אילת השחר/בבא מציעא/ג/ב
והאי דלא אודי אשתמוטי הוא דקא מישתמט מיני' סבר עד דהוו לי זוזי ופרענא לי' וכו'. ומבואר בראשונים דחיישינן שאחרי שיצא זכאי מב"ד כבר לא ישלם כלל אח"כ, והנה בקצוה"ח סי' ע"ג סק"ב מחדש דאם כופר לזמן דהיינו שטוען שזמן הפרעון מאוחר יותר נחשב כופר בממון, ולמד כן מהרמב"ם דמחייב שבועה על זה, ולפי"ז אי"צ לסברא דחיישינן שלא ישלם אח"כ אלא בזה גופא שמשתמט לשלם אח"ז זה כבר נחשב שגוזלו ממון לזמן, ויש כבר סיבה לחייבו שבועה, והא דלא נחשב חשיד אממונא בזה שרוצה לגזול לזמן, צ"ל משום דמורי היתר וחושב שאם ישלם לבסוף לא יהי' נחשב לגזלן.
תוד"ה בכוליה. עי' משנ"ת בזה באילה"ש כתובות דף י"ח ע"ב.
ומה פיו שאין מחייבו ממון מחייבו שבועה. כתב בקצוה"ח סי' ג' סק"ב נסתפקתי יחיד מומחה שדן ובע"ד הודה בפניו במקצת אם יכול לחייבו שבועה כיון דיכול לחזור מהודאתו או דלמא דכ"ז שלא חזר הוי הודאתו הודאה עכ"ד. משמע דהא ודאי לי' להקצוה"ח דצריך הודאה דוקא בב"ד, וצ"ע מהתוס' בקידושין דף מ"ג ד"ה ולא, דמבואר דסגי בהודאה בעדים אם יאמר אתם עדי, ואולי כונת הקצוה"ח דלא הי' אחר עם היחיד מומחה אתו או דלא אמר אתם עדי.
שם. ומה פיו שאינו מחייבו ממון מחייבו שבועה. בקהלות יעקב סי' ו' הסתפק אם חיוב שבועה דמודה במקצת הוא רק היכא דהודאתו על המקצת מחייבתו לשלם דאז צריך לישבע על השאר, או דאינו תלוי בזה אלא דאם רק הודה על מקצת אפילו שהודאתו לא היתה מחייבתו לשלם על מה שהודה מ"מ חייב לישבע על השאר, וכבר עמד בשאלה זו בקצוה"ח סי' ג' ס"ק ב' [ולכאורה הא ס"ד דפיו אינו מחייבו ממון ומ"מ יהא חייב לישבע, הרי דאינו תלוי במה שההודאה מחייבת, אלא דאיכא למידחי דאיה"נ אלא דהגמ' דחתה דבכלל א"א לומר דאין פיו מחייבו].
והוכיח בקהלו"י מהקצוה"ח דהקשה בסי' ל"ד סק"ד על המהר"י בן לב דכתב דהודאת בעל דין אינו מדין נאמנות אלא דהוי כהתחייבות, דא"כ למה צריך לישבע דהא אם יאמר אינני חייב רק הנני מתחייב לשלם ודאי לא יתחייב לישבע, ומדמתחייב שבועת מודה במקצת הרי דחיובו מדין נאמנות. ואם נפרש דהחיוב שבועה אינו מחמת דעי"ז מהני הודאתו לחייב עצמו דנאמן, א"כ הא כיון דמיהת מודה יש גזה"כ דחייב שבועה אע"ג דבאומר דמתחייב אין חיוב שבועה.
ולהצד דהחיוב אינו תלוי במה דמהני הודאתו לחייב עצמו, צריך לדחוק דהלימוד מהא דכשאומר דחייב חצי אע"ג דלא מהני לחייבו על החצי יש גזה"כ לישבע על השאר כ"ש עדים דכחם יותר לחייבו ממון, ה"נ כחם לחייב שבועה על השאר אע"ג דחיוב דמודה במקצת אין כלל שייכות עם כחו לחייב עצמו ממון וסתם גזה"כ הוא דכשמודה יש דין שבועה.
ובקהלו"י הוכיח דהא רש"י בקידושין דף ס"ה כתב דהא דמהני הודאתו לחייב ילפינן מכי הוא זה, ואי אין תלוי חיוב שבועה במה שנאמן לחייב עצמו על מה שהודה, איך ילפינן מכי הוא זה דהודאת בעל דין מהני לחייבו ממון, הא אפשר דע"י שטוען כי הוא זה כתוב שישבע אבל מנ"ל דחייב לשלם מה שהודה, וע"כ דכל חיובו לישבע על השאר מחמת דהודאתו חייבתו לשלם על מה שהודה, ובקצוה"ח שם הביא ג"כ מרש"י זה לענין דהודאתו מהני להאמין לו, ולא דהוי התחייבות.
וצע"ק למה צריך כי הוא זה לחדש דנאמן לחייב עצמו, דהא אם אין אדם נאמן בהודאתו לחייב עצמו, למה ישבע על השאר, כיון דאף אם יודה על השאר לא יהי' נאמן לחייב עצמו, וכמו דכתבו תוס' סברא כזאת לענין קנס דלא שייך לחייבו לישבע כיון דאף אם יודה לא יהי' חייב, ועיין תוס' בב"ק דף מ"א ב' ודף מ"ו א' ובשו"ת רעק"א תנינא סי' נ"ו.
והא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי. עי' בקצוה"ח סי' ל"ד סק"ד דהרבה להשיב על שיטת מהר"י בן לב דס"ל דהודאת בעל דין דחייב הוא מדין התחייבות ולא מדין נאמנות שכך הוא. ולכאורה מה שייך לומר כמאה עדים דמי אם אינו מדין נאמנות, וכי אם א' יתחייב בקנין ממש יהי' שייך לומר דקנין התחייבות כמאה עדים דמי.
וכמו כן יש לעיין מלבד קושית הקצוה"ח למה מודה במקצת חייב לישבע, והיינו כדי שיודה, ואם יודה הא לא נדע שחייב רק יהי' התחייבות, וכי שייך לחייבו שישבע ואם לא ירצה לישבע מוטל עליו לעשות התחייבות על עוד חצי.
וכן יש לעיין דלפי מהר"י בן לב שחיובו מדין התחייבות ע"כ צ"ל דרוצה לחייב עצמו דבלי זה איך יתחייב, וא"כ צ"ע דהנה בר"ן ר"פ שבועת הדיינין הקשה דלמ"ד שיעבודא דאורייתא איך חייב שבועה מה"ת בהעדאת עדים הא מעידים ומחייבים לגבות אפי' מקרקעות המשועבדים, ותירץ דמיירי דהוא אמר לא לויתי והם מעידים שלוה אבל אינם יודעים אם פרע דאז לא יוכלו לגבות מהלקוחות משום דהעדים הא לא יודעים אם פרע או לא.
והנה ודאי אין לומר דכשאומר לא לויתי כוונתו להתחייב, א' דודאי הסברא נותנת דהא רוצה לפטור עצמו ולא להתחייב, והב' הא אמרינן בסוגיין דהעדאת עדים הו"א כיון דכפר הכל ולא שייך כל כך אישתמוטי ושאני ממודה במקצת, ולא הוי ידעינן דחייב שבועה לכן צריך לק"ו. ואם כוונתו להתחייב איך ס"ד דיהי' אחרת מכל מודה במקצת הא חמישים שהעידו שלוה הוא עצמו רוצה להתחייב והרי הוא ככל מודה במקצת, וע"כ דהוא אינו רוצה להתחייב ואיך יהי' באמת חייב החמישים, וע"כ דאע"ג דאינו רוצה להתחייב מ"מ הרי יש הודאה ונאמן שהוא חייב.
ומה פיו שאין מחייבו קנס מחייבו שבועה. בקצוה"ח סי' א' ס"ק ו' הקשה לאלה דס"ל דבמודה בקנס בבבל דהודאתו לא פוטרתו יועיל תפיסה וכמו בהעידו עדים בבבל דמהני תפיסה, א"כ מאי קאמר מה לפיו שאין מחייבו קנס, דהא לא מצינו זה, דבהודה בב"ד לא שייך אין פיו מחייבו דאז הא פטור שאפי' אם יבואו עדים אח"כ ג"כ יפטר, ובאופן דמודה שלא בב"ד אז דינו כמו בעדים דנאמן לגבי שיועיל תפיסה וע"כ דהודאה אינה מחייבתו כלל.
ולפי"ז כל מה דלא מהני פיו לחייבו הכונה לענין תפיסה בב"ד שאינן סמוכין, וצ"ע דהתינח אם תפיסה בקנס כשהעידו בב"ד של בבל מהני מן התורה כשיטת הרא"ש סופ"ק דב"ק, אבל להנהו דס"ל דזה תקנ"ח א"כ לא יצוייר כלל דפיו אינו מחייבו, דהא בב"ד של א"י הודאה פוטרת ולא שאינה מועילה וזה הא לא קולא לסברתו, ומה שאינה מחייבת בב"ד של בבל הא גם עדים אינם מחייבים כלל כיון דמה"ת לא מהני תפיסה ואיזה ק"ו יש.
ואולי נפק"מ דאם נתקבל עדות בב"ד של בבל ויבואו עדים ויעידו שנתקבלה עדות בבבל יוכל הב"ד שבא"י לחייב קנס עפ"י עדותם, אבל במודה בבבל אף אם יעידו בב"ד סמוכין שנתקבלה הודאתו בב"ד של בבל לא יחייבוהו על פי זה מחמת דהודאתו אינה יכולה לגרום שב"ד הסמוכין יחייבוהו, אבל לפי"ז אין ראית הקצוה"ח ראי' דלא מהני תפיסה בהודאה בב"ד של בבל, דאפילו אם מהני תפיסה מ"מ ב"ד שבארץ ישראל לא יחייבו על סמך הודאתו בב"ד שאינן סמוכין אע"ג דזה ההודאה אינה פוטרתו.
אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר"מ מחייב. יש לעיין קצת הא טוען דלא אכלתי ולדבריו אסור לו להביא קרבן, דאם באמת לא אכל שוגג אסור לו להביא קרבן, וא"כ שויא אנפשי' הבאת קרבן חטאת כחתיכה דאיסורא, ואיך מכריחים אותו ומאכילין לאדם דבר האסור לו, אפי' אם אצלנו ברור שאינו כמו שהוא אומר מ"מ הא אסר עצמו בהבאת חטאת. ובתוס' ד"ה מה אם ירצה לומר, מבואר דאם אמר בפירוש לא אכלתי כלל לא שוגג ולא מזיד אז גם לרבנן יחייבוהו קרבן, ולמה הא אין מאכילין לאדם דבר האסור לו אע"פ שבעינינו אינו אומר אמת, כמו באומרת טמאה אני לך בנדרים דף צ' דהקשה הר"ן איך מתירין אותה משום דתולין דעיניה נתנה באחר הא שויא אנפשה חתיכה דאיסורא.
ואם נאמר לתרץ דהיכא דיש עדים שאכל וחייב חטאת דאז אנו מחוייבין לכופו להביא קרבן לאו כל כמיני' לבטל חובותינו לכופו להביא קרבן, ולא דמי לאומרת טמאה אני לך דהיא משועבדת לבעל, דהתם ס"ד דמצד הדין נאמנת, אבל היכא דאינו נאמן אז מכריחין אותו לקיים חיובו, ולא דמי נמי להא דנדרים דף ט"ו ע"ב דבאוסר הנאת תשמיש עליו דחל, דהתם אין שאלה בנאמנות לכן חל שפיר מה שאוסר עליו אע"ג דמשועבד, אבל היכא דבעינינו אינו נאמן כלל נגד עדים אז מאכילין וכופין אותו להביא קרבן.
אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל. יש לעיין במי שנתחייב מיתה בב"ד אם סגי במה שיש עלינו דין להורגו, או משום שאנו סוברים שגם עליו עצמו יש חיוב למות מיתת ב"ד. והנה לכאורה איך עושים ק"ו ממה שמביאין אותו לידי מיתה שהוא חיובא רק על ב"ד שנלמוד מזה על חיוב קרבן שהוא חיוב אגברא, ומנ"ל דכה"ג יכולים העדים לחייבו אף שטוען נגד דבריהם, דהא גם במיתה לא מצינו שהם נאמנים לומר שהוא יהי' חייב להמית עצמו, אבל אם נימא דגם בחיוב מיתה יש עליו דין לגבי עצמו שחייב מיתה ומצוה עליו להמציא עצמו שיהרג שפיר איכא ק"ו, [ועי' בשטמ"ק שהק' בשם תוס' חיצוניות ור' פרץ דאיך הכהנים מקריבין הקרבן הא לגבי דידהו נאמנים יותר העדים ואיך מותר להם להקריב חולין בעזרה, ועמשנ"ת לקמן בתוד"ה מה לפיו].
ולכאורה לפי"ז צ"ע בטעמא דרבנן דס"ל דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים כמש"כ התוס' בד"ה מה לפיו דע"כ מה דחלוק מיתה מקרבן משום דלגבי מיתה זה לא נוגע לעצמו משא"כ בקרבן, אך לדברינו דחיוב מיתה הוא דין על הגברא א"כ גם במיתה יהי' נאמן על עצמו יותר מק' עדים, ובודאי דזה לא שייך לחלק בין ר"מ ורבנן, ובהא גופא הא לא פליגי ר"מ ורבנן אם החיוב במיתה הוא על הגברא או רק על ב"ד, אלא דיש לומר דמה דס"ל אדם נאמן על עצמו היינו כיון שעיקר דינו לחייבו שיעשה פעולה להביא קרבן ע"ז הוא נאמן וא"א להכריחו להביא קרבן, משא"כ במיתה נהי דלגבי דידן נקטינן דהוא ג"כ חייב להביא עצמו שיקוים בו דין מיתה, מ"מ זה רק שעי"ז יעשה בו מעשה שנוכל להמיתו, אבל בקרבן שאנו רוצים להכריחו שהוא יעשה מעשה להביא קרבן, זה א"א, כי לגבי זה אדם נאמן על עצמו, נמצא דבין לרבנן ובין לר"מ במיתה הוא דין דהעדים נאמנים גם על עצמו, ומ"מ לרבנן דלא ס"ל ק"ו אין יכולים ללמוד לחייבו לעשות מעשה להביא קרבן, כיון שזה לחייבו לעשות מעשה, משא"כ לר"מ דס"ל דכיון דיש נאמנות לגבי הנידון יועיל גם לחייבו לעשות מעשה להביא קרבן, אבל אם במיתה אין כלל דין נאמנות לגבי עצמו איך נלמוד משם דהא גם שם אינו נאמן.
אשם היינו קרבן. הק' ברמב"ן וכן בר"ן דהא לר"מ במכחישים לא עדיף מלרבנן היכא דאין מכחישים, וכמו לרבנן פטור ע"י עדים שמעידים שחטא והוא שותק אע"ג דאז הא הם נאמנים, ה"נ לר"מ דנאמנים גם כשהוא מכחישם מ"מ יפטר מאשם, ותירץ דר"מ עושה עדים כפיו לכל דבר, וכבר תמהו דמה זה מהני הא סוף סוף איכא גזה"כ דבעי פיו.
והנה ודאי בפיו אין הכונה דבעי ביטוי שפתים, דה"ה אם ירמוז ג"כ יהא סגי לחייבו, ויש לפרש הגזה"כ דכתיב והתודו בשתי אופנים, או דהגזה"כ דדוקא ע"י הודאתו ממש, או דהגזה"כ דהתודו היינו דבעי שיתגלה שחטא ע"י נאמנות גדולה דפיו. ואם נימא כהצד השני א"ש דלרבנן נהי דכשמעידים והוא שותק הם נאמנים אבל אין להם כח הנאמנות כפיו, דהא כשמכחישם אינם נאמנים, ונהי דכעת לא הוכחשו אבל הא אין להם כח נאמנות כפיו, וא"א ללמוד אותו מוהתודו, משא"כ לר"מ דלעדים יש נאמנות עוד יותר מפיו אמרינן דבגזה"כ דפיו כלול ג"כ עדים.
אלא מה לפיו שכן אינו בהכחשה ובהזמה. ברא"ש לעיל הביא בשם הר"מ מרוטנבורג להוכיח דעד המסייע פוטר משבועה דאל"ה לפרוך מה לפיו וע"א שכן אינן בהכחשה בכיוצא בהן תאמר בעדים שישנם בהכחשה בכיוצא בהן. ועי' בדו"ח רעק"א דביאר דהכונה היכא דמצד ע"א בהכחשה לא יועיל לבטל עדות העד מלחייב שבועה, כגון שבא העד המסייע לפוטרו משבועה אחרי שכבר נפסק חיוב שבועה עפ"י הע"א המחייבו, דאז אם נימא דעד המסייע אינו פוטר, נמצא דיש פירכא דלהעד המחייבו שבועה א"א להכחיש בכיוצא בו, דהינו עפ"י ע"א, ולכן ע"כ דגם עד המסייע פוטר ושפיר גם בע"א מהני הכחשה בכיוצא בו, והק' דעדיין יקשה מה לפיו וע"א דאינן בהזמה בכיוצא בהן, דאם יבוא עד ויזים אותו אחרי שנפסק שבועה עפ"י הראשון לא יהא בכחו לפוטרו משבועה, דמצד ע"א בהכחשה הא לא יועיל כיון דהוי בזאח"ז דאז הראשון כשנים ואין דבריו של אחד במקום שנים ואינו יכול להכחיש את הראשון, ומחמת עד המסייע לא יכול לפטור דהא אינו מסייע על עצם ההלואה [וע"ע משנ"ת בזה לעיל דף ב' ע"ב בתוד"ה ולחזי, אותו שהמוכר מסייעו יפטר משבועה].
ויש לעיין לכאורה איזה פירכא היא דאינו בהכחשה בכיוצא בהן, דמאי נפק"מ אם מוכחש בכיוצא או לאו בכיוצא בהן, וע"כ הכונה דכח נאמנות הע"א לחייב שבועה גדולה, ולא מהני אפי' אם לפי דברי אחר לא הי' צריך להשבע, משא"כ עדים דאם הוכחשו בכיוצא בהם אינם יכולים לחייב, לכן א"א ללמוד מפיו וע"א, וא"כ התינח במה שאם אחר אומר כדברי הנתבע דלדבריו אינו חייב שבועה ומ"מ אינו פוטרו, הרי דכח העד לחייב גדול ממי שפוטרו, משא"כ בעדים דאדרבה כח הפוטרים חזק יותר, וכל מה שאין א' נאמן להכחיש דברי עד אין זה חומרא בדין חיוב שבועה דע"א דהא זהו סתם דין דאין א' נאמן להכחיש או לפסול, ורק שנים בכחם להכחיש ולפסול אך אין זה חומרא מחמת נאמנותו המיוחדת בתור עד לחייב שבועה ולא שייך לעשות פירכא כזאת, כיון דהא עד שמחייב שבועה יכול להתכחש, אלא דלא יכולה להתבטל ע"י א', ואין זה חומרא בהעד המעיד אלא קולא בהכחשה דבעי שנים, ורק מה דחיוב השבועה שאינה מתכחשת בכיוצא בה הוא חומרא בנאמנותו של העד לגבי שבועה, אבל מה שדין העד שבו אינו מוכחש מכיוצא בהם אינו פירכא, כיון שזה רק מחמת דאין כח לע"א להכחיש.
שם. אלא מה לפיו שכן אינו בהכחשה ובהזמה. כתב הרא"ש דאין יכולים להכחישו דאפי' אם בא אחד והעיד שאינו חייב כלום ואפי' שנים העידו אינו נפטר מהשבועה, ולכאורה נהי דיהי' חייב החמישים שהודה מ"מ על החמישים השניים דטוען דאינו חייב יועיל עדותם לפוטרו משבועה, וע"כ צ"ל משום דפוסל אותם כיון דמודה דחייב מקצת הרי הם פסולים להעיד בשבילו.
וצ"ע מש"כ הרשב"א בהא דלקמן דף ד' דאילו אית ללוה סהדי דלא מסיק ולא מידי לא בעי לאשתבועי, דמיירי כגון דטוען שהלוה מנה ביום פלוני והלוה טוען להד"ם והעדים מעידים דלוה רק נ' דפטור משבועה, ולמה פטור משבועה הא לדבריו הם פסולים.
ובחי' הג"ר שמעון סי' ג' ביאר דמה דאמירתו פוסל אותם לגביו הוא רק היכא דנתקבלו דבריו כגון דמודה לחייב עצמו דאז פוסל העדים לגביו, אבל בפוטר עצמו דאומר דבר שאינו נאמן כלל לא נפסלים לגביו העדים, והוא כתב לתרץ בזה מה דהק' האחרונים אמתני' דאם שניהם מודים או שיש להם עדים פטורים משבועה, דלמה פוטרים אותם משבועה הא לדברי כ"א העדים מעידים שקר ואיך מועיל עדותן לפוטרו, וע"ז תירץ כיון דלא הועיל כלל אמירתן. ויש לעיין אף לפי חידושו אם יתורץ כאן, דאפשר דבמתני' דגם בלי שיעידו העדים אין כל א' נאמן שכולה שלו בלי שישבעו נמצא דאינו נאמן כלל, אבל באופן דמיירי הרשב"א דלפני שיבואו העדים הי' נאמן לומר להד"ם על הכל וזה סותר לעדותן, אין לומר דאין אמירתו כלום ולכן הם כשרים, אלא אדרבה הא הי' נאמן לפני שבא ונימא דפוסל עדותן.
ואפשר לומר דהנה יש להסתפק במאי דאמרינן בגמ' דאילו אית לי' סהדי להיאך דלא מסיק ולא מידי לא בעי לאשתבועי, אם הטעם הוא משום דכשמעידים דלא חייב החמישים השניים לא שייך להשביעו דהא אין לך בירור יותר טוב מעדים דמעידים שפטור, או שזה סברא מיוחדת דעפ"י עדים שמעידים לחייבו לא שייך שנשביעו אם לפי דבריהם אינו חייב יותר, ואם נימא כן נמצא דגם אם לדבריו אינם נאמנים מ"מ כיון דהגורמים להחיוב שבועה הם העדים ולפי דבריהם אינו חייב א"א שהם יחייבוהו שבועה, ולא דמי למה דאמרינן כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. ולכן אע"פ שהעדים מעידים שלוה ופרע, מאמינים להעדים רק במה שלוה ואין מאמינים להם שפרע, דהתם העדות שלוה סגי להאמינם שלוה ובזה שאומר לא לויתי הוי הודאה שלא פרע וחייב לשלם אע"פ שכדי לומר שלא פרע אין עדים, אבל חיוב שבועה צריך להיות ע"י העדים ולא נוכל לחייב שבועה על ידם כיון שלפי דבריהם אינו חייב יותר. וכן לא דמי להא דב"ב דף קכ"ח ע"ב דהלוה חייב להשבע מדין מודה במקצת אע"פ שהעדים מעידים כמוהו, דהתם חיוב שבועתו הוא מחמת הודאתו במקצת, אבל היכא דאנו רוצים לחייב מחמת העדים ואותם העדים עצמם אומרים שאינו חייב יותר א"א שהם יחייבוהו שבועה, ומ"מ צע"ק מנ"ל להרשב"א כ"כ בפשיטות זה, דהא יש סברא להאמינו במה שנוגע לפסול העדות לגביו ויהי' חייב שבועה.
ואפשר לומר דכשטוען דאינו חייב הא בידו כל שעה לחזור ולחייב עצמו, נמצא דטענתו דאינו חייב אינה אלא דכופר ואינו מודה בחיובו, וכמו דאין אמירתו שאינו חייב קובעת דינים לגבי עצמו דלא יוכל לחזור, ה"נ אינה קובעת דין לגבי העדים לפוסלם דאמירתו הא אינה מחייבת להקבע, ורק כשמחייב עצמו ע"י אמירתו שזה כבר קובע דין עליו שייך לומר שהעדים שהעידו אחרת אינם כשרים לגביו, וצ"ע. (מהדו"ק)
רש"י ד"ה עדים אין מחייבין אותו קרבן. דכתיב או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים. משמע דבלי זה ס"ד דיהי' חייב קרבן אע"ג דמכחישן. ויש להסתפק מה גילה לנו הגזה"כ דלא שיודיעוהו אחרים, אם דהוי ס"ד דנאמנין אע"פ שזה מכחישן ואז היו מחייבין אותו קרבן ולזה גילה לנו דאינם נאמנים, או דאע"ג דנאמנין מ"מ אינו חייב כיון דהכפרה הוא לו ואין לנו לחייבו כשמכחיש, ואפשר דלרש"י מתפרש הגזה"כ דאינם נאמנים לכן לא יכולין לחייבו קרבן.
ולפי"ז יתיישב מה דמקשים למה צריך לטעם דמה אם ירצה לומר מזיד הייתי ופירש"י דנאמן במיגו, דממ"נ אם יש גזה"כ דולא שיודיעוהו אחרים למה צריך מיגו, ואם הי' מקום לחייב אילו מהני מיגו נגד עדים, וגם הא לכאורה רש"י סותר עצמו דקודם כתב משום הדרשא דאו הודע ולא שיודיעוהו אחרים ואח"כ כותב משום מיגו. דלהנ"ל י"ל דר"מ יליף ק"ו שיש להאמינם ואין לדרוש למעט מלחייבו קרבן מולא שיודיעוהו אחרים כשעדים מעידים שאכל בשוגג חלב, ק"ו ממיתה. וע"ז משיבים רבנן דכאן הא יש מיגו וממילא אין כבר ק"ו ממיתה דשאני הכא דיש מיגו, ובזה באמת לא סגי שיהי' נאמן כיון שזה במקום עדים, אלא דכיון דיש מיגו ואין ק"ו ממיתה ממילא שייך כבר לדרוש ולא שיודיעוהו אחרים דגזה"כ דהעדים לא יהיו נאמנים.
תוד"ה מה לפיו. פי' שכן מחייבו קרבן אפילו העדים מכחישין אותו ואומרים לאו חלב הוה אלא שומן. לכאורה היו יכולים לנקוט דאומרים דלא אכל כלל בזמן שהוא אומר שאכל חלב, ואולי כיון דאמירתו אינו כדין עדות אז לא שייך להכחישו דיכול להיות שאכל בזמן אחר וצע"ק.
והנה באם העידו עדים שזה שומן והוא אומר שזה חלב דהוא אסור לאכול, מ"מ נקטו הרבה דמלקות לא יקבל כיון דלדידן אינו חלב [וצ"ע ברמב"ם פ"כ מהל' איסו"ב דמשמע דלקי היכא דשויא אנפשי' חתיכה דאיסורא], ובשטמ"ק בשם תוס' חיצוניות ורבינו פרץ הקשה דאיך הכהנים מקריבין הא לדידהו הוי כחולין בעזרה, ותירץ דכהנים שרוצים להקריב אין מוחין בידם, ואינו מובן דמה מתורץ למה מותר להם.
ויש לעיין אם אומר שזה חלב נגד עדים שאומרים שזה שומן ואח"כ אכל זה, דיתכן דלא ניתן לו להביא קרבן כיון דבעינינו זה שומן ורק איסורא בעלמא יש לו משום דשוויא אנפשי' חד"א, דלנו הוא ודאי שאכל שומן וא"א להקריב קרבנו, וכמו דלא ילקה אע"ג דשויא אנפשי' חתיכה דאיסורא, ואם נימא כן צע"ק למה אם כעת אומרים העדים דהי' חלב יביא קרבן, דבעינינו הא לא אכל איסור כיון דהעדים אומרים שזה לא חלב, ונצטרך לפי"ז לחלק דכשבאים להעיד על מה שהי' בעבר, ואינו נוגע לדין אם מותר לאכול החתיכה ונוגע רק לחייבו קרבן ע"ז הוא נאמן לגמרי, ומסתבר דאם חלק מהחתיכה עדיין קיים דנוגע גם להבא אז לא ילקה, או דלגבי העבר חייב קרבן אע"ג דאם יאכל מכאן ולהבא החתיכה הנשארת לא יתחייב קרבן, וכ"ז צ"ע.
תוד"ה רבי חייא. וא"ת א"כ וכו'. בקצוה"ח סי' ל' סק"ד הביא לדון אם בעדות שע"י צירוף כגון זה אמר ראיתי שלוה ביום פלוני והשני מעיד שלוה מאתיים ביום אחר אם מהני עדותן לחייב שבועה מדין העדאת עדים, דשיטת הט"ז והתומים דאין ללמוד ק"ו ממה דפיו אינו מחייבו קנס מחייבו שבועה כ"ש עדים דמחייבי קנס, משום דלא מהני עידי צירוף לחייבו קנס וא"כ ליכא לגבי זה ק"ו. והקצוה"ח ס"ל דמהני עידי צירוף לחייב קנס, ובזה רוצה ליישב קושית התוס' דלמה לא יליף ר"מ אם מחייבו מיתה כ"ש שיחייב שבועה, דאז עידי צירוף לא יחייבו שבועה כיון דעדים אינם מחייבים מיתה ע"י עידי צירוף, אבל כדילפינן ק"ו ממה דמחייבין קנס שפיר יחייבו שבועה גם עדים שע"י צירוף.
וצע"ק לפי"מ דמשמע דגם כל מה שיוצא דין שיחייב תשלומין מחייב שבועה מה"ת מדין העדאת עדים [ועי' קצוה"ח ריש סי' ע"ה], הרי דאע"ג דבאופנים אלו לא הוי עדות לגבי שאר דינים, מ"מ זה ג"כ מקרי העדאת עדים כיון דחייב החמישים מכח עדותם, א"כ עדים המחייבין ממון ע"י צירוף עדותם לא גרע מאם חייב ממון ע"י ידיעות אחרות דמ"מ אנו לומדים דחייב שבועה, ואולי יש לומר דמה דאמרינן דהיכא דחייב אפילו לא ע"י עדים ממש יש בזה חיוב שבועה מדין העדאת עדים הוא רק למסקנא דילפינן מפיו וע"א, ואולי אז סגי ללמוד מה מצינו מפיו דחייב ה"נ עדים, וכי פריך מה לפיו שאינו בהכחשה, ע"א יוכיח.
תוד"ה מה אם ירצה לומר. עי' בשערי יושר פרק י"ב שער ו' מש"כ בענין הודאת בע"ד דמהני כיון דמוטל עליו להגיד האמת ולשלם הממון, וה"נ בקרבן, אבל היכא דאין מוטל עליו אינו נאמן. וצ"ע בריש מכות דף ב' ע"א בתוד"ה מעידין אנו שהקשו איך יכולים לחייבו גלות בעדותן והא יכול לומר מזיד הייתי, והרי בזה לא מוטל עליו.
בא"ד. וא"ת והיאך נאמן לומר מזיד הייתי הא אין אדם משים עצמו רשע וכו' וי"ל דאין נאמן לפסול עצמו אבל הכא עושה תשובה ואינו רוצה להביא חולין בעזרה. הנה לא הוקשה להם על שאומר גנבתי דנאמן לחייב עצמו בקרן כדאמרינן להדיא בב"ק דף ע"ה והא אין אדם משים עצמו רשע, וע"כ דשאני לחייב עצמו מלפסול עצמו.
וכן צ"ע דברי הרא"ש בשטמ"ק כתובות דף י"ט בהא דמוקי רב אשי הא דאומר שטר אמנה אינו נאמן כגון דאמרי עדים ואינם נאמנין לעשות עצמם רשעים, שהקשה בשם הר"מ למה לא מוקי דקאמר מלוה שטר אמנה הוא זה ואינו נאמן משום דאין אדם משים עצמו רשע, ותירץ דרק עדים אינם נאמנים כיון דאינם מפסידים לעצמם בזה ולהכי משוי נפשייהו רשעים אבל המלוה רוצה לעשות תשובה ומפסיד לעצמו. ותמוה למה לא הוקשה לו באומר גנבתי, דמ"ש גנבתי או שטר אמנה הוא, וצ"ל דבגנבתי הא רוצה שידעו שחייב שיגבו ממנו בעת שיהי' לו מה להגבות ופשיטא דנאמן לחייב עצמו אע"ג דאינו נאמן להשים עצמו רשע דהא רוצה לחייב עצמו ממון, אבל בשטר אמנה הא יכול לקרוע את השטר או סתם לא לגבות והי' סברא דמשים עצמו רשע בזה ואינו נאמן, וע"ז כתב דכיון דמחייב עצמו הרי זה כאומר אני עושה תשובה.
והר"ן בכתובות בפ' המדיר הביא שיטת הראב"ד דכתב דאם אומרת שעברה על הדת והאכילתו שאינו מעושר וכדומה אינה נאמנת דאין אדם משים עצמו רשע, ותמה עליו הר"ן דאדם נאמן לחייב עצמו ממון וכמו דנאמן לומר גנבתי, ועי' בשערי יושר שער ו' פי"ב שתירץ בתחילה דשאני עוברת על דת דלענין איסור אינה נאמנת ורשאי לסמוך עליה ואינו מוכרח לגרשה וכ"כ בהפלאה, אך הוא דחה דהא באומרת טמאה אני לך דלמשנה אחרונה רשאי לקיימה מפסדת כתובתה.
ואפשר לומר דהנה כל מה דמפסדת בעוברת על דת משום דחיישינן שמא שוב תכשילהו וכשנדע שהכשילתו לא יועיל מה שמקבלת שלא להכשילו, אבל אם באמת לא תכשילהו עוד כל חייה הי' מצד הדין מגיע לה כתובה אלא דאם נדע נאמר דהיא בחזקת מכשלת, ואפילו אם לא תכשילהו מ"מ כיון שבעינינו היא מוחזקת שיכולה להכשילו אין לה כתובה, אבל כשלא נודע מגיע לה עפ"י דין כתובה, וכיון שכן אינה נאמנת לעשות עצמה רשע.
ומלבד זה נראה דעוברת על הדת הא כדי להפסידה כתובה אנו צריכים לומר שהחטיאה אותו דמשום כך מפסידה, משא"כ בגנבתי אין העבירה המחייבתו אלא מפני שלקח כסף שאינו שלו, ואילו יצוייר שלא עשה בזה עבירה או שלא ידע שזה אסור ג"כ חייב, נמצא דאין אנו צריכים לדון עליו בתור רשע, אלא דעשה גניבה, אלא שאם ידוע על אדם שגנב מחזיקין אותו ברשע אבל אנו לא מחייבים אותו עבור מה דהוא רשע, משא"כ עוברת על הדת דמה דמחייבין הוא עבור דהיא רשע, וזה הוי כמו לפסול דאין אנו מקבלין משום דע"ז אנו צריכים לדונו בתור רשע ולא רק דהמעשה הי' עבירה, וה"נ כאן הפסד כתובה משום דנקטינן דהיא רשע וע"ז אינה נאמנת, ובאכלתי חלב מזיד אין הסיבה שפטור מלהביא קרבן מחמת דאנו מחזיקין אותו רשע אלא דעל מזיד לא חייבה תורה קרבן [שו"ר דכבר כתב כן בקובץ הערות סי' כ"ב].
והנה בב"ק דף ד' ע"ב אמרינן דר' אושעיא לא תני גנב וגזלן דהוא בכלל שומר חנם ופריך למה ר' חייא כן מונה אותו, ומתרץ תני ממונא דאתי לידי' בהיתירא דהיינו שומר חנם, ותני ממונא דאתי לידי' באיסורא, ומכאן משמע דאיסור גנב נותן בו דין תשלומין, דאם אין חייב מחמת איסור, מה נפק"מ בין אם נעשה באיסור מראש או אח"כ.
ויש לומר נהי דהאיסור גורם חיוב תשלומין, מ"מ אין מה דחל דין גרוע על הגברא הוא דגורם החיוב, משא"כ היכא דדין על הגברא גורם חיוב דאז אין אדם עושה עצמו רשע, והיינו אפילו אם גנב חייב בעד עבירת גניבה, אבל לא משום דחל דין גרוע על הגברא, אלא דמעשה עבירה מחייבו ולא משום דחל על הגברא איזה דין.
נמצא שלומר שעשה שלא כהוגן מהני רק בגלל שיכול עי"ז לגבות ממנו ומנכסיו וכן כל הדברים כה"ג ובלי זה לא הי' נאמן, אבל לעשות ע"י הודאתו דין גרוע על הגברא לא מהני בכל אופן, כגון להגיד שהיא עוברת על הדת לתת לה דין עוברת על דת כתב הראב"ד שאינה נאמנת, וכן כל דין גרוע על הגברא יש לו דין לפסול עצמו ואינו נאמן.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |