ שיוויו לפי"מ שהוא אצל הבעלים, דהיינו דכל אדם אם הי' לו עבד כזה הי' מסכים ליתן היד בעד ממון כזה וזה נקרא שוויו, ואף שאין לומר דזהו ממש מה שהפסידו, דהא אם ניזל בתר מה שהפסידו במציאות ממש לא יתכן דזה הפסידו, דהא לא הי' יכול למוכרו לצורך קטיעת היד, דמי יקנה ויתן מעות עבור זה, מ"מ כיון שיש גזה"כ לשלם עבור חבלת אדם אז שיוויו הוא מה שזה שוה לבנ"א אע"פ שזה לא הפסדו ממש, נמצא לפי"ז דגם בעבד מה שרצינו לשומו בעד היד לבד לא ע"ג העבד, אינו משום דזה הפסדו במציאות אלא דזה שוויו אבל לא הפסידו במציאות, וכן מבואר ברבינו פרץ דמה דאמרינן וכן אתה מוצא בקוטע יד עבדו, הי' יכולין לומר וכן אתה מוצא בקוטע ידו, וגם מתוס' משמע כן.
אבל בחידושי מרן רי"ז במכתבים שנדפסים בסוף הספר פי' דרק בעבד ס"ד לעשות שומא דיד לחוד משום דיכול עליו לתבוע מחמת הפסדו ולא מחמת חידוש דחיוב בחבלות, אבל בקוטע ידו לא הי' שייך לדון כלל על שומא אחרת מכמה הי' שוה עם היד וכמה בלי היד, וא"צ לזה להגזה"כ דשמין אגב שדה אחר, והוכיח זה מהא דבאומר דמי עלי שמין אותו כמה הי' שוה עם היד וכמה בלי היד, אף דהתם לא נאמר האי גזה"כ דבשדה אחר, הרי דבבן חורין דלא שייך הפסד אלא מחמת דינא דזהו שוויו ולכן גם בדמי עלי איתא להאי שומא, ולכאורה זה קושיא על רבינו פרץ הנ"ל.
ואפשר דבדמי עלי הרי בודאי כוונתו לפי דעת בני אדם, ואין כוונתו לפי שוויו האמיתי, ובודאי אינו מתכוין לפי"מ שהי' מסכים לקטוע ידו כיון שאין אחד שירצה לעשות זה, וע"כ הכונה כפי קנייתו בתור עבד וא"צ לזה גזה"כ מיוחד, אבל בחבלה בלי הגזה"כ דשמין ע"ג שדה אחר הי' משלם לפי מה ששוה, דהיינו מה שהי' מסכים בעד סכום כזה לקטוע היד.
תוד"ה מאי טעמא גופה היא. כל דבריהם הוא לענין למה משלם הולד בשביל חלק הפרה, אבל הא פשיטא דאף למ"ד עובר לאו ירך אמו משלם העובר כנגד חלקו. ולכאורה לפי המבואר ברש"י לעיל דף מ"ד דהא דשור קטן חייב כגדול משום דשור בן יומו קרוי שור, הרי דאל"ה לא היה נכלל בכלל בע"ח להתחייב אף דאיתרבו כל בע"ח צריך שיהיה לו שמו, ובקטן אי לאו דנקרא שור גם כשהוא קטן היה פטור, אבל עובר למה יתחייב, [וכבר הערנו במקו"א לרב דאבנו משורו למדנו אע"ג דאין ע"ז גז"ש לרבות כמו כל בע"ח], וע"כ צ"ל דעובר הו"ל ממש כמו פרה, ואפילו אם שור בן יומו לא הי' שור אבל עובר יש לו שם אמו והו"ל כמו הפרה ממש.
וכן בהא דכתב השטמ"ק בשם הראב"ד והרא"ה דמה דאינו גובה מביצתה היינו כנגד התרנגולת, אבל כנגד חלקה, גובה מביצתה, הרי דשייך לחייב הביצה לא בתורת חלק של התרנגולת, והוי מזיק דקרן וגובה מגופו, ומהיכא נתרבה זה, הא אינו מגז"ש דבהמה חי' ועוף, וצ"ל דלענין זה יש לה דין עוף אלא דאינו כגופה דבהיותה בתוך התרנגולת דין עוף עלה וחל עליה שם מזיק דקרן דכונתו להזיק.
והנה העירוני למ"ד לאו ירך אמו אם נקרא שנים שהמיתו בב"א, ואם הוי כהמיתו במקל א', והכי מסתבר דבעצם יש כאן מזיק א' אף למ"ד עובר לאו ירך אמו אלא דכיון דהם גופין מוחלקין שייך כבר מש"כ התוס' דשני שוורים שהזיקו דאינו גובה מאחד על השני, דאינו תלוי באם זה ב' מזיקים אלא אם זה שני גופים, ורק לענין זכי' דלא שייך שיהיה לו כעת הממון, רק שיהי' לו דין בעלות מחמת דיהי' אדם לעצמו, לכן אין לו זכי' לעובר.
ומדוייק מה דהקשו אטו שוורים שהזיקו אם נאבד א' מהם משלם חלקו וחלק חבירו, ולכאורה הא הוא גמ' מפורשת, לעיל סוף פ"ג, ומדבריהם משמע כאילו הקשו זה מסברא, דהיינו משום דיש מקום לומר דהוי כשור אחד אלא דהכריעו מסברא דכיון דהוי שני גופין לא שייך שישלם חלק של השני. (מהדו"ק)
בא"ד. ואור"י דבכ"מ עובר ירך אמו הוא לבד לענין טריפה דכיון שיש לו חיות בפנ"ע. וכן הוא ברשב"א דכיון דטעם טריפה משום דאינה חי', והולד דאין חיותו תלוי באם אין לו דין טריפה כמו אמו, ומ"ד בחולין דף נ"ח א' דאסור צ"ל דס"ל דאפ"ה אסור, ויש לעיין למה שהביא הרא"ש פ"ד דחולין סי' ז' שיטת הרמב"ן דבנחתך צומת הגידין וחתך אח"כ למעלה מצומת הגידין כשר, וע"כ דטריפה יכולה להתכשר, א"כ אף אם ירך אמו מ"מ הא לא גרע מחתך למעלה מצומת הגידים ויתכשר כשיצא ממעי אמו, ולמה צריך לטעם דיש לו חיות בפני עצמו [וכן תמה בקוב"ש פסחים אות ק"כ], והנה ברא"ש דפליג התם על הרמב"ן משמע משום דחולי הטריפות כבר נתפשט בה, ולכאורה הא כאן חזינן עוד יותר דכיון דכבר נאסרה אין תקנה, ונהי דס"ל להתוס' דלענין טריפות אינה נגררת אחרי האם, היינו משום דלכתחילה לא נאסר כיון דיש לו חיות בפנ"ע, אבל אם לא הי' לו חיות בפנ"ע ואח"כ נחתך היה אסור, ואע"ג דאיכא לחלק דכאן האיסור בתור אבר של הטריפה אע"ג דהעובר לעולם הא לא הי' עומד למות ובכ"ז נאסר לכן נשאר דין טריפה, משא"כ שם דעכשיו אינה ראוי' למות ונשתנה מצבה, מ"מ היא גופא קשיא למה הי' הולד נאסר הא לא עומד למות, וע"כ צ"ל דס"ל דכיון שכחלק מהבהמה אינו ראוי לחיות אע"פ שבתורת ולד בפנ"ע ראוי לחיות מ"מ דינו כחלק מהבהמה, וא"כ שוב קשה דכאשר כבר אינו בבהמה ויש לו חיות בפני עצמו למה לא יהי' כבהמה שהיתה טריפה ונעשה בה דבר שראוי' מעתה לחיות. ובעיקר יקשה דבגמ' בחולין דף נ"ח הא ס"ל למ"ד דכיון דירך אמו לכך הוא באמת אסור כמו הטריפה, ולמה לא יהא ניתר כיון שאח"כ הוא חי ולא שייך דנתפשט בו החולי, וכן עי' ברעק"א סי' י"ג דבשוחט טריפה ומצא בה עובר אסור משום טריפה, וגם שם קשה. (מהדו"ק)
תוד"ה מאי טעמא פירשא. אטו ביצת טריפה שהגדילה באיסור אע"פ שהיא גמורה. פי' דאילו גם ביצת טריפה לא היתה אסורה רק אם כעת עדיין לא נגמרה לא הי' מקום לגזור בנבילה ביצה גמורה אטו טריפה, אבל כיון דבטריפה אסור אפי' אם כעת גמורה, משום דגדלה באיסור דהיינו כשנטרפה התרנגולת בעוד הביצה מעורה בגידין דאז גדלה באיסור, ומשום זה אסרו ביצת נבילה, אע"פ דבביצה גמורה של נבילה אין אופן שהי' שייך לאסור מצד עצמה.
תוד"ה נפחא. הנה לכאורה צ"ע מאי קושייתם מהא דלרבנן שבח ולדות לבעל, הא התם איכא גזה"כ, וכן תירץ הרא"ש שהובא בשטמ"ק. ועיין בפלפולא חריפתא אות ו' על הרא"ש סי' ה' דמשמע דגם בתוס' הי' גורסין תירוץ זה, ובדבריו צ"ע דמשמע שבזה מתורץ בין לרבנן ובין לרשב"ג, וצ"ב דלכאורה לרשב"ג דס"ל חולקין ליכא קרא. ונראה דס"ל להתוס' דהגזה"כ הי' דאע"ג דולדות אליבא דאמת הא אינם שלו למכירה ומ"מ יש לו זכות בנזקיהם, אבל יותר זכות מאשר אילו הי' שייכים ממש להבעל לא מסתבר, ולכן אי איתא דאף אם הם היו שייכים ממש לבעל מ"מ לא הי' מגיע לו השבח שהם גרמו, לא מסתבר שכעת זיכתה לו התורה השבח, כיון שכל הזכות מכח הוולדות לא יזכה יותר מאם הי' הוולדות שלו ממש ולכן הוקשה להם, ותירצו דבאשה כיון דגם היא אינה יכולה למכור עצמה וגם לה אין הפסד שייך כבר גזה"כ שיהי' לבעל, משא"כ בשבח פרה דלבעל הפרה יש הפסד ממש ולבעל הולד אין הפסד, מסתבר יותר שיהי' לבעל הפרה או לכל הפחות יחלוקו.
ומ"מ טעם מ"ד חולקין צ"ע, דהא למכור הפרה הי' יכול רק בעל הפרה, ואצלו הי' הפסד דקודם הי' מקבל יותר בעד שיווי' מחמת הנפחא, א"כ רק בעל הפרה הפסיד ולא בעל הולד ולמה יקבל בעל הולד חצי, ובשלמא בוולדות דמבואר בתוס' דבעצם לא הי' כלל הפסד ממש לא לאשה ולא לבעל דלא הי' בכלל יכולין למכור את האשה דהא אין מוכרים בן חורין, ולכך לרבנן דאיכא גזה"כ לבעל ולרשב"ג חולקין, ואע"ג דלכאורה בגמ' לקמן דף מ"ט משמע דלרשב"ג אין פסוק, מ"מ כיון דנתרבה תשלומי חבלה בתורה ויש צד לבעל מחמת דוולדות גרמו, ויש צד לאשה כיון דזה מחמת גופה לכן חולקין וכמש"כ בתוס', אבל כאן דמסברא ידעינן דלמי שיש הפסד ישלמו לו, וכיון דיש רק הפסד לבעל הפרה למה יקבל בעל הולד חלק מחמת דהוא הי' גורם שבעל הפרה הי' מרויח כשהי' מוכר פרתו, והא משמע דלגבי מכירה אין מחלוקת ולכו"ע רק בעל הפרה הי' מקבל הריוח דנפחא, ולמה בנזקין יקבל בעל הולד חלק.
יש לעיין בהאי נפחא אם יהי' לזה דין כמו אין גופו ממון, דבשטר אע"פ שאנשים קונים ומשלמין עבורו ממון, מ"מ כיון ששיוויו מחמת שיגבו בו ולו עצמו אין שום תשמיש מצד עצמו מקרי אין גופו ממון, דכל החפצים יש להם איזה שימוש ממשי, וא"כ כאן דמה שנראית יותר גדולה שאינו דבר מציאותי ואין שום דבר שיוסיף להקונה את זה, וכמבואר בטור סי' שצ"ט דענין נפחא הוא שנראית יותר גדולה, ואנשים משלמים על מה שלמראית עין נראית גדולה, אפשר דיש לזה דין אין גופו ממון, ונפק"מ בשומר שע"י שלא קיים דיני שמירה שעליו הופסדה הבהמה המעוברת, לא יצטרך לשלם מה שהיתה שוה ע"י הנפחא, כיון דנתמעטו אין גופן ממון מחיובי שמירה כמבואר בב"מ דף נ"ו ע"ב, וכן לא ישלם כפל דנתמעטו מה דאין גופן ממון לקמן דף ס"ב ע"ב. ואולי כיון שזה מייקר את החפץ שגופו ממון דינו כגופו ממון וצ"ע. [ועי' מש"כ לקמן מ"ט א' ד"ה ושבח]. (מהדו"ק)
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |