אילת השחר/בבא קמא/מט/א

אילת השחר בבא קמא מט א

דף מ"ט ע"א

חמרתא מעברתא. יש לעיין בנפלה שפחה לבור והפילה אם חייב בעל הבור בדמי ולדות, דמחמת הפטור דאנשים הא לא נתמעטו דמי ולדות שפחה דהוי כחמרתא מעברתא, ומחמת שור ולא אדם יתכן דהוי כנזקי אדם, דהא דמי ולדות דינם כנזקין וזה לא נתמעט משור ולא אדם, או מכל מקום הוי לענין זה כמיתה ונתמעט משור ולא אדם, ומחמת הדרשא דוהמת יהי' לו מי שהמת שלו א"א למעטם לפי סברת התוס' לעיל דף י' ע"א בד"ה שהשור, והיינו כמו שביאר בשטמ"ק בדף נ"ג בשם רי"ץ דזה קאי רק על מה דכתיב בקרא בהדיא. עוד אפשר דאם נימא דלענין דיני נזקין הוי כנזקין ולא כמיתה א"א למעטם מוהמת יהי' לו דאפשר דזה קאי רק על דין תשלומין דמיתה.

ושבח ולדות חולקין. יש לעי' הא מבואר לקמן דף צ"ח דהשף מטבע פטור דלא חסרי' כלום. וא"כ בנפחא הא אין שום חסרון אמיתי ולמה חייבתו התורה. וצ"ל כמש"כ שם התוס' בד"ה מתיב, דכשיש חסרון חייב על כל הקלקול. ויש לעי' אם שייך זה לגבי האשה, דאף שלגבי דידה לא עשה שום חסרון דהא הוולדות אינם שלה, מ"מ כיון שנעשה הפסד ע"י מעשה חסרון שנעשה בהולד של הבעל שייך כבר שתזכה בהפסד השבח דנפחא, או כמו דאמרינן בחרשו דכיון דיוצאת טיפת דם מקרי חסרון וה"נ יוצא דם ע"י ההכאה וההפלה וזה הא חיסר ממנה, אמנם יש להוכיח דסגי במה שנעשה ע"י מעשה חסרון אפילו שלא חיסר כלום למי שחייב לשלם, דהא בגמ' גיטין דף מ"ב דנין לחייב למעוכב גט שחרור קנס, וה"נ חבלה לאדון אע"ג דהא לא חיסר להאדון כלום, ושם א"א לומר דהחיוב להעבד והאדון זוכה ע"י מה שקנה עבד קנה רבו, דהא מעוכב גט שחרור אין להאדון זכות במה שקונה העבד אלא דהחיוב ישר אל האדון, ועי' בפנ"י שם, הרי דאע"ג דלא חיסר להאדון מ"מ כיון שיש חיוב שיצא ע"י חסרון חייב אפילו שלהאדון אין חסרון וה"נ כאן. (מהדו"ק)

ברמב"ן (פרשת משפטים כ"א כ"ב) כתב כי אין זה ממון כי שמא הילדים לא יצליחו אלא זה כמו קנס. וע"כ אין כוונתו דין קנס, דהא דמי ולדות אינם דין קנס אלא דזה כעין קנס. וצ"ע למה זה לא ממון דהא קונים עוברים על הספק, משמע דדבר שהוא ספק אע"פ שאנשים נותנים בעד זה ממון אינו נעשה ממון ממש לענין נזקין. ומה שמשלמין בהא דמכות דף ג' דמי ספק של כתובה בהעידו עליו עדים זוממין שגירש את אשתו, שאני עדים זוממין דמשלמין על גרם הפסד. ובמוחלת כתובתה להפוסקים דמשלמת רק דמים שנתן, אפשר דזה שאני, אבל אי משלמת כל דמי טובת הנאת כתובתה צ"ע, ובמשכנתא בלא נכייתא ג"כ כתב רש"י בב"מ דף ס"ב ע"ב דלכן אין זה ריבית קצוצה משום שמא ילקו הכרמים אע"פ שאנשים שוכרים כרם לפירות שנה על הספק, וזה קצת סעד שזה לא נקרא ריוח ממון ממש.

במלבי"ם (פרשת משפטים אות פ"ז) משמע דאם הכה ולא ניזוקה האשה ולא הולדות ויצאו הולדות חיים יתן הבעל דמי חיה. ולכאורה הא ילדה ביותר צער. ואולי הכונה באם לא הי' יותר צער מאשר בלידה רגילה, אלא דצ"ע אם כה"ג חייב לשלם דמי חי', ויל"ע בסוגיין.

תוד"ה חמרתא. הקשו דא"כ איך נתמעט עבד משור ולא אדם כיון דאין לו דין אדם לגבי תשלומי נזקין, אלא דחיובו מחמת הפסד ממונו, ותירצו דבאמת דין חיוב אדם עליו אלא שהמיעוט דאנשים ולא שוורים קאי רק היכא דאנו רוצים לחייבו לבעל כדכתיב בעל האשה אבל היכא דחיובו לאדון לא קאי האי מיעוט. ובמהרש"א הקשה דא"כ מאי מייתי בגמ' טעמא דעם הדומה לחמור הא אינו תלוי בזה אלא מחמת דהיכא דחיובו לשלם הוא מדין האשה וילדיה תהי' לאדוניה לא נתמעטו שוורים. ובאמת הרא"ש ביאר דהמיעוט היכא דחיובו מדין בעל האשה דהיינו דהולדות מתייחסים אחריו, אבל בשפחה דאין הוולדות מתייחסים אל הבעל משום דהוי עם הדומה לחמור ע"ז לא קאי המיעוט, ולדבריו א"ש דכל הטעם תלוי בהא דהוי עם הדומה לחמור דאינו מתייחס אחר האב, ובפלפולא חריפתא נוקט דבאמת דברי התוס' הם תירוץ אחר מדברי הרא"ש.

אבל נראה דהנה כל חיוב דמי ולדות הא אינם משום דעצם הולדות שייכים להבעל, אלא דאע"ג דאינם שלו מ"מ זיכתה תורה לבעל תשלומי דמיהן כשהזיקן, וא"כ אע"ג דהולדות שייכים בעצמם להאדון מקרא דהאשה וילדיה תהי' לאדוניה, מ"מ לולא דהוי עם הדומה לחמור ולא נכלל בגזה"כ דבעל האשה הי' שייך שיזכה בהן הבעל, דהא כמו שאינם שלו ומ"מ לענין תשלומי נזקיהן זכתה תורה להבעל, ה"נ אם הם שייכים להאדון הי' שייך שיהי' גזה"כ דמ"מ תשלומי נזקיהן יהי' לבעל האשה, אלא דעיקר הטעם שאינם שייכים להבעל הוא רק משום דצריך שיהי' שייך לומר שהולדות שלו להתייחס אחריו ויוכלו לקוראו בעל האשה, וכיון דהוי עם הדומה לחמור והוא לא בעל האשה ממילא חוזר חיוב דהיזק ולדות למי שהם שייכים בדיני ממון והם של האדון. ולהאמור אין חילוק בין התוס' להרא"ש, דגם להתוס' הא דלא נכללו דמי ולדות שפחה בפרשת כאשר ישית עליו בעל האשה משום דהוי עם הדומה לחמור דאינו מתייחס אחריו, ולכן חיובו נשאר למי שיש לו דין זכות ממון בגופן, ומקרא דהאשה וילדיה ילפינן דהם שייכים להאדון ובזה לא נתמעט דשור פטור ע"ז.

ולפי"ז נמצא דאין חמרתא מעברתא טעם דמשום הכי אין לו דין כמו אדם לגבי חיובי תשלומין דולדות, אלא שמחמת כן לא יתחייב כאן מדין בעל האשה, אבל לשון הגמ' משמע יותר דמה דהוי חמרתא מעברתא זה גופא טעם לחייבו, ולא רק טעם דלכן אין חיוב מחמת בעל האשה, לכן תירץ הרשב"א עוד תירוץ דעבד שנפל בבור נתמעט מחמת דבעי שיהי' המת שלו ומת אסור בהנאה, ומיתורא דשור ממעטינן נמי אדם כזה שאינו אסור בהנאה, דהיינו עכו"ם שקנוי לישראל לפני שטבל לשם עבדות. ולתירוצו השני שפיר חייב בשור שהמית השפחה מחמת דהוי חמרתא ויש לחייבו מחמת ממונו, וה"נ משור ולא אדם לא הוי ממעטינן לי' כשנפל לבור דאפשר לחייבו מחמת ממונו שנפל לבור, אלא מקרא דוהמת יהי' לו דרשינן דבעי שיהי' המת שלו, והנה יש להסתפק לתירוץ זה של הרשב"א וכן לסברת התוס' והרשב"א בקושיתם, אם באמת לכל דיני חיובי אדם לא נכללו עבד ושפחה, דאין עליהם דיני חיובי אדם רק חיובי דממון, ולכן לא הייתי ממעט עבד מקרא דשור ולא אדם כיון דיש עליהם דין דשור לגבי תשלומין, או דודאי דין תשלומי אדם יש על עבד כמו על בן חורין, אלא דיש בו גם לחייב מחמת ממונו דהוי כחמור, ולכן במיעוט דשור ולא אדם לא הוי ידעינן עדיין לפטור עבד דנפל לבור, דנהי דמחמת דין אדם לא נוכל לחייבו דשפיר נתמעט כבן חורין, מ"מ נוכל לחייבו מדין חמרתא, ולכך בעי עוד דרשה דוהמת יהי' לו ומיתורא דרשינן למעטו שלא יהי' חייב בשום צד חיוב שהי' שייך לחייב. וכן כאן אע"ג דמחמת חיוב ולדות דבן חורין נתמעטה שפחה, יש עדיין לחייב השור מחמת היזק שהזיק לממון של האדון.

ונראה ע"כ דכן הוא, דודאי דין חיוב תשלומין דאדם שייך גם בעבד דאל"ה למה חייב ד' דברים כשהזיק עבד, דאם לפי הסברא השני' דהרשב"א אין לו כלל דין אדם לגבי חיוב תשלומין רק כשורו וחמורו למה חייב בד' דברים, וכן בהא דמבואר לעיל דף מ"ב ע"ב דלר"ע דתם שחבל באדם משלם נ"ש, ולולא דתברא לגזיזיה ס"ד דמשלם מעליה הי' שייך לחייבו על הריגת שורו את העבד מעלי' אפי' בתם. [ועי' מש"כ שם], הרי דודאי כל דיני חיובים דנאמרו באדם נאמרו גם בעבד, אלא דס"ל להרשב"א דשייך לחייבו גם משום חיוב דחמורו וממונו שהוזק, לכן לא סגי למעטו משור דהא גם חיוב מחמת שור שהוזק שייך בו. [ועי' בברכת שמואל סי' כ"ו כ"ז, דמדבריו משמע דהתוס' בקושייתם וכן הרשב"א בתירוצו הב' דכתבו דרק ע"י דכתיב והמת יהי' לו ידעינן למעט עבד, ס"ל דאין לו כלל דין אדם לגבי חיובים בתשלומין, ויקשה כמשנ"ת].

אטו ולדות צררי נינהו. יש לעי' אף אם הם צררי מ"מ הא כל זכייתם אינם אלא לענין אם יזיקום, דהא אינם לאשה שתוכל למוכרם לגמרי, דהא גם להבעל הא אין זכות למוכרם, א"כ כל הזכיי' היא רק אם יוזקו, ולמה לא תלוי בבעיא דגיטין דף מ"ב ע"ב במכר עבד לגבי קנס [וכן במכר פרה לכפילא דאמרינן בב"מ ל"ג ע"ב דלא מהני] כיון דזה זכות בגוף העבד הוי כדקל לפירותיו, או דילמא כיון שאינו יוצא מגוף הדבר וגם לא עבידי דאתו לכן אי אפשר לקנות, ואם א"א לקנות דהוי כדשלב"ל איך תקנה אותם האשה לפני ההפלה כדי שהתשלום דולדות יהי' שייך לה.

ולפי סברא א' בתוס' בב"ב דף ע"ט ע"ב בד"ה אימור, איכא לחלק משום דהתם הוי קנסא ואיכא תרי מי יימר משא"כ כאן דהוי חד מי יימר, אמנם לאידך תירוצי שם משמע דאין לחלק. ואין לומר דרק קנס מיבעיא לי' משום דאינו מחמת שיווי העבד דהא משלם יותר משוויו ואין זה נקרא שיוצא מגופו של העבד משא"כ בשויו. [ועי' קצוה"ח סי' ר"ט], דבתוס' בב"ב הנ"ל לכאורה לא משמע כן, ועוד דגם בן חורין הא אין ראוי להמכר ממש שנוכל לומר דיוצא ממנו ממש, ועי' ברשב"א גיטין דף מ"ב ע"ב.

ולכאורה צ"ב גם לר' חסדא דכתבו התוס' דמ"מ היורשים יורשים אותם, ולמה, הא אין מה לירש דהא אין לאביהם כלום בהוולדות, ובתוס' בב"ב דף קמ"ח ד"ה שכיב מרע מבואר דפירות דקל אין זוכים ע"י ירושה אלא מחמת שזוכה בהדקל, ואם א"א לזכות בוולדות לגבי תשלומין ה"נ א"א לזכות ע"י ירושה, וצ"ע. אלא דנתבאר בדברינו שם דשפיר אפשר לירש אלא דלא יצוייר לירש הפירות של דקל דתמיד יורש את הדקל וממילא הפירות שלו.

ואפשר דכל ענין דא"א מקנה דשלב"ל הוא חסרון בעשיית החלות מצד המקנה, ובכל דבר שאנו זקוקים להקנאתו של המקנה דאין לו כח לעשות חלות הקנאה במה שאינו בעולם, וכן להפרשת תרומה דהכל הוא עשיית החלות, וכן להפקיר א"א דזה ג"כ עשיית חלות הפקר, וכן במכירת עבד לקנס או פרה לכפילא דמוכרח לבוא הקנין מצד הקנאתו בזה הוא דלא מהני [ואין להקשות דדל הקנאתו יזכה מעצמו דזה אינו דהא לא יכול גם להפקיר], אבל שפיר אפשר לקנות דבר שאי"צ עשיית חלות מצד המקנה, אפי' הזכות היא לכשינזק, ולכן הולדות יכולה היא שפיר לקנות כיון דהוי הפקר ואינו זקוקה להקנאתו של מקנה, ולפי"ז מבואר בפשיטות יותר כמש"כ בב"ב דף קמ"ח דשייך לירש גם דבשלב"ל כיון דאינו חסר בחלות מעשה ההקנאה מצד מקנה. ולפי"ז גר שמת והניח פרה וא' יכוין לזכות בפרה לגבי כפל בלבד שפיר יועיל שיזכה בכפל וצ"ע.

והנה יש להסתפק לרבה דהיא זוכה הולדות אחר מיתת הגר מן ההפקר אם צריך שהיא תכוין לקנותם, ונתבאר במס' גיטין דף ל"ט א' בהא דלאבא שאול, גדולים זוכין עצמן בני חורין ולא קטנים, דמה דהגדולים זוכין לעצמן הוא משום דהוי כקנין יד. וכאן בודאי אינם אלא מדין יד דאילו מדין חזקה התינח לקנות עצמו אולי הי' שייך ענין כזה, אבל לקנות ולדות הא בודאי לא שייך לזכות בני חורין בקנין חזקה, ואפילו למה ששייך לזכות את הבן חורין היינו לענין הדמים לשלם לה כשיזיקום דמ"מ היכא נאמר בזה קנין חזקה וע"כ דהוא מדין יד, וכבר כתבנו שם דלכן יועיל אף אם ישן כיון דאילו הוי ידע הי' מכוין לזכות, ואפשר דאי"צ לזה דתמיד דעת האדם להיות לעצמו וככוונה בפירוש דמי, וכאן צ"ע דאפשר דצריך שתכוין לקנות הולדות למה ששייך לזכותם, או דילמא דכ"ז שהם בגופה הוי לענין זה תמיד ככונה להיות לעצמה וזוכה בהם אף בלי כוונה מיוחדת. (מהדו"ק)

תוד"ה אטו. מבואר דאע"ג דאינו צררי מ"מ יורשין יורשיו. וכ"כ רש"י, והנה יש להסתפק אם אע"ג דאינם צררי היינו דלא גילתה התורה דהם נחשבים חפץ ממוני שיהי' שייך לזכות בהם מן ההפקר מ"מ לגבי הבעל הוי כצררי, או דגם לגבי בעל לא נתחדש דהוי צררי, אלא דכשהזיקו אותם זוכה.

והנה מדיורשין את זה, משמע דלגבי הבעל נתחדש דהוי ממון, ושייך בזה ירושה כיון דלגבי הבעל הוי כחפץ של ממון ה"ה לכל הבאים מכחו הוי ממון, ורק לכל אלה שאינם באים לזכות מכחו אינם כחפץ של ממון, וכן יש להוכיח מהא דלרבנן שבח ולדות חולקין, ובשלמא להאשה מגיע כיון דבלי שנתחדשה הלכה דולדות משלמין הרי גופה נשתבח והוא הי' שוה יותר לכן כעת שניזוקה מגיע לה דמי אותו שבח, אבל להבעל למה יגיע שבח הא הולדות אינם צררי ואיך יהי' ממון מדבר שאין בו זכות כדין ממון, אבל אם לגבי הבעל הוי כחפץ של ממון, א"ש דגם לו יש כבר זכות בהשבח שבא על ידם כיון דע"י הולדות דהם כממונו לגבי דידי' נתווסף השבח, וכיון דגם להאשה אין הפסד אמיתי כמש"כ תוס' לעיל דף מ"ז ע"א בד"ה נפחא, ולכן חולקין.

ועי' ברא"ה בשטמ"ק דכתב דהא דיורשין היורשין דמי הולדות הוא מחמת דברא כרעא דאבוה הוא, ולכאורה מה הוצרך להוסיף דהוי כרעא דאבוהון, אלא משום דאם דין ירושה הוא גזה"כ דהיורש אבל לא כאילו מכח האב הוא מקבל, אלא דכמו שיש דין דכשאין יורשין זוכה כל הקודם, ה"נ ביש יורשין זוכה היורש, אבל לא שמקבל מכח מורישו, אז הי' מקום לומר דגם להיורש לא שייך לזכות כיון דלגבי כל העולם לא הוי כחפץ של ממון חוץ מלגבי הבעל עצמו, אבל כיון דזה מדין כרעא דאבוהון היינו דהוא מקבל מהמוריש, שפיר שייך לומר דכיון דלגבי הבעל הוי כחפץ של ממון גם אצל היורש יורש הוא את זה בתור חפץ ממון.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א