שיטה מקובצת/בבא מציעא/ג/ב

שיטה מקובצת בבא מציעא ג ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אבל עדים דליכא למימר הכי אימא לא קמשמע לן ק"ו. כבר כתבתי שרש"י מפרש דליכא למימר הכי שהרי כופר בכל ונימא מיגו דחשיד אממונא. וזה על דרך פירושו ז"ל שפירש דרבה הוא חושש למיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא. וקשה לפירושו אם כן מאי קמשמע לן ק"ו אם אתה חושדו על השבועה היאך יועיל ק"ו שלא לחשדו אם חשוד הוא אי אפשר למסור לו שבועה שאין מוסרים לחשוד ואם תאמר קמשמע לן דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא וכו' מאי ק"ו. ועוד דק"ו להחמיר עליו ולא להקל ואם איתא אדרבה כשאתה דן ק"ו זה אתה מיקל עליו דכיון שהוא חשוד בדין הוא שיטול כנגדו בלא שבועה דבר תורה ומדרבנן בשבועה ועכשיו שאתה דן קל וחומר נמצאת מיקל עליו ופוטרו בשבועה. לפיכך משמע דהכי פירושו אבל גבי עדים דליכא למימר אשתמוטי קא משתמיט שהרי בכל כופר אימא ודאי קושטא קאמר דאי לאו הכי לא מצי כפר דאין אדם מעיז ואף על פי שהוחזק כפרן במקצת לא יוציאנו מאותה חזקה באותו מקצת אחר שמא לא היה זכור אי נמי משטה היה בו מתוך שהיה טוען עליו יותר ממה שהיה לו אצלו ולהימניה באותו מקצת שלא הכחישוהו עדים קמשמע לן ק"ו שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים אלא הואיל והוחזק כפרן במקצת יצא מחזקתו ובחזקת מעיז פנים הוא ונשבע. הרמב"ן והרשב"א והר"ן.

וז"ל מהר"י כ"ץ ז"ל: אבל העדאת עדים דליכא למימר הכי. פירש בקונטרס שהרי כפר בכולן ונימא מיגו דחשיד וכו'. ותימה דהא לקמן מסקינן דלא אמרינן מיגו דחשיד וכו' ותו דלקמן מסיק ובעדים מי הוחזק כפרן אלמא דבעדים נמי עביד לאשתמוטי. ולכך נראה כדפירש בתוספות. ומיהו יש לומר לפירוש הקונטרס דאיצטריך ק"ו שלא תטעה לומר מיגו דחשיד וכו' וגם שלא תטעה לעשותו חשיד אממונא ומכל מקום לכל הפירושים קשיא לי דמאי פריך לקמן תאמר בעדים שכן הוחזק כפרן דמה בכך והא מסקינן לקמן דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא וגזלן אינו פסול לשבועה מן התורה כמו שמפרש ר"י. ונראה לי דפירכא דלקמן לאו משום דמהאי טעמא לא נאמינהו בשבועה אלא משום דבמה הצד פרכינן כל דהו. עד כאן.

והריטב"א ז"ל כתב וז"ל: אבל העדאת עדים דליכא למימר הכי. פירש רש"י ז"ל שהרי כופר בודאי במקצת זה שהעידו העדים וליכא למימר דעבד להשמטה שהרי כפר בכל אם כן הוה אמינא דנימא מיגו דחשיד וכו' קמשמע לן ק"ו. וקצת קשה לפירושו דאם כן אתא ק"ו לומר דלא אמרינן מיגו דחשיד וכו'. ויש לומר לפי פירושו ז"ל דהכי קאמר קמשמע לן ק"ו דבהאי דוכתא לא נימא דחשיד אממונא דדילמא איהו נמי משום השמטה אמר דהא ידע ודאי דאיכא עדים דמכחשי ליה והיאך היה כופר אלא ודאי להשמטה עבד וראוי דנרמי עליה שבועה אבל כופר בכל דעלמא דליכא עדים לאו להשמטה עביד ולפיכך פטור משבועה דכל דליכא השמטה חזקה אין אדם וכו'. כן נראה לי לפי שיטתו של רש"י.

ויש מפרשים פירושו של רש"י ז"ל דהכי קאמר אבל העדאת עדים דליכא למימר השמטה כיון שכופר בכל הוה אמינא חשיד אממונא בודאי וכגזלן גמור הוא וחשיד אשבועתא ולא נרמי עליה שבועה קמשמע לן ק"ו שהכופר במלוה כשר לעדות ולא הוחזק כפרן אלא לאותם חמשים בלבד ובתוספות כן פירש וכן הרמב"ן ז"ל. ולא נראה לי דנתכוון רבינו לפירוש זה כלל וגם הפירוש עצמו אינו נכון דאנן בעינן מעיקרא מהיכי תיתי לן דנפטריה משבועה בהעדאת עדים דאיצטריך ק"ו להחמיר עליו ואתינן השתא לומר דמצטריך ק"ו להקל עליו לפטרו משבועה ושלא לחייבו מנה ואין זו שיטת התלמוד בשום מקום. ועוד דמאי מהני לן האי ק"ו כיון דהוא חשוד וגזלן ולאו בר שבועה הא מגופיה דקל וחומר לא נפקא לן שכופר במלוה כשר והרבה פירושים נאמרו בזה אבל אין כוונתו בפירושים אלו אלא ליישב שיטת רש"י ז"ל בכל מה שאפשר ובחידושין ארוכין שלי הארכתי בכל דבר ודבר. עד כאן.

ובתוספות חיצוניות כתבו וזו לשונם: אבל העדאת עדים וכו'. פירש הקונטרס דליכא למימר אשתמוטי שהרי כופר הוא אם כן חשוד הוא אממון וכיון דחשיד אממון חשיד נמי אשבועתא ולא משתבעי. ולא נהירא דהא מסיק לקמן דלא אמרינן מיגו דחשיד וכו' לכן נראה לי דהכי פירושו אבל העדאת עדים דליכא למימר הכי פירוש מאי טעמא אמרינן דאיכא שבועה במודה מקצת משום שאין בדעתו לכפור הכל אלא אשתמוטי הוא דקא משתמיט ומשום הכי רמו רבנן שבועה עליה שיודה בשביל השבועה אבל העדאת עדים דליכא למימר אשתמוטי שהרי כופר הכל הוא רשע הוא כפרן ולא יודה בשביל השבועה וכיון דלא יודה בשאר בשביל השבועה לא רמו רבנן שבועה עליה קמשמע לן.

כתוב בתוספות אף על גב דאמרינן לקמן דלא אמרינן מיגו דחשיד וכו'. פירוש ואם כן אין זה צד פירכא דלא שייך משתמיט מכל מקום גם התנא משמיענו דלא אמרינן מק"ו פירוש הק"ו מגלה לנו אף על פי שהוא פירכא והיה סברא למימר דיפטר דכיון שיש פירכא. וסברא אחת שנוכל לומר אף על גב דבפיו חייב בהעדאת עדים פטור אז לא היה לנו לימוד וכשאין לנו לימוד שיש שום סברא לחלק אז ממילא הוא פטור כשאר כופר הכל לכך יליף מק"ו דחייב ולא נאמר הסברא מפיו ועד אחד אף על גב דמעד אחד לבד חזינן דלא אמרינן הסברא מיגו דחשיד מכל מקום אם באנו ללמוד משם הוה אמינא מה להלן שכן על מה שמעיד נשבע גליון.

עוד כתוב בתוספות ויש לומר דהכא דאתא לפרושי וכו'. ניחא ליה למנקט וכו'. דאי הוה מנקיט טעמא דהכחשה תו לא הוה מצי למעבד ק"ו כיון דידע הפירכא תחלה אבל מימרא דרבא אינה מבטלת הק"ו דהוי סברא. תוספי הרא"ש ז"ל.

עוד כתבו התוספות וחומרא שאינה בהכחשה והזמה ניחא ליה למנקט לקמן לסתור ק"ו וכו'. פירוש דפירכא שאינה כתובה אנו מכניסים בק"ו אבל הכא קאמר רק סברא למה היה לנו לומר דהודאת פיו גדולה. גליון. וז"ל גליון תוספות: ויש לומר דלקמן פריך פירכא משום דמסברא דמשתמיט לא מצי למסתר ק"ו דאין הסברא אמת אבל הכא לא מצי למנקט פירכא דלקמן דאם כן ליכא תו ק"ו ונראה לי דוחק זה דמכל מקום אתא בק"ו ובמה הצד מפיו ועד אחד. עד כאן. וכתוב על זה בגליון וז"ל: כתב בגליון תוספות דאין הסברא אמת פירוש דלפי האמת לא חשיד אשבועה ולכך לא הוי פירכא. עד כאן. עוד כתב הרא"ש ז"ל וז"ל: משום הכי נקט לקמן חומרא דאינו בהכחשה והזמה משום דטעמא דהכחשה פשוטה לו יותר שאין צריך להביא עליה שום מימרא. עד כאן.

ומאי ק"ו ומה פיו שאין מחייבו ממון וכו'. יש להקשות למה לא הקשה לו ממודה מקצת שבהכרח יפרע המקצת מיד ויש לומר שהמקשה היה בדעתו שהק"ו לא היה על שאינו מחייבו ממון במקצת אלא בענין אחר כמו אם אדם אחד אמר אני מחוייב אלף זהובים לפלוני והעדים אומרים אינך חייב לו כלום דחיישינן לקנוניא שעשו ביניהם כדי שלא יטרפו הלקוחות וזהו שאמר ומה פיו שאין מחייבו וכו' ולזה השיב ואמר והתניא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ולא חיישינן לקנוניא מהר"י אבוהב ז"ל.

מאי ממון קנס. יש להקשות דאמאי לא נקט קנס מתחילה אלא ממון שהוא כולל עד שהוצרך להקשות הודאת בעל דין. ועוד למה חזר ואמר מאי ממון קנס והכי קאמר כבר עשה ק"ו לעיל ובתירוץ השני נתרץ גם הראשונה שאלולי שחזר ואמר והכי קאמר כשאמר לו מאי ממון קנס הייתי חוזר לקושיא הראשונה ולמה לא אמר קנס בפירוש לזה אמר והכי קאמר כלומר כך היה רצונו לומר מתחילה. שיטה. ומורנו הרב נר"ו כתב וז"ל: איכא למידק ברישא כי עבדינן לק"ו אמאי לא עבדינן ליה מקנס כדמסיק ואין זו ברייתא או משנה שנתרץ תני קנס בדרך הגהה. ויש לומר דאיכא תרי גוונא קנס קנס בגופו וקנס ממון להכי קאמר ממון לעשות הק"ו מקנס של ממון דאם תאמר אמאי לא עבדינן הק"ו מקנס שבגופו ונימא הכי ומה פיו שאין מחייבו מכות דאין אדם לוקה על פי עצמו מחייבו שבועה וכו' ויש לומר דאעיקרא דדינא פירכא דהא דפיו אין מחייבו מכות לאו משום קולא הוא אלא משום חומרא דאין אדם משים עצמו רשע. עד כאן.

עדים שמחייבים אותו קנס וכו'. אין להקשות דנימא דיו בעדים המחייבין קנס דהיינו על מה שמעידים דהוי דיו אסוף דינא. יש לומר דאם כן הוה מפריך ק"ו ולכך לא אמרינן דיו. אי נמי יש לומר תמצא קנס שמתחייב אמה שאין מעידים כגון שעד אחד העיד שאנס או פיתה ונתחייב שבועה ועדים מעידים שגזל ואז אין יכול לישבע ומתוך שאין יכול לישבע משלם הקנס. מיהו לפי מה שפירשו תוספות לקמן דגזלן פסול לשבועה רק מדרבנן אז לא יתחייב. ואין להקשות דנלמוד הק"ו כך ומה קנס שאין מתחייב על ידי פיו מתחייב על ידי עדים וכו' אז לא שייך למיפרך מהכחשה והזמה דאיכא למיפרך מה לקנס שכן מתחייב על מה שמעידים גליון.

מה לפיו שכן מחייבו קרבן וכו'. תמהני והלא אף עדים מחייבין אותו קרבן בשאינו מכחישן ופיו בשאין עדים מכחישין הוא שמחייבו אבל במכחישין אותו לא משמע ושמא מכאן נלמוד דבר זה שפיו מחייבו אפילו במכחישין אותו לרבנן ולרבי מאיר עדים ולא פיו ושמא אף לרבי מאיר פיו ועדים שוים שניהם מחייבין אותו ושניהם אין פוטרין אותו ועוד יש לפרש דהכי קאמר מצינו שאין עדים יכולין לחייבו קרבן כגון באומר לא אכלתי ופיו מחייבו בהודאה והוא הדין לשתיקה אלא כיון דפיו עדיף הכא מעדים קאמרינן הכי. הרמב"ן ז"ל.

וז"ל הר"ן ז"ל: הקשה הרמב"ן ז"ל והלא אף עדים מחייבין אותו קרבן בשאינו מכחישן ופיו בשאין עדים מכחישין הוא דמחייבו וכו'. ואם כן פיו ועדים שוין הן ויש לומר דאפילו הכי פריך שפיר מה לפיו שכן מחייבו קרבן בלא סיוען של עדים כלל לא בהודאתן ולא בשתיקתן מה שאין כן בעדים שאין מחייבין אותו קרבן אלא בסיועו של פיו בהודאה אי נמי בשתיקה משום דכהודאה דמיא. אבל בתוספות כתבו דפיו מחייבו קרבן אפילו כשעדים מכחישין אותו שהוא נאמן על עצמו יותר ממאה איש ואף אנו סומכין עליו כיון דמילתא דכפרה דנפשיה הוא. עד כאן.

והקשו בתוספות חיצוניים והרב פרץ ז"ל וזה לשונם: ואם תאמר כשהעדים מכחישין אותו היאך יסמכו הכהנים על פיו להקריב קרבן הא הוי חולין בעזרה. ויש לומר כיון דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים אם באו הכהנים להקריבו אין מוחין בידם. נוסחא אחרינא אם בא להקריבו אין הכהנים מוחין בידו. עד כאן והרשב"א ז"ל תירץ לעיקר קושיין וזה לשונו: לא קשיא דכשאין מכחישן לאו מכח העדאת שני עדים היא דאפילו בעד אחד חייב או משום שתיקה כהודאה כדמשמע לכאורה בפרק האשה רבה או משום נאמנותו של עד כדמוכח פרק האומר בקידושין מכל מקום לאו מכח העדאת שני עדים היא אלא שהתורה האמינה אפילו עד אחד באיסורין מה שאין כן בשאר עדיות. עד כאן.

והריטב"א ז"ל כתב וז"ל: מה לפיו שכן מחייבו קרבן פירוש לרבנן כדפריש ואזיל שאם אמרו לו שנים אכלת חלב בשוגג ונתחייבת קרבן והוא אומר לא אכלתי פטור ואיכא דקשיא ליה דאפילו לרבנן עדים מחייבין אותו קרבן אם אינו מכחישן. ותירצו דכל שאינו מכחישן פיו מחייבו דשתיקה כהודאה דמיא וליתא דמילתא דאיהו לא ידע קושטא דמילתא אין כאן הודאה. אבל יש ליישב כי רש"י ז"ל מאור התלמוד נשמר מזה שפירש מה לפיו שכן מחייבו קרבן דכתיב והתודה אשר חטא והביא את אשמו פירוש ומשמע אפילו עדים מכחישין אותו אבל עדים אין מחייבין אותו קרבן אם מכחישין אותו ומהכחשה להכחשה עבדינן קל וחומר ומיהו הא קשיא על פירושו ז"ל מה ענין להביא על חיוב חטאת חלב קרא דוהתודה דכתיב גם אשם גזילות דהא מגופיה שמעינן ליה לרבנן כדאיתא בכריתות מדכתיב או הודע אליו. ונראה שרבינו ז"ל סבור דמשום דכתיב בעלמא והתודה אשר חטא והביא את אשמו מדריש לן או הודע אליו אפילו בהכחשת עדים. עד כאן.

כתוב בתוספות ואתי רבי חייא אפילו כרבנן מיהו איכא למיפרך עדיין שכן מחייבו אשם דבזה כולי עלמא מודו כדפירש בגליון מכל מקום שכן מחייבו קרבן לא יקשה. גליון. תאמר בעדים שאין מחייבין אותו קרבן. פירש רש"י ז"ל דכתיב או הודע אליו ולא שיודיעוהו. יש להקשות על רש"י ז"ל למה הוצרך להביא טעם שכבר רבנן פירשו טעמם ואמרו שהטעם הוא משום מיגו. ויש לומר שרש"י נתחכם שראה בגמרא דוחק שהיה לו לומר מה לפיו שכן מחייבו קרבן דתניא וכו' וממה שלא אמר כן נראה שטעם הברייתא הוא אחר זולת הטעם שיש לתת בגמרא לזה קדם רש"י ז"ל ואמר שטעם הגמרא הוא מהפסוק שזה הטעם יבא אליבא דכולי עלמא והמתרץ הודיע לו דרבי מאיר פליג. מהר"י אבוהב ז"ל.

רבי חייא כרבי מאיר סבירא ליה. ואם תאמר אם כן נימא ק"ו דרבי מאיר וכו' ככתוב בתוספות. ובסוף זה הדיבור כתוב בתוספות מכתיבת יד וז"ל: וצריך עיון בפרק אמרו לו דאכתי איכא למיפרך מה לפיו שכן מחייבו קרבן בשפחה חרופה אפילו מכחישין אותו העדים לרבי מאיר עד כאן. וכתוב בגליון על זה וזה לשונו: כתוב בתוספות שכן מחייבו קרבן בשפחה חרופה וכו'. פירוש שיכול לומר גמרתי ביאתי או לא גמרתי דבשפחה חרופה אינו חייב אלא בגמר ביאה ועדים אין יכולין להכחישו. עד כאן. רבי מאיר מחייב וממשכנין אותו ולא דמי לשאר חייבי חטאות דאין ממשכנין אותם. דמעצמן יביאו משום דניחא להו בכפרה אבל הכא הא קאמר לא אכלתי ולא בעי כפרה. הרא"ש ותלמיד הר' פרץ ז"ל.

ומורנו הרב נר"ו כתב וז"ל: ואכתי קשיא לן מנא ידעי סהדי דאכל בשוגג דבשלמא מזיד יכולין לדעת על ידי התראה אבל שוגג במה ידעי וכי תימא כיון דאמר איהו לא אכלתי ואינהו ידעי דאכל ודאי שוגג היה ליתא דאם כן עיקר ידיעתם על פי טענתו שאמר לא אכלתי ולא על פי עדותן וליכא למימר עדים נמי מחייבי קרבן ויש לומר דחזו סהדי דהוה מהדר למיכל היתרא כגון שתי חתיכות אחד של חלב ואחד של שומן ושאל איזה מהן של שומן כדי שאוכל אותה ומיד לקח של חלב ואכלה ודאי שוגג הוא. עד כאן.

אם הביאוהו שנים לידי וכו'. הא דלא עביד ק"ו מפיו שאינו מחייבו מיתה וקנס מחייבו קרבן עדים לא כל שכן משום דאיכא למיפרך. מה לפיו שכן אינו בהכחשה ובהזמה. גליון תוספות.

וכתוב בגליון על זה הא דלא עביד ק"ו מפיו וכו'. צריך עיון דמה היינו מרויחים אכתי שייך לומר מה אם ירצה לומר מזיד הייתי. ושמא יש לומר דהיה לו ללמוד בשוה ק"ו הכא והתם מיהו הכא הקשו תוספות בדין דהכא לימא ק"ו דרבי מאיר פירוש דאז לא היה יכול להקשות מהכחשה והזמה. עד כאן.

וז"ל מהר"י כ"ץ ז"ל: אם הביאוהו שנים לידי מיתה וכו'. תימה לי אמאי לא דאיק קל וחומר מפיו שאין מחייבו מיתה וקנס מחייבו קרבן ויש לומר דניחא ליה למידן ק"ו מעדים אעדים ורבי חייא דנקט ק"ו מפיו ולא הוה מצי למימר אם הביאוהו שנים לידי מיתה לא יביאוהו לחיוב שבועה דלא דמיין להדדי דחיוב מיתה מחמת שעבר עבירה ואין חיוב שבועה מעין זה. עד כאן.

מה אם ירצה לומר מזיד הייתי. פירש רש"י ז"ל ומה לו לשקר משמע לכאורה דאתי עלה מדין מיגו והקשו עליו בתוספות חדא דהא לאו מיגו הוא כיון דאלו אמר מזיד הייתי משים עצמו רשע. ותו דהא קיימא לן דלא אמרינן מיגו במקום הכחשת עדים. ופירשו כי בכריתות נאמרו על זה שתי לשונות האחד מדכתיב או הודע אליו כי התורה האמינתו בזה יותר ממאה עדים כלומר ורבנן הכי קאמרי אל תתמה היאך האמינתו על עצמו יותר ממאה עדים לפטרו מקרבן שהרי גם יש בידו טעם לפטור עצמו במקום עדים שיאמר מזיד הייתי והטעם השני דמתרצינן דיבוריה והכי קאמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד ואינו מכחיש את העדים והא דאמרינן או הודע אליו אנו חייבין לתרץ דיבורו מאי דלא עבדינן בהכחשה דעלמא אף על גב דאיכא מיגו ולפי זה אלו אמר לא אכלתי כלל כיון דמכחיש העדים אינן נאמן. וקשה הדבר אם כן אמאי אוקימנא לרבי חייא כרבי מאיר אפילו כרבנן נמי מצינן לאוקמי. ויש לומר דסוגיין דהכא כטעמא קמא דטעמא דרבנן דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים וכדאמר בתמורה ולהאי טעמא מתניתין דתנן בפרק הגוזל היכן פקדוני וכו' עד הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם דמשמע שאין עדים מחייבין אותו חומש ואשם אתיא כרבנן ודלא כרבי מאיר לפום סוגיין דהכא אבל לאידך טעמא משמע דאפילו כרבנן לא אתיא דהתם ליכא לתרוצי דאומר מזיד הייתי דאשם גזילות איתיה אפילו על המזיד אם כן מתניתין מני לא רבי מאיר ולא רבנן ולההוא לישנא סבירא לן דאשם לאו היינו קרבן ואפילו רבנן מודו שאין עדים מחייבין אותו ואידך טעמא לדבריו דרבי מאיר הוא שאפילו לפי דבריו היה לו לתרץ לשונו ולומר דהכי קאמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד כיון שלא אמר בפירוש לא אכלתי כלל. הריטב"א ז"ל.

וז"ל הרא"ש: אם ירצה לומר מזיד הייתי. פירש רש"י ועל משום מיגו. וקשה לפירושו דמיגו במקום עדים לא אמרינן. ועוד דלא ניחא ליה בהאי טענה דאין אדם משים עצמו רשע כדאמרינן בפרק ב' דקידושין גבי הבא לי מן החלון אלא בכריתות מפרש טעמא דרבנן וכו'. ואם תאמר ולרבי מאיר נשייליה ושמא יפרש דבריו לא אכלתי שוגג וזה היה טוב יותר כי שמא אנו מביאין חולין לעזרה. ויש לומר דאין אנו מחוייבין לשאול את פיו משום דלא מפרש חטאיה וסותם את דבריו כל מה שיכול אלא כיון דהעידו עדים שאכל בשוגג והוא אומר לא אכלתי בסתם ולא פירש דבריו כוון להכחיש את העדים ולומר שלא אכל כלל ועדים מהימני מק"ו. ועוד תניא בתורת כהנים אליבא דרבי מאיר שאחר שהיה דן עמהם כל היום וכו'. וקשה לקמן דמשני אשם היינו קרבן ומחייב רבי מאיר גם לרבנן מחייב אשם מק"ו דלא שייך ביה אם ירצה וכו' דאשם גזילות חייב על המזיד ואם כן מתניתין דשבועות ודבבא קמא היכן שורי וכו' אמאן תרמייה. ועוד קשה וכו'. ונראה כי האי סוגיא אתיא כאידך לישנא וכו'. עד כאן.

ומהר"י כ"ץ כתב וז"ל: ומה אם ירצה לומר מזיד הייתי. נראה דמשכחת לה שלא יעשה עצמו רשע כגון שלאחר שנתחב החלב בפיו עד שאין יכול להחזירו ידע שהוא חלב דחיוב אכילה לא הוי עד דאכל כדמוכח באלו נערות ובמאי דשגג מתחילה לא מחייב קרבן כדאמרינן דכל חייבי חטאות אינן חייבין עד שיהא תחילתו וסופו שגגה. ועוד נראה לי דלענין לפטור עצמו מקרבן נאמן אפילו כשמשים עצמו רשע כשם שנאמן לחייב עצמו קרבן במקום שמשים עצמו רשע כגון באשם גזילות ולתירוצי קמא קצת קשה מלשון מזיד הייתי דמשמע שהזיד לעבור. עד כאן.

וז"ל תוספות חיצוניות: פירש הקונטרס והשתא דאמר לא אכלתי מהימן מיגו דיכול לומר מזיד הייתי. ולא נהירא דלא הוי מיגו מעליא וכו'. לכן נראה לי כדמפרש בגמרא בכריתות דתרצינן ליה דיבוריה דהא דאמר מעיקרא לא אכלתי שוגג אלא מזיד כך רצה לומר ורבי מאיר מחייב דאפילו אמר אחר כך לא אכלתי שוגג אלא מזיד לא מהימן כיון שמתחילה לא אמר כן. מיהו קשה דאם כן משמע דהיכא דלא שייך דתרצינן ליה דיבוריה דרבנן מודו דעדים מחייבין קרבן שבועה ואם כן אמאי איצטריך למימר רבי חייא כרבי מאיר סבירא ליה אפילו כרבנן מצי סבר דעדים שבכאן לא קא פטרי רבנן דלא משמע דמתרצינן לדיבוריה. ועוד תימה למאי דקאמר בסמוך אשם היינו קרבן אם כן מתניתין דפרק הגוזל קמא ודשבועות אמאן תרמייה. לכך נראה לי דסוגיא דהכא אתיא כלישנא קמא דכריתות דמפרש טעמא דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש בדבר שהוא של כפרה. ואם תאמר והא רבנן קאמרי מה אם ירצה לומר וכו' אלמא משמע דטעמייהו משום הכי הוא. ויש לומר דלדבריו דרבי מאיר קאמרי ליה כלומר לדידן בכל ענין פטור דאדם נאמן על עצמו כדפרישית אלא לדידך אודי לן מיהא דפטור. ואם תאמר מכל מקום בכריתות איכא לישנא דמפרש טעמא לרבנן משום דמתרצינן דיבוריה ואם כן להאי לישנא קשיא מתניתין דהגוזל אמאן תרמייה. ויש לומר דלהאי לישנא נראה לומר דאשם לאו היינו קרבן ואף לרבי מאיר לא יתחייב אשם אלא בהודאת עצמו והשתא ניחא דמתניתין דהגוזל אתי שפיר כרבי מאיר. ואם תאמר מאי שנא דלרבי מאיר לא יתחייב אשם אלא בהודאת עצמו ובקרבן סבר דעדים מחייבים ליה קרבן. ויש לומר דשנא ושנא דבאשם גזילות כתיב והתודו את עונם משמע מדבריהם חייב דוקא אבל לא כתיב והתודו גבי קרבן אלא או הודע אף על גב דאמרינן בכריתות דרבי מאיר פליג אף בטומאת מקדש וקדשיו אף על גב דכתיב ביה והתודו היינו משום דכיון דאינו על המזיד כשוגג איכא לפרושי אותו כמו או הודע דמשמע או הודע אליו עכשיו אבל בשעת עבירה לא נודע אלא שהיה שוגג שאם היה מזיד הוה מיפטר אבל והתודו דכתיב גבי אשם גזילות כיון דבא על המזיד כשוגג ליכא לפרושי כמו או הודע דהאי דהיינו או הודע עכשיו אבל בעינן שיהא שוגג בשעת עבירה דהא אשם גזילות הוא בא על המזיד ואם כן צריך לומר והתודו דכתיב גבי גזילות דאתא למעוטי עדים והא דקאמר הכא אשם היינו קרבן היינו ללישנא דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש. עד כאן. וכתב בגליון וז"ל: ללישנא דמתרץ מודה רבי מאיר דאין עדים מחייבין אשם כלומר כיון דלרבנן לההוא לישנא פוטרים באשם אף על גב דלא שייך מתרץ דיבוריה משום דכתיב והתודו גם לרבי מאיר פטור דהא להך לישנא לא פליגי אלא דקא מתרצינן דיבוריה ולא בדבר אחר. עד כאן.

וכתב מהר"י כ"ץ וז"ל: רבי חייא כרבי מאיר סבירא ליה. פירש בתוספות דלטעמא דמתרץ לא יחייב רבי מאיר אשם בעדים דאם כן רבנן נמי יחייבו כיון דלא שייך ביה תירוצי דיבורא ובפרק מרובה נמי משמע הכי דמוקי מתניתין דהתם כרבי מאיר דאמר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ופטר בה מאשם בעדים ותימה לי אם כן היכי מחייב רבי מאיר קרבן מק"ו דאשם יוכיח ונראה דלההוא לישנא נמי מחייב רבי מאיר אשם מק"ו ורבנן הוא דפטרי ליה משום דכתיב והתודו. עוד כתב לקמן וז"ל: אלא מה לפיו שכן מחייבו אשם. תימה לי למאי דסלקא דעתין דלא מחייב רבי מאיר באשם אם כן מפריך קל וחומר דקרבן משום דאיכא למימר דאשם יוכיח ושמא אין להוכיח מאשם לקרבן על ידי שום פירכא. עד כאן.

וכן כתב בגליון תוספות וז"ל: ונראה דהא דסלקא דעתיה דמקשה לקמן שאין עדים מחייבין אותו אשם וחומש דאיכא לאקושיי לפרוך לק"ו דרבי מאיר אשם וחומש יוכיח צריך לומר דעל כרחך יש שום פירכא מדלא יליף בק"ו והמתרץ לא חשיב פירכא ויליף חומש בק"ו עד כאן.

עוד כתב מהר"י כ"ץ וז"ל: ובזה נמי מתורץ מה שהקשיתי לעיל על פירוש התוספות ולפי מה שפירש לעיל דלתרץ דללישנא דכריתות מחייב רבי מאיר אשם בעדים בההיא דפרק מרובה צריך לומר דסבר לה כרבי מאיר בחדא ופליג עליה בחדא. עד כאן.

וכתוב בגליון תוספות וז"ל: נראה לי דליכא למיפרך אק"ו דרבי מאיר אשם יוכיח ללישנא דמתרץ דיבוריה דהא דלא מייתי התם אשם על פי עדים אינו מטעם דאינו נאמן דהא אפילו כי הודה בתר עדים פטור אלא על כרחך גזרת הכתוב הוא אבל אק"ו דרבי חייא פריך ליה שפיר מה לפיו שכן מחייבו אשם ותדע דהא כי הוה סלקא דעתיה דאין עדים מחייבין אשם ופריך מק"ו דרבי חייא תקשי ליה נמי אק"ו דרבי מאיר. עד כאן. ופירש הגליון וז"ל: כתוב בגליון תוספות ותדע וכו'. פירוש ממאי דלא פריך מאשם אק"ו דרבי מאיר אין כל כך ראיה דאיכא למימר כדפירש תחילה בגליון דאיכא שום פירכא מדלא יליף ליה בק"ו אבל לפי מאי דפריך ליה הכא אק"ו דרבי חייא ולא חשיב ליה פירכא וקשה לדידיה אמאי לא פריך הכי אק"ו דרבי מאיר. עד כאן.

עוד כתוב בגליון תוספות אחר וז"ל: אשם נראה לי דלא מצי למימר אק"ו דרבי מאיר חומש ואשם דק"ו הוי דנאמנים עדים לחייבו קרבן מק"ו דמיתה אבל חומש ואשם גזרת הכתוב דאף על גב דנאמנים דאין משלם חומש ואשם אלא בהודאתם אבל עדים כפל הוא דמחייבי ליה. עד כאן. וכתב בגליון על זה כתוב בגליון תוספות דהק"ו הוי דנאמנים וכו' פירוש אבל ק"ו דהכא לא הוי מכח נאמנות דפשיטא דפיו נאמן יותר דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי עד כאן.

וז"ל הרמב"ן: ומה אם ירצה לומר מזיד הייתי. פירש רש"י הואיל ויכול לומר מזיד הייתי ופטור מקרבן אף כשאומר לא אכלתי נאמן דמה לו לשקר. איכא דקשיא ליה והא מיגו במקום עדים הוא. ומפרשי לה דמתרצינן דיבוריה ואמרינן לא אכלתי שוגג אלא מזיד קאמר וכהאי גוונא איתא בכריתות. ואין זה מספיק דהא התם נמי משום מיגו קאמרינן כלומר כיון דאפילו אחר שאמר לא אכלתי יכול לתרץ דיבורו ולומר לא אכלתי שוגג אלא מזיד אמרי אין מחייבין אותו להביא קרבן והא ודאי גבי שאר דינים אין אומרים מיגו אפילו כיוצא בזה במקום עדים. ועוד מה יאמר לההוא טעמא אחרינא דאמרינן התם משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש ואפילו בטומאה חדשה דליכא לתרוצי דיבוריה פטור אלא טעמא דמילתא משום דכיון דמילתא דנפשיה הוא מהימן דאי נמי לא ניחא ליה להביא קרבן אין ממשכנין אותו והילכך הוא נאמן על עצמו יותר ממאה איש שעסק בדבר אין לו עם אדם ויפה פירש כאן רש"י משום דכתיב או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים ואם תאמר אם כן למה לי מיגו אפשר דהיכא דמכחישן בפירוש הודע אליו קרינן ביה שיש לו לסמוך על שנים יותר מעצמו שמא טעה. ואי קשיא לך הא התם בפרק אמרו לו בעד אחד מוקמינן ליה דקאמרינן או הורע אליו ולא שיודיעוהו אחרים יכול אפילו אין מכחישין אותו תלמוד לומר או הודע אליו מכל מקום במאי אילימא בתרין בתרין אין מכחישין קרא בעי אלא בחד לא קשיא דייתורא דקרא הוא דמוקמינן בחד ואין צריך לומר בשנים אלא דלחד איצטריך ומאי דכתיב ולא שיודיעוהו אחרים בשנים ואין צריך לומר בחד תו לא קשיא להו היכי מצי למימר מזיד הייתי והא אין אדם משים עצמו רשע לאו מילתא היא דלא שייך אין אדם משים עצמו רשע אלא גבי עדות דלא פסלינן עדותיה ופלגינן דיבוריה אבל כשאומר מזיד הייתי אין אומרים לו להביא קרבן הואיל והוא יודע בעצמו שאינו חייב בו. ועוד דהא כתיב הכא או הודע אליו והרי לא הודע אליו אפילו על פי אחרים הואיל והוא אומר מזיד הייתי. עד כאן.

וז"ל הרשב"א ז"ל: מה אם ירצה לומר מזיד הייתי. התם בכריתות פרק אמרו לו לחד לישנא הוי משום מיגו דאלו בעי אמר מזיד הייתי ופטור ואף על גב דמיגו במקום עדים הוא הא אמרינן התם ומתרצינן דיבוריה ורואין אותו כאלו אמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד ואף על גב דאסיק דיבוריה לא אכלתי כלל אנו מאותה שעה שאמר לא אכלתי רואין אותו כאלו אמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד ואף על פי שבשאר דינים אין אומרים מיגו כזה במקום עדים שאני הכא דכתיב או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים. ואם תאמר אם כן מיגו למה לי. ויש לומר דכולי האי לא אמרינן שיהא נאמן בלא שום מיגו לגמרי כיון שמכחישין אותו שנים לגמרי דהודע אליו קרינן ביה דאעדים אית ליה למסמך כדאמרינן התם דלהאי לישנא בטומאה חדשה שאין שם מיגו כלל הם נאמנים יותר ממנו ואידך לישנא דאיתמר התם משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש ומשום דחייבי חטאות אין ממשכנין אותם ואפילו במכחישין אותו לגמרי בטומאה חדשה דליכא מיגו כלל מהימן עד כאן. וכן כתב הר"ן.

אלא מה לפיו שכן מחייבו אשם אשם היינו קרבן. קשיא לן והרי רבנן נמי שני עדים בשאינו מכחישן מחייבין אותו קרבן ואף על פי כן אין מחייבין אותו אשם דבאשם והתודה כתיב וההודאה היא המחייבתו והאיך נחייבו בלא הודאה ואפילו יבא אליהו ויאמר והא לא דמי כלל לאכילת חלב וכיוצא בה דמשעת אכילה נתחייב ועדים גילוי מילתא הוא דקא עבדי אבל אשם אין חיובו כלל אלא משעת הודאה שלו וכדאיתא בבבא קמא ובשבועות. ויש לומר לרבי מאיר ק"ו שלו עושה עדים יותר מהודאה בכל מקום. הרמב"ן.

אשם היינו קרבן. קשיא לי דפריך ומשני ואין מזכיר שם טעם לא בקושיא ולא בתירוץ. ויש לומר דאברייתא סמכי והכי קאמר דמדנקט תנא בברייתא אמרו שנים אכלת חלב דהיינו חטאת משמע דלא פליג רבי מאיר באשם ואם כן פרכינן שפיר מה לפיו שכן מחייבו אשם ומודה בה רבי מאיר ומשני אימא סיפא דקתני אם הביאוהו וכו' לא יביאוהו לידי קרבן הקל ואשם לא נפיק מכלל קרבן. והא דנקט ברישא אכלת חלב הוא הדין לאם מחייבי אשמות וחדא מינייהו נקט והיינו דקתני סיפא קרבן ולא קתני לא יביאוהו לידי חטאת הקל דמשמע דרבי מאיר פליג נמי באשם ורבי חייא כרבי מאיר סבירא ליה. מורנו הרב נר"ו מה לפיו שכן מחייבו חומש. קשיא לי ודקארי לה אמאי קארי לה. ויש לומר דסלקא דעתיה כיון דאין חומש מעכב הכפרה לא פליג רבי מאיר ומשני כי היכי דמחייבי קרבן מק"ו מחייבי ליה חומש מק"ו וכן הק"ו דאי מחייבי ליה קרבן החמור דאיכא למימר חולין לעזרה לא יחייבו אותו ממון הקל וזה ברור. מורנו הרב נר"ו.

וז"ל הריטב"א: אלא מה לפיו שכן מחייבו אשם. פירוש אשם גזילות אם כפר בממונו לחברו בבית דין ונשבע לו ואחר כך הודה חייב להביא אשם כדכתיב והתודה אשר חטא תאמר בעדים שאין מחייבין אותו אשם פירוש שאם כפר ונשבע ואחר כך באו עדים אינו מביא אשם ולא חומש אלא משלם את הקרן בלבד וכדאיתא פרק הגוזל בהדיא וקא סלקא דעתיה השתא דבחטאת הוא דקפליג רבי מאיר משום דסבירא ליה דאו הודע אליו לא אתא אלא לומר דהודע אליו עכשיו לאפוקי משהודע אליו בשעת מעשה דפטור דמזיד הוא ועוד דהודע אליו אתא לחייבו על פיו בשאין עדים מכחישין אותו ולא חיישינן לחולין בעזרה אלא באשם דאיתיה אפילו במזיד אפילו רבי מאיר מודה דהא כי כתב רחמנא והתודה לומר דעל פי וידויו הוא מתחייב לא על פי עדים ומהדרינן דאשם היינו קרבן כלומר ופשיטא דלא מפליג רבי מאיר בינייהו ואכתי קסלקא דעתין דמוקי רבי מאיר קרא דכתיב והתודה גבי חומש ולהכי אמרינן אלא מה לפיו שכן מחייבו חומש ומהדרינן דרבי חייא סבר דחומש נמי מחייבו על פי עדים רבי מאיר מק"ו ואף על גב דהוי מידי דממונא ומשום דהוי חדושי טפי אמרינן בהדיא דרבי חייא סבר הכי ואלו לעיל גבי אשם נקטינן בהדיא בפשיטות אשם היינו קרבן. ואם תאמר ולרבי מאיר והתודה מאי אהני לן. ויש לומר דאיצטריך לחייבו על פיו אף על פי שכבר נשבע להפטר ואף על פי שיש עדים שאומרים שהוא פטור אפילו הכי מביא אשם וחומש וכל שכן קרן. עד כאן.

אלא מה לפיו שכן אינו בהכחשה ובהזמה לא מהזמה קא פריך דלא שייך הזמה בפיו אלא מהכחשה ואמאי נקט לה ולזה לא הזכירה רש"י אלא בעדים והכחשה הוא שאם העידו עדים שהוא חייב ובאו אחרים והעידו שאינו חייב אותם שהוכחשו אינם משלמין כמו בהזמה אבל לא יוציאו ממון על פיהם. שיטה.

ורבינו חננאל ז"ל פירש וז"ל: מה לפיו שכן אינו בהכחשה והזמה. כלומר אם יודה שיש לו אצלו כך וכך ויבואו העדים ויעידו בו אותו היום שהודה כי קבל הממון מידו במקום פלוני עמנו היה אותו היום במקום אחר אינו נעשה זומם תאמר בעדים שישנן בכי האי גוונא בהכחשה והזמה כיון שמצינו בענין הזה בהודאת פיו גדולה מהעדאת עדים כך בענין הזה של רבי חייא גדולה הודאת פיו וכו'. עד כאן. וז"ל הריטב"א ז"ל: אלא מה לעדים שכן ישנן בהכחשה והזמה. פירוש דעדים שהעידו ואחר כך הכחישום עדים אחרים או הזימום נתבטלה עדותם בהזמה לגמרי וגבי הכחשה הוי ספיקא ואין מאמינין לאלו יותר מאלו ואוקי גברא אחזקתיה ואוקי ממונא בחזקת מאריה תאמר בפיו שאינו בהכחשה והזמה פירוש שאם הודה חיוב על עצמו אפילו באו עדים והזימוהו או הכחישוהו הרי הוא חייב ואפילו חזר ואמר נזכרתי שהוא כדברי העדים כיון דאודי אודי והודאת בעל דין כמאה עדים לאו דוקא דאם כן כי איכא עדים דמכחישים ליה לימא דתרי כמאה ומאה כתרי אלא גוזמא נקטינן הודאת בעל דין חשובה בכל מקום ואפילו במקום עדים כמאה עדים במקום שאין שם עדים או שאין שם אלא עד אחד כנגדם. עד כאן.

כתב הר"ן מיהא שמעינן דמי שהודה בבית דין וחזר בו ואמר נזכרתי אף על פי שהעדים מעידים כדבריו אין משגיחין בו דודאי הכא בכהאי גוונא עסקינן דאי בעומד בדיבורו מאי אולמיה דפיו מתנה הוא דקא יהיב ליה אי בעי למיהב לא מצי יהיב אלא ודאי אפילו בשאינו מעמיד דבריו וחוזר בו לא כל הימנו ולא משגיחין אעדים כלל בין באומר לויתי ועדים מעידים שלא לוה בין באומר לא פרעתי והעדים מעידים שפרע והיינו דאמרינן בפרק יש נוחלין המוציא שטר חוב על חברו וכו'. והרמב"ם ז"ל כתב בפרק ז' מהלכות טוען ונטען וכו' עד דברי תימה הן וצריכין עיון ככתוב בנמוקי יוסף. ע"כ. ולי אין צריכין עיון שהן דברי טעם ואין ראיות אלו מכריעות כלום דהא אמרינן הכא דבפיו ליכא הכחשה והזמה היינו בעומד בדיבורו אבל אמר נזכרתי ועדים מעידים כדבריו עדותן מועלת. ואם תאמר אי עומד בדיבורו מאי אולמיה דפיו מתנה הוא דקא יהיב ליה והוא רוצה ליזוק בנכסיו. הא לא קשיא דמשכחת לה בעומד בדיבורו ולא מצי יהיב ליה במתנה כגון שאחר שהודה לחברו שחפץ זה הוא שלו נתן כל נכסיו לאחר בקנין והלה תובע חפץ זה שהרי עדים מעידים שהוא של נותן מתנה והרי הוא בכלל נכסיו והנותן אומר שהוא של התובע כמו שהודה לו שמעינן מהכא שכיון שמתחילה הודה לנתבע תו ליתיה בהכחשת עדים כיון שעומד בדיבורו והיינו אולמיה דפיו דמפקינן ליה לחפץ ממקבל מתנה ויהבינן ליה לתובע מפני הודאתו של זה אף על פי שאינו בידו ליתנו לו עכשיו שהרי ממה נפשך אינו שלו אבל אמר נזכרתי אפילו בכהאי גוונא נאמן כיון שהעדים מעידים כדבריו וההיא דפרק י"נ נמי לא מכרעת דלעולם אימא לך דבעומד בדיבורו הוא וקמשמע לן דלאו משיב אבידה הוא בההוא מחצה שהודה ונשבע דכיון דאית שטרא רתותי מירתת אף על פי שהעדים מסייעים אותו כדאמרינן התם אבל אם חזר ואמר נזכרתי שפרעתי הכל והרי אלו עדי נאמן וכן ההיא דפרק הדיינין אלו חזר ואמר עכשיו נזכרתי שלויתי ופרעתי כדברי העדים היה נאמן. ומיהו כתב הרשב"א שאין ראוי להורות אלא כפי סברא זו ולא כדברי הרמב"ם. ולפי זה יש לומר שיש חילוק בין הודאה בפני בית דין לחוץ לבית דין ובפני עדים דהא בפרק קמא דגיטין אמרינן גבי הנהו גנאי דעבוד חושבנא דמצי למטען עיינתי בחושבנאי ולא פש ליה גבאי כלום דאסיקנא התם דהוה ליה קנין בטעות וחוזר ולא אמרינן כיון שהודה מתחילה וקנו מיניה דפש גביה הוה ליה הודאת בעל דין ואינו בהכחשה והזמה משום דלא אמרינן הכי אלא כשההודאה היה בבית דין דומיא דעדים. הרשב"ץ.

אלא אתיא מעד אחד. יש להקשות שלמה לא אמר עד אחד יוכיח כמו שאמר למטה ולא היה צריך להביא עולם חדש ולעשות ק"ו אחר. לזה נשיב אחד משני תירוצים האחד שיש לנו בהקדמה שבזמן שיש בק"ו שני מלמדים בפירכא כל דהו סגי ואין צריך פירכא חשובה ואם כן הסיבה שלא אמר עד אחד יוכיח הוא בעבור שלפי זה נעשו שני מלמדים פיו ועד אחד ובפירכא כל דהו סגי לזה הביא הק"ו חזק ואמיץ כח. התירוץ השני שמה שאמר אלא אתיא מעד אחד אינם דברי המתרץ אלא הכל מהמקשה שאומר אלא מאי אית לך למימר דאתיא מעד אחד לזה יש קושיא דמה לעד אחד וכו' אלא כי איתמר ותנא תונא על אידך וכו'. מהר"י אבוהב ז"ל ובשיטה הקשה עוד וז"ל: אלא אתיא מעד אחד. יש להקשות דק"ו דרבי חייא מפיו לעדים ואיך אתה עושה מעד אחד. יש לומר דהכי קאמר לעיל שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו שנעשה מעד אחד עד כאן.

ומורנו הרב נר"ו כתב וז"ל: אלא אתיא מעד אחד. קשיא לי אמאי נדינן מק"ו דלעיל נימא עד אחד יוכיח שישנו בהכחשה ובהזמה ומחייב שבועה אף אני אביא עדים וכו'. ותו קשה היכי עביד ק"ו מעד אחד והא איכא למימר מה לעד אחד וכו' והא פירכא נרירא וראיתי מי שפירש דבתמיה גרסינן ליה אלא מה תרצה לומר דאתיא מעד אחד ליתא דמה לעד אחד וכו'. ואין לשון הגמרא מתיישב לפירושו ותו דלא הוה ליה לאסוקי משמיה דרב פפא אלא דאתיא מגלגול שבועה דעד אחד דאנן נמי מעיקרא בדרך אתמהא אמרינן ליה. אלא הנכון בזה דחדא מהני פירכי מתרצה אידך משום דידע שפיר דלמה הצד פרכינן פירכא כל דהו אבל לק"ו לא פרכינן אלא פירכא חזקה אם מקרא אם מסברא ומשום הכי עביד ק"ו מחדש כדי שלא יקשה עליו אלא מפירכא חזקה והוא סלקא דעתך רפירכת מה לעד אחד הוי פירכא כל דהו ומאן דפריך אמר דלאו פירכא היא אלא דאי אפשר לעשות זה הק"ו כלל וזהו שכתב רש"י ז"ל כלומר היכי ילפת שבועה וכו'. וזה נכון. עד כאן.

מה לעד אחד שכן על מה שמעיד העד הוא נשבע להכחישו תאמר בעדים שכן על מה שכפר אתה אומר שנשבע. כתב רש"י ז"ל תאמר בעדים שאינו נשבע על מה שהעידו ועל כפירתו הוא נשבע ומנין לך להחמיר כל כך. עד כאן. וזה הלשון שכתב ומנין לך להחמיר כל כך נראה מיותר. ואשכחנא מרגניתא תותיה דמרן ז"ל גלי לן דהאי פירכא לא אתינן עלה בתורת קולא וחומרא דהא ודאי מה שאין העד משביע על מה זנכפר אלא על מה שהעיד קולא היא בכחו ולא חומרא אלא בתורת טעמא אתינן עלה דאנן שפיר ילפינן מעד אחד מה שיש בעד אחד אבל לדון ממנו יותר ממה שיש בו לחומרא דהיינו לחייבו שבועה על מה שלא העידו זו חומרא היא ומנא תיתי לן דיו לבא מן הדין וכו' ואתא רב פפא למידן ק"ו מגלגול שבועה דעד אחד כי הוא נשבע באותו גלגול שלא העיד עליו העד ודחינן דהתם לא חייבו העד אלא עיקר השבועה שהעיד עליו העד ואידך שבועה גוררת שבועה בגזרת הכתוב על ידי גלגול והכא גבי עדים ליכא שבועה על מה שהעידו שנגזור עליו שבועה במה שלא העירו כי במה שהעידו ממונא מחייבי ליה וכדכתב רש"י ז"ל. הריטב"א.

כתב הר' יהוסף הלוי ז"ל בתשובת שאלה וז"ל: מועתק מלשון ערבי. אם העיד עד אחד כמו שטען התובע על הנתבע השבועה תהיה שאין אצלו כלום ממה שהעיד עליו העדו ואם היה שם גלגול ישבע ויאמר שאין אצלי ממה שטען עלי שום דבר ואינו נשבע להכחיש מה שהעיד עליו העד בלשון שאין לו אצלו כלום לפי שלשון זה הוא לשון שבועת היסת לא לשון שבועת עד אחד ודקדוק זה יצא לי ממה שאמרו מה לעד אחד שכן על מה שהוא מעיד הוא נשבע. עד כאן.

הכי גרסינן בנוסחי עתיקי. תאמר בעדים דממונא מחייבי ליה פיו יוכיח מה לפיו שכן אינו בהכחשה והזמה עד אחד יוכיח מה לעד אחד שכן שבועה גוררת שבועה ואגלגול שבועה דעד אחד קא סמיך ומינה בנו בניינא דאלו מעד אחד גופיה לא אתיא במה הצד שאינו מאותו מין כלל ואינו שוה להם הואיל ועל מה שמעיד הוא נשבע והיינו דאמרינן הצד השוה שבהן שעל ידי טענה וכפירה הן באין כלומר שיש במקצת הודאת פיו או עדות עד אחד שהוא כעין הודאה והיינו טעמא כלומר שיש כאן רגלים לטענה ויש כפירה גמורה במקצת שאין שם עדות עד אחד ולא הודאת פיו ואלו עד אחד גופיה לא דמי להו שהרי אינו נשבע על מה שכופר בלא עדות כדכתיבנא. ורש"י ז"ל מחק והגיה מה לעד אחד שכן על מה שמעיד הוא נשבע. וכן כתוב במקצת הנוסחאות. ויש שלמדו מכאן לפי גירסא זו שאין שבועת עד אחד באה אלא בטענת ברי כדאמרינן דצד השוה שבהן שעל ידי טענה הן באין אלמא דכי היכי דבעינן טענה בפיו דהיינו טענת ברי הכי נמי בהעדאת עד אחד וזה שלא כדברי הריא"ף ז"ל שכתב דבהעדאת עד אחד נשבעין אפילו בטענת שמא. וכבר כתבתי זה בפרק הדיינים ואין עליו קושיא מזו דבין טענת ברי בין טענת שמא טענה מיקרייא ומכל מקום אין גירסא זו מחוורת דהיכי עבדינן צד השוה מעד אחד ופיו והרי אינם ממין אחד דעד אחד נשבע על מה שמעיד ופיו על מה שכפר. ועוד דאי הכי הוי ליה למימר אלא אתיא מבינייהו מדלא אמרינן הכי שמע מינה איתא לררב פפא. הרמב"ן והר"ן ז"ל. וגם הרשב"א ז"ל דחה גירסת רש"י ז"ל וזה לשונו: אינו מחוור שאלו כן היה לנו לומר אלא מה לפיו ואתיא מבינייהו. ועוד דאמרינן הצד השוה שבהן שעל ידי כפירה וטענה הן באין וטענה היינו מה שיש לנו בו טענה וידיעה או מצד הודאתו או מצד העדאת העד וכפירה היינו כפירה גמורה שאין כאן ידיעה כלל לא מצד פיו ולא מצד עדים ולא מצד עד אחד ונשבע עליה ואם כן לפי דברי רש"י ז"ל הצד השוה אינו ממין אחד שהרי בהעדאת עד אחד טענה איכא כפירה ליכא שהרי אינו נשבע אלא על מה שהעד מעיד. ומיהו הא לאו קושיא היא לרש"י ז"ל לפי שהוא מפרש על ידי כפירה וטענה שזה טוען וזה כופר אבל מכל מקום אידך קשיא. עד כאן.

וז"ל הריטב"א ז"ל: גירסת הקונטרס פיו יוכיח וכר. ונראה כי רש"י מפרש אותו בדרך אלא פיו יוכיח לומר דלא סמכינן על דרב פפא כלל אלא הדרינן כדמעיקרא ועבדינן ק"ו מפיו ועד אחד דאף על גב דלא אתיא מחד מינייהו אתי מתרווייהו מבינייהו ודוחק. ועוד דכיון דמעיקרא לעיל דחינן דלא ילפינן מעד אחד ודחינן ליה מתורת טעמא ולא מדין קולא וחומרא כדפריש רבינו היכי הדרינן השתא לאיתויי כלל מיניה בשום מה הצד ועוד דבנוסחי עתיקי דגאונים ז"ל אשתכח דגרסינן הכי מה לעד אחד שכן שבועה גוררת שבועה. לפיכך על כרחך אין לנו אלא כמו שפירשו שאר רבותינו ז"ל דאכתי קיימינן כדרב פפא והא דפרכינן תאמר בעדים דממונא קא טחייבי ליה כלומר ואין עדות שבממון גורר שבועה על השאר אמרינן פיו יוכיח שלפי שחייב עצמו ממון בהודאתו במקצת גורר שבועה ול השאר ואמרינן מה לפיו שכן אינו בהכחשה ואמרינן עד אחד יוכיח ובעי לומר עד אחד בגלגול שבועה דאלו עד אחד דעלמא. הא איפריך ליה לגמרי לעיל שכן על מה שהוצ מעיד הוא נשבע ואמרינן מה לעד אחד זה דאפילו בגלגול שכן שבועה גוררת שבועה ואמרינן פיו יוכיח וחזר הדין הצד השוה שיש בפיו ועד שעל ידי טענה וכפירה הן באין ונשבע וכו' ופירש רש"י שעל ידי שזה טוען וזה כופר באו לבית דין ונשבע. והקשו בתוספות דאם כן כופר בכל תיתי במה הצד. ותירצו דהתם קאמי קרא כי הוא זה דמודה מקצת חייב וכופר בכל פטור. והנכון שעל ידי עיקר טענה שיש לתובע רגלים לטענתו והלה עושה כפירה גמורה הוא נשבע שהרי בפיו יש רגלים כדברי התובע כיון שהודה לו במקצת. וכן כשיש עד אחד כדברי התובע אף עדים יש לתובע עיקר שהרי עדים שהעידו במקצת דבריו וכן פירשו בתוספות. עד כאן.

וז"ל תלמידי הר"פ ז"ל: שעל ידי טענה וכפירה הן באין וכו'. ואם תאמר כופר הכל ליחייב בהאי מה הצד. יש לומר שאני כופר הכל דגלי קרא דפטור כי הוא זה דמשמע דוקא מודה מקצת אבל כופר הכל פטור דליכא למימר אף כי הוא זה והוא הדין אף כופר הכל דאם כן הוה ליה למכתב וכחש דמשמע תרווייהו . מדנקט כי הוא זה דמשמע מודה מקצת שמעת מינה דאתא למעוטי כופר הכל. עד כאן.

כתוב בתוספות ויש לומר דבהצד השוה שבהן יש טענה חשובה וכו'. אין להקשות מהילך . דכי אמר ליה הילך הוי אידך ככופר הכל ולא הוי טענה חשובה וכן טענו חטים והודה לו. בשעורים דפטור לרבי חייא לקמן טענת חטים לא הויא טענה חשובה. ואין להקשות דנימא מודה במקצת קרקעות יוכיח דשאני קרקע דלא שייך בה שום שבועה אפילו בעד אחד כדפירש התוספות לקמן. גליון.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף