סדר משנה/שבת/י

סדר משנה שבת י

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

י

הקורע בחמתו או על מת וכו' חייב מפני שמיישב את דעתו בדבר זה וינוח יצרו וכו' הרי הוא כמתקן וחייב וכו'. עכ"ל. עיין במגיד משנה לעיל פרק שמיני הלכה חי"ת שהביא שהראב"ד ז"ל השיגו לרבינו ז"ל בזה. ועיין שם בד"ה חייב מפני נחת רוחו וכו' אות ראשון מה שכתבתי בס"ד בזה ובביאור דקדוק וצחות לשונו הזהב של רבינו ז"ל שם וגם פה.

יג

וכן המגבן את הגבינה הרי זה תולדת בונה ואינו חייב עד שיגבן כגרוגרת וכו'. עכ"ל. עיין במגיד משנה מה שכתב ועיין לעיל פרק שביעי הלכה וא"ו מה שכתב רבינו ז"ל ובמה שכתב הרב המגיד ז"ל שם בד"ה וכן הלוקח לשון מתכת וכו'. וסוף סוף מכל המקומות הללו הנה מבואר באר היטב דדעת רבינו ז"ל הוא דמגבן חייב מדאורייתא משום בונה.

ואחרי כי כן הנה תמוה לענ"ד מאד מה שפסק רבינו ז"ל לקמן בהלכות שביתת י"ט פרק ראשון הלכה ד' וז"ל ושאר מלאכות כל שיש בהן צורך אכילה מותר וכו' וכל שאין בהן צורך אכילה אסור כגון כתיבה ואריגה ובנין וכו' עכ"ל רבינו ז"ל הרי שלך לפניך שהוא אוסר בנין ביום טוב מדאורייתא הואיל ואי אפשר שיהיה בו צורך אוכל נפש בשום ענין. ואם כן הם דברים סותרים זה את זה. דלפי האמור דבמגבן יש בו משום בונה מדאורייתא. הרי יש בנין אף באוכל נפש גופא. וממילא גם בבונה ביתו ביום טוב יהיה פטור כמו בשאר מלאכות שהן באוכל נפש גופא. דאף אם עשה אותן שלא לצורך אוכל נפש דאפילו הכי הרי הוא פטור לדידן דקיימא לן דאמרינן מתוך וכדבר האמור לעיל בשם רבינו ז"ל ומכאן אתה דן דאף בבונה בית היה ראוי לומר כן. ועיין בתוספות דשבת דף צ"ה ע"א בד"ה הרודה חלת דבש וכו' בסוף הדיבור שהעלו באמת דהבונה ביתו ביום טוב דהוא פטור ומטעם האמור דאמרינן מתוך יע"ש בתוספות. אבל על רבינו ז"ל קשה לענ"ד טובא לכאורה.

ויותר מזה קשה לענ"ד על רבינו ונפלאת היא בעיני הפלא ופלא שהרי הוא ז"ל בעצמו לקמן בהלכות שביתת י"ט פרק שלישי הלכה י"ב פסק וז"ל. אין עושין גבינה ביום טוב שאם גיבן מערב יום טוב אין בו חסרון טעם וכו' עכ"ל. הרי מפורש יוצא מפה קדוש ה' רבינו ז"ל דבמגבן ביום טוב ליכא אלא איסור דרבנן הואיל ואפשר לעשותו מאתמול. והא הוא בעצמו פסק דמגבן חייב משום בונה וכאמור לעיל. והא הוא בעצמו פסק דהבונה בנין ביום טוב מדאורייתא אסור וכמבואר שם פרק ראשון הלכה הנ"ל. ואם כן גם לגבן גבינה היה ראוי להיות אסור מדאורייתא. והדבר צ"ע טובא לכאורה לענ"ד. עד שהיותר נפלאת בעיני ומתמיה אותי הוא על נאמן ביתו הרב המגיד ז"ל וכל נושאי כלי רבינו ז"ל מה שלא עוררו על דבר זה ולהיות מאירי עינינו גם בדבר זה ולפחות היה להם להעיר על זה. ושוב אחר החיפוש מצאתי ראיתי להפרי חדש בריש סימן תצ"ה שעמד במקצת דברינו אלה פה. אבל תירוצו שתירץ שם במחילה מכבוד תורתו. לא זו בלבד שאינו מחוור בעיני וטובא יש לגמגם בו. אף זו כי אישתמוטי הוא דקא אישתמיט ליה לפי שעה דברי רבינו ז"ל בפרק ג' מהל' שביתת י"ט הנ"ל. וצ"ע לכאו' גם זה.

והנראה לענ"ד בס"ד בישוב כל זה הוא דרבינו ז"ל לשיטתיה הוא דקא שייט ואהני ליה שיטתיה. והוא דרש"י ז"ל בנמוקיו על התורה בסדר בא כתב דהא דאסור לבשל בשביל צורך עכו"ם ביום טוב נפקא מקרא דאך אשר יעשה לכל נפש וכו' דתיבת א"ך ממעט ולא של עכו"ם יע"ש ברש"י. ויציבא מילתא כי הדרש הזה לא מלבו ענה כן רש"י ז"ל אלא כי הוא זה יצא לו כן מהמכילתא בסדר ההוא ששם נאמר הדרש הזה. אמנם הגאון מוהר"א מזרחי ז"ל בביאוריו שם תמה על רש"י ז"ל דדבריו אלה הם נגד סוגיא ערוכה ותלמוד ערוך הוא בידינו במסכת ביצה דף כ"ח ע"ב דאמרינן התם להדיא דמתיבת לכם בקרא הוא לבדו יעשה לכם וכו' הוא דנפקא לן למעט מיניה שאין עושין מלאכה לצורך אוכל נפש של עכו"ם דדרשינן לכם ולא של עכו"ם יע"ש בגמרא ואם כן קשה על מאור עינינו רש"י ז"ל היאך ולמה זה שביק הדרשא דקאמרה הגמרא דילן ונקט הדרשא האמורה במכילתא. הלא דבר הוא יע"ש בביאורי הגאון הרא"ם ז"ל.

ולדידי חזי לי בס"ד ליישב. והוא דרש"י ז"ל והמכילתא הנ"ל אזלי לשיטתייהו והוצרכו לומר דנפקא לן מתיבת א"ך למעט לצורך עכו"ם. והסוגיא דביצה הנ"ל גם כן לשיטתה אזלה ושפיר מפיק מתיבת לכ"ם למעט לצורך עכו"ם. והוא דשם במסכת ביצה אמרינן וז"ל דתניא אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד. ר' יהודה אומר אף מכשירי אוכל נפש. מאי טעמא דתנא קמא. אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם וכו' ולא מכשיריו. ור' יהודה אמר קרא לכם לכל צרכיכם. ותנא קמא וכו' אמר לך ההוא לכם ולא לעכו"ם. ואידך נמי הא כתיב הוא. אמר לך כתיב הוא וכתיב לכם ולא קשיא כאן במכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב כאן במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב וכו' עכ"ל הגמרא.

ולכאורה קשה לענ"ד דמנא ליה לר' יהודה דאסור לעשות מלאכה לאפות או לבשל וכדומה מן המלאכות ביום טוב לצורך עכו"ם. כיון דלדידיה איצטרך תיבת לכם להתיר מכשירין שאי אפשר לעשותן מאתמול. ואין לומר כמו שכתב בספר תמים דעים סימן ק"כ דף כ"ה ע"ג. והוא דתרי פעמים לכם כתיבי יע"ש בספר תמים דעים. דזה אינו דהא לכם איצטרך אפילו לבית הלל למידרש מיניה לכם ולא לגבוה וכמו שכתבו התוספות שם דף כ' ע"ב בד"ה לכם ולא לעכו"ם וכו' וז"ל בית הלל נמי דרשי לכם ולא לגבוה למעוטי נדרים ונדבות. כדפרישית בפרק קמא דף י"ב ע"א בד"ה השוחט עולת נדבה וכו' אלא נקט כותים וכלבים דפסיקא ליה עכ"ל התוספות.

אבל כוונת התוספות נראה לענ"ד בס"ד דאפשר לומר דהוא למה שכתבנו בשם ספר תמים דעים האמור והיינו דשני פעמים כתיב תיבת לכם ומוקי בית הלל חד תיבת לכם למעט ולא לגבוה וחד תיבת לכם למוקי למעט של עכו"ם ושל כלבים. אבל זה ניחא לבית הלל. לא כן לר' יהודה דקאמינן אליביה שפיר קשיא קושיתינו הנ"ל דהא לדידיה איצטרך חד תיבת לכם להתיר מכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב וכדבר האמור לעיל. ממילא לא נשאר לדידיה מיותר אלא חד תיבת לכם. ומנא ליה מהך חדא תיבה למידרש מיניה שתדרוש למעט מיניה ולא לגבוה וגם למעט מיניה ולא לעכו"ם ולא לכלבים וכנ"ל ולומר תרתי שמעת מיניה זה הוא בודאי דבר שאין הדעת סובלתו והרי גם ספר תמים דעים לא סבירא ליה זה וצ"ע לכאורה.

ברם מה שנראה לענ"ד בס"ד בישוב זה הוא דר' יהודה לשיטתיה שייט ואזיל בזה. דהוא ידוע דר' יהודה הוא תלמיד ר' ישמעאל וכמו שכתב כן רבינו ז"ל בהקדמתו לספרו המקודש הזה. ואם כן מסתמא ר' יהודה כר' ישמעאל רבו סבירא ליה. וידוע הוא דסתם מכילתא הוא ר' ישמעאל. וממילא נמי דר' יהודה סבירא ליה כהמכילתא דמה שאסור לעשות מלאכה ביום טוב לצורך עכו"ם נפקא ליה מתיבת א"ך דממעט ולא של עכו"ם. ומעתה רש"י ז"ל אהני ליה שיטתיה דהוא ז"ל פירש להדיא בפירוש החומש שם דתיבת הו"א של קרא הוא לבדו יעשה לכם וכו' קאי למעט למכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב שאסור לעשותן ביום טוב יע"ש בנמוקי רש"י ז"ל. והיינו דהוא ז"ל פסק ופירש כר' יהודה וכמו שפסקו כן כמעט כל הפוסקים ז"ל בספרתן. ואם כן איצטרך לדידיה לתיבת לכם כדי לרבות מכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יו"ט דמותר לעשותן ביום טוב דדרשינן לכם לכל צרכיכם. ולפי כך הוכרח רש"י ז"ל להעתיק הך מכילתא דתיבת א"ך ממעט ולא של עכו"ם דאין עושין ביום טוב מלאכה לצורך אוכל נפש של עכו"ם. ולא היה אפשר לו למעט זה מתיבת לכם ואזדא לה בזה בס"ד קושית הגאון מהר"א מזרחי ז"ל על רש"י ז"ל הנ"ל ודוק.

ומדוקדק בס"ד בזה הדק היטב מה שיש לדייק לכאורה בדברי רש"י ז"ל בחומש שם. והוא במה שרש"י ז"ל הקדים לפרש ראשון תחלה תיבת הוא דממעט למכשירין שאפשר לעשותן מאתמול. ואחר כך פירש תיבת אך דקאי למעט ולא של עכו"ם. דלכאורה הוא תמוה ובעיני יפלא מה ראה על ככה רש"י ז"ל להקדים את המאוחר ולאחר את המוקדם. והרי בקרא הקדים תיבת אך לתיבת הוא קרא כדכתיב אך אשר וכו' הוא לבדו יעשה וכו' אמנם כן לפי האמור בס"ד ניחא. כי זה שאמר דתיבת הוא ממעט למכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב הנה הוא הצעה והקדמה למה שכתב אחר כך דתיבת א"ך ממעט ולא של עכו"ם וכדבר שנאמר בס"ד לעיל ודוק.

ובירושלמי דמסכת ביצה פרק ראשון קרוב לסוף הלכה י' והובא בקיצור בתוספות דמסכת ביצה דף ג' ע"א בסוף ד"ה גזירה שמא יעלה ויתלוש וכו' ובהרא"ש ובהר"ן בריש פרק אין צדין הובא יותר באריכות וביתר ספרן של צדיקים גדולי הראשונים והאחרונים ז"ל ההוא אמר דהנך שלש תיבות מיותרים בקרא של אך אשר יעשה לכל נפש וכו' דהיינו תיבות א"ך. הו"א. לבד"ו. הם שלשה מעוטין למעט קצירה. טחינה. והרקדה. שהם שלשה מלאכות שנעשות קודם לישה. שהם אסורים לעשותן ביום טוב אפילו כשהם לצורך אוכל נפש יע"ש בירושלמי הנ"ל ובתוספות ובפוסקים הנ"ל ברם לפי האמור לעיל מזה בס"ד הנה לר' יהודה לשיטתיה כל הנך שלש תיבות א"ך. הו"א. לבד"ו. כולם לא אייתר דאיצטרך לשלשתן וכמו שאומר בס"ד דתיבת א"ך הא איצטרך לר' יהודה למעט של עכו"ם וכאמור לעיל. ותיבת הו"א איצטרך לדידיה כדי למעט מכשירין שאפשר לעשותן מערב יו"ט שאין עושין אותן ביום טוב. ותיבת לבד"ו הא לר' יהודה לשיטתיה גם כן לא אייתר כלל דלדידיה איצטרך תיבת לבדו לדרשא אחריתי וכמו שאבאר בס"ד דבר זה לפנינו.

וביאור דבר זה הוא. דהא בלאו הכי קשיא לענ"ד על הך ירושלמי הנ"ל דמנא ליה למעט מהנך שלשה מיעוטים האמורים לעיל לכל הנך שלשה מלאכות קצירה טחינה והרקדה. דדלמא איצטרך חד מהנך תלתא מיעוטים האמורים למעט בנין דהוא אסור ביום טוב. והרי בנין מיסתבר טפי למעט הואיל והוא יותר רחוק מהלישה מהקצירה וטחינה והרקדה. וצריכין לומר בס"ד לענ"ד דלאסר בנין ביום טוב לא היה צריך לזה קרא לאסרו. שהרי לא הותר ביום טוב אלא מה שהוא לצורך אוכל נפש. והרי בנין לא שייך כלל וכלל באוכל נפש גופא. ואם כן מהיכי תיתי ותסלק אדעתן לומר מכח הסברא החיצונה שתהיה עשייתו מותרת ביום טוב דאיצטרך קרא לאסרו. וכמו דלא איצטרך קרא ליאסר איסור מלאכת כתיבה ואריגה וכל דדמה להם מטעם האמור הואיל ואינן באוכל נפש גופא כלל.

אמנם אם נאמר דמגבן חייב משום בונה הרי שייך בנין באוכל נפש גופא. ושפיר הוי אמינא דיהיה בנין ביתו גם כן שריא לבנותו ביום טוב מדאורייתא. וכסברתם של התוספות דשבת דף צ"ה ע"א בד"ה הרודה חלת דבש וכו' הנ"ל ואיצטרך קרא ליאסר לפחות בנין ביתו ביום טוב. ואם כן הדרא הקושיא לדוכתיה מנא לן למיסר גם הרקדה ביום טוב. ועל כרחין צריכין לומר דהך ירושלמי הנ"ל סובר כהחכמים דפליגי עליה דר' אליעזר בשבת דף הנ"ל ואומרים דליכא במגבן משום מלאכת בונה יע"ש בגמרא.

ואולם ר' יהודה על כרחין סבירא ליה כר' אליעזר דמגבן חייב משום בונה. וחילא דילי בס"ד דהא הך ברייתא דשבת דף צ"ה ע"א הנ"ל דקתני בה דמגבן חייב משום בונה הא על כרחין אתיא כר' יהודה. וכמו שהוכיחו התוספות התם בד"ה החולב משום דש וכו' בראיות ברורות יתנו עדיהן יע"ש בתוספות. וכן כתבו עוד שם בד"ה והרודה חלת דבש וכו'. ממילא לר' יהודה לשיטתיה שפיר איצטרך תיבת לבד"ו ליאסר בנין ביתו ביום טוב וכקושיתינו האמורה לעיל מזה.

ומעתה לר' יהודה לשיטתיה אזדא להו כל הנהו שלשה מיעוטים שאמר הירושלמי הנ"ל דהיינו א"ך. הו"א. לבד"ו. למעט ולאסור קצירה. טחינה. והרקדה. שלש אלה מלאכות שהם אסורים ביום טוב מדאורייתא. דהא לדידיה איצטרך לכל הנהו תלתא מיעוטים להנך תלת מילי האמורים לעיל. (ועיין מה שכתבתי בס"ד בזה וגם בענין הסמיכות מה דדרש בירושלמי התם לעיל פרק שמיני הלכה א' בד"ה המנכש בעיקרי האילנות וכו' אות שמיני ויותר מזה כתבתי בס"ד באריכות לקמן בהלכות שביתת יום טוב פרק ראשון הלכה ט' בד"ה אין אופין ומבשלין ביום טוב וכו' אות שני. זיל גמור מהתם) ודוק.

וראה זה כי בריש פרק אין צדין דף כ"ג ע"ב כתב רש"י ז"ל בד"ה אין צדין דגים וכו' דאיסור צידה ביום טוב אינו אלא מטעם הואיל והוא אפשר לעשותו מערב יום טוב יע"ש ברש"י. והתוספות שם בד"ה אין צדין דגים וכו' חלקו עליו מכח הך ירושלמי האמור לעיל דאמר דקצירה וטחינה והרקדה הם אסורים ביו"ט מדאורייתא מכח הנך תלתא מיעוטי. א"ך. הו"א. לבדו. יע"ש בתוספות ובהרא"ש שם.

ואחזה אנכי ואשית לבי בס"ד לדברי רש"י ז"ל הנ"ל ואומר אני. דרש"י ז"ל סבירא ליה דהנך תלתא מיעוטים האמורים מוקמינן להו אמאי דמיסתבר טפי. והיינו דבהנך תלתא מלאכות שהם קצירה טחינה והרקדה דלא אמרינן גבייהו מתוך שיהיו מותרים מדאורייתא אפילו שלא לצורך. (וביותר רש"י ז"ל לשיטתיה דסבירא ליה בביצה דף י"ב ע"א בד"ה אלא מדלא אפלוג באבנים וכו' דמדאורייתא אמרינן מתוך אפילו שלא לצורך כלל יע"ש ברש"י ובתוספות בד"ה ה"ג רש"י אלא מעתה וכו'). אבל עדיין מנא לן לומר דאפילו לצורך גמור של אוכל נפש דגם כן הוא אסור מדאורייתא לפיכך הוכרח רש"י ז"ל לומר דבאמת מדאורייתא מישרי שריא אך דלפחות הא מיהא מדרבנן הוא אסור מטעם שהיה אפשר לו לעשותו מאתמול. ודבר זה אינו אלא מדרבנן וכמו שכתב הפני יהושע שם בריש פרק אין צדין בשם זקנו הגאון בעל ספר מגיני שלמה ז"ל דדעת רש"י ז"ל הוא דמה שאפשר לו לעשות מאתמול מה שהוא אסור לעשותו ביום טוב זה אינו אלא מדרבנן יע"ש בפני יהושע ודוק.

איברא הא תינח אליבא דרש"י ז"ל דשפיר אפשר לומר ככל הדברים וככל החזיון הזה אבל לא כן רבינו ז"ל לשיטתיה לכאורה תקשה קושית התוספות דריש פרק אין צדין הנ"ל דהא הוא ז"ל פסק לקמן בהלכות שביתת יום טוב פרק ראשון הלכה ה'. ו.' וז'. דקצירה טחינה והרקדה אינן אסורין ביום טוב אלא רק מדרבנן ולא חילק ולא פילג בין שהן לצורך אוכל נפש ובין שאינן לצורך אוכל נפש. ואם כן לכאורה תקשה עליה מה יענו שפתי דעת של רבינו ז"ל ביום כי יפקד הך ירושלמי האמור. ועיין בהשגות הראב"ד ז"ל שם הלכה חי"ת.

ולפיכך הנראה לענ"ד בס"ד דרבינו ז"ל לשיטתיה הוא דשייט ואזיל. דהא הוא ז"ל פסק לקמן בהלכות שביתת י"ט פרק ראשון הלכה חי"ת דמכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב אסור לעשותן ביום טוב יע"ש. ואם כן אצטרך תיבת הו"א לכדדריש לה ר' יהודה בסוגיא דביצה הנ"ל למעט מכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב שאסור לעשותן ביום טוב. וגם תיבת אך איצטרך לרבינו ז"ל למה דדריש לה במכילתא סדר בא פרשה טי"ת בפיסקא אך אשר יאכל לכל נפש וכו' דאתיא למעט נדרים ונדבות דאין קרבין ביום טוב. והרי הוא ז"ל פסק לקמן בהלכות חגיגה פרק ראשון הלכה חי"ת ויו"ד דנדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב. וגם הוא ז"ל פסק לקמן בהלכות שביתת יום טוב פרק ראשון הלכה י"ב דתיבת לכם ממעט ולא של עכו"ם. וחד תיבת לכם הא איצטרך לרבות מכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב שמותר לו לעשותן ביום טוב וכדלעיל. דהא רבינו ז"ל הוא דפסק כר' יהודה וכאמור לעיל מזה. ממילא איצטרך תיבת א"ך למעט נדרים ונדבות דאין קרבין ביום טוב. דמתיבת לכם אי אפשר למידרש מיניה שתי דרשות למעט של עכו"ם וגם למעט של גבוה דהיינו נדרים ונדבות. ולא הוצרך רבינו ז"ל לדוחקן של התוספות במסכת ביצה דף כ' ע"ב בד"ה לכם ולא לעכו"ם וכו' שהבאתי לשונם לעיל. ולא נשאר לו לרבינו ז"ל מיותר כי אם תיבת לבד"ו. הוא לבדו נשאר מכל יתר היתורים שישנן בירושלמי הנ"ל בהך קרא של אך אשר יעשה לכל נפש הוא לבדו וכו'. ומוקי ליה רבינו ז"ל כקושיתינו האמורה לעיל מזה והוא דקאי למעט בנין ביתו דאסור ביום טוב. אך מכח המיעוט הזה לא ממעטינן אלא מאי דהוא מיסתבר טפי למעט דהיינו דגבי מלאכת בנין לא אמרינן מתוך ואם עשאו שלא לצורך אוכל נפש הרי הוא אסור מדאורייתא דלא אמרינן מתוך וכאמור לעיל והיינו כגון בנין ביתו אם בנה ביום טוב הרי הוא חייב מלקות אם עשאו במזיד ובהתראה. ולפיכך שפיר פסק רבינו ז"ל לקמן בהלכות שביתת י"ט פרק שלישי הלכה י"ב דהמגבן גבינה ביום טוב דאינו אסור אלא מדרבנן הואיל ואפשר לעשותו מאתמול. וגם שם פרק ראשון סוף הלכה ד' שפיר פסק דעל הבונה ביום טוב במזיד ובהתראה שהוא חייב מלקות. ופה בהלכות שבת שפיר פסק רבינו ז"ל דהמגבן חייב משום בונה. דביום טוב הוא מותר הואיל והוא באוכל נפש ולצרכו (רק דגלי קרא דבזה נשתנה דין מלאכת בנין דלא אמרינן ביה מתוך אם עשאו שלא לצורך אוכל נפש וכדלעיל) מה שאכ"ן בשבת שפיר חייב. ודוק היטב.

יז

המפיס שחין בשבת וכו' להרחיב פי המכה הרי זה חייב וכו'. עכ"ל. א) אמרינן בשבת דף ק"ז ע"ב וז"ל הצדן לצורך חייב וכו' מאן תנא אמר רב יהודה אמר רב ר' שמעון היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. איכא דמתני לה אהא המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב. אם להוציא ממנה לחה פטור. מאן תנא. אמר רב יהודה אמר רב ר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. ואיכא דמתני לה אהא. הצד נחש בשבת אם מתעסק בו שלא ישיכנו פטור. אם לרפואה חייב. מאן תנא. אמר רב יהודה אמר רב ר' שמעון היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וכו' עכ"ל הגמרא. והמורם מהסוגיא הזאת זאת התרומה כי שלש אלה הצדן שלא לצורך דפטור וכן המפיס מורסא להוציא ליחה והצד נחש להתעסק דפטור זה אינו אלא אם נאמר דמלאכה שאינה צריכה לגופה דפטור אבל למאן דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה דפוסק כר' יהודה אף בשל שאלה הוא חייב וכאמור.

ואיפו זאת תמה הרב המגיד ז"ל וכתב וז"ל המפיס שחין בשבת וכו' וראיתי מי שהקשה על רבינו שפסק בשני אלו שמותר. כאן ובסוף פרק זה (בדין רמשים המזיקין) שהרי שנינו וכו' הצדן לצורך וכו' ובגמרא מאן תנא אמר ר"י אמר רב ר' שמעון היא וכו' (וכנ"ל מזה הסוגיא). ואחר שרבינו פסק בפרק ראשון (הלכה זיי"ן) כר' יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה דחייב עליה למה לא חייב באלו כשם שחייב למטה בפרק זה (הלכה כ"א) בצד שלא לצורך וכו' ונראה לי בתירוץ זה שרבינו ז"ל סבור שאין הלכה אלא כלישנא קמא ששנה הא דאמר רב יהודה אמר רב על משנתינו דהצד שלא לצורך אבל אינך אפילו לר' יהודה אתיין. ויעיד על זה דשמואל אמר בהנהו פטור ומותר ואיהו דפסק כר' יהודה. והטעם שהפסת המורסא הוא גמר מלאכה. ושלא כדברי רש"י ז"ל שכתב משום בונה (עיין לקמן הלכה זו בד"ה כדרך שהרופאין עושין וכו' מה שכתבתי בס"ד בזה). וכשהוא להוציא ממנה ליחה אינה גמר מלאכה ואי אפשר לבא לידי חיוב וכו' וכן צידת נחש שאינו צד כדרכו אלא מתעסק בו וכו'. מספר הבתים יראה לי שאין זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. כי מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא עושה המלאכה בעצמה ובכוונה. אבל דברים אלו אין כוונתו למלאכה שכל כוונתו להוציא ליחה ולהנצל וכו' עכ"ל הרב המגיד ז"ל יע"ש היטב.

ויציבא מילתא כי דברי ספר הבתים שהביא תלמודו בידו הרב המגיד ז"ל וכאמור. הנה מקום אתי עמי לענ"ד להסבירן בס"ד ולתלות בהו כיפה. וכמו שאומר והוא. שבזה מה שהוא מפיס המורסא שהמלאכה בו הוא עשיית הפתח הנה הוא דבר שאינו מתכוון שהרי הוא אינו מתכוון כלל לעשות פתח דהא פתח לא מיקרי אלא כשהוא עשוי להוציא ולהכניס. והרי זה אינו מתכוון כלל להכניס בו את האויר כי אם אחת היתה כוונתו רק להוציא ממנו הליחה ואין עוד דבר אחר כוונתו רק שהכנסת האויר בהמורסא ההיא היא נעשית ממילא. ולזה שפיר אמרינן דזה שמו אשר יקרא לו בשם דבר שאינו מתכוון.

וכמו כן צידת הנחש הנה גם כן לזה יקרא בשם שהוא דבר שאינו מתכוון. דאטו כוונתו הוא לצודו להנחש. הלא אם היה יכול להרחיקו להנחש מעליו בלא צידה כבר היה מרחיקו מעליו ולא היה צד אותו כלל. וכן עתה שכופה עליו כלי אין כוונתו בכפית הכלי שתהיה הנחש ניצוד בו. דהיינו שיהיה כוונתו שהנחש לא תהיה יכולה לברוח לשום צד ולשום מקום כי אם פה תשב תחת הכלי (שזהו ענין מלאכת הצידה) אבל זה אין כוונתו כך. שהרי אף אם היתה יכולה הנחש לברוח לצד אחר מן הכלי שכפה עליו רק באופן שלא תוכל הנחש להגיע אליו עוד כגון שהיה עושה מחיצה בינו לבין הנחש. או שהיה יכול לסתום פיה שלא תנשכנו וכדומה מן הפעולות. כבר היה עושה הפעולות ההם ולא היה צד להנחש ההיא. שהרי אין כוונתו בכפית הכלי ההיא אלא רק כדי להרחיק הנזק מעליו שהוא נשיכת הנחש. ושפיר הוי ליה דבר שאינו מתכוון ופטור. רק דרב לשטיתיה הוא דשייט שהוא פוסק כר' יהודה בין לענין דבר שאינו מתכון ובין לענין מלאכה שאינה צריכה לגופה דעל שניהם לדידיה הוא חייב. ולפיכך באמת קאמר רב דהוא אסור. אבל שמואל גם כן אהני ליה שיטתיה דהוא סובר כר' שמעון לענין דבר שאינו מתכוון וכדאמרינן כן בשבת דף מ"ב ריש ע"א ועיין בסוגיא דזבחים דף צ"א סוף ע"ב ובריש דף צ"ב וברש"י ובתוספות שם. ממילא לדידיה לשיטתיה הנה הוא פטור ומותר לגמרי שתי אלה.

ופסיק רישיה לא הוי. כי הפסת המורסא אינו פסיק רישיה שהרי כבר אפשר שיסתם הליחה את פי המורסא מיד ולא יכנס בו אויר כלל. או שיכרוך סביבו דבר עד שלא יכנס בו האויר. אם כן שוב אינו פסיק רישיה. (ועיין ברש"י בזבחים דף צ"א ע"ב בד"ה הא ר' שמעון וכו' שכתב כיון שאפשר לזלף בטיפין דקין אף שמזלף בטיפין גסין שוב לא מיקרי פסיק רישיה יע"ש ברש"י ועיין לעיל בהלכות יסודי תורה פרק ששי הלכה וא"ו בד"ה אפילו היה שם חקוק וכו' אות ראשון ולקמן בהלכות קרבן פסח פרק ראשון הלכה ט"ז בד"ה כמעשהו בחול וכו'. מה שכתבתי בס"ד בדברי רש"י ז"ל הללו תדרשנו משם ומצאת מלא דבר).

ואף גם זאת צידת הנחש גם כן אינו פסיק רישיה דניחא ליה דהא רוצה בצידתו וכאמור לעיל והרי אפילו לפי דעת התוספות והרא"ש ז"ל בפרק הבונה בדף ק"ג ע"א בד"ה לא צריכא דעביד בארעיה דחברא וכו' החולקים על הבעל הערוך ז"ל במה שמתיר לגמרי פסיק רישיה דלא ניחא ליה אבל הא מיהא מודים גם הם שאינו אסור אלא מדרבנן ובמקום צערא דגופא מותר אפילו לכתחלה. (והכא הא בודאי לא ניחא ליה בהצידה אלא אדרבא היה ניחא ליה יותר שלא היה הנחש ניצוד אלא היה בורח למקום אחר לגמרי). ועוד הא לפי מה שכתב התוספות י"ט בשבת פרק ששה עשר משנה ז' בד"ה ועל עקרב שלא תשוך וכו' וז"ל וטעמא נראה לפי שהנחש מהדברים שאין במינן ניצוד וכו' עכ"ל התוספות י"ט הנה בלאו הכי לא קשה ולא מידי מהך צידת נחש האמור. ומה שהקשה שם על זה וז"ל אבל תימה מדתנן בפרק שני דעדיות משנה ה' דהצד נחש לרפואה דחייב וכו' עכ"ל התוספות י"ט. עיין בספר קול הרמז להרמ"ז ז"ל שם מה שהשיב על זה ועיין בספר מגיני שלמה שם דף ק"ו ע"א מה שכתב על התוספות שם בד"ה שלא לצורך פטור וכו' ודו"ק.

ב) אמנם היא קשיא לי הא קשיא לענ"ד דמה הכריחו לרבינו ז"ל לכל זה ליכנס בפרצה הדחוקה הזאת. ומה שכתב הרב המגיד ז"ל דהכרח שהכריחו לזה הואיל ושמואל גופא סבירא ליה במלאכה שאינה צריכה לגופה דחייב כר' יהודה ולא כר' שמעון יע"ש במגיד משנה וכדבר האמור לעיל אות הקודם. הנה אין בזה הכרח גמור כל כך לפסוק נגד פשטיות שטחיות דברי הגמרא שבריש אות הקודם שכבר קדמוהו רבנן בזה הלא המה רבותינו בעלי התוספות ז"ל בשבת דף ג' ע"א בד"ה הצד נחש וכו' ועיין בתוספות דזבחים דף צ"ב ע"א בד"ה במלאכה שא"צ לגופה והוא שכבר עמדו הם בקושיא זו גם כן דהיינו בסתירת דברי שמואל אהדדי. ותירצוהו דשמואל לאו אליבא דנפשיה הוא דאמרה להך שמעתא דפטור ומותר בהנך תלת מילי דשנו רבנן פטור. אלא אליביה דר' שמעון הוא דקא אמרה לה להך שמעתא יע"ש בתוספות. ועיין בתוספות דכתובות דף ו' ע"ב בד"ה ואם להוציא ממנה ליחה וכו' ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל בשבת דף ג' ע"ב בד"ה הא דאמר שמואל דצד נחש וכו'.

והנראה לענ"ד בס"ד מה שהכריחו לרבינו ז"ל בזה הוא. דאם נאמר דדין זה דמפיס מורסא וצד נחש שלא יזיקנו דפטור ומותר אינו אלא אליבא דר' שמעון דהוא סובר דמלאכה שאינה צריכה לגופה דהוא פטור עליה. אבל לא כן לר' יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה הוא הדין נמי דחייב בשתי אלה. תקשה לענ"ד ממשנה ערוכה במסכתא עדיות דתנן התם פרק שני משנה ה' וז"ל. ג' דברים אמרו לפני ר' ישמעאל ולא אמר בהם לא איסור ולא היתר וכו' המפיס מורסא בשבת וכו' ועל הצד נחש בשבת וכו' ואם לרפואה וכו' עכ"ל המשנה. הרי שלך לפניך דבשתי אלה לא אמר ר' ישמעאל בהם לא איסור ולא היתר כאילו שמועה זו רופפת בידו. ומקשה למה לא אמר בה ר' ישמעאל איסור מפורש ובבירור בלי שום ספק ופקפוק דהא ר' ישמעאל סבירא ליה על כרחין כר' יהודה דעל מלאכה שאינה צריכה לגופה דחייבין עליה וכמו שנוכיח זה בס"ד לקמן באות שלאחר זה והרי אמרנו דלמאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה דחייבין עליה הרי שתי אלה הפסת מורסא וצידת נחש הם מדאורייתא אסורים בבירור מבלי שום ספק. ומאי מספקא ליה לר' ישמעאל כלל להתיר שתי אלה הפסת מורסא וצידת נחש.

דבשלמא למאן דסובר דמלאכה שאינה צריכה לגופה דפטור עליה מדאורייתא. רק מדרבנן היא דאסורה שפיר אפשר לומר דר' ישמעאל הוא דספוקי מספקא ליה אם שרינן איסור דרבנן זה גם כן במקום צער וכמו שמצינו שהתירו פרושים את הדבר שאינו אסור אלא מדרבנן במקום צער. או אם לא שרינן להך איסורא דרבנן של הפסת מורסא וצידת נחש אף במקום צער. כי לא כל האיסורים דרבנן שוות בזה וכמו דמצינו כמה איסורי דרבנן שאסרו וגמרו אפילו במקום צער. ועיין ביבמות דף קי"ד ע"א ובתוספות שם בד"ה שבת דאיסור סקילה וכו' ועיין בש"ע א"ח סימן שכ"ח סעיף ל"ג ובמגן אברהם שם ס"ק ל"ט ומ"ם ושם סעיף ל"ד ול"ה ובמג"א ס"ק מ"א. אבל כל היכא דאיכא איסור דאורייתא ליכא שום הוי אמינא להתיר במקום צער אם לא שיש בו סכנה ופיקוח נפש. והרי רב יהודה אמר רב שפתותיו ברור מללו ומפורש יוצא מפיו דכל זה הפסת מורסא וצידת נחש שאינו מותר אלא אליבא דר' שמעון דהוא סובר דמלאכה שאינה צריכה לגופה דהוא פטור עליה. ואין בו ובמה שבתוכו כי אם רק איסור דרבנן גרידא לפיכך במקום צערא ההוא אמר דלא גזרו רבנן (ור' ישמעאל מספקא ליה בזה וכאמור). אבל אליבא דר' יהודה דהוא מלאכה דאורייתא הרי אמר רב יהודה אמר רב להדיא דהוא אסור ואין מתירין לו הפסת מורסא וצידת נחש משום צערא. והא ר' ישמעאל ור' יהודה סבירא להו וכנ"ל וצ"ע לכאורה.

איברא כי לרב לשיטתיה אפשר ליישב בס"ד לענ"ד קושיא זו. דהא רב הוא דסובר להלכה וכן מורין בשבת דף מ"ב ע"ב וביתר כמה מקומות בשבת כר' יהודה דהן על מלאכה שאינה צריכה לגופה והן על דבר שאינו מתכוון דתורה אחת ומשפט השוה לכולם דהוא חייב עליה מדאורייתא. והיינו דרב הוא דסבירא ליה דאין לחלק בין דבר שאינו מתכוון לבין דבר שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא דשניהם שקולים הם. או דעל שניהם פטורים מדאורייתא או דעל שניהם חייבים מדאורייתא. ולא נעלם מעיני מה שכתב הרב המגיד ז"ל לעיל פרק ראשון הלכה ז' בד"ה כל העושה מלאכה וכו' והוא שיותר מיסתבר לחייב מדאורייתא על מלאכה שאינה צריכה לגופה מלחייב על מה שהוא דבר שאינו מתכוון יע"ש במגיד משנה טעמו ונמוקו אבל מזה אין סתירה לדברי הנאמרים דהנה כוונת הרב המגיד ז"ל הוא שיש קצת סברא לחלק ביניהם ולהעדיף מלאכה שאינה צריכה לגופה מדבר שאינו מתכוון אבל אליבא דרב אין האמת כן לחלק ביניהם ולהמציא פלוגתא והכרעה חדשה בין מלאכה שאינה צריכה לגופה ובין דבר שאינו מתכוון אלא לדידיה מקרה אחד לשניהם כחדא אזלינן וכחדא שרייא.

ומעתה הנה כי כן לרב לשיטתו שפיר אפשר לומר כמו שכתבו בתוספות ביבמות דף ו' ע"ב בד"ה טעמא דכתב רחמנא וכו' בשם הר"י ז"ל והוא דהך סוגיא דיבמות התם דהיינו תנא דבי ר' ישמעאל אזיל אפילו אליבא דר' שמעון והיינו מדאשמעינן קרא זה דוקא היכא שיש מצוה בהבערה יע"ש בתוספות ושוב לא שייך לומר כקושיתינו שנקשה לקמן באות של אחר זה. והוא דאי לא הוי כתיב מושבתיכם הוה אמינא דהתורה אתיא לאשמעינן דמלאכה שאינה צריכה לגופה דחייב עליה יע"ש באות שלאחר זה דזה אינו דהא לרב לשיטתיה כיון דגלי רחמנא במלאכה שאינה צריכה לגופה דחייב עליה ממילא נמי דחייב אף בדבר שאינו מתכוון דהא רב סובר דלפי האמת אין ראוי לחלק ביניהם וכנ"ל.

ואחרי כי כן תקשה למה כתבה רחמנא להך לימוד גבי מלאכה שאינה צריכה לגופה דחייב דעדיין איכא לפחות להנדס בדבר ולהיות מסתפק קצת גבי דבר שאינו מתכוון היכי לידיינא דיינא להאי דינא אם חייבים עליו גם כן או לא דבדבר שאינו מתכוון הוא פטור. שהרי קצת סברא יש לחלק ביניהם וכמו שכתבתי לעיל בשם הרב המגיד ז"ל לעיל פרק ראשון וכנ"ל. הלא טוב יותר היה להקרא לאשמעינן בדבר שאינו מתכוון שהוא חייב וממילא היינו יודעים מכח כל שכן או לפחות מכח הוא הדין דגם במלאכה שאינה צריכה לגופה דהוא חייב ואם נאמר דיש לו קרא בלאו הכי על דבר שאינו מתכוון שהוא חייב (אף שאנחנו לא נדע מה הוא ואיזהו הקרא אבל חכמי המשנה והברייתא והתלמוד נ"ע הם היו יודעים הלימוד ההוא מהקרא ולא יפלא כל דבר מעיניהם). אם כן מכל שכן דקשה למה לי כלל קרא שלא תבערו אש בכל מושבתיכם וכו' כדי להורות לן על מלאכה שאינה צריכה לגופה דהוא חייב וכדבר שנאמר דהא גם לאו הכי נדע כן. דהשתא מה בדבר שאינו מתכוון הוא חייב במלאכה שאינה צריכה לגופה לא כל שכן דהוא חייב.

אלא ודאי צריכין לומר דבאמת הך קרא של לא תבערו אש בכל מושבתיכם וכו' לא קאי כלל להורות בין מלאכה שאינה צריכה לגופה דחייב עליה אלא דהך קרא קאי להורות לן דין של מקלקל בהבערה דהוא חייב. ואם כן הוא קשה למה לי תיבת מושבתיכם כדי להורות לן דין זה דהא בלאו הכי נודע בין החיים דמקלקל בהבערה דהוא חייב מגופיה דקרא של לא תבערו אש וכו'. ועל כרחין צריכין לומר דתיבת מושבתיכם קאי למה דתנא דבי ר' ישמעאל להורות דאין הבערת בת כהן דוחה את השבת ולאפוקי מכח הקל וחומר מעבודה דרציחה דוחה אותה וכדאמרינן כן בסוגיא דיבמות דף וא"ו סוף ע"ב.

וממילא שפיר כתבו התוספות ביבמות התם בד"ה טעמא דכתב רחמנא וכו' בשם הר"י ז"ל (שהבאתי לעיל מזה) דגם תנא דבי ר' ישמעאל יכול לסבור כר' שמעון דמקלקל בהבערה דהוא חייב. וכיון דהוא סובר כר' שמעון לענין מקלקל בהבערה דחייב ממילא נמי דהוא סובר כר' שמעון לענין מלאכה שאינה צריכה לגופה דהוא פטור עליה מדאורייתא לפי שיטתו של רש"י ז"ל שנכתוב בס"ד באות שלאחר זה תדרשנו משם. ואינו אסור אלא רק מדרבנן. ואיפו זאת שפיר ספוקי מספקא ליה לר' ישמעאל גבי מפיס מורסא וצידת נחש אם שרינן איסור דרבנן כזה במקום צערא כהאי או אם לא שרינן ליה. וכדבר האמור לעיל ספק זה. ולפיכך שפיר קתני הך משנה דמסכת עדיות דר' ישמעאל לא אמר בה לא איסור ולא היתר גבי הנך תרתי מילי של מפיס מורסא או צידת נחש וכאמור ודוק.

איברא כל זה ניחא לרב לשיטתו וכדבר האמור לעיל. אבל לא כן שמואל דאיהו גם כן לשיטתיה אזיל. דהא הוא סבירא ליה להלכה בשבת דף מ"ב הנ"ל ובזבחים דף צ"ב ע"א להכריע ולחלק יצא בין דבר שאינו מתכוין לבין מלאכה שאינה צריכה לגופה. והוא דעל דבר שאינו מתכוון באמת פטור כר' שמעון. ועל מלאכה שאינה צריכה לגופה דהוא חייב וכר' יהודה יע"ש בסוגיות הנ"ל. אם כן לדידיה אי אפשר לומר כמו שכתבו התוספות ביבמות בד"ה טעמא דכתב רחמנא וכו' בשם הר"י ז"ל שהבאתי לעיל. והוא דהך תנא דבי ר' ישמעאל בסוגיא דיבמות התם אזלי אפילו כדר' שמעון והיינו דנפקא ליה מדכתיב תיבות בכל מושבותיכם דמיירי הקרא בהבערה של מצוה דוקא וכאמור לעיל. דאם כן תקשה כקושיתינו שכתבנו לעיל ושנכתוב עוד ביותר ביאור לקמן באות שלאחר זה. והוא דאי לא הוי כתיב תיבות בכל מושבותיכם. הוה אמינא דהך קרא של לא תבערו אש וכו' לא אתיא אלא להורות לן הך דינא לחוד דעל מלאכה שאינה צריכה לגופה דחייבין עליה. ובדבר שאינו מתכוון דבאמת הוא פטור עליה מדאורייתא וכמו שהוא כן האמת אליבא דשמואל דקאמינן השתא אליביה דהוא מחלק בכך וכאמור לעיל מזה. וכיון דאליביה דשמואל הדין דין אמת כך לחלק בחילוק האמור שסברתו נוטה לכך הא ודאי דאליביה דידיה איכא למיטעי בכך.

אלא ודאי צריכין לומר דאליבא דשמואל באמת לא קאי הך תנא דבי ר' ישמעאל בסוגיא דיבמות כר' שמעון. אלא דתנא דבי ר' ישמעאל הוא סובר כר' יהודה דמקלקל בהבערה באמת פטור. ואם כן ממילא צריכין לומר דר' ישמעאל סובר דעל מלאכה שאינה צריכה לגופה באמת חייבין לפי שיטתו של רש"י ז"ל בשבת דף ק"ו ע"א דסובר שהם תלוים זה בזה יע"ש ברש"י בד"ה מתניתן ר' יהודה וכו' ובד"ה ברייתא ר' שמעון וכו' ושם בתוספות בסוף ד"ה מה לי לבשל פתילה וכו' ואביא שיטתו לקמן באות שלאחר זה. ומעתה הנה כי כן שוב אי אפשר לומר לדידיה כדאמר רב יהודה אמר רב בשבת דף ק"ז ע"ב הנ"ל דהא דקתני במשנה דהפסת מורסא להוציא ממנה ליחה וצידת נחש שלא ישיכנו דמותר היינו טעמא משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ואתיא כר' שמעון דפוטר במלאכה שא"צ לגופה רק מדרבנן הוא דאסור ומשום צערא שריוהו רבנן דאם כן תקשה קושיתינו האמורה לעיל מהך משנה דעדיות הנ"ל דמאי מספקא ליה לר' ישמעאל בהנך תרתי אם הם מותרים או אסורים ולא אמר בה לא איסור ולא היתר. דמי איכא ספיקא קמיה דר' ישמעאל דהא לדידיה לשיטתיה הא בודאי הוא אסור שהרי הוא סובר דמלאכה שאינה צריכה לגופה דחייבין עליה. וממילא הרי כאן נמצא וכאן היה איסור דאורייתא ובודאי במקום צערא כהאי לא שרינן איסור דאורייתא וכמו שכתבנו בס"ד לעיל. ולזה הוכיח מכאן שמואל דאין טעם ההיתר של הפסת מורסא וצידת נחש מטעם דהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה וכמו שאמר רב יהודה אמר רב. אלא טעם ההיתר הוא משום דהוא דבר שאינו מתכוון וכסברתו של רבינו ז"ל ומטעם דאסברה לה הרב המגיד ז"ל בשם ספר הבתים שהבאתי לעיל קרוב לריש אות הקודם. ולענין דבר שאינו מתכוון הא סבירא ליה לר' ישמעאל אליבא דשמואל לשיטתיה דהוא מותר מדאורייתא רק מדרבנן הוא אסור. ואיפו שפיר ספוקי מספקא ליה לר' ישמעאל אם שרינן איסור דרבנן כהאי במקום צערא כהאי או אם לא שרינן ליה וכמו שכתבנו בס"ד לעיל מילתא בטעמא פוק עיין ביה. ולפיכך אף הוא ר' ישמעאל לא אמר ביה לא איסור ולא היתר עד שבא החכם ר' יהושע בן מתיא ופירשן כנזכר במשנה דעדיות התם. ודוק.

ואחרי כי כן הנה רבינו ז"ל גם כן אהני ליה שיטתיה להאי סבא קדישא דהא הוא ז"ל פסק כשמואל דדבר שאינו מתכוון מדאורייתא מישרא שריא ואינו אסור אלא מדרבנן. ובמלאכה שאינה צריכה לגופה פסק דחייב עלה מדאורייתא וכמבואר באר היטב כל זה לעיל בפרק ראשון הלכה ה' והלכה וא"ו וזיי"ן ועיין בדברי המגיד משנה שם ובהשגות הראב"ד ז"ל שם מה שכתבתי בזה. ממילא גם אליבא דרבינו ז"ל הא שייך הך הוכחה שהוכיח במישור שמואל (האמור לעיל מזה בס"ד) דליתא להך מימרא דרב יהודה אמר רב דהתם דאמר דאינו מותר אלא אליבא דר' שמעון. דפטור במלאכה שא"צ לגופה. ולפיכך שפיר עביד רבינו ז"ל במה דפסק בהאי מילתא נמי כשמואל דמפיס מורסא להוציא ממנה ליחה וצידת נחש כדי שלא ישיכנו דהוא מותר לגמרי אפילו מדרבנן ומטעם שהוא דבר שאינו מתכוון ואינו כלל בכלל מלאכה שאינה צריכה לגופה וכסברתו של הרב המגיד ז"ל בשם ספר הבתים שהבאתי לעיל קרוב לריש אות הקודם. ודוק היטב.

ג) והדבר הזה אשר דברתי בס"ד באות הקודם דר' ישמעאל סבירא ליה כר' יהודה דעל מלאכה שאינה צריכה לגופה דחייבין עליה. חילא דילי בס"ד הוא. שהרי רש"י ז"ל כתב בשבת דף ק"ו ע"א בד"ה מתניתן ר' יהודה וכו' ובד"ה ברייתא ר' שמעון היא וכו' דהך פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון אם מקלקל בחבלה והבערה חייב או פטור הוא תלוי בהך פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה אם הוא חייב עליה או אם הוא פטור. דהא אין לך חובל ומבעיר שאינו מקלקל דאפילו מבעיר עצים לקדרתו. אפילו הכי הרי הוא מקלקל אצל העצים שהם נשרפים לאפר ומה שהוא מתקן אצל הקדרה זה הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה. ולר' שמעון הא במלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה והיאך מחייב ר' שמעון בחובל ומבעיר שמע מיניה צריכין לומר דר' שמעון סבירא ליה דמקלקל בחבלה ובהבערה דהוא חייב. אבל לא כן ר' יהודה דהוא סבירא ליה דעל מלאכה שאינה צריכה לגופה דהוא חייב ממילא חלפה הלכה לה הראיה האמורה לחייב במקלקל בחבלה ובהבערה. וכיון שאין לנו ראיה על כך מהיכי תיתי לן לומר והיאך תסלק אדעתן לומר שיהיה מקלקל בחבלה ובהבערה משונה משאר כל הל"ט מלאכות כולם שבכולם נאמר שיהיה מקלקל בהם פטור עליהן ובחובל ובמבעיר יהיה מקלקל בהן חייב. אלא מסתמא גם הם ככל יתר המלאכות של שבת ואינן חלוקים בדיניהם אלא כל אפיין שוויין משפט א' לכולם שהמקלקל בהן הוא פטור עליהן יע"ש ברש"י. ועיין בתוספות שם בסוף ד"ה מה לי לבשל פתילה וכו' שכתבו וז"ל הך פלוגתא דמקלקל בחבורה מפרש רש"י דנפקא לן וכו' ולפי זה צ"ל דר' אבהו כר' שמעון ור' יוחנן כר' יהודה. ואין נראה כדפרישית לעיל (ר"ל בד"ה חוץ חובל ומבעיר וכו') עכ"ל התוספות. והנה על דבר קושיתם מה שהקשו על פירש"י ז"ל דאם כן קאמר ר' יוחנן פוק תני לברא וכו' דאטו מאן דסובר כר' יהודה ישבש להברייתא ישוב לזה בס"ד תמצא לעיל פרק שמיני הלכה חי"ת בד"ה חייב מפני נחת רוחו וכו' אות רביעי יע"ש.

והתוספות שם בד"ה מה לי לבשל פתילה וכו' הנ"ל כתבו עוד וז"ל. ובפרק קמא דיבמות (דף וא"ו ע"ב) קאמר (ר"ל דהיינו תנא דבי ר' ישמעאל שם). דאיצטרך קרא למיסר הבערת בת כהן. משום דהיה ס"ד למישרי בקל וחומר מעבודה דדחיא שבת (ורצונם בזה ורציחה הא דוחה עבודה דכתיב מעם מזבחי תקחנו למות וכו' כן הוא בגמרא התם). היינו כר' יהודה דחשיב ליה תיקון. אבל לר' שמעון איצטרך בהבערה לחייב כל מקלקל בהבערה וכו' עכ"ל התוספות. הרי מבואר מזה דהתנא דבי רבי ישמעאל סבירא ליה כר' יהודה דמקלקל בחבלה והבערה דהוא פטור. וממילא דהוא סובר דמלאכה שאינה צריכה לגופה דחייב עליה וכדברי רש"י ז"ל האמורים לעיל דהם תלוים זה בזה. והרי תנא דבי ר' ישמעאל ור' ישמעאל חד גברא הוא וכמו שאכתוב בס"ד לקמן סוף אות זה בשם התוספות. וכן כתבו התוספות עוד ככל הדברים האלה וככל החזיון הזה שם ביבמות בדף הנ"ל בד"ה טעמא דכתב רחמנא לא תבערו וכו' וז"ל. וכל הסוגיא זו לא אתיא כר' שמעון דלר' שמעון איצטרך לא תבערו לאשמעינן דהמקלקל בהבערה דחייב וכו' עכ"ל התוספות.

אמנם מה שהתוספות ביבמות התם בד"ה הנ"ל רצו לדחות זה וכתבו וז"ל ועוד אומר ר"י דאי ללמוד על מקלקל בהבערה אתי הוי ליה לאשמעינן במקום שאין מצוה בהבערה. ואם תאמר והיכי דרשינן וכו' עכ"ל התוספות. אני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה אומר אני בס"ד דהר"י ז"ל לפי שיטתו מימר שפיר קאמר תשובתו האמורה דאתיא הך סוגיא אפילו כר' שמעון. דהא הר"י ז"ל הוא דסבירא ליה בשבת התם בד"ה חוץ מחובל ומבעיר וכו' הנ"ל (דידוע דסתם תוספות הוא או ר"י ז"ל או ר"ת ז"ל והנה רבינו תם ז"ל נזכר שם אחר כך בדבור הנ"ל שמע מיניה דהתירוץ והפירוש הראשון הוא הר"י ז"ל. ובד"ה מה לי לבשל פתילה וכו' הנ"ל נזכר הר"י ז"ל בפירוש בתחלת הדבור וכל שלאחריו הכל הוא סיום דברי הר"י ז"ל). דהך פלוגתא דהמקלקל בחבלה ובהבערה אינו תלוי בפלוגתא דמלאכה שאינה צריכה לגופה דאיפלגי בה ר' יהודה ור' שמעון אם חייבים עליה או לא. אלא שכך היתה הקבלה בידם דר' שמעון סובר דהמקלקל בחבלה ובהבערה חייב ור' יהודה סובר דהוא פטור המקלקל אף בשתי אלה ויע"ש בתוספות בסוף ד"ה מה לי לבשל פתילה וכו' והנה לדידיה לשיטתיה שפיר קאמר הר"י ז"ל דבריו הנ"ל דר' ישמעאל מפיק ליה לדרשא דיליה ממה דכתיב גבי הבערה של מצוה ולא כתיב כן גבי הבערה של רשות שמע מיניה דאף לענין שלא תדחה הבערת בת כהן שבת הוא דקאי הקרא של לא תבערו אש וכו' לא להך דרשא לחוד דדריש מיניה ר' שמעון דהמקלקל בהבערה דהוא חייב וכאמור לעיל.

אבל לא כן לפי פירש"י ז"ל האמור לעיל דסובר דהך פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון לענין מקלקל בחבלה ובהבערה תליא באידך פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון לענין אם מלאכה שאינה צריכה לגופה אם חייבים עליה או אם פטורים עליה וכנ"ל וממילא ליתא לתירוצו ותשובתו של הר"י ז"ל בתוספות ביבמות הנ"ל. דהא אי לא הוי כתיב גבי הבערה של מצוה דהיינו דלא היה כתיב תיבות בכל מושבותיכם אלא היה כתיב רק לא תבערו אש לחוד ותו לא. הוה אמינא דלעולם מקלקל בהבערה פטור. והא דאסרה התורה הבערה היינו הבערת עצים לצורך קדרה הואיל והוא מתקן אצל הקדרה. ואעפ"י שהך הבערה היא מלאכה שאינה צריכה לגופה וכדברי רש"י ז"ל בד"ה וברייתא ר' שמעון היא וכו' וכאמור לעיל. אבל הייתי טועה לומר דהקרא הזה הוא דגלי לן דגבי הבערה הוא דחייב על מלאכה שאינה צריכה לגופה גם כן אף דבכל שאר הל"ט מלאכות שבתורה הוא פטור על מלאכה שאינה צריכה לגופה אבל מקלקל גמור בהבערה כגון שריפת בת כהן (דהא אנן אליבא דר' שמעון קאמינן והרי ר' שמעון וסייעתו לא סבירא להו הך סברא דר' יהודה מה לי לבשל פתילה מה לי לבשל סמנים) באמת הוא פטור ומותר מדאורייתא. ואשמעינן דהוא חייב משום דמקלקל גרע ממלאכה שאינה צריכה לגופה דאף דעל מלאכה שאינה צריכה לגופה גבי הבערה הוא חייב אבל על מקלקל בהבערה הוא פטור. לפיכך כתב רחמנא תיבות בכל מושבתיכם להורות דמיירי הקרא גבי הבערת בת כהן שהוא מקלקל גמור אליבא דר' שמעון וסייעתו ואפילו הכי אסרו רחמנא שמע מיניה דהמקלקל בהבערה חייב ודוק.

ומדוקדק בזה לענ"ד בס"ד לשון התוספות ביבמות שהבאתי לעיל והוא שבתחלה כתבו בהחלט דכל הך סוגיא דתנא דבי ר' ישמעאל התם לא אתיא אליבא דר' שמעון אלא דאתיא אליבא דר' יהודה. ואחר כך מיד תוך כדי דיבור כתבו וז"ל. ועוד אומר ר"י דאי ללמוד על מקלקל בהבערה אתי הוה ליה לאשמעינן במקום שאין מצוה בהבערה וכו' וכנ"ל. דלא היה להם לכתוב בלשון ועוד אומר ר"י וכו' אלא דהיה להם לכתוב ור"י דחה זה ואמר דאי ללמוד על מקלקל בהבערה אתי וכו' או היה להם לכתוב ור"י אומר דאי ללמוד על מקלקל בהבערה אתי וכו' דלשון של ועוד אומר ר"י משמע שהוא רוצה בקיומו של התירוץ הראשון מה שאינו כן לפי תירוצו של הר"י ז"ל. גם צריך ביאור מה עלתה על דעתם של התוספות ראשון תחילה ליכנס בפרצה דחוקה קצת דהך סוגיא דהתם אזלי שלא אליבא דר' שמעון ולמה לא אמרו מיד כתירוצו של הר"י ז"ל שהוא נראה לכאורה הנה נכון ואין עליו תשובה. וזהו הדרך הישר והמרווח שתהיה הסוגיא אזלי אליבא דכולי עלמא.

אבל לפי האמור בס"ד לעיל הדברים מדוקדקים בתכלית הדיוק הדק היטב. דראשון תחלה אמר הר"י ז"ל מה שאמר והוא דהך סוגיא דיבמות התם לא אתיא כר' שמעון אלא רק כר' יהודה אתיא. וזה אמר לפי שיטתו של רש"י ז"ל. והנה לפי שיטתו של רש"י ז"ל מימר שפיר קאמר דאי אפשר לומר דהך סוגיא דהתם קאי אליבא דר' שמעון דהא לר' שמעון איצטרך קרא של לא תבערו אש וכו' וגם תיבות בכל מושבתיכם הכל איצטרך כדי להורות לן הדין של מקלקל בהבערה דהוא חייב. וממילא ליתא לרש"י ז"ל תירוצו של הר"י ז"ל וכאמור לעיל. ואחר כך כתבו התוספות וז"ל ועוד אומר ר"י וכו' דהיינו מה שהר"י ז"ל היה אומר לפי שיטת עצמו דהיינו במה שהוא סובר לעצמו דהך פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון לענין מקלקל בחבלה ובהבערה אינו תלוי באידך פלוגתא של מלאכה שאינה צריכה לגופה דלפי שיטה זו שפיר אפשר לומר כתירוצו של הר"י ז"ל דהך סוגיא דהתם אזלי אפילו אליבא דר' שמעון דהוכחתו היא מדאייתר תיבת בכל מושבותיכם וכאמור לעיל בס"ד. ודוק.

ומתוך דבר הלכה האמור לעיל בס"ד הנה מדוקדק בזה גם כן לענ"ד בדברי התוס' הנ"ל. והוא דהתוספות ביבמות שם כתבו לתירוצו של הר"י ז"ל דשפיר אתיא הך סוגיא דיבמות התם אפילו כר' שמעון. דאי ללמוד על מקלקל בהבערה דחייב קא אתיא הקרא הוה ליה למיכתב הך קרא של לא תבערו שלא במקום מצוה וכאמור לעיל. ואילו במסכת שבת התם החליטו התוספות דהך סוגיא דיבמות הנ"ל לא אתיא כר' שמעון ולא הביאו כלל להך ועוד אומר ר"י וכו' שכתבו התוספות וצריך טעם למה ומה ראו על ככה. אבל לפי מה שכתבתי בס"ד לעיל הנה נכון הדבר וניחא אף גם זאת. דשם בתוספות דשבת כתבו זה דהך סוגיא דיבמות אתיא דלא כר' שמעון טרם וקודם שחלקו בפירוש ולהדיא על רש"י ז"ל. לפיכך החליטו אז לפי שיטתו של רש"י ז"ל דהך סוגיא דיבמות אזלי דלא כר' שמעון וק"ל.

ומקום אתי עמי בס"ד מתוך האמור לתת גם כן המשך והתקשרות לדברי התוספות דשבת התם בד"ה מה לי לבשל פתילה וכו' הנ"ל והוא במה שראשון תחלה כתבו דהך סוגיא דיבמות הנ"ל לא אזלי אליבא דר' שמעון ואחר כך כתבו וז"ל הך פלוגתא דמקלקל בהבערה מפרש רש"י דנפקא לן מפלוגתא דמלאכה שאינה צריכה לגופה וכו' יע"ש בתוספות. והיינו שרצו להקדים תחלה חיזוק וראיה לדבריהם ולדעתם שכתבו אחר כך במה דלא סבירא להו כפירש"י ז"ל דהך פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון לענין מקלקל בחבלה ובהבערה תליא באידך פלוגתא דידהו במלאכה שאינה צריכה לגופה. דלפי שיטתו של רש"י ז"ל צריכין לדחוק בהא מילתא דהך סוגיא דיבמות ותנא דבי ר' ישמעאל התם לא אזלי אליבא דר' שמעון. מה שאכ"ן לפי פירושו של הר"י ז"ל שכתבו שם אחר כך דהך פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון לענין מקלקל בחבלה ובהבערה קבלה היתה בידם שוב אין אנו צריכים להדוחק הזה. כי שפיר אפשר לומר דהך סוגיא דיבמות אליבא דתנא דבי ר' ישמעאל אזלי אפילו אליבא דר' שמעון ואתיא ככולי עלמא דהא איכא למימר כתירוצו של הר"י ז"ל ביבמות הנ"ל דמתיבות בכל מושבותיכם נפקא וכנ"ל. ודוק.

ודע דמתנא דבי ר' ישמעאל איכא למרמי על ר' ישמעאל דתרווייהו הם חד גברא. וכמ"ש כן התוס' בפסחים דף ה' ע"א בד"ה דברי ר' ישמעאל והתוספות ביבמות דף וא"ו ע"ב בד"ה או אינו אלא וכו' שהם בעצמם ובכבודם רמו אהדדי הך תנא דבי ר' ישמעאל התם עם אידך ר' ישמעאל במה שאמר אני קריתי והטיתי וכו' יע"ש בתוספות. הרי שלך לפניך דהכל אחד הוא תנא דבי ר' ישמעאל ור' ישמעאל ועיין לעיל פרק שמיני הלכה חי"ת בד"ה חייב מפני נחת רוחו וכו' אות חמישי מה שכתבתי בס"ד עוד בהך דברי התוספות דיבמות בד"ה טעמא דכתב רחמנא וכו' הנ"ל שים עיניך עליו ועיין עוד בדיבור שלאחר זה מה שאכתוב עוד בס"ד בהך דמפיס מורסא). ודוק היטב.

כדרך שהרופאין עושין וכו' להרחיב פי המכה הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרפואה וכו'. עכ"ל. וכתב עליו מרן ז"ל בכסף משנה וז"ל כתב הרמ"ך המפיס שחין וכו' תימה מאי מכה בפטיש שייך בזה והלא אין זה גמר מלאכה והוה ליה לפרש משום בונה כדפירש"י. עכ"ל הכ"מ בשם הרמ"ך ז"ל. ומרן ז"ל לא השיב בזה שום דבר להיות מלאך מליץ בעד רבינו ז"ל כדרכו דרך הקדש ברוב המקומות מחיבורו הארוך בית יוסף.

ונפלאת היא בעיני ואני תמה על הרמ"ך ז"ל מה היה לו כי זעק אל המלך רבינו ז"ל במה שנסתייע בזה מדברי רש"י ז"ל. וגם בעיני יפלא על מרן ז"ל דמישתק שתיק ליה להרמ"ך ז"ל ומה זו שתיקה. כי אם אמת נכון הדבר שרש"י ז"ל בכתובות דף ו' סוף ע"ב בד"ה חייב שהוא מתקן וכו' כתב הטעם שהוא חייב משום בונה יע"ש ברש"י. אבל בשבת דף ק"ז ע"א בד"ה חייב משום בונה וכו' כתב שני הטעמים. וז"ל חייב משום בונה פתח. או משום מתקן כלי מה לי לתקן מכה מה לי לתקן כלי עכ"ל רש"י ז"ל. הרי שלך לפניך דמאור עינינו רש"י ז"ל גופא עלה ונסתפק ספוקי מספקא ליה. משום מה הוא מתחייב כשמתכוון לעשות לה פה להמורסא. אם הוא חייב משום בונה פתח. או אם הוא חייב משום מכה בפטיש דהיינו שבזה הוא מתקן המכה כמו שהוא מתקן את הכלי.

ולקושיתו של הרמ"ך ז"ל מה שהקשה מאי מכה בפטיש שייך בהפסת מורסא לעשות לה פה וכדבר שנאמר לעיל מזה. ואנכי לא ידעתי מה זו השגה וקושיא דקשיא ליה. הלא כבר בא החכם הגדול מאיר עינינו רש"י ז"ל ותירצה שכתב דמה לי לתקן מכה מה לי לתקן כלי וכאמור לעיל מזה. והיינו דכל דבר שהוא גמר ותיקון הכלי או תיקון הדבר ההוא הנה לזה יקרא לו בשם מכה בפטיש עיין בשבת בגמרא דף ע"ה ע"ב ושם דף ק"ב ע"ב ברש"י בד"ה מכה בפטיש גמר וכו' וכמו שאביא ג"כ בס"ד בסמוך בשם הירושלמי דפרק כלל גדול. וכמו כן רבינו ז"ל בלשונו לשון הזהב תיקנו וביארו שכתב וז"ל שזו היא מלאכת הרפואה וכו' וכנ"ל והיינו דכוון למה שכתבתי.

ואדרבא הנה התוספות בכתובות התם בד"ה אם לעשות לה פה וכו' נדחקו מאי פתח איכא הכא. דהא כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח להיות חייב עליו. וכדאמרינן בשבת דף קמ"ו סוף ע"א. והכא נהי דהוא עשוי להוציא דהיינו להוציא הליחה אבל מאי עשוי להכניס איכא הכא. ולפיכך הוצרכו התוספות לתרץ שם בדוחק שהוא עשוי להכניס שם האויר יע"ש בתוספות. גם בשבת דף צ"ד ע"א בד"ה ר' שמעון פוטר וכו' הוצרכו התוספות לידחק בהא דאם להוציא ליחה פטור דמה טעם דהוא פטור הואיל והוא אינו מיוחד לפתח תמיד כמו שהיו הפתחים מיוחדים תמיד במשכן כדי להוציא ולהכניס בהם יע"ש בתוספות. ועוד שם באותו הדבור בסופו מה שהקשו עוד על הך דינא דמפיס מורסא לפי שיטתו של רש"י ז"ל שם. ולפי דברי רבינו ז"ל הללו אין צורך לכל הדוחקים דלדידיה רווחא ליה שמעתתא. שהוא כתב וז"ל כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאין עושין שהן מתכוונין ברפואה להרחיב פי המכה וכו' וכדלעיל. שזה הוא תיקונו וגמר מלאכתו וחייב משום מכה בפטיש וכמו שכתב כן רבינו ז"ל לעיל הלכה הקודמת ועיין במגיד משנה שם בד"ה המכה בפטיש הכאה וכו' מה שכתב בשם רבינו חננאל ז"ל והנה זה דוקא אם עושה כן כדי לעשות לה פה שזה הוא גמר מלאכת הרפואה וגמר תיקונו אבל אם עושה כדי להוציא ממנה ליחה שאין זה גמר מלאכת הרופא והרפואה. וממילא אין כאן משום מלאכת מכה בפטיש שהרי לא עשה בזה שום תיקון ולא שום גמר מלאכה.

אבל כל דבר שהוא תיקון ואין לו סמיכות לאחד מן האבות מלאכות. הנה הוא נכלל תחת מלאכת מכה בפטיש וכדאמרינן בירושלמי דשבת פרק שביעי הלכה ב' וז"ל. ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש עבדון בההוא פירקא. (רצונו בזה שעסקו וחקרו ודרשו בהך פרק כלל גדול למען דעת כל מלאכה ומלאכה שהיא תולדה מאיזה אב מלאכה היא התולדה ההיא) תלת שנין ופליג וכו' אפקון מיניה וכו' תולדות על כל חדא וחדא מן דאשכח מיסמך סמכון (רצונו בזה מה דאשכחו ומצאו אותה התולדה שיכולים לסמוך אותה לאחד מן האבות של הל"ט מלאכות סמכוהו לאותו האב). הא דלא אשכחן מיסמך עבדין משום מכה בפטיש. (רצונו בזה למלאכת תולדה שלא מצאו לו אב מן כל הל"ט מלאכות האבות לסמוך עליו התולדה ההיא סמכו אותו התולדה להאב של מכה בפטיש וכו' עכ"ל הירוש' עם ביאורו מפירושו של בעל קרבן העדה. הרי לך הדבר מפורש ושום שכל דהוא הדין הפסת המורסא ומתכוון לעשות לה פה דלא מצינו ליה להסמך לאחד מן האבות מלאכות שהוא נכלל תחת מלאכת האב של מכה בפטיש. כי לסמכו למלאכת האב של בונה לא רצה רבינו ז"ל לומר. מכח מה דקשיא ליה קושיתם של התוספות דכתובות ודשבת האמורים לעיל ולזה אמר רבינו ז"ל שהאב שלו הוא מכה בפטיש והוא תולדת מכה בפטיש וכאמור לעיל. וק"ל.

כה

רמשים המזיקין כגון נחשים ועקרבים וכו' אף עפ"י שאינן ממיתין הואיל ונושכין מותר לצוד אותם בשבת. והוא שיתכוון להנצל מנשיכתן. כיצד וכו'. עכ"ל. ועיין במגיד משנה פה שהעיר מקורו ועיין במגיד משנה לעיל הלכה טו"ב מה שתמה לכאורה על רבינו ז"ל שדבריו נראין כסתרי אהדדי ועיין לעיל הלכה הנ"ל בד"ה המפיס שחין וכו' אות א' ב' וג' מה שכתבתי בס"ד בישובו.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.