אור שמח/שבת/י

אור שמח ‏ שבת י

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ג

במגיד ד"ה וחבל שהיה קשור כו' נראה כדברי רש"י כו'.

נ"ב לשיטת רבינו ל"ק קו' תוספות וכן משמע בהרי"ף ועיין ב"י.

ו

מותר לקשור קשר שאינו של קיימא לדבר מצוה כו' נימת כנור שנפסק קושרין אותה במקדש אבל לא במדינה. כו'

מפורש דעת רבינו דקושרין בין אם נפסקה מן הצד בין אם נפסקה באמצע דלא מפליג כלל בהא ודוקא קשר שאינו של קיימא וכן מוכרח לשיטת רבינו דפוסק בהלכות כלי המקדש מסקנא דגמרא בסוכה דעיקר שירה בפה ולא בכלי. והא דמזמרים בכנורות אין עולה למספר שצריך לדוכן. והא דשרי לזמר בשבת היינו משום דשיר בכלי אינו אלא שבות ואין שבות במקדש וכמו"ש התו' בסוכה ריש החליל יעו"ש וא"כ איך יהא שרי לעשות קשר של קיימא וע"כ בקשר שאינו של קיימא וברור. - וצריך לפרש אליביה סוגית הש"ס דפריך (עירובין ק"ב) מברייתא דתניא לא היה קושרה אלא עונבה ומשני הא רבנן הא ר' אליעזר דאי משום דאין שבות במקדש לא כל שבות התירו במקדש כדאמר בירושלמי. אלא דלר"א כל מכשירי מצוה אף שמין מכשירין אפשר מבעו"י דוחה שבת ואף במידי דליכא דחייה בעשיית המצוה גופא כמו לולב ושופר כדאמר בשבת קל"א (ועיין בחידושי להלכות מילה בזה) ה"נ דחינין שבת ולרבנן לא דחינין אף בשבות כיון דמין מכשירין אפשר מבעו"י ופריך אי ר' אליעזר אפילו לכתחילה נמי כו' אלא לא קשיא הא רבנן הא ר' יהודא. ודכו"ע מכשירין לא דחו שבת אפילו בשבות. ור"י אליבא דמאן אי אליבא דר"א אפילו לכתחלה נמי וכו'. והא דלא מוקים לי' כרבנן ואפ"ה אין שבות במקדש כמו דבמסקנא לדידן היינו דהגמרא אזלא בשיטת הנך אמוראי לקמן דשבות דמקדש במדינה ושבות מקדש במקדש שוין. וטעמא דר' יהודא דאסר לעיל במוצא תפילין חדשות היינו שאין מקושרות ועניבה קשירה מעליא היא ולכך בקשר רפוי אוסר ואפילו בעניבה גמורה ג"כ הוי קשר שאינו של קיימא דמסתמא דעתו להתיר העניבה ולעשות קשירה גמורה בחול כמו"ש תוספות התם ואפ"ה אוסר ר' יהודא אלמא דאין להתיר שבות של קשר שאינו של קיימא [במידי דשכיח לעשות קשר של קיימא] במקדש דתפילין שבות מקדש קרינן בסוגיא לקמן וע"כ דאזיל כאן לר' אליעזר אי הכי אפילו לכתחלה נמי. כיון דמכשירין דוחין שבת במצוה שנוהגת בשבת וצריך לקיים המצוה. אלא לא קשיא הא ר"ש הא רבנן וטעמא דרבנן משום דבעניבה אין משמעת קולה יפה ואין שבות במקדש לכן קושרין ועיין בסוגיא והבן.

ובזה א"ש טובא מאי דאמרינן סוף מכילתין (ק"ה) וא"ל ר"ש עונבה עניבה דלא אתי' לידי ח"ח כו' קשירה דאתי לידי חיוב חטאת לא שרו לי' רבנן והיינו משום דאם יעשה קשר של קיימא יתחייב חטאת לכן לא שרו ליה אף קשר שאינו של קיימא ודו"ק ומאי דאמר ואב"א הא והא רבנן ול"ק כאן באמצע כאן מן הצד נראה לשיטת רבינו משום דבאמצע אינו מעשה אומן דכל הדיוט יכול לעשותו ואומן אינו עושה באמצע קשר שאינו נשמע הקול יפה ואינו נאות אלא מן הצד הוי מעשה אומן ולכן באמצע קשר שאינו של קיימא ואינו מעשה אומן שרי אלא דגזרינן אטו מן הצד ורבינו פסק כרבנן ובכל גווני קושרין דהכי הוא פשטא דמשנתינו ושיטתו מחוור מאד.

ח

הפותל חבלים כו' או חוטי שער כו' ה"ז תולדת קושר וחייב.

אין להקשות מהא דאמר בירושלמי פרק כלל גדול ההין דעביד תבלין. ההין דעביד ממזור (פי' מזור וכמו משזר) חייב משום טווה דכבר כתב באור זרוע דגמרא דילן פליגא דאמר בגמ' (צ"ה) גודלת משום בונה ולא אמרה משום טווה וזה מוכרח דאע"ג דטווי בעזים במחובר אין דרך טוויה בכך אבל גבי שער אשה דהגודלת דרכה בכך אמאי לא מיחייב משום טוויה כמו דאמר בפוקסת ודחי שם יעו"י היטב או לרבנן משום שבות דמיחזי כטווה וע"כ דבפותל חבלים אין חייב משום טוה ולכן פירש רבינו משום קושר ולא אמרו בגודלת משום קושר דזה לא שייך בהא דכולהו ינקי מהראש ומחוברין יחד ודוגמתו בסוכה י"ג ואע"ג דהדר ואגדינהו לא שמיה אגד דאגד בחד כו' ובפ"ה מהל' סוכה הל' י"א ודו"ק היטב.

י

הקורע בחמתו או ע"מ שהוא חייב לקרוע עליו חייב כו'.

רבינו אזיל לטעמיה דפוסק כר' יהודא דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. ובירושלמי בפירקין על משנה דהקורע בחמתו ועל מתו וכל המקלקלין כו' בעון קומי ר' בא היך מה דאת אמר תמן השוחט בשבת כיפר [פירוש שיצא ודי חטאתו שהביא ומקטירין האימורים לערב כמו דאיתא בתוספתא דכריתות והביאה רבינו בשגגות] ומביא חטאת אחרת [פירוש מפני שחלל שבת בשוגג] וא"כ אמור אף הכא יצא ידי קורעו. [פירוש שסבר שפטור מפני שלא קיים מצות קריעה דהוי מצוה הבאה בעבירה ולכך הוי מקלקל ופטור. ומקשה. אמאי גבי חטאת לא אמרינן דהוי מצוה הבאה בעבירה אלא כר"ש דאמר עד שיהא לו צורך בגופו [פירוש. ולעולם דיצא ידי קריעה אלא שאין התיקון בגופו של בגד והוי מלאכה שאצ"ל ופטור] א"ל תמן הוא גרם לעצמו ברם הכא את גרמת לו [פירוש דפטור משום דנתכוין למצוה והוי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה דפטור אע"ג דלא טריד שאין דוחה שבת משום דאת גרמת לי' משא"כ תמן שאיהו דחטא גרם לעצמו לא מפטר אע"ג דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה] ופריך. ואפילו תמן את גרמת ליה שאילו לא שאמרת לו שיביא האיך היה מתכפר לו כו' וא"כ ליפטר. וברור.

יב

הבונה כל שהוא חייב כו'.

בירושלמי פרק כלל גדול הלכה ב' מה בנין היה במשכן שהיו נותנין קרשים ע"ג אדנים. ולא לשעה היתה. א"ר יוסי מכיון שהיו חונים ונוסעים עפ"י הדבור כמי שהוא לעולם א"ר יוסי בר בון מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לשעה הדה אמרה בנין לשעה בנין כו' ונראה שיטת הירושלמי בזה דהוי בנין אכן שיטת הבבלי צ"ב.

והנה נראה דאיהו ס"ל ג"כ דהוי בנין דבירושלמי לעיל קאמר מה קשירה היתה במשכן שהיו קושרין את המתירים ולא לשעה היתה א"ר ייסא מכיון שהיו חונים ונוסעים עפ"י הדבור כמי שהוא לעולם א"ר יסא ב"ב מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לשעה כו' ובגמרא דילן מצאנו. קשירה במשכן היכא הוא אמר רבא שכן קושרין ביתדות האהלים. קושרים ההוא קושר ע"מ להתיר הוא חזינא דסבר הגמ' כר' יסא בר בון מכיון שהקב"ה הבטיחן שמכניסן לארץ כמו שהוא לשעה וא"כ כאן גבי בנין נמי סבר דבנין לשעה הוי בנין. וא"ל מהא דקאמר בעירובין נ"ה דגלי מדבר קאמרת כיון דכתיב בהו עפ"י ה' יחנו ועפ"י ה' יסעו כמאן דקביע להו מקום דמי דהתם חנייתן הוי קבע דתמן מיירי לאחר הגזירה שהוכרחו לשהות במדבר ארבעים שנה. אבל בשעת עשיית המשכן שעדיין לא נגזרה עליהם הגזירה שלא יכנסו לא"י ובכל יום היו יכולין לבא הוי כל חנייה לשעה וז"ב.

ובירושלמי פרק כיצד מעברין התיב ר' אסי והכתיב ויד תהיה לך כו' ר' חייא בריה דשובתי מקשי והאיך היו יוצאין לבית מדרשו של משה כו' א"ר יוסי מכיון שהיו חונים ונוסעים עפ"י הדבור כמי שהיו חונין לעולם אריב"ב מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמו שהוא לשעה היינו דתמן מקשה מבית מדרשו של משה דהיה בעת העגל דכתיב והיה כל מבקש ה' כו' ועדיין לא נגזר שיהיו במדבר ארבעים שנה והוי חנייתן לשעה.

והא דאמר הגמרא דף ל"א מכדי כל מלאכות ילפינן להו ממשכן והתם סותר ע"מ לבנות שלא במקומו א"ל שאני התם כיון דכתיב עפ"י ה' יחנו כסותר ע"מ לבנות במקומו דמי. שאני התם דאף דהוי רק חניית שעה שהיו עומדין בכל עת ליכנס לא"י מ"מ כיון דבנין לשעה הוי בנין תו הוי כסותר ע"מ לבנות לשעה ובמקומו דפי ה' הוי כמקומו ודו"ק.

עוד קאמר שם בירושלמי הדא אמרה בנין ע"ג כלים הוי בנין. אדנים כקרקע הן וכן פסק רבינו כאן דהבונה ע"ג כלים פטור ונראה לדעתי כי כן מוכרח גם מש"ס דילן. דבדף ל"א קאמר וקסבר ר' יוסי סותר ע"מ לבנות שלא במקומו לא הוי סותר. הלכך לא שייכא סתירה ובנין אלא בפתילה וכיון דאין מחשבת סופו לחזור ולהדליק פתילה זו אין כאן עוד בנין במקום סתירה עכ"ל רש"י. וניחזי דהמכבה את הנר בחצר זו ע"מ להדליק הפתילה במקום אחר האם אינו כבוי. ואם נימא דהבנין היינו שנותן ע"ג אדנים וע"ג כלים ג"כ הוי בנין וכיון דהיה סותר הקרשים מהאדנים ע"מ לחזור ולקבוע הקרשים בהאדנים א"כ הוי בנין כמו דהוי כבוי בפתילה. בשלמא אם היה סותר הקרשים ע"מ לקובען באדנים אחרים אז הוי כחס על השמן. וע"כ דבעי בנין בקרקע ומפני שהאדנים קבועים במישור ע"ג קרקע הוי כקרקע א"כ המלאכה היא במה שנקבעת בקרקע וא"כ אם סתרו המשכן באלוש ע"מ להקימו בסיני הוי כסותר ע"מ לבנות שלא במקומו כיון דהמקום הוא מהצטרפות הבנין ודו"ק. והחת"ס לא צדק בזה במח"כ בחלק אורח חיים סימן ע"ב עיי"ש וכבר כתבתי בחדושי בענין הפאראסאן להסביר הירושלמי דעשיית אוהל הוי תולדה דבונה כמבואר ברבינו הלכה י"ג. ובונה חייב בכ"ש כל שעושה דרך בנין ועושה הכלי או הגומא או שסותם הקרש אף שאינו אוהל כלל ומצאנו בבנין דאם העלה והניח ע"ג אבנים חייב משום בונה שבת דף ק"ב וכן המחבר יד עם קורדום ועץ בתוך עץ אע"ג דלא עביד מידי לא נקב ולא סתימה ולא אוהל אלא שמחבר היד עם הקורדם או שעושה ומחבר מטה המפורקת חייב משום בונה ע"ז אמר הירושלמי היכי אשכחן כן ומשני שכן מצאנו בקרשים שנותן באדנים שהם היו חלולים ומחבר זה לזה ומצאנו שהוא אב ופריך כל הני דבאמת לא מיחייב רק שיבנה ע"ג קרקע אבל ע"ג כלים אם יסדר אבנים ויניח אבן אחד על הדימוס פטור וכן לשעה שהחבור אינו חבור שקיל וטרי אבל באופן שעושה דבר חדש כגון שנוקב בלול של תרנגולים או חופר גומא וכי"ב בודאי ע"ג כלים ג"כ חייב, וגם בלשעה ליכא לספוקי כלל וכן קודח חייב בכל הני וא"ש מה דלא נקיט הירושלמי אלא בנין דאדנים וז"ב כשמש וכי"ב כתבו התוספות לעיל גבי כלים דף ע"ד גבי דעביד חלתא ויש שיטה להראשונים עיין מאור ומלחמות פרק הבונה ובהגהות מיימוני פרק כ"ג דאין בנין בכלים כלל אלא מכה בפטיש כשתוקע בחוזק והמגיד הביא ראיה מירושלמי דמפורש דהגודל כל צרכו חייב משום בונה האמנם דבירושלמי אמר גבי הנופח בכלי זכוכית חייב משום בונה ובבלי קאמר הנופח בכלי זכוכית חייב משום מכה בפטיש והתוספות העירו מהנופח בכ"ז ולא העירו מהירושלמי ודו"ק.

ודע דרבינו פסק דבעי סותר ע"מ לבנות במקומו כמו"ש פ"א הלכה י"ח ואפ"ה פסק שם דמכבה שהוא חס על השמן או על הנר חייב והיינו דסובר דמכבה שהוא חס על השמן ודאי היה במשכן אבל סותר ע"מ לבנות שלא במקומו לא הוי במשכן דכיון דעפ"י ה' יחנו כמקומו דמי והתוס' כתבו דמכבה לא היה במשכן אלא לעשות פחמין אולם כבר נודע שיטת הקדמונים דמה דהוי משאצ"ל היינו משום דאינו אלא להציל מן ההיזק ועיין חדושי רמב"ן וא"כ יתכן דהוה במשכן גם לחוס על השמן ועיין תוספות דף צ"ד משא"כ בנין דלא הוה סתירה במשכן שלא ע"מ לבנות במקומו וזה ברור בשיטתו.

והנה מצאנו גבי בנין בכלי מלמעלה למטה דלא הוי דוגמת בנין במקדש שמתחלה היו מניחין האדנים ואח"כ קובעין בהן הקרשים חילוק בין לשעה בין לשהית בירושלמי ריש פרק הבונה יעו"ש וכן גבי אוהל בתלמודא דילן דארעי פטור ודו"ק.

יח

המסתת את האבן כו'.

בלח"מ משום דר' יוחנן כו'.

נ"ב וכן ריב"ל בדף ע"ה כוותה.

המצדד את האבן כו'.

גירסת רבינו בגמ' תתאה בעי צדידי בעפרא וזהו שכתב ביסוד הבנין וזה נכון.

בההמ"ג. מפני הטל שהוא מצהיב ע"ג הבגד כו'.

זה לא מסתבר כלל כיון דטל הוא דבר הנמס ומתייבש מאליו ואין דרך האומנין לעשות כן ואין זה מעשה אומן וגדולה מזו כתב האור זרוע במלאכת מכה בפטיש שלהסיר נוצות מע"ג צמר מותר אף אם קפיד והביאו רמ"א סי' ש"ב. ונראה לרבינו הפירוש כך דההיא כומתא הוי עלה צמר לבן והיה יודע אביי הך דרב הונא המנער טליתו חייב חטאת לכן כשהי' עליה טל היה מונע מלנערה מהטל שמא יסור גם הצמר הלבן המדבק בה ונהי דאינו מתכוין להסיר הצמר הלבן שעליה מ"מ אפשר הוי כפסיק רישא וכדרך אביי להחמיר כעין זה דהוה לייט על הפותח דלת כנגד המדורה ברוח מצויה יעו"ש דף ק"כ ע"ז אמר לי' רב יוסף נפוץ ושדי דגם להסיר הצמר שעליה שרי דאנא לא קפדנא בזה ודו"ק.

כג

נעלוהו שנים פטורין. וכו'.

לשון המשנה. ואף דרבינו לעיל פרק א' כתב את זה. גם במשנה שנאו רבי גבי הוצאה והדר תני גבי צידה. ואתי שפיר עפ"י מה שביאר הרשב"א לחלק גבי שנים שהרגוהו במקלות דפטורין משום דכיון שהפעולה עושים שניהם מתייחס לכל אחד רק חצי הפעולה אבל בשנים דחפוהו לבור כיון שאינן אלא סבה דהבלא דבור קטלי' מתייחס כל ההיזק לזה כמו לזה וביארתיו בהלכות מלוה ולוה פרק כ"ה הלכה י' יעוי"ש לכן תני רבי בהוצאה דהיא ואריגה וכי"ב שניהן עושין המלאכה בידיהם דפטורים והדר תני אף בנעילה שנעשית בהבית שאינה מלאכה כלל אלא שיש בהבית צבי והוא ניצוד ופעולת הצדיה אינה נעשית בהצבי כלל אלא שנעילת הבית הוי סיבה שעי"ז הצבי ניצוד והם שניהם עשו הסיבה וא"כ הו"א שלכל אחד תתייחס הסבה בכללה להכי קמ"ל דפטור ודו"ק.

ובזה מתישב לפום גירסת ר"ח והיא גירסת רבינו דפליגי אמוראי בזה אינו יכול וזה אינו יכול דחייב אם בעי שיעורא לכל אחד דאיך לא ידע משנתינו דצבי שנכנס לבית ואמאי ליבעי שיעור צידה לזה ושיעור צידה לזה ויעוי' בתו' שם (צ"ג) ולפי"ז אתי שפיר דסבר דזה יכול וזה יכול אין זה מלאכה מצד הפועל שהרי כל אחד יכול לעשות לבדו ועשאו שניהם הלא אין כל עמל וטורח מתייחס לכל אחד אבל באינו יכול וזה אינו יכול דחייב אמנם מצד הפעולה שתתייחס ההוצאה או הקצירה או האריגה לכל אחד בעי שעורא לכל חד. לא כן בנעילה שהמה רק סיבה ולכן מתייחס צידת הצבי לזה כמו לזה לכל חד כל הצבי ובנעילת הבית הנה העמל והטורח הרי לא יכלו לעשות אחד לבדו ויחס השעור מתייחס לכל חד כל הצבי וכמו שכתבנו שם בשנים שעברו שכל אחד משלם יעו"ש וזה ברור.

כד

או חולה או קטן פטור.

נ"ב ירושלמי פרק שמונה שרצים.

כגון חגבים כו'.

נ"ב עיין קרבן עדה.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.