תוספות רי"ד/בבא קמא/מז/א
תוספות רי"ד 
בבא קמא מז א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
הקדר שהכניס קדירותיו כו' טעמא דשלא ברשות דחייב בעל קדירות בנזקי בהמתו דבעל בחצר הא ברשות פטור ולא אמרינן מסתמא קביל עליה בעל קדירות לנטורי בהמתו דבעל החצר. מני ר' היא. הנה יש לתמוה מה זה שהוא מקשה התלמוד מבעל קדירות ובעל החצר בעל החצר קביל עלי' נטירותא דקדירות משום דאמר ליה עייל ואנן מפרשינן דעייל ואינטור קאמר ליה אבל בעל קדירות דלא א"ל כלום אמאי בעי לקבול עליה נטירותא דבהמתו דבעל החצר איהו לא אמר ליה אלא עיילנא ובעל החצר אמר ליה עול ומשום דאמר עיילנא מקבל עליה נטירותא בתימה ומה ראה רבי זירא להידחק ולהעמידה כתנאי. ונ"ל לתרץ דהא דאיתקש' תלמודא ורבי זירא נמי דאמר תברא ולא אוקמי כרבא משו' דדייק לישני דמתני' דקתני ושיברתן בהמתו של בעל הבית והתם קתני ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב מפני ששיברתן בהמתו של בעל הבית. אבל אם נשברו מאליהן ברוח אין בעל החצר חייב ואע"פ שהכניס ברשות דאע"ג דאמרינן מסתמא קביל עליה נטירותא וכאלו אמר עול ואינטור דמי האי ואינטור הכי מתפריש אנא אינטור תורי דלא יזיק קדירותיו. אבל אם ינזקו קדירותיך מעלמא או מאליהן ברוח לא קיבל עליה שמירתן דלא משמע ואינטור שאשמור קדירותיך ואתה תלך לך אלא שאשמור שורי שלא יזיקך אבל אתה תעמוד על שלך שלא ינזק מאליהן. וכיון שבעל הקדירות צריך לשמור קדירותיו סתמא דמילתא כי היכי דבעל החצר קביל עליה נטירותא דתורי שלא יזיק קדירותיו הכי נמי בעל הקדירות קביל עליה נטירותא דקדירותיו שישמרם שלא תינזק בהם בהמתו של בעל הבית שאע"פ שהרשהו להכניסם כך הרשהו שיעמוד עליהם וישמור את שלו שלא ינזקו ברוח ואע"פ שלא קבל עליו בעל הקדירות שמירת בהמתו של בעל הבית בפירוש מסתמא קביל עליה נטירותא כמה שבעל החצר מקבל עליו שמירת במהתו מסתמא דלא יהא אלא שותפא שוויה בהדי' בהאי חצר וכיון דשותפא שויה כמו שזה חייב בנזקי זה כך זה חייב בנזקי זה. ואליבא דרבנן דאמרי מסתמא קביל עליה שמירת בהמתו של בעל החצר ואליבא דר' דאמר מסתמא לא מקבל עליה נטירותא גם בעל החצר נמי לא יתחייב בנזקי הקדירות וא"כ מתניתין דקתני ואם הוזקה בהן בהמתו של בעה"ב חייב ודייקי' טעמא דשלא ברשות הא ברשות פטור בודאי דלא אתיא אלא כר' דאמר מסתמא לא קביל עליה נטירותא שאינך יכול לחלק בין בעל החצר ובין בעל הקדירות כלל. כיון שהוא צריך לשמור בקדיורתיו שאם בעל החצר קבל עליו שמירת בהמתו מסתמא שלא תזיק את הקדירות כך גם בעל הקדיות קיבל עליו שמירת קדירותיו מסתמא שלא תינזק בהם בהמתו של בעל חצר. ואם בעל הקדירות לא קיבל עליו מסתמא שמירת קדירותיו גם בעל החצר לא קיבל עליו מסתמא שמירת שורו לכן אמרה תלמודא ר' היא ור' זירא אמר תברא מי ששנה זו לא שנה זו. אבל רבא סבר דמתניתין דקתני ושיברתן בהמתו של בעה"ב לא דווקא אלא אורחא דמילתא קתני א"נ רבותא נקט שאע"פ ששיברתן בהמתו פטור. כיון שהכניס שלא ברשות וה"ה שאפילו אם נשברו ברוח נמי חייב בעל החצר כשהכניס ברשות דהאי דאמרינן דמסתמא קביל עליה נטירותא וכאלו אמר עול ואינטור דמי האי ואינטור הכי מתפריש ואינטור קדירותיך וא"צ בעל הקדירות כלל לעמוד עליהן ולשומרם שכיון שברשות הכניסו הכא משמע מסתמא שכל שמירתן קביל עליה וא"צ לעמוד עליהם כלל. וכיון שאינו צריך לעמוד עליהם איך יתחייב אם הוזקה בהם בהמתו של בעל הבית שכל שמירת הקדירות היא מוטלת על בעל החצר. הלכך כולה מתניתן רבנן היא ולא קשיא מידי:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |