אור שמח/תמידין ומוספין/ז

אור שמח ‏ תמידין ומוספין ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ה

שנאמר וכו' ראשית קצירכם.

נ"ב ממקום שאי אתה רשאי לקצור קודם העומר וזה מארץ ישראל:

ו

מצותו להיקצר בלילה וכו' בין בחול בין בשבת וכל הלילה כשר לקצירת העומר ואם קצרוהו ביום כשר מצותו להביא מן הלח לא מצאו יביאו מן היבש כו'.

הנה כללות הסוגיא דסוף פרק ר' ישמעאל ופלפולה הוא דאם נקצר ביום כשר ואינו מעכב להקרבה אז אין קציר העומר דוחה שבת ואם קציר דוחה שבת הוא משום שנקצר שלא כמצותו פסול, ורבינו מזכה שטרא לבי תרי אם נקצר שלא כמצותו כשר והוי כמכשירין שאפשר לעשותן מערב שבת ואינו דוחה שבת, והלח"מ עמד בזה. אמנם הנראה בזה, דרבינו שביק פה סוגיא דבבלי דתרי סתמי דמשנתינו דנקצר ביום כשר ודוחה השבת בקצירה במגלות (יעו"ש) אתיין כתרי תנאי ומאן דתנא הא לא תני הא דזה דוחק גדול, ואזיל טפי בתר סוגיא דירושלמי בפ"ב דמגילה בסופו, אמר ר"י אתיא דראב"ש בשיטת ר' עקיבא רבו של אביו דתנינן תמן כלל אמר רע"ק כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת כו' וכוונתו כדאמר בתלמודין דקציר העומר דוחה שבת יליף מקרא ומדדחי ע"כ דנקצר שלא כמצותו פסול דאי ס"ד דכשר אמאי דחי שבת נקצריה מע"ש והא תנינן מעשה שעברו יותר מארבעים זוגות ועכבן ר"ע בלוד מפני שהיו מ' זוג אבל אם היה זוג אחד לא היה מעכבו, ומפרשי הירושלמי לא דקו שסברו שהיא קושיא דכאן אי אפשר לעשותן מערב שבת ולא דחו שבת ומשני דדוקא מפני שהיו ארבעים זוג, ובמחכ"ת אינו כן, דאטו סבר הירושלמי בהקושיא דרע"ק סבר דאין מחללין שבת כלל על קידוש החודש ואטו ס"ד דירושלמי דאף שאי אפשר לעשות מע"ש לא דחי שבת. ובאמת פשוט דפירכא היא על טעמיה דר"א בר"ש, דר"ע גופיה סבר דוקא מפני שהיו ארבעים זוג עכבן שדי בזוג א' אבל אם היה זוג אחד לא היה מעכבן ר"ע אע"ג דלקרבן ולמועדות אם יעברו בית דין את החודש אטו מי לא יהי' מקודש ואף לשיטת רבינו דפסק בפ"ג מהלכות קידוש החודש דאם באו עדים אחר זמן שנראה החודש בזמנו מונים מיום שלשים כ"ז אם רצו ב"ד לקבל עדותם, ועוד דא"כ גם בלא חלול שבת אם יקבלו עדותן אחר זמן ביום שלשים ואחד שנראה החודש ביום שלשים ג"כ תהא החודש מקודש, ועיין מפרש ולח"מ ריש פ"ג וימתקו לך, ובפרט לשיטת הירושלמי ריש פרק ראוהו ב"ד דניסן לא נתעבר מימיו וזה דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר [ועיין ירושלמי ר"ה פ"ב ה"ז אמר על הא דאר"י שאם קדשוהו שלא בעדים מקודש מייתי הך דרע"ק יעו"ש ובכ"ז לא חש לזה וסבר בכ"מ שאם קדשוהו שלא בעדים מקודש] והא דמחללין שבת הוא מפני שמצוה לקדש עפ"י הראיה כמו דאמר שם בבלי (דף כ'), וכן תשרי לא נתעבר מימיו דאלול חסר ורע"ק היה לאחר החורבן דאז אין מחללין אלא על ניסן ותשרי ואפ"ה סבר דמחללין שבת והיינו אע"ג דלא מעכב אצל המועדות בכ"ז הואיל דמצוה לקראותם בזמנם ולקדש עפ"י הראיה ומצוה זו א"א לעשותה מערב שבת היא דוחה שבת, כש"כ מצות קצירת עומר שדוחה שבת אעפ"י שאל הקרבן אינה מעכבת, וזה פירכא גדולה על טעמא דר"א בר"ש דאע"ג דלא מעכב ויתקראו מועדי ד' ור"ח כדין אף אם יעברו החודש בכ"ז דחי שבת כש"כ כאן שמצות קצירה דחי שבת, והדא אמר דמצאנו דרע"ק גופיה סובר דקידוש החודש דוחים עדים את השבת עליו מהך ששנינו דארבעים זוג עכבן הא זוג אחד לא עכבן, [ויעוין בכורות (דף נ"ח) דרע"ק סבר אדר הסמוך לניסן זימנין מלא עיי"ש]. ובוא ואראך מפורש יוצא מהירושלמי במקום אחר כפירושי הברור, והוא ביומא פרק טרף בקלפי ה"ו אמר ר"א האיברים והפדרין שלא נתעכלו מבערב עושה אותן מדורה ושורפן בפ"ע ודוחין את השבת כו' ר' בון בר"ח כו' דבר שאינו מעכב דוחה [פירוש דאינו מעכב הכפרה רק הזריקה לא הקטרתן ואיך ידחו שבת] א"ל עדי החודש הרי אינן מעכבין [פירוש שאם לא יבואו ג"כ מעברין החודש כדין ויתקראו הר"ח במועדם] ודוחין דתנינין תמן שעל מהלך לילה ויום מחללין השבת, הרי מפורש כפירושי וע"ז סמך רבינו, אע"ג דפסק דתמיד אין סופו דוחה שבת, שאני תמן שמלבד שאינו מעכב הרי אפשר להקטירו היה מערב שבת וזמנו היה בערב שבת, משא"כ כאן גבי קצירה שחביבה מצוה בשעתה ומצותה להיקצר בט"ז ניסן הוי כחילול שבת מעדות החודש:

וראיתי בפני יהושע לראש השנה שדעתו דאין מחללין שבת בקה"ח רק על תחומין ולאו דמחמר בעדים ההולכים להעיד על ראיית הירח, ובמחכ"ת הירושלמי דיומא הנ"ל מכחישו, וליכא למימר דר' זעירא סבר דהבערה ללאו יצאתה והקטרת איברים ופדרים ג"כ ליכא רק לאו לחוד, ז"א דבפרק במה מדליקין ה"ה אמר דע"ד דמאן דאמר הבערה אינו חייב חטאת מודה בהקטרת איברים ופדרים דמכיון שהוא רוצה באיכולן כמבשל הוא, ואין לומר דהפירוש שרוצה באיכולן היינו שיתאכלו ויעלה מהן ריח וכמו דאמר בסוף ב"ש איברים שצלאן והעלן אין בהן משום ריח ניחוח ונאמר דבפסולים אין בהן משום ריח ניחוח אע"ג דמשלה בהן האור וכמו דאין ריח ניחוח בבמה כדאמר במשנה סוף זבחים, מלבד ששם בהקטיר זר אמר שהקטרתו פסולה עוד הירושלמי מיירי בכשרים מדמסייע ליה מוהיום חמש ושם מיירי בכשרים ודוק, ולפי דברי הפנ"י יש לומר דהנך אמוראי דשקלי וטרי שילהי פרק ר"י ומוקמי להך דקצירת עומר דוחה שבת כראב"ש דשלא כמצותו פסול, אינהו סברי כהנך אמוראי דבפרק במה מדליקין דיום טוב ל"ת לחודא ולא חשבי עשה דשבתון וא"כ יאמרו דכל הני דדחו שבת גבי ראית החודש הוא בתחומין ובמחמר שנותנין מזון ע"ג חמור וליכא רק ל"ת לחודא ומשום דעשה דחי ל"ת, ולא מצינן למיגמר לקצירת עומר שהיא מלאכה גמורה ואינה דוחה השבת, משא"כ אנן דקיי"ל כרב אשי דיו"ט עשה ול"ת דשבתון עשה הוי א"כ גם בלאו דמחמר הוי עשה דבשבת כתיב שבת שבתון והוי עשה ול"ת ואפ"ה דחי, א"כ ילפינן מינה לקצירת עומר שדוחה שבת אע"ג שאינה מעכבת להכשר הקרבן, אכן זה ע"ד הפלפול ואין להאריך עוד:

נמצא דלהמסקנא קצירת עומר דחייא שבת אע"ג דהעומר כשר להקרבה אם נקצר שלא כמצותו והא דאם יש אחרת ונטמאת בידו א"ל הבא אע"ג דאחרת לא נקצרה בלילה ולא אמרינן דהואיל והיא נקצרה כמצותה תבוא בטומאה, וליכא למימר משום דכבר קיימת מצות קצירה אע"ג שאותה מנחה אינה קריבה מ"מ חזינא שהועילה אותה קצירה להתיר קצירת כל התבואות [ועיין ירושלמי חלה פ"א הוי בה ר' יוסי קצר לרבים ונטמאו מהו שיחזרו הרבים לאיסורן] דא"כ בנטמאת מה שנקצרה תו לא תהא קצירת השניה דוחה שבת משום שכבר קיימת מצות קצירה, ולא מחוור לומר שאני תמן שכן דחתה קצירה השבת כמו באברים ופדרים ועל כרחין טעמא דהקצירה צריכה להתקיים כמצותה באותו עומר שקרב וא"כ תבא בטומאה שאני תמן שכן איכא שירים לאכילה כדאמר פ"ק דיומא (דף ז') דמש"ה מהדרינן אטהרה אף אם הותרה בצבור והוא חשיבות בקרבן גופיה שנאכל כהילכתו ועדיפא טפי מאותו עומר טמא שאינו נאכל שנקצר בלילה כמצותו. ויותר מזה בירושלמי פרק שני שעירי ה"א אביב קציר יבש לקצור אביב קציר קודם הד"א משובח בגופו קודם, הרי שמשום אביב דחינן למצות קצירה כש"כ שיהא בטהרה ושיריו נאכלין דזה הוי משובח בגופו ודוק, ועיין סוף הוריות שעירה קודם כו' שכן נתרבתה אצל עו"ג כו' כבשה עדיפא שכן מרובה באליה עיי"ש וקצת צ"ע מהא דאמר ביומא (דף כ"ה) מר אזיל בתר איברי דבישרא ומר אזיל בתר שמנא דבישרא, הרי דת"ק אזיל בתר מראה, וצ"ל דלקדם שאני ששניהן קרבים רק הוא קודם משא"כ היכי שאינו קרב אלא אחד ודוק:

ומה שהביאו להקת האחרונים ובראשם החכ"צ בתשובה ומפרשי הירושלמי מהך דבעי ריש לקיש קצירת העומר מהו שתדחה את השבת ביום וקא פשיט דדחי, אין להוכיח מזה דאע"ג דנקצר שלא כמצותו כשר אפ"ה דחי שבת, דזה אינו דירושלמי אמר דרבנן סברי דקצירת יום היינו ביום ששה עשר הוי כקצירת לילה וכל המעל"ע של ט"ז קרינא מהחל חרמש והוי קצירה כהלכתה משא"כ לדידן דקיי"ל אף אם לא מצאו מן הקמה יביאו מן העמרים אעפ"י שלא נקצר כהלכתו כלל לשם עומר כשר מנא לן דדחי שבת. אולם לפי מה שהעלתי נראה דאף אם תימא דקצירת היום אינה כלילה והוי נקצר שלא כמצותו בכ"ז דחי שבת אע"ג דבאופן שלא כמצותו היה יכול לקוצרו מערב יום טוב, ז"א דהא קודם לא היה יכול לקוצרו משום שמצותו להיקצר בליל ט"ז ומקרי אי אפשר לעשותו מע"ש וכי לא נקצר בלילה ע"כ יקצר בשבת ביום:

ודברי הירושלמי בהך דאמר קצירת היום מאי את עביד לה כקצירת לילה או כבא מן העליה כו' צריך ביאור רב, ויש להגיה כך, אין תימר כקצירת הלילה אשכחת אמר תרתי פלוגתא בין ר"א בר"ש ורבנן דרבנן אמרי קצירת היום כקצירת הלילה ור"א בר"ש אומר אין קצירת היום כקצירת הלילה רבנן אמרי הבא מן העליה כשר ור"א בר"ש סבר הבא מן העליה פסול אין תימר כבא מן העליה אשכחת אמר חדא פלגו בין ר"א בר"ש ורבנן דרבנן אמרי הבא מן העליה כשר ור"א בר"ש סבר הבא מן העליה פסול, כצ"ל. וקא בעי אם הא דנקצר ביום כשר הוא פירושו דהוי כמצותו בלילה והקצירה כשרה או פירושו דכשר להקריב והוי כבא מן העומרים ורבנן ע"כ סברי הך דתנן יביא מן העמרים, והגירסא שלפנינו אינה מובנת למאן קא בעי ודוק:

ז

מצותו להיקצר בלילה וכו' בין בחול בין בשבת וכל הלילה כשר לקצירת העומר ואם קצרוהו ביום כשר מצותו להביא מן הלח לא מצאו יביאו מן היבש כו'.

הנה כללות הסוגיא דסוף פרק ר' ישמעאל ופלפולה הוא דאם נקצר ביום כשר ואינו מעכב להקרבה אז אין קציר העומר דוחה שבת ואם קציר דוחה שבת הוא משום שנקצר שלא כמצותו פסול, ורבינו מזכה שטרא לבי תרי אם נקצר שלא כמצותו כשר והוי כמכשירין שאפשר לעשותן מערב שבת ואינו דוחה שבת, והלח"מ עמד בזה. אמנם הנראה בזה, דרבינו שביק פה סוגיא דבבלי דתרי סתמי דמשנתינו דנקצר ביום כשר ודוחה השבת בקצירה במגלות (יעו"ש) אתיין כתרי תנאי ומאן דתנא הא לא תני הא דזה דוחק גדול, ואזיל טפי בתר סוגיא דירושלמי בפ"ב דמגילה בסופו, אמר ר"י אתיא דראב"ש בשיטת ר' עקיבא רבו של אביו דתנינן תמן כלל אמר רע"ק כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת כו' וכוונתו כדאמר בתלמודין דקציר העומר דוחה שבת יליף מקרא ומדדחי ע"כ דנקצר שלא כמצותו פסול דאי ס"ד דכשר אמאי דחי שבת נקצריה מע"ש והא תנינן מעשה שעברו יותר מארבעים זוגות ועכבן ר"ע בלוד מפני שהיו מ' זוג אבל אם היה זוג אחד לא היה מעכבו, ומפרשי הירושלמי לא דקו שסברו שהיא קושיא דכאן אי אפשר לעשותן מערב שבת ולא דחו שבת ומשני דדוקא מפני שהיו ארבעים זוג, ובמחכ"ת אינו כן, דאטו סבר הירושלמי בהקושיא דרע"ק סבר דאין מחללין שבת כלל על קידוש החודש ואטו ס"ד דירושלמי דאף שאי אפשר לעשות מע"ש לא דחי שבת. ובאמת פשוט דפירכא היא על טעמיה דר"א בר"ש, דר"ע גופיה סבר דוקא מפני שהיו ארבעים זוג עכבן שדי בזוג א' אבל אם היה זוג אחד לא היה מעכבן ר"ע אע"ג דלקרבן ולמועדות אם יעברו בית דין את החודש אטו מי לא יהי' מקודש ואף לשיטת רבינו דפסק בפ"ג מהלכות קידוש החודש דאם באו עדים אחר זמן שנראה החודש בזמנו מונים מיום שלשים כ"ז אם רצו ב"ד לקבל עדותם, ועוד דא"כ גם בלא חלול שבת אם יקבלו עדותן אחר זמן ביום שלשים ואחד שנראה החודש ביום שלשים ג"כ תהא החודש מקודש, ועיין מפרש ולח"מ ריש פ"ג וימתקו לך, ובפרט לשיטת הירושלמי ריש פרק ראוהו ב"ד דניסן לא נתעבר מימיו וזה דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר [ועיין ירושלמי ר"ה פ"ב ה"ז אמר על הא דאר"י שאם קדשוהו שלא בעדים מקודש מייתי הך דרע"ק יעו"ש ובכ"ז לא חש לזה וסבר בכ"מ שאם קדשוהו שלא בעדים מקודש] והא דמחללין שבת הוא מפני שמצוה לקדש עפ"י הראיה כמו דאמר שם בבלי (דף כ'), וכן תשרי לא נתעבר מימיו דאלול חסר ורע"ק היה לאחר החורבן דאז אין מחללין אלא על ניסן ותשרי ואפ"ה סבר דמחללין שבת והיינו אע"ג דלא מעכב אצל המועדות בכ"ז הואיל דמצוה לקראותם בזמנם ולקדש עפ"י הראיה ומצוה זו א"א לעשותה מערב שבת היא דוחה שבת, כש"כ מצות קצירת עומר שדוחה שבת אעפ"י שאל הקרבן אינה מעכבת, וזה פירכא גדולה על טעמא דר"א בר"ש דאע"ג דלא מעכב ויתקראו מועדי ד' ור"ח כדין אף אם יעברו החודש בכ"ז דחי שבת כש"כ כאן שמצות קצירה דחי שבת, והדא אמר דמצאנו דרע"ק גופיה סובר דקידוש החודש דוחים עדים את השבת עליו מהך ששנינו דארבעים זוג עכבן הא זוג אחד לא עכבן, [ויעוין בכורות (דף נ"ח) דרע"ק סבר אדר הסמוך לניסן זימנין מלא עיי"ש]. ובוא ואראך מפורש יוצא מהירושלמי במקום אחר כפירושי הברור, והוא ביומא פרק טרף בקלפי ה"ו אמר ר"א האיברים והפדרין שלא נתעכלו מבערב עושה אותן מדורה ושורפן בפ"ע ודוחין את השבת כו' ר' בון בר"ח כו' דבר שאינו מעכב דוחה [פירוש דאינו מעכב הכפרה רק הזריקה לא הקטרתן ואיך ידחו שבת] א"ל עדי החודש הרי אינן מעכבין [פירוש שאם לא יבואו ג"כ מעברין החודש כדין ויתקראו הר"ח במועדם] ודוחין דתנינין תמן שעל מהלך לילה ויום מחללין השבת, הרי מפורש כפירושי וע"ז סמך רבינו, אע"ג דפסק דתמיד אין סופו דוחה שבת, שאני תמן שמלבד שאינו מעכב הרי אפשר להקטירו היה מערב שבת וזמנו היה בערב שבת, משא"כ כאן גבי קצירה שחביבה מצוה בשעתה ומצותה להיקצר בט"ז ניסן הוי כחילול שבת מעדות החודש:

וראיתי בפני יהושע לראש השנה שדעתו דאין מחללין שבת בקה"ח רק על תחומין ולאו דמחמר בעדים ההולכים להעיד על ראיית הירח, ובמחכ"ת הירושלמי דיומא הנ"ל מכחישו, וליכא למימר דר' זעירא סבר דהבערה ללאו יצאתה והקטרת איברים ופדרים ג"כ ליכא רק לאו לחוד, ז"א דבפרק במה מדליקין ה"ה אמר דע"ד דמאן דאמר הבערה אינו חייב חטאת מודה בהקטרת איברים ופדרים דמכיון שהוא רוצה באיכולן כמבשל הוא, ואין לומר דהפירוש שרוצה באיכולן היינו שיתאכלו ויעלה מהן ריח וכמו דאמר בסוף ב"ש איברים שצלאן והעלן אין בהן משום ריח ניחוח ונאמר דבפסולים אין בהן משום ריח ניחוח אע"ג דמשלה בהן האור וכמו דאין ריח ניחוח בבמה כדאמר במשנה סוף זבחים, מלבד ששם בהקטיר זר אמר שהקטרתו פסולה עוד הירושלמי מיירי בכשרים מדמסייע ליה מוהיום חמש ושם מיירי בכשרים ודוק, ולפי דברי הפנ"י יש לומר דהנך אמוראי דשקלי וטרי שילהי פרק ר"י ומוקמי להך דקצירת עומר דוחה שבת כראב"ש דשלא כמצותו פסול, אינהו סברי כהנך אמוראי דבפרק במה מדליקין דיום טוב ל"ת לחודא ולא חשבי עשה דשבתון וא"כ יאמרו דכל הני דדחו שבת גבי ראית החודש הוא בתחומין ובמחמר שנותנין מזון ע"ג חמור וליכא רק ל"ת לחודא ומשום דעשה דחי ל"ת, ולא מצינן למיגמר לקצירת עומר שהיא מלאכה גמורה ואינה דוחה השבת, משא"כ אנן דקיי"ל כרב אשי דיו"ט עשה ול"ת דשבתון עשה הוי א"כ גם בלאו דמחמר הוי עשה דבשבת כתיב שבת שבתון והוי עשה ול"ת ואפ"ה דחי, א"כ ילפינן מינה לקצירת עומר שדוחה שבת אע"ג שאינה מעכבת להכשר הקרבן, אכן זה ע"ד הפלפול ואין להאריך עוד:

נמצא דלהמסקנא קצירת עומר דחייא שבת אע"ג דהעומר כשר להקרבה אם נקצר שלא כמצותו והא דאם יש אחרת ונטמאת בידו א"ל הבא אע"ג דאחרת לא נקצרה בלילה ולא אמרינן דהואיל והיא נקצרה כמצותה תבוא בטומאה, וליכא למימר משום דכבר קיימת מצות קצירה אע"ג שאותה מנחה אינה קריבה מ"מ חזינא שהועילה אותה קצירה להתיר קצירת כל התבואות [ועיין ירושלמי חלה פ"א הוי בה ר' יוסי קצר לרבים ונטמאו מהו שיחזרו הרבים לאיסורן] דא"כ בנטמאת מה שנקצרה תו לא תהא קצירת השניה דוחה שבת משום שכבר קיימת מצות קצירה, ולא מחוור לומר שאני תמן שכן דחתה קצירה השבת כמו באברים ופדרים ועל כרחין טעמא דהקצירה צריכה להתקיים כמצותה באותו עומר שקרב וא"כ תבא בטומאה שאני תמן שכן איכא שירים לאכילה כדאמר פ"ק דיומא (דף ז') דמש"ה מהדרינן אטהרה אף אם הותרה בצבור והוא חשיבות בקרבן גופיה שנאכל כהילכתו ועדיפא טפי מאותו עומר טמא שאינו נאכל שנקצר בלילה כמצותו. ויותר מזה בירושלמי פרק שני שעירי ה"א אביב קציר יבש לקצור אביב קציר קודם הד"א משובח בגופו קודם, הרי שמשום אביב דחינן למצות קצירה כש"כ שיהא בטהרה ושיריו נאכלין דזה הוי משובח בגופו ודוק, ועיין סוף הוריות שעירה קודם כו' שכן נתרבתה אצל עו"ג כו' כבשה עדיפא שכן מרובה באליה עיי"ש וקצת צ"ע מהא דאמר ביומא (דף כ"ה) מר אזיל בתר איברי דבישרא ומר אזיל בתר שמנא דבישרא, הרי דת"ק אזיל בתר מראה, וצ"ל דלקדם שאני ששניהן קרבים רק הוא קודם משא"כ היכי שאינו קרב אלא אחד ודוק:

ומה שהביאו להקת האחרונים ובראשם החכ"צ בתשובה ומפרשי הירושלמי מהך דבעי ריש לקיש קצירת העומר מהו שתדחה את השבת ביום וקא פשיט דדחי, אין להוכיח מזה דאע"ג דנקצר שלא כמצותו כשר אפ"ה דחי שבת, דזה אינו דירושלמי אמר דרבנן סברי דקצירת יום היינו ביום ששה עשר הוי כקצירת לילה וכל המעל"ע של ט"ז קרינא מהחל חרמש והוי קצירה כהלכתה משא"כ לדידן דקיי"ל אף אם לא מצאו מן הקמה יביאו מן העמרים אעפ"י שלא נקצר כהלכתו כלל לשם עומר כשר מנא לן דדחי שבת. אולם לפי מה שהעלתי נראה דאף אם תימא דקצירת היום אינה כלילה והוי נקצר שלא כמצותו בכ"ז דחי שבת אע"ג דבאופן שלא כמצותו היה יכול לקוצרו מערב יום טוב, ז"א דהא קודם לא היה יכול לקוצרו משום שמצותו להיקצר בליל ט"ז ומקרי אי אפשר לעשותו מע"ש וכי לא נקצר בלילה ע"כ יקצר בשבת ביום:

ודברי הירושלמי בהך דאמר קצירת היום מאי את עביד לה כקצירת לילה או כבא מן העליה כו' צריך ביאור רב, ויש להגיה כך, אין תימר כקצירת הלילה אשכחת אמר תרתי פלוגתא בין ר"א בר"ש ורבנן דרבנן אמרי קצירת היום כקצירת הלילה ור"א בר"ש אומר אין קצירת היום כקצירת הלילה רבנן אמרי הבא מן העליה כשר ור"א בר"ש סבר הבא מן העליה פסול אין תימר כבא מן העליה אשכחת אמר חדא פלגו בין ר"א בר"ש ורבנן דרבנן אמרי הבא מן העליה כשר ור"א בר"ש סבר הבא מן העליה פסול, כצ"ל. וקא בעי אם הא דנקצר ביום כשר הוא פירושו דהוי כמצותו בלילה והקצירה כשרה או פירושו דכשר להקריב והוי כבא מן העומרים ורבנן ע"כ סברי הך דתנן יביא מן העמרים, והגירסא שלפנינו אינה מובנת למאן קא בעי ודוק:

ט

מצותו להיקצר בלילה וכו' בין בחול בין בשבת וכל הלילה כשר לקצירת העומר ואם קצרוהו ביום כשר מצותו להביא מן הלח לא מצאו יביאו מן היבש כו'.

הנה כללות הסוגיא דסוף פרק ר' ישמעאל ופלפולה הוא דאם נקצר ביום כשר ואינו מעכב להקרבה אז אין קציר העומר דוחה שבת ואם קציר דוחה שבת הוא משום שנקצר שלא כמצותו פסול, ורבינו מזכה שטרא לבי תרי אם נקצר שלא כמצותו כשר והוי כמכשירין שאפשר לעשותן מערב שבת ואינו דוחה שבת, והלח"מ עמד בזה. אמנם הנראה בזה, דרבינו שביק פה סוגיא דבבלי דתרי סתמי דמשנתינו דנקצר ביום כשר ודוחה השבת בקצירה במגלות (יעו"ש) אתיין כתרי תנאי ומאן דתנא הא לא תני הא דזה דוחק גדול, ואזיל טפי בתר סוגיא דירושלמי בפ"ב דמגילה בסופו, אמר ר"י אתיא דראב"ש בשיטת ר' עקיבא רבו של אביו דתנינן תמן כלל אמר רע"ק כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת כו' וכוונתו כדאמר בתלמודין דקציר העומר דוחה שבת יליף מקרא ומדדחי ע"כ דנקצר שלא כמצותו פסול דאי ס"ד דכשר אמאי דחי שבת נקצריה מע"ש והא תנינן מעשה שעברו יותר מארבעים זוגות ועכבן ר"ע בלוד מפני שהיו מ' זוג אבל אם היה זוג אחד לא היה מעכבו, ומפרשי הירושלמי לא דקו שסברו שהיא קושיא דכאן אי אפשר לעשותן מערב שבת ולא דחו שבת ומשני דדוקא מפני שהיו ארבעים זוג, ובמחכ"ת אינו כן, דאטו סבר הירושלמי בהקושיא דרע"ק סבר דאין מחללין שבת כלל על קידוש החודש ואטו ס"ד דירושלמי דאף שאי אפשר לעשות מע"ש לא דחי שבת. ובאמת פשוט דפירכא היא על טעמיה דר"א בר"ש, דר"ע גופיה סבר דוקא מפני שהיו ארבעים זוג עכבן שדי בזוג א' אבל אם היה זוג אחד לא היה מעכבן ר"ע אע"ג דלקרבן ולמועדות אם יעברו בית דין את החודש אטו מי לא יהי' מקודש ואף לשיטת רבינו דפסק בפ"ג מהלכות קידוש החודש דאם באו עדים אחר זמן שנראה החודש בזמנו מונים מיום שלשים כ"ז אם רצו ב"ד לקבל עדותם, ועוד דא"כ גם בלא חלול שבת אם יקבלו עדותן אחר זמן ביום שלשים ואחד שנראה החודש ביום שלשים ג"כ תהא החודש מקודש, ועיין מפרש ולח"מ ריש פ"ג וימתקו לך, ובפרט לשיטת הירושלמי ריש פרק ראוהו ב"ד דניסן לא נתעבר מימיו וזה דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר [ועיין ירושלמי ר"ה פ"ב ה"ז אמר על הא דאר"י שאם קדשוהו שלא בעדים מקודש מייתי הך דרע"ק יעו"ש ובכ"ז לא חש לזה וסבר בכ"מ שאם קדשוהו שלא בעדים מקודש] והא דמחללין שבת הוא מפני שמצוה לקדש עפ"י הראיה כמו דאמר שם בבלי (דף כ'), וכן תשרי לא נתעבר מימיו דאלול חסר ורע"ק היה לאחר החורבן דאז אין מחללין אלא על ניסן ותשרי ואפ"ה סבר דמחללין שבת והיינו אע"ג דלא מעכב אצל המועדות בכ"ז הואיל דמצוה לקראותם בזמנם ולקדש עפ"י הראיה ומצוה זו א"א לעשותה מערב שבת היא דוחה שבת, כש"כ מצות קצירת עומר שדוחה שבת אעפ"י שאל הקרבן אינה מעכבת, וזה פירכא גדולה על טעמא דר"א בר"ש דאע"ג דלא מעכב ויתקראו מועדי ד' ור"ח כדין אף אם יעברו החודש בכ"ז דחי שבת כש"כ כאן שמצות קצירה דחי שבת, והדא אמר דמצאנו דרע"ק גופיה סובר דקידוש החודש דוחים עדים את השבת עליו מהך ששנינו דארבעים זוג עכבן הא זוג אחד לא עכבן, [ויעוין בכורות (דף נ"ח) דרע"ק סבר אדר הסמוך לניסן זימנין מלא עיי"ש]. ובוא ואראך מפורש יוצא מהירושלמי במקום אחר כפירושי הברור, והוא ביומא פרק טרף בקלפי ה"ו אמר ר"א האיברים והפדרין שלא נתעכלו מבערב עושה אותן מדורה ושורפן בפ"ע ודוחין את השבת כו' ר' בון בר"ח כו' דבר שאינו מעכב דוחה [פירוש דאינו מעכב הכפרה רק הזריקה לא הקטרתן ואיך ידחו שבת] א"ל עדי החודש הרי אינן מעכבין [פירוש שאם לא יבואו ג"כ מעברין החודש כדין ויתקראו הר"ח במועדם] ודוחין דתנינין תמן שעל מהלך לילה ויום מחללין השבת, הרי מפורש כפירושי וע"ז סמך רבינו, אע"ג דפסק דתמיד אין סופו דוחה שבת, שאני תמן שמלבד שאינו מעכב הרי אפשר להקטירו היה מערב שבת וזמנו היה בערב שבת, משא"כ כאן גבי קצירה שחביבה מצוה בשעתה ומצותה להיקצר בט"ז ניסן הוי כחילול שבת מעדות החודש:

וראיתי בפני יהושע לראש השנה שדעתו דאין מחללין שבת בקה"ח רק על תחומין ולאו דמחמר בעדים ההולכים להעיד על ראיית הירח, ובמחכ"ת הירושלמי דיומא הנ"ל מכחישו, וליכא למימר דר' זעירא סבר דהבערה ללאו יצאתה והקטרת איברים ופדרים ג"כ ליכא רק לאו לחוד, ז"א דבפרק במה מדליקין ה"ה אמר דע"ד דמאן דאמר הבערה אינו חייב חטאת מודה בהקטרת איברים ופדרים דמכיון שהוא רוצה באיכולן כמבשל הוא, ואין לומר דהפירוש שרוצה באיכולן היינו שיתאכלו ויעלה מהן ריח וכמו דאמר בסוף ב"ש איברים שצלאן והעלן אין בהן משום ריח ניחוח ונאמר דבפסולים אין בהן משום ריח ניחוח אע"ג דמשלה בהן האור וכמו דאין ריח ניחוח בבמה כדאמר במשנה סוף זבחים, מלבד ששם בהקטיר זר אמר שהקטרתו פסולה עוד הירושלמי מיירי בכשרים מדמסייע ליה מוהיום חמש ושם מיירי בכשרים ודוק, ולפי דברי הפנ"י יש לומר דהנך אמוראי דשקלי וטרי שילהי פרק ר"י ומוקמי להך דקצירת עומר דוחה שבת כראב"ש דשלא כמצותו פסול, אינהו סברי כהנך אמוראי דבפרק במה מדליקין דיום טוב ל"ת לחודא ולא חשבי עשה דשבתון וא"כ יאמרו דכל הני דדחו שבת גבי ראית החודש הוא בתחומין ובמחמר שנותנין מזון ע"ג חמור וליכא רק ל"ת לחודא ומשום דעשה דחי ל"ת, ולא מצינן למיגמר לקצירת עומר שהיא מלאכה גמורה ואינה דוחה השבת, משא"כ אנן דקיי"ל כרב אשי דיו"ט עשה ול"ת דשבתון עשה הוי א"כ גם בלאו דמחמר הוי עשה דבשבת כתיב שבת שבתון והוי עשה ול"ת ואפ"ה דחי, א"כ ילפינן מינה לקצירת עומר שדוחה שבת אע"ג שאינה מעכבת להכשר הקרבן, אכן זה ע"ד הפלפול ואין להאריך עוד:

נמצא דלהמסקנא קצירת עומר דחייא שבת אע"ג דהעומר כשר להקרבה אם נקצר שלא כמצותו והא דאם יש אחרת ונטמאת בידו א"ל הבא אע"ג דאחרת לא נקצרה בלילה ולא אמרינן דהואיל והיא נקצרה כמצותה תבוא בטומאה, וליכא למימר משום דכבר קיימת מצות קצירה אע"ג שאותה מנחה אינה קריבה מ"מ חזינא שהועילה אותה קצירה להתיר קצירת כל התבואות [ועיין ירושלמי חלה פ"א הוי בה ר' יוסי קצר לרבים ונטמאו מהו שיחזרו הרבים לאיסורן] דא"כ בנטמאת מה שנקצרה תו לא תהא קצירת השניה דוחה שבת משום שכבר קיימת מצות קצירה, ולא מחוור לומר שאני תמן שכן דחתה קצירה השבת כמו באברים ופדרים ועל כרחין טעמא דהקצירה צריכה להתקיים כמצותה באותו עומר שקרב וא"כ תבא בטומאה שאני תמן שכן איכא שירים לאכילה כדאמר פ"ק דיומא (דף ז') דמש"ה מהדרינן אטהרה אף אם הותרה בצבור והוא חשיבות בקרבן גופיה שנאכל כהילכתו ועדיפא טפי מאותו עומר טמא שאינו נאכל שנקצר בלילה כמצותו. ויותר מזה בירושלמי פרק שני שעירי ה"א אביב קציר יבש לקצור אביב קציר קודם הד"א משובח בגופו קודם, הרי שמשום אביב דחינן למצות קצירה כש"כ שיהא בטהרה ושיריו נאכלין דזה הוי משובח בגופו ודוק, ועיין סוף הוריות שעירה קודם כו' שכן נתרבתה אצל עו"ג כו' כבשה עדיפא שכן מרובה באליה עיי"ש וקצת צ"ע מהא דאמר ביומא (דף כ"ה) מר אזיל בתר איברי דבישרא ומר אזיל בתר שמנא דבישרא, הרי דת"ק אזיל בתר מראה, וצ"ל דלקדם שאני ששניהן קרבים רק הוא קודם משא"כ היכי שאינו קרב אלא אחד ודוק:

ומה שהביאו להקת האחרונים ובראשם החכ"צ בתשובה ומפרשי הירושלמי מהך דבעי ריש לקיש קצירת העומר מהו שתדחה את השבת ביום וקא פשיט דדחי, אין להוכיח מזה דאע"ג דנקצר שלא כמצותו כשר אפ"ה דחי שבת, דזה אינו דירושלמי אמר דרבנן סברי דקצירת יום היינו ביום ששה עשר הוי כקצירת לילה וכל המעל"ע של ט"ז קרינא מהחל חרמש והוי קצירה כהלכתה משא"כ לדידן דקיי"ל אף אם לא מצאו מן הקמה יביאו מן העמרים אעפ"י שלא נקצר כהלכתו כלל לשם עומר כשר מנא לן דדחי שבת. אולם לפי מה שהעלתי נראה דאף אם תימא דקצירת היום אינה כלילה והוי נקצר שלא כמצותו בכ"ז דחי שבת אע"ג דבאופן שלא כמצותו היה יכול לקוצרו מערב יום טוב, ז"א דהא קודם לא היה יכול לקוצרו משום שמצותו להיקצר בליל ט"ז ומקרי אי אפשר לעשותו מע"ש וכי לא נקצר בלילה ע"כ יקצר בשבת ביום:

ודברי הירושלמי בהך דאמר קצירת היום מאי את עביד לה כקצירת לילה או כבא מן העליה כו' צריך ביאור רב, ויש להגיה כך, אין תימר כקצירת הלילה אשכחת אמר תרתי פלוגתא בין ר"א בר"ש ורבנן דרבנן אמרי קצירת היום כקצירת הלילה ור"א בר"ש אומר אין קצירת היום כקצירת הלילה רבנן אמרי הבא מן העליה כשר ור"א בר"ש סבר הבא מן העליה פסול אין תימר כבא מן העליה אשכחת אמר חדא פלגו בין ר"א בר"ש ורבנן דרבנן אמרי הבא מן העליה כשר ור"א בר"ש סבר הבא מן העליה פסול, כצ"ל. וקא בעי אם הא דנקצר ביום כשר הוא פירושו דהוי כמצותו בלילה והקצירה כשרה או פירושו דכשר להקריב והוי כבא מן העומרים ורבנן ע"כ סברי הך דתנן יביא מן העמרים, והגירסא שלפנינו אינה מובנת למאן קא בעי ודוק:

יא

וכן ראו [תמיד] הנביאים כו' שהיו מניפין [את] העומר כו' בין בשבת.

נ"ב דקדק רבינו וכן ראו הנביאים, דאילו על קצירה יש מחלוקת אם דוחה שבת. אמנם על המפורסמות אין מחלוקת, ומש"כ רבינו ונאמר ויאכלו מעבור הארץ וכו' עיין פסיקתא זוטרתא לרבינו טוביה בפרשת אמור באורך:

יג

אסור לקצור בארץ ישראל מין מחמשת מיני התבואה כו' שנאמר ראשית קצירכם.

הנה זה פשוט דהוי מצוה התלויה בחובת הקרקע ואינו נוהג רק בארץ ישראל, ורק באכילת חדש כתיב ולחם כו' לא תאכלו בכל מושבותיכם ולא על הקצירה, וסעד לזה מהא דפ"ק דר"ה מיתבי ששה עשר בניסן ר"ה לעומר ששה בסיון ר"ה לשתי הלחם כו' לרבא ליתני ששה לרנב"י ליתני חמשה, הנה הקושיא בעיקרה רק מר"ה לעומר אבל ר"ה לשתי הלחם לדידן לא קבוע זמן דעצרת פעמים בד' פעמים בה' ובו' ואינו קבוע זמן ככל ראשי שנים ורק לרנב"י דחדשים חשיב במנין קשה ליתני חודש סיון ובו ר"ה ומשני רב פפא דחשיב מידי דחייל מאורתא, ועדיין קשה דהא הוי ר"ה לקצירת העומר דהוי בלילה וחייל מאורתא, ולפ"ז יתכן דלא חשיב מה דלא הוי ר"ה רק בארץ ישראל לבד משא"כ הנך כולהו דמשנתינו נפ"מ גם לחוצה לארץ לענין ערלה דוק ותשכח משא"כ כאן דלא חייל מאורתא רק לקצירה דלא הוי רק בארץ ישראל וא"ש, [וכעת ראיתי בשיטה מקובצת בש"ס ווילנא החדש במנחות (דף פ"ד) מייתי פלוגתא דקדמאי בזה והרבה מדברינו יעו"ש], ויתכן משום דקוצרין בבית השלחין לא חשיב אמנם מהא גופא דקוצרין בבית השלחין מוכח דקוצרין בחו"ל דטעמא משום שאינו מביא ממנו עומר והכא נמי בחו"ל שאינו מביא מחו"ל עומר כפסק רבינו אתה קוצר ואף לר"י ב"י דמביא עומר מחו"ל כדתניא מנחות (דף פ"ד) מכל מקום לכתחילה נראה דאינו בא רק מארץ ישראל והוי כמו בית השלחין דלכתחילה אין את מביא ממנו ועיין תוס' (דף ס"ח) ד"ה קוצרים בה"ש. ויותר נראה דלר"י ב"י דמצות קצירת העומר לא קיים במביא מחו"ל והוי כאילו בא מן הישן דוקצרתם את קצירה כתיב ובמביא מחו"ל הוי כלא נקצר ולכן ראשית קצירכם כתיבא ולכך מותר לקצור גם לדידיה בחו"ל דמצות קצירה של עומר אינו רק בא"י ודוק. ועיין תוס' (דף ע') דלחד מ"ד לפום ס"ד אמר דהבאת עומר מתיר לקצור ובזה לא חייל מאורתא אך איתותב תמן ע"ש. ובתוס' בכורות (דף כ"ה) כתבו ז"ל אע"ג דקיטוף לענין קצירה קודם לעומר לא מחייב כו', ולא שייך זה לפלוגתא דתולש בכלל קוצר בפרק ראשית הגז (דף קל"ו) דשאני הכא דכתיב בקרא מהחל חרמש בקמה אלמא דעל קצירת חרמש קפיד רחמנא שיהא תחלה להנקצרים לא על תלישה ביד ובפרט דהאיסור משום העומר ששנינו בספרי שמצותו שלא יהא נקצר אלא בחרמש יעו"ש היטב. ואפשר דמשום זה פסק רבינו גבי פאה דתולש לאו קוצר כו' משום דסמוך לקצירת עומר, אע"ג דגבי ראשית הגז פסק דתולש היינו גוזז יעויין כס"מ בהלכות בכורים ודוק:

קודם לקצירת העומר כו'.

רבינו פסק דהבאה של עומר מתרת חדש וקצירת עומר מתרת קצירה, וזה כגירסת רבנן בתוס' דהגמרא מסיק כך, ובירושלמי לפנינו בפ"א דחלה הגירסא ואם השרישו קודם לעומר כו' ר' יונה אמר כו', ולענ"ד נראה להגיה הפסקא דצ"ל ומלקצור מלפני העומר וע"ז פליגי עד אימתי אסור לקצור ר' יונה אמר קודם להבאה, פירוש קודם הקרבת העומר אסור לקצור, ר' יוסי אמר קודם לקצירה פירוש דעד קצירת העומר אסורים בקצירת כל התבואות, וזהו כפי גירסת תוס' בלישנא קמא דתלמודין (דף ס"ט) אמר ר' יוסי הבאה מתרת להבאה [פירוש דהקרבת העומר מתיר אכילת חדש וכן אם עבר והביא קודם לשתי הלחם מותר] וקצירה מתרת לקצירה א"ר יונה הבאה מתרת הבאה וקצירה כצ"ל, [פירוש דהקרבת העומר מתיר אכילת כל התבואות וקצירת כל התבואות] לפום כן רבי יוסי הווי בה קצר לרבים ונטמא חזר היחיד לאיסורו, פירוש דמקשה דאיך תאמר דקצירת עומר מתרת קצירת כל התבואות דא"כ כי קצר לרבים ונטמא דמוכרח לקצור תבואה אחרת לעומר חזרו כל ישראל לאיסורן לקצור ליחיד קודם העומר השני מה שהותרו מכבר אחר קצירת עומר שנטמא, ואח"כ צ"ל הפיסקא אם השרישו קודם לעומר העומר מתיר ר"י אמר קודם לקצירה ולהלן כל השמעתתא, כן נראה:

ובזה יתפרש מה דאמר הגמ' בשבת (דף קל"א) איכא למיפרך מה לעומר שכן אם מצא קצור קוצר תאמר בשתי הלחם שאם מצא קצור אינו קוצר, היינו דדא לא מצי למילף ששתי הלחם נמי אם מצא קצור קוצר, דבעומר דין הוא דניבעי קצירה לשם עומר דכתיב מהחל חרמש בקמה וראשית קצירכם וכמו שהבאתו מתיר אכילה כן קצירתו מתיר כל קצירת התבואות כמבואר פרק ר' ישמעאל, אבל שתי הלחם שאין קצירתו מתרת איך מסתברא דניבעי קצירה לשמה, ואם תאמר דהקצירה תהא מתרת קצירה לגבוה כמו שהבאתו מתרת חדש במקדש, זה לא יתכן דכל המנחות נקחין סולת ולחם הפנים חטים אבל לא בקמה כמבואר סוף פרק אלו מנחות נקמצות יעו"ש ורבנן בתוס' האריכו בזה ופשוט:

יד

תבואה שהשרישה קודם העומר כו'.

נ"ב פירוש קודם הקרבת העומר ואפילו לאחר הקצירה הקרבת עומר מתירו לקצור, ולכן סיים כדרך שאסור לאכלה ודוק:

יז

כבר בארנו שאין מביאין מנחות [ולא מנחת] נסכים כו' קודם הבאת העומר ואם הביא פסול ולא יביא קודם להבאת שתי הלחם ואם הביא כשר.

בגמרא (דף ס"ח) מה בין קודם לעומר לקודם לשתי הלחם, ויתכן דאיתא בירושלמי פלוגתא אליבא דריו"ח דבזמן שבהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר דעד העומר אם אסור דבר תורה ור' ירמיה סבר דמה"ת אסור, הרי דמשהאיר המזרח אין בו איסור לאו רק עשה דעד הביאכם והעומר מתיר, א"כ לפ"ז אם השרישו קודם להקרבתו אחר שהאיר המזרח אין העומר מתיר דכיון דלא מצאנו בכח העומר רק איסור עשה א"כ איסור לאו לא תלי בהעומר, וכמו בזמן דליכא בהמ"ק אם נשרשו אחר שהאיר המזרח אסורים עד שיבוא עצם היום לשנה הבאה, כן בזמן שבהמ"ק קיים לא יתיר העומר רק העשה לבד ולהתיר לאו דעד עצם היום הזה צריך האיר המזרח שלשנה הבאה אשר יהיה אחרי ההשרשה נמצא כמו דבעי בגמ' שתי הלחם ועומר מהו שיתירו שלא כסדרן נראה לנו דכאן אם הושרשו קודם הקרבת הקרבן אז הותרו לאכילה תיכף משהאיר המזרח לשנה הבאה אחרי ההשרשה דכבר עבר עליהם הקרבת העומר לקיים קרא דעד הביאכם ועבר עליהם זמן של האיר המזרח דעד עצם היום לשנה הבאה, נמצא דבכה"ג אם הביאן קודם לעומר הרי הותרו להדיוט וממשקה ישראל קרינא בהו, ואם נאמר דשתי הלחם אינן מתירין שלא כסדרן דהיתר של שתי הלחם צריך שיהיו מותרין להקריב לגבוה בפועל וכ"ז שיש איסור להדיוט אין שתי הלחם מתיר, הרי הנך תבואות דנשרשו קודם להקרבת עומר אחרי שהאיר המזרח אסורים לגבוה עד ב' הלחם של שנה הבאה, נמצא דהנך תבואות יהיו ממשקה ישראל קודם להקרבת העומר ומדוע אם הביאן קודם לעומר פסול, וע"ז משני הואיל והעומר פועל לגבי תבואה לאסור להדיוט לכן אלים היתרו לגבי מזבח דכתיב ביה בכורים [ובפרט לפי מה שפרשתי בחידושי דבכורים למזבח קאי על העומר], והא דביין אמר דאם הביאו קודם לעומר כשר טעמא דלגביה אין הקרבת העומר פועל כלל להדיוט ודוק היטב:

יח

וכל המקריב מנחה מן החדש.

נ"ב בפרק אלו נקמצות (דף ע"ה) פירש"י קרוב לדברי רבינו עיי"ש:

כא

והקציר כשר.

נ"ב כן מוכח במנחות (דף ה') דרשב"ל אמר ושיריה אינן נאכלין עד שתבוא מנחת העומר כו' הרי דמנחה נקצרת קודם העומר ואפ"ה כשר. אמנם זה תלוי במה דבעי ר' יבא בירושלמי קצר לרבים ונטמא מהו שיחזרו הרבים לאיסורן יעו"ש לגבי הנשרשין קודם הקצירה וא"כ הועילה הקצירה אם נאמר דלא חזרו רבים לאיסורן ודוק:

כב

מ"ע לספור שבע שבתות כו' ומצוה למנות הימים עם השבועות כו'.

ראה בספר המצות לרבינו ביאור דעתו באורך, אמנם באגרות הרמ"ה האריך דמנין השבועות הוא מה"ת דוקא בזמן שבהמ"ק קיים וכמו דכתיב מהחל חרמש בקמה כו' שבעה שבועות אבל מנין הימים הוא מה"ת תמיד אף בזמן הזה וע"ז אמרו אמימר מני יומי ולא מני שבועי מ"ט זכר למקדש הוא כי מנין השבועות אינו מה"ת, ואם תשאל מדוע ע"ז אומר גזירת מלך הוא ובסוד אלוקי מי יבוא, וכן הדברים ברבינו ירוחם, ולדעתי באמת הוא סוד ד' ליראיו שגילו לנו רבותינו בעלי התלמוד בפ"ק דר"ה דילפי תשלומין לקרבנות ראיה וחגיגה בעצרת כל שבעה דמה חודש למנויו אף עצרת למנויו ופריך ואימא חד יומא אמר רבא אטו יומי מנינן שבועי לא מנינן כו' ועוד חג שבועות כתיב, נמצא דדרשי דחג שבועות שתהא כל השבוע תשלומין לקרבנות החג שלו וא"כ איתפריש לן הסוד דאמרה תורה מנה ימים וקדש עצרת יום טוב חד יומא מנה שבועות וקדש חג שבועות לקרבנות הרגל ובחל בשבת אינם רשאים להקריב רק בימי תשלומין, א"כ היום טוב של עצרת הוא לדורותיכם חוקת עולם לכן המנין שלו הוא ג"כ לדורות לזאת כתיב וספרתם לכם ממחרת השבת חמשים יום ולא נזכר שם חג שבועות, אבל אמרה תורה קדש חג שבועות דהוא תשלומין לקרבנות החג כן המנין שלו הוא מנין השבועות ג"כ אינו רק בזמן שהקרבנות קרבים לכן כתיב שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור פירוש מזמן העומר ועשית חג שבועות ולא כתיב מנין הימים כלל דהוא ענין מחודש בזמן שהבהמ"ק קיים והקרבנות קרבים בו, וזה עומק הדבר למעיין. וכן סברת ר' אליעזר דעצרת כשבת משחרב בהמ"ק לענין אבילות יעו"ש, וזה הטעם שאנו קוראים ביו"ט שני דעצרת כל הבכור משום דחג השבועות כתיב וכל השבוע לתשלומין ודוק:

ובזה יבואר לשון הגמרא בפרק ר' ישמעאל (דף ס"ה) אמר לו שוטה כתוב אחד אומר תספרו חמשים יום כו' אמר רבא כולהו א"ל פירכא אי מדר"י בן זכאי דילמא כדאביי דאמר אביי מצוה למימני יומא ומצוה למימני שבועי, וצריך ביאור דמאי אמר דילמא כדאביי דמאן חולק על אביי הא רבא בר"ה אמר ג"כ כן, ועוד דספירה דשבועות יליף אביי מקרא דשבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה כו' כמבואר חגיגה (דף י"ז). ובזה א"ש דאמר דילמא כדאביי דמצוה למימני שבועי אף בזמן שאין בהמ"ק קיים אף דקרבנות הרגל אינן קרבין בתשלומין לכן בפרשת אמור דלא נזכר כלל חג שבועות רק יו"ט דעצרת כתב ג"כ שמצוה לספור השבועות, אבל באמת ממחרת השבת הוא ממחרת יו"ט ושבע שבתות תמימות בחל להיות אחר השבת ולא כתב לספור השבועות רק בפרשת ראה ושם חג שבועות כתיב ובזמן שבהמ"ק קיים ודוק היטב:

כג

שכח ולא מנה בלילה מונה ביום כו'.

בתוס' מנחות (דף ס"ו) ד"ה זכר למקדש הוא כתבו והיכי דשכח לספור בלילה פסק בה"ג שסופר ביום וכן היה נראה מתוך סתם משנה דסוף פרקין דתנן מצותו לקצור בלילה ואם נקצר ביום כשר יעו"ש. וצריך ביאור הלא הגמרא אמר לקמן דכיון דנקצר ביום כשר תו לא דחי שבת דאפשר למקצריה מבעו"י ואטו נאמר שיספרו מבעו"י דטעמו דנקצר ביום כשר משום דמצות קצירה לא מעכבא כלל אל ההקרבה ומאי שייכות זה לספירה, אולם הפירוש האמיתי דכתיב בקרא מהחל חרמש בקמה תחל לספור ש"ש וכתיב מיום הביאכם את עומר התנופה תספרו ש"ש ואם הוי אמרינן דנקצר שלא כמצותו פסול א"כ ליכא שום קרא למצות ספירה ביום דכתיב מהחל חרמש בקמה וא"כ אם לא ספר בלילה שוב לא יספור ביום דליכא לקיומי קרא דמהחל חרמש ותו גם הבאת קרבן ליכא כלל בלא קצירת העומר בלילה וחד מנינא הוי תרווייהו, אבל אם נימא דהקצירה אינו מעכב כלל אל ההבאה ואף אם לא קצר כלל מצי להביאו והוי תרי מניניא אע"ג דמצותו לקצור אותו בלילה מ"מ מקיים מצוה דמיום הביאכם את עומר דתרי עניני הוא ודוק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.