אבן האזל/תמידין ומוספין/ז

אבן האזל ‏ תמידין ומוספין ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ו

מצותו להקצר בלילה בין בחול בין בשבת. וכל הלילה כשר לקצירת העומר ואם קצרוהו ביום כשר.

הכ"מ הקשה דבפ' ר' ישמעאל איתא דמאן דאית ליה דקצירת העומר דחי שבת אית ליה דנקצר ביום פסול דאס"ד כשר אמאי דחי שבת כיון דעומר שנקצר שלא כמצותו כשר נקצרים מערב שבת, דכל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת, ופסק כן הרמב"ם בפ"א מהל' קרבן פסח הל' י"ח ונשאר בצ"ע וכן הקשה הש"ך ביו"ד סי' רס"ב סק"ב ונשאר ג"כ בצ"ע וכבר הזכרנו למעלה בפ"ה הל' י' מה שכתב בזה הברכת הזבח שהביא ד' הגאון הקדוש ר' יעקב מטאמשב הי"ד שהבה"ז הקשה לו זה וכתב בזה עפ"מ דאמר במנחות אמתני' דתנן נקצר ביום כשר ודוחה את השבת, ופריך מאן שמעת ליה נקצר ביום כשר רבי ואמר דוחה את השבת מאי לאו קצירה לא להקרבה ופריך אבל לקצירה לא והתניא וידבר משה את מועדי ד' מה ת"ל לפי שלא למדנו אלא לתמיד ופסח שנאמר בהם במועדו, במועדו אפי' בשבת וכו' מנין לרבות עומר והקרב עמו שתי הלחם והקרב עמהם ת"ל וידבר משה את מועדי ה' הכתוב קבע מועד לכולם למאי אילימא להקרבה שתי הלחם בני הקרבה נינהו אלא פשיטא לטחינה והרקדה ודכוותה גבי עומר לקצירה וקא דחי את השבת אלא עומר להקרבה ושתי הלחם לאפייה, וקא סבר רבי תנור מקדש אי אפי לה מאתמול איפסילה לה בלינה, וקשה דבדף מ"ז בהא דתניא שחט שני כבשים על ד' חלות מושך שתים מהם ומניפם והשאר נאכלות בפדיון, ומוקי רב חסדא כרבי דשחיטה מקדשה ופריק להו גוואי וכתבו בתוס' ואין התנור מקדש כיון דלא קדשי כולהו אי נמי כמ"ד אין כ"ש מקדשים אלא מדעת, וכתב ע"ז דלהרמב"ם לא ניחא ליה בתי' א' אלא בתי' ב', וכן איתא להדיא בסוכה דף מ"ט ע"ב בהא דתנן שהיה ממלא מע"ש חבית שאינה מקודשת, דפריך ניתי במקודשת ומשני זעירי דכ"ש מקדשים שלא מדעת ואי מייתי במקודשת איפסלו להו בלינה, וחזקיה אמר אין מקדשים אלא מדעת וגזירה שמא יאמרו לדעת נתקדש וא"כ במנחות דאמר לרבי דתנור מקדש ואי אפי לה מאתמול איפסלא בלינה ע"כ סבר דכ"ש מקדשים שלא מדעת, וכיון דהרמב"ם פסק דאין מקדשים אלא מדעת וע"כ דשתי הלחם לטחינה והרקדה וממילא עומר לקצירה, ובזה מבואר מה דפסק הרמב"ם דאפיית שתי הלחם אינה דוחה שבת ולא קשה דהא נפסל בלינה משום דכ"ש אין מקדשים אלא מדעת, ולהלכה אף דרבי דריש מאת מועדי ה' לשתי הלחם אף דאפשר מאתמול קיי"ל דאפייתם אינו דוחה שבת כמתני' פ' שתי הלחם דלא סברה דרשת רבי מאת מועדי ה' לשתי הלחם מ"מ בזה קיי"ל כרבי דהיכא דאיכא קרא לומר דדחי שבת זהו אפי' אפשר מאתמול ולכן גבי עומר דאיכא קרא בחריש ובקציר תשבות דקצירת העומר דוחה שבת נוכל לסבור כרבי דנקצר ביום כשר וכסתם מתני' ומ"מ דחי שבת ע"כ קיצור ד' הגאון הקדוש זצ"ל.

אמנם עיקר יסודו לגבי עומר הוא משום דדרשינן מקרא דבחריש ובקציר תשבות וזהו כר' ישמעאל במו"ק דף ד' והרמב"ם פסק כר"ע דקרא הוא לשביעית כמו שכתב בפ"א מהל' שמיטה ויובל הל' א' ודבריו יועילו רק לענין שתי הלחם, ולגבי עומר צריך לומר דכיון דתנן סתמא נקצר ביום כשר ודוחה את השבת אמרינן דמצות קצירה בזמנו דוחה את השבת. ומשום הכי בשתי הלחם אינו דוחה דליכא מצות אפייה בזמנו.

והנה בעיקר מה דתנן נקצר ביום כשר היה קשה לי דהא כבר תנן מצות העומר לבוא מן הקמה לא מצא מן הקמה יביא מן העומרים. וא"כ כבר תנן דאף שלא קיים מצות קצירה אינו מעכב למצות הקרבה. וא"כ מה צריך למיתני עוד נקצר ביום כשר. ומצאתי שעמד בזה הקרן אורה וכתב בזה דאע"ג דנקצר קודם הפסח כשר מ"מ הו"א דנקצר ביום שלאחריו פסול דבעינן תמימות שיהיה קצור בלילה וזה לא מסתבר דלא מצינו שיתקיים מצות תמימות בדין מצא קצור. ובודאי דדין תמימות הוא על קצירת העומר. ולא מה שקצרו באיסור שלא לשם עומר אלא דמ"מ כשר להקרבה מדכתיב תקריב אבל אין טעם שיתקיים בזה תמימות.

ונראה לומר דמה דתנן נקצר ביום כשר הוא דין חדש דאף דילפינן דקצירה צריך להיות בלילה מדין ספירה שהיא בלילה משום דבעינן תמימות. מ"מ ליכא קרא לעיכובי ובדיעבד אם נקצר ביום הקצירה כשרה והיינו דמתקיים בזה קצירת העומר ונ"מ שיהיה מותר לקצור לצורך הדיוט קודם הקרבה דכבר נתקיים ראשית קצירכם אבל אם לא נקצר ביום אלא הקריבו מן העמרים אז לא הותרה הקצירה עד לאחר הקרבה שאז העומר מתיר לאכילה וגם לקצירה וזה גופא מה שאנו אומרים דגם אם נקצר ביום מתקיים בדיעבד קצירת העומר. לכן אסור לקצור קודם הקרבה כיון דאכתי אפשר שיתקיים ראשית קצירכם אבל אם כבר הקריבו העומר לא שייך לאסור קצירה לצורך הדיוט משום ראשית קצירכם ולכן הקרבת העומר מתיר.

אח"כ ראיתי בס' חכם צבי סי' קס"ו שכתב על ד' הרמב"ם דסובר נקצר ביום כשר ודוחה שבת דסובר דלא קיי"ל כהסוגיא דמנחות דהוו שינויי דחיקי ולא סמכינן עלייהו אלא שהרי הקטר חלבים וכו' ואע"ג דהתם כבר דחתה שחיטה את השבת. מ"מ הכא כל עיקר מצותו לכתחלה הוא בליל שבת שהוא זמנו אח"כ הביא מד' הירושל' ספ"א דר"ה רשב"ל בעי קצירת העומר מהו שתדחה את השבת ביום ופשיט התם דדחי וכתב שעל זה הירושל' סמך הרמב"ם. ולכאורה אינו מובן ראייתו מן הירוש' דכיון דסבר דגם קצירת עומר ביום דוחה שבת א"כ אין ראיה דנקצר שלא כמצותו כשר ודוחה שבת אלא דביום נמי מצותו הוא כיון דדוחה שבת וא"כ א"א לקצרו מערב שבת אכן כונתו ברורה דכיון דבעי שם לפשוט מפשטה דמתני' דתנן נקצר ביום כשר ודוחה שבת ובהך מתני' הא תנן מצות העומר לבוא מן הקמה לא מצא יביא מן העמרים. ומ"מ פשיט דקצירה דוחה שבת עכ"פ מדברי הירושל' מפורש דנקצר ביום כשר הוא דין אחר ולא שייך לדין יביא מן העמרים ועיקר הקצירה כשרה ודחי שבת ומבואר כמש"כ.

אכן אח"כ עיינתי במרכה"מ בהל' זו וראיתי שמביא דברי החכ"צ וכתב על דבריו ואני לא ראיתי בדברי רבינו דקציר יום דוחה שבת והביא ד' הירושל' פ"ב דמגילה דבעי שם קצירת היום מה את עביד לה כקצירת הלילה או כבא מן העליה ע"ש בארוכה ועיי' בד' המרכה"מ שהאריך בבאור ד' הירושל' ועיי' במפרשים ובס' ניר. ונראה דאף דבזה נכונים דברי המרכה"מ דהרמב"ם לא פסק דקצירת העומר ביום דוחה שבת מ"מ בזה סובר הרמב"ם דקצירת העומר ביום כשר בדיעבד. ומה דתנן במגילה דכל הלילה כשר לקצירת העומר ומדייק הגמ' במנחות דלילה ביום לא הא מוקי הגמ' מתני' דמגילה כר"א בר"ש אבל סתמא דמתני' במנחות דתנן נקצר ביום כשר אחר דתנן לא מצא מן הקמה יביא מן העמרים מוכח דנקצר ביום הקצירה כשרה בדיעבד ומ"מ אפשר דאינו דוחה שבת דמה דילפינן מקרא דבמועדו דבזמנו דוחה שבת הא בכל הקרבנות הוא בזמנו לכתחלה אבל בקצירת העומר כיון דעיקר זמנו ומצותו הוא לקצור בלילה לכן אף דבדיעבד כשרה הקצירה ביום כיון דאין זה עיקר זמנו לא קרינן בזה במועדו ואינו דוחה שבת.

ז

מצותו להקצר בלילה בין בחול בין בשבת. וכל הלילה כשר לקצירת העומר ואם קצרוהו ביום כשר.

הכ"מ הקשה דבפ' ר' ישמעאל איתא דמאן דאית ליה דקצירת העומר דחי שבת אית ליה דנקצר ביום פסול דאס"ד כשר אמאי דחי שבת כיון דעומר שנקצר שלא כמצותו כשר נקצרים מערב שבת, דכל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת, ופסק כן הרמב"ם בפ"א מהל' קרבן פסח הל' י"ח ונשאר בצ"ע וכן הקשה הש"ך ביו"ד סי' רס"ב סק"ב ונשאר ג"כ בצ"ע וכבר הזכרנו למעלה בפ"ה הל' י' מה שכתב בזה הברכת הזבח שהביא ד' הגאון הקדוש ר' יעקב מטאמשב הי"ד שהבה"ז הקשה לו זה וכתב בזה עפ"מ דאמר במנחות אמתני' דתנן נקצר ביום כשר ודוחה את השבת, ופריך מאן שמעת ליה נקצר ביום כשר רבי ואמר דוחה את השבת מאי לאו קצירה לא להקרבה ופריך אבל לקצירה לא והתניא וידבר משה את מועדי ד' מה ת"ל לפי שלא למדנו אלא לתמיד ופסח שנאמר בהם במועדו, במועדו אפי' בשבת וכו' מנין לרבות עומר והקרב עמו שתי הלחם והקרב עמהם ת"ל וידבר משה את מועדי ה' הכתוב קבע מועד לכולם למאי אילימא להקרבה שתי הלחם בני הקרבה נינהו אלא פשיטא לטחינה והרקדה ודכוותה גבי עומר לקצירה וקא דחי את השבת אלא עומר להקרבה ושתי הלחם לאפייה, וקא סבר רבי תנור מקדש אי אפי לה מאתמול איפסילה לה בלינה, וקשה דבדף מ"ז בהא דתניא שחט שני כבשים על ד' חלות מושך שתים מהם ומניפם והשאר נאכלות בפדיון, ומוקי רב חסדא כרבי דשחיטה מקדשה ופריק להו גוואי וכתבו בתוס' ואין התנור מקדש כיון דלא קדשי כולהו אי נמי כמ"ד אין כ"ש מקדשים אלא מדעת, וכתב ע"ז דלהרמב"ם לא ניחא ליה בתי' א' אלא בתי' ב', וכן איתא להדיא בסוכה דף מ"ט ע"ב בהא דתנן שהיה ממלא מע"ש חבית שאינה מקודשת, דפריך ניתי במקודשת ומשני זעירי דכ"ש מקדשים שלא מדעת ואי מייתי במקודשת איפסלו להו בלינה, וחזקיה אמר אין מקדשים אלא מדעת וגזירה שמא יאמרו לדעת נתקדש וא"כ במנחות דאמר לרבי דתנור מקדש ואי אפי לה מאתמול איפסלא בלינה ע"כ סבר דכ"ש מקדשים שלא מדעת, וכיון דהרמב"ם פסק דאין מקדשים אלא מדעת וע"כ דשתי הלחם לטחינה והרקדה וממילא עומר לקצירה, ובזה מבואר מה דפסק הרמב"ם דאפיית שתי הלחם אינה דוחה שבת ולא קשה דהא נפסל בלינה משום דכ"ש אין מקדשים אלא מדעת, ולהלכה אף דרבי דריש מאת מועדי ה' לשתי הלחם אף דאפשר מאתמול קיי"ל דאפייתם אינו דוחה שבת כמתני' פ' שתי הלחם דלא סברה דרשת רבי מאת מועדי ה' לשתי הלחם מ"מ בזה קיי"ל כרבי דהיכא דאיכא קרא לומר דדחי שבת זהו אפי' אפשר מאתמול ולכן גבי עומר דאיכא קרא בחריש ובקציר תשבות דקצירת העומר דוחה שבת נוכל לסבור כרבי דנקצר ביום כשר וכסתם מתני' ומ"מ דחי שבת ע"כ קיצור ד' הגאון הקדוש זצ"ל.

אמנם עיקר יסודו לגבי עומר הוא משום דדרשינן מקרא דבחריש ובקציר תשבות וזהו כר' ישמעאל במו"ק דף ד' והרמב"ם פסק כר"ע דקרא הוא לשביעית כמו שכתב בפ"א מהל' שמיטה ויובל הל' א' ודבריו יועילו רק לענין שתי הלחם, ולגבי עומר צריך לומר דכיון דתנן סתמא נקצר ביום כשר ודוחה את השבת אמרינן דמצות קצירה בזמנו דוחה את השבת. ומשום הכי בשתי הלחם אינו דוחה דליכא מצות אפייה בזמנו.

והנה בעיקר מה דתנן נקצר ביום כשר היה קשה לי דהא כבר תנן מצות העומר לבוא מן הקמה לא מצא מן הקמה יביא מן העומרים. וא"כ כבר תנן דאף שלא קיים מצות קצירה אינו מעכב למצות הקרבה. וא"כ מה צריך למיתני עוד נקצר ביום כשר. ומצאתי שעמד בזה הקרן אורה וכתב בזה דאע"ג דנקצר קודם הפסח כשר מ"מ הו"א דנקצר ביום שלאחריו פסול דבעינן תמימות שיהיה קצור בלילה וזה לא מסתבר דלא מצינו שיתקיים מצות תמימות בדין מצא קצור. ובודאי דדין תמימות הוא על קצירת העומר. ולא מה שקצרו באיסור שלא לשם עומר אלא דמ"מ כשר להקרבה מדכתיב תקריב אבל אין טעם שיתקיים בזה תמימות.

ונראה לומר דמה דתנן נקצר ביום כשר הוא דין חדש דאף דילפינן דקצירה צריך להיות בלילה מדין ספירה שהיא בלילה משום דבעינן תמימות. מ"מ ליכא קרא לעיכובי ובדיעבד אם נקצר ביום הקצירה כשרה והיינו דמתקיים בזה קצירת העומר ונ"מ שיהיה מותר לקצור לצורך הדיוט קודם הקרבה דכבר נתקיים ראשית קצירכם אבל אם לא נקצר ביום אלא הקריבו מן העמרים אז לא הותרה הקצירה עד לאחר הקרבה שאז העומר מתיר לאכילה וגם לקצירה וזה גופא מה שאנו אומרים דגם אם נקצר ביום מתקיים בדיעבד קצירת העומר. לכן אסור לקצור קודם הקרבה כיון דאכתי אפשר שיתקיים ראשית קצירכם אבל אם כבר הקריבו העומר לא שייך לאסור קצירה לצורך הדיוט משום ראשית קצירכם ולכן הקרבת העומר מתיר.

אח"כ ראיתי בס' חכם צבי סי' קס"ו שכתב על ד' הרמב"ם דסובר נקצר ביום כשר ודוחה שבת דסובר דלא קיי"ל כהסוגיא דמנחות דהוו שינויי דחיקי ולא סמכינן עלייהו אלא שהרי הקטר חלבים וכו' ואע"ג דהתם כבר דחתה שחיטה את השבת. מ"מ הכא כל עיקר מצותו לכתחלה הוא בליל שבת שהוא זמנו אח"כ הביא מד' הירושל' ספ"א דר"ה רשב"ל בעי קצירת העומר מהו שתדחה את השבת ביום ופשיט התם דדחי וכתב שעל זה הירושל' סמך הרמב"ם. ולכאורה אינו מובן ראייתו מן הירוש' דכיון דסבר דגם קצירת עומר ביום דוחה שבת א"כ אין ראיה דנקצר שלא כמצותו כשר ודוחה שבת אלא דביום נמי מצותו הוא כיון דדוחה שבת וא"כ א"א לקצרו מערב שבת אכן כונתו ברורה דכיון דבעי שם לפשוט מפשטה דמתני' דתנן נקצר ביום כשר ודוחה שבת ובהך מתני' הא תנן מצות העומר לבוא מן הקמה לא מצא יביא מן העמרים. ומ"מ פשיט דקצירה דוחה שבת עכ"פ מדברי הירושל' מפורש דנקצר ביום כשר הוא דין אחר ולא שייך לדין יביא מן העמרים ועיקר הקצירה כשרה ודחי שבת ומבואר כמש"כ.

אכן אח"כ עיינתי במרכה"מ בהל' זו וראיתי שמביא דברי החכ"צ וכתב על דבריו ואני לא ראיתי בדברי רבינו דקציר יום דוחה שבת והביא ד' הירושל' פ"ב דמגילה דבעי שם קצירת היום מה את עביד לה כקצירת הלילה או כבא מן העליה ע"ש בארוכה ועיי' בד' המרכה"מ שהאריך בבאור ד' הירושל' ועיי' במפרשים ובס' ניר. ונראה דאף דבזה נכונים דברי המרכה"מ דהרמב"ם לא פסק דקצירת העומר ביום דוחה שבת מ"מ בזה סובר הרמב"ם דקצירת העומר ביום כשר בדיעבד. ומה דתנן במגילה דכל הלילה כשר לקצירת העומר ומדייק הגמ' במנחות דלילה ביום לא הא מוקי הגמ' מתני' דמגילה כר"א בר"ש אבל סתמא דמתני' במנחות דתנן נקצר ביום כשר אחר דתנן לא מצא מן הקמה יביא מן העמרים מוכח דנקצר ביום הקצירה כשרה בדיעבד ומ"מ אפשר דאינו דוחה שבת דמה דילפינן מקרא דבמועדו דבזמנו דוחה שבת הא בכל הקרבנות הוא בזמנו לכתחלה אבל בקצירת העומר כיון דעיקר זמנו ומצותו הוא לקצור בלילה לכן אף דבדיעבד כשרה הקצירה ביום כיון דאין זה עיקר זמנו לא קרינן בזה במועדו ואינו דוחה שבת.

טו

תבואה שלא הביאה שליש מותר לקצור ממנה ולהאכיל לבהמה וקוצרין מפני הנטיעות שלא יפסדו, וקוצרין לפנות מקום לבית האבל או לבית המדרש שנאמר קצירכם ולא קציר מצוה.

הלח"מ כתב בפ' ר' ישמעאל תנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמה אמר ר' יהודה אימתי בזמן שמתחיל עד שלא הביא שליש ושם בגמ' נראה דתליא הא בענין הפסק לפאה דאי לא מיקרי קצירה הוי הפסק לפאה ואי מיקרי קצירה לא הוי הפסק. ורבינו כתב בפ"ג מהל' מתנות עניים או שקצר באמצעה אפי' קודם שהביא שליש וחרש מקום שקצר דבעינן חרישה דליהוי הפסק וצ"ל דשם איירי בקוצר לאדם, ומ"מ סתם רבינו דהו"ל לבאר דבקצר לבהמה הוי הפסק בלא חרישה וכמו שכתב כאן דלא מיקרי קצירה עכ"ד. והנה בפ"ב דפאה בהא דתנן והקוצר לשחת מפסיק וחכ"א אינו מפסיק אלא א"כ חרש. כתב הרמב"ם בפיהמ"ש פי' שחת מלשון השחתה וענינו בזה המקום הקוצר גז לבהמות ואין הלכה כר"מ ומבואר בדבריו דמפרש מתני' בקוצר לבהמה ומ"מ דוקא אם חרש הוי הפסק.

והנה מה שכתב הלח"מ דבגמ' מוכח דתליא הך דינא דקצירה קודם לעומר בדין אם הוי הפסק לפאה זהו דאמתני' דתנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמה מייתי הגמ' מתני' דואלו מפסיקים לפאה דאמר ר"מ קוצר לשחת מפסיק ואמר דר"מ בשיטת ר' יהודה דמתני' אמרה ופריך אימר דשמעת לר' יהודה לבהמה לאדם מי שמעת ליה. אלא ר"מ בשיטת ר"ע אמרה דאמר אף לאדם לא הוי קצירה וחזינן דהגמ' מדמה הך דינא דקודם לעומר לדינא דהפסק לפאה אבל אינו מפורש בגמ' דלפי"ז אסור לקצור קודם לעומר אלא א"כ חרש. ובמתני' תנן סתמא קוצר לשחת ומאכיל לבהמה ונראה דיש לומר דכיון דאיכא נ"מ בין קוצר לאדם לקוצר לבהמה. ולכן אפשר דגבי דין קצירה קודם לעומר תלוי בו וכיון שהוא יודע שהוא קוצר לבהמה לא הוי קצירה. אבל בדין הפסק לפאה כיון דאינו ניכר בשביל מי קצר אם לבהמה או לאדם. לכן כל זמן שלא חרש אינו ניכר ההפסק ולכן במתני' דפאה מיירי בכל גווני בין בקוצר לבהמה בין בקוצר לאדם כדקתני סתמא. וכן פירש"י שם בד"ה לאדם מי שמעת ליה וכן הוא להלכה דבין לבהמה בין לאדם בעינן חרישה ובלא חרישה לא הוי הפסק משום דגבי הפסק צריך שיהיה ניכר דאינו בדרך קצירה בעינן דוקא חרש.

אח"כ ראיתי בס' טהרת הקודש במנחות סוגיא זו שכתב באופן אחר דגבי הפסק לפאה כיון שקצירה זו היתה ראויה להקרא בשם קצירה אם היה קוצר לאדם. לכן גם עכשיו שקצר לבהמה מאחר שראויה אותה קצירה לאדם אין קצירה זו עושה הפסק בין ב' שדות מאחר דיש לה איזה שייכות לקצירה האחרונה ולדעתי לא מסתבר דמה בכך דאם היה קוצר לאדם היתה נקראת קצירה עכשיו עכ"פ קצר לבהמה דלא הוי קצירה ע"כ נראה יותר כמש"כ.

עוד הקשה הטה"ק דבפ"ב שם הל' ז' פסק דבקוצר כל שדהו קודם שהביא שליש פטורה מן הפאה. ולא חילק בין קצר לבהמה ובין קצר לאדם וכתב דמאחר דליכא קציר כלל אין לו שם קציר בפ"ע וכונתו דדוקא היכי דקוצר השאר אחר שהביאו שליש מצטרף קצירה הקודמת שקצר קודם שהביא שליש ואין זה מבורר בסברא. ועוד מחלק בין קצר כל שדהו לקצר מעט לקליות או לבהמה ואינו מיושב דהא אין שיעור לשדה וקיי"ל דקרקע כל שהוא חייבת בפאה א"כ גם בקצר כל השדה אפשר שהוא מעט. ועוד דא"כ לפי דבריו בקצירה קודם לעומר אם יקצור כל השדה מותר גם בקצירה לאדם ובודאי א"א לומר חדוש בזה.

ונראה דהחלוק הוא דגבי דין פאה כתיב ובקוצרכם את קציר ארצכם. ובעינן שתהיה השדה עומדת לקצירה דאז נחשבת הקצירה להתחלת קצירה לחייב השדה בפאה וכדאמר בירושל' בריש פאה דתחלת קצירה מחייבת השדה בפאה. אבל קודם הבאת שליש אין השדה עומדת לקצירה ורק דאם קצר לאדם אחשבה להך קצירה שתהיה קצירה. אבל בכלל אין השדה עומדת שיקצרו אותה קודם הבאת שליש ולכן גם מה שהתחיל לקצור קודם הבאת שליש אינו חשוב שתהיה התחלת קצירה כיון שבכלל אין עומדת השדה שיקצרו אותה. ונמצא דכל משהו שקוצר ואפי' קצר כן כל השדה אמרינן על כל קצירה וקצירה שאין כאן התחלת קצירה ובלא התחלת קצירה ליכא חיוב פאה ולא קרינן בזה ובקוצרכם.

יז

כבר ביארנו שאין מביאין מנחות ולא מנחת נסכים ולא בכורים מן החדש קודם הבאת העומר ואם הביא פסול, ולא יביא קודם להבאת שתי הלחם ואם הביא כשר.

התוס' יו"ט במשניות תמה על דברי הרמב"ם בפ"ה מהל' איסורי מזבח הל' ט' שכתב אין מביאים מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן החדש קודם לעומר דהא במנחות דף ס"ח אמר רנב"י לדברי יהודה בר נחמיה דאמר טעמא דקודם לעומר פסול שלא הותר מכללו אצל הדיוט. נסכים בכורים שהקריבם קודם לעומר כשרים. וחידש התוס' יו"ט דר"ט לא סבר תירוצו וטעמו של יהודה בר נחמיה. והביא התוי"ט גם מדברי הרמב"ם כאן שכתב דפסול ותמה עליו הברכת הזבח דהא כאן כתב מנחת נסכים והוא סולת, אבל במה שכתב בהל' איסורי מזבח כתב הבה"ז דנסכים לא קאי אחדש אלא על שאר האיסורים ובאמת לא צריך לדוחק זה דהרמב"ם בפ"ב מהל' מעה"ק הל' א' כתב היין והסולת שמביאים עם הקרבן הם הנקראים נסכים והסולת לבדה נקראת מנחת נסכים א"כ מבואר שגם בלשון נסכים אפשר שיהיה הכונה על הסולת ולא הוצרך הרמב"ם לבאר זה כיון שלא כתב קודם לעומר אלא מן החדש ובודאי יין לא הוי חדש לגבי קודם לעומר ורק לגבי קודם לשתי הלחם יש לפירות ויין שם חדש. אבל מה דאמר רנב"י במנחות ודאי כונתו על יין ומה דאמר שהקריבם קודם לעומר עיקר החדוש הוא שהם קודם לשתי הלחם ולא הותרו מכללם אצל הדיוט ואמר קודם לעומר אף דיין לא שייך לעומר. אך הכונה דלא הותחל כלל ההיתר לשום דבר אצל הדיוט. ומ"מ אם הביא כשר דזהו בעצמו צד קולא דלא איתסר כלל להדיוט כדאמר שם.

אמנם הצ"ק והחק נתן דחו דברי הבה"ז ותפסו לעיקר כדברי התוס' יו"ט דהרמב"ם לא פסק כרנב"י דאמר אליבא דריב"נ ולא קיי"ל כריב"נ דאף דשתק ר"ט אינו סובר כן וראיה מדברי ר"ע. וכן מדאמר רנב"י לדברי ריב"נ ומ"מ לדעתי פשוט בדעת הרמב"ם שאין כונתו לאסור יין קודם לעומר דאין לנו טעם לאסור דליכא קרא על יין ופירות שיהיה אסור קודם לעומר ובדין קודם לשתי הלחם הא כתב דאינו אלא לכתחלה כמו שכתב בפ"ה מהל' איסו"מ. והנה הברכת הזבח כתב דכל עיקר איסור קודם לשתי הלחם הוא רק במיני דגן במה דאסור להדיוט קודם לעומר ובודאי בזה השיגו לנכון בחק נתן דא"כ מה אמר הגמ' פשיטא על רנב"י הא קמ"ל דאפי' לכתחלה מותר. ועוד דבדף פ"ד תניא להדיא מנין שתהא קודמת לנסכים ופירות האילן ומרבה מקרא דבכורי מעשיך. א"כ זהו ודאי דדין שלא יביא קודם לשתי הלחם הוא גם בפירות האילן לגבי בכורים ונסכים. אבל בדין קודם לעומר לא הוזכר שיהיה דין לאסור חוץ מה' מיני דגן. אמנם ראיתי בהוספה לקונטרס קרבן ראשית להרב הגאון ר' אברהם שמואל העליר שי' שהביא מד' הספרא ויקרא פ"ב בקרא דואם תקריב מנחת בכורים דלפי' המלבי"ם מוכח כן שגם העומר צריך להיות קודם לכל המנחות. אבל לפי' הראב"ד אינו מבואר כן ובעיקר שבדברי הרמב"ם לא הוזכר זה שיהיה אסור וגם פסול לנסך יין קודם לעומר וכמש"כ.

ובעיקר מה דקשיא לר"ט מה בין קודם לעומר לקודם לשתי הלחם שכבר הקשו בתוס' דהא קודם לעומר איכא פסול משום ממשקה ישראל. וכתבו דנילף קודם לשתי הלחם מקודם לעומר. ודבריהם צריך באור דמה שייך ללמוד זה מזה כיון דבקודם לעומר יש פסול משום ממשקה ישראל. ובקודם לשתי הלחם ליכא פסול זה. ומשמע מדברי התוס' דבאמת זהו שהשיב ריב"נ אלא דאמר בלשון דאין ללמוד זה מזה ומ"מ הוא דחוק. ובחדושי הרשב"א שנדפס באספ"ז כתב דר"ט היה סבור דאיסור משום קודם לשתי הלחם לגבוה הוי כמו איסור קודם לעומר להדיוט. וסבר דגם קודם לעומר יש איסור לגבוה מצד עיקר דינו ולא רק משום דאסור להדיוט ומשום ממשקה ישראל. ומשום זה כתב דאין לומר טעם דחמיר יותר קודם לעומר משום ממשקה ישראל. דכיון דאיכא איסור לגבוה כמו להדיוט מה לי חד איסורא מה לי תרי איסורי אבל זה קשה דמנ"ל איסור לקרבן קודם לעומר בלא דין ממשקה ישראל.

אכן לדברי הרמב"ם פ"ה מהל' איסורי מזבח הל' ט' שלא כתב טעמא דממשקה ישראל אלא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה. וכבר בארתי שם דאינו מובן דאיזה עבירה יש להקריב דבר האסור בלא דין ממשקה ישראל ובפסחים דף מ"ח תניא בהדיא דאין מביאים נסכים מן הטבל משום ממשקה ישראל. אלא דהרמב"ם סומך על קרא דהקריבהו נא לפחתיך דדבר שאינו ראוי לאכילה אינו ראוי לקרבן ולכן אמר דגם דבר האסור באכילה דיש עבירה לאכילה הוי כמו שאינו ראוי לאכילה. ועל זה כתב דהוי מגדר מצוה הבאה בעבירה. והיינו דכיון דיש לנו יסוד דדבר שאינו ראוי לאכילה אינו ראוי לקרבן לכן גם דבר שיש עבירה לאכלו ג"כ אסור להקריבו והוי בגדר מצוה הבאה בעבירה.

ועכשיו נוכל לומר דזהו דהוי קשה לר"ט למה נאמר דמה דאמר קרא שלא יקריבו קודם לשתי הלחם אינו לעכב. ולא נימא דכמו דקודם לעומר אם הקריבו פסול משום טעמא דמצוה הבאה בעבירה כן נאמר דמה דאמרה תורה שלא יקריבו קודם לשתי הלחם הוא ג"כ איסור. וממילא אם יקריבו הוי מצוה הבאה בעבירה והוי פסול. וע"ז אמר ריב"נ טעמא דכיון דבחמשה מיני דגן דאיכא איסור קודם לעומר התיר העומר להדיוט והותר מכללו. ומסתבר דגם לגבוה אינו בגדר פסול. וע"ז אמר רנב"י דגם נסכים בכורים שהקריבם קודם לעומר כשרים דאף דלא הותרו מכללם כ"ש דקילי דלא איתסרו כלל. ולפי דברי ריב"נ מוכח דלא כמו שהיה קשה לר"ט למה לא נימא דגם גבי קודם לעומר הוי מצוה הבאה בעבירה שאסרה תורה להקריב קודם לעומר. אלא דהוא רק בגדר הכשר דלכתחלה אמרה תורה שלא יקריבו קודם לעומר שאינו כשר לכתחלה אבל אין בזה איסור דנימא דהוי מצוה הבאה בעבירה ולכן כתב הרמב"ם בהל' איסורי מזבח הלשון לכתחלה וכנ"ל.

כ

וכן תבואה שהיתה בקרקע וחנטו עליה או הנצו עלים שלה כשהביאו שתי הלחם הרי זה ספק אם הנצת העלין או חנטתן כמו השרשה והותרה להביא ממנה מנחות או אינה חשובה השרשה לפיכך לא יביא ואם הביא הורצה.

הלח"מ הביא הגמ' ופירש"י דהבעיא דגמ' הוא בפירות האילן אבל הרמב"ם מפרש דהבעיא היא בתבואה. ועמד הלח"מ על זה דאמאי בעי בדין שתי הלחם לגבי מנחות ולא בדין עומר להדיוט וגם לפירש"י דמפרש בפירות האילן קשה דאמאי לא בעי הנצת עלה באילן לענין מנחות קודם לעומר. וכתב הלח"מ ע"ז מיהו אין זה קושיא דנקט שתי הלחם שהוא מאוחר יותר מעומר וכ"ש לעומר הקודם לו שיש בעיא בו אם אסור או לא. ומדבריו משמע דלא כתב כן אלא לפירש"י דאין זה קושיא משום דבין קודם לעומר בין קודם לשתי הלחם הוא לענין דין קרבן. וגם זה אינו מבואר דלמה הבעיא לשתי הלחם חדוש יותר ולעומר הוא כ"ש. אבל מה שהקשה על פי' הרמב"ם זה נשאר בקושיא משום דכיון דמפרש לענין תבואה והוי מצי למיבעי לענין עומר להדיוט זה צריך יותר למיבעי בפרט שזהו להלכה ונוהג עכשיו. ולמה בעי לענין מנחות דאינו אלא לכתחלה ואם הביא כשר אכן גם לפירש"י הוי צריך יותר למיבעי קודם לעומר דאם הביא פסול.

והנה בעיקר פי' הרמב"ם דהבעיא הוא לענין תבואה העיר הרא"ש העליר הנ"ל דאיך הוא המציאות שיהיו חנטו או הנצו עליה ולא תהיה מושרשת בקרקע. ונראה ע"פ ד' התוס' בשבת דף נ' ע"ב בד"ה הטומן לפת וצנונות שכתבו דע"כ מיירי בשלא השרישו. ומ"מ שייך דינא לענין מעשר לענין התוספת שרגילות הוא שמתוספים מחמת לחלוחית הקרקע. ולפי"ז יש לומר דכונת הרמב"ם לפרש שקצרו השיבלים והטמינום בקרקע ואפשר שהעלין יחנטו בקרקע ואחר הבאת שתי הלחם השרישו ועשו דגןובעי אם זה חשיב כמו השרשה. והנה בפירות האילן לא שייך דהשרשת האילן יתיר דבפירות האילן אנו דנים רק על הפירות. וכל זמן דליכא פירות אין שתי הלחם מתיר אלא דמ"מ בעי בגמ' לפירש"י בחנטת והנצת העלין אי חשיב כמו השרשה להתיר הפירות שיגדלו אח"כ. והיינו דהחנטה לגבי הפירות יהיה כמו השרשה לגבי תבואה. וא"כ לפי' הרמב"ם דמפרש בתבואה וכשהטמינו השבלים בקרקע יחנטו עליה צריך לומר דאף דבאילן כשחנטו עליה הרי האילן גדל בקרקע וכשחנטו עליו זהו תחילת צמיחת הפירות. והאילן הוא מושרש בקרקע והפירות יגמרו באילן אבל הכא לגבי השבלים הטמונים בקרקע ולא השרישו מה מועיל שחנטו העלים של השבלים כיון שלא השרישו בקרקע וע"כ צריך לומר דמ"מ כיון דכבר הוי תחלת גדול הדגן שבהשבלים שייך ששתי הלחם יתיר.

ולפי"ז יש לומר דהך אבעיא דגמ' אינו אלא בדין שתי הלחם דבעיקר יש להסתפק בפירות האילן אם מתיר חנטה והנצה דעלין. ואפשר דהרמב"ם סובר דבפירות האילן פשיטא לגמ' דמתיר מדלא בעי אלא בתבואה. ועכ"פ בזה יש לומר דכמו דבפירות האילן שייך שחנטה והנצה דעלין יהיה מועיל שיתיר שתי הלחם לכן גם בחנטה והנצה דשבלים ג"כ אפשר שיתיר משום דהוא חד דינא דין תבואה ודין פירות האילן. אבל בדין קודם לעומר כיון דתבואה שקצרוה קודם לעומר אין העומר מתיר אא"כ הביאה שליש בזה אין לנו טעם לומר דחנטת והנצת העלין יועיל שיתיר העומר כיון דאכתי ליכא דין בהשבלים ולא מהני מה שהעלים טמונים בקרקע כיון שלא השרישו.

ובעיקר מה שהקשה הלח"מ לפירש"י דלמה לא בעי לענין פירות האילן בדין קודם לעומר זהו רק אם נאמר דגם קודם לעומר יש איסור לקרבן בפירות האילן, אבל כבר כתבתי בהל' י"ח דאין זה מוכרח ולא מצינו גילוי בקרא לאסור קודם לעומר ולמנחות בשאר מינים, רק לפי' המלבי"ם מבואר כן בספרא אבל הראב"ד אינו מפרש כן וגם בה' מיני דגן כתבתי דבפשוטו ליכא איסור למנחות אלא משום ממשקה ישראל והרמב"ם שכתב משום מצוה הבאה בעבירה ע"ש שבארתי זה בארוכה.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.