אבן האזל/שבת/י

אבן האזל ‏ שבת י

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יז

המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאין עושין שהן מתכוונין ברפואה להרחיב פי המכה הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא ואם הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה הרי זה מותר.

עיין במ"מ שמיישב ד' הרמב"ם שפסק דלהוציא ליחה מותר אף שפסק דמלאכה שאצל"ג חייב ובגמ' דף ק"ז אמר רב מאן תנא דמפיס מורסא להוציא ליחה פטור ר"ש היא דאמר מלאכה שאצל"ג פטור, משום דהרמב"ם מפרש דמפיס מורסא חייב משום מכה בפטיש ולא כפירש"י דמפיס מורסא משום בונה הוא ולכן כשהוא להוציא ליחה אינה גמר מלאכה עיי"ש, ובאמת כבר הקשו כן הראשונים על שמואל גופיה דפסק כר"י במשאצל"ג ופסק במפיס מורסא דפטור ומותר עיין בשבת דף ג' בתוס' שכתבו בשם ר"ת דשמואל קאמר כן אליבא דר"ש וליה לא ס"ל, אכן מקודם נבאר עיקרא דהך מילתא שחידש הרמב"ם דמפיס מורסא הוי משום מכה בפטיש ולמה באמת אינו חייב משום בונה וכבר הקשה כן הרמ"ק הביאו הכ"מ וז"ל תימה מאי מכה בפטיש שייך בזה והלא אין זה גמר מלאכה והו"ל לפרש משום בונה כפירש"י עכ"ל, וז"ל רש"י בכתובות דף ו' ע"ב בד"ה חייב שהוא מתקן פתח וחייב משום בונה דאשכחן בנין בבע"ח דכתיב ויבן את הצלע.

והנה הרמב"ם פסק בפרק זה הל' י"ג וז"ל העושה אוהל קבוע הרי זה תולדת בונה וחייב וכן העושה כלי אדמה כגון תנור וכו' הר"ז תולדת בונה וחייב וכן המגבן את הגבינה הר"ז תולדת בונה וחייב, המכניס יד הקרדום בתוך העץ שלו הר"ז תולדת בונה, וכן התוקע עץ בעץ וכו' עד שנתאחד הר"ז תולדת בונה וחייב, עכ"ל, וכ' המ"מ על מה שכתב הרמב"ם דהעושה כלי אדמה חייב משום בונה דהוא מימרא דאביי דף ע"ד האי מאן דעביד חביתא חייב ז' חטאות ואחד מהם הוא בונה, והענין שאע"פ שאמרו אין בנין בכלים זהו בכלים שנתפרקו להחזירן כמו שנתבאר בפ' כ"ב אבל העושה כלי מתחלתו אין לך בנין גדול מזה ואין נקרא זה בנין בכלים שהרי אינו כלי אלא עושה כלי והשמועות מוכיחות כן ועיקר ע"כ ד' המ"מ.

והנה ד' המ"מ הם ד' התוס' בשבת בדף ע"ד דרש"י פי' על האי מאן דעביד חביתא דהוי ז' חטאות לבד מבונה אבל משום בונה לא מחייב דאין בנין וסתירה בכלים, וכ' ע"ז בתוס' דדוקא במחזיר מטה של טרסיים אמרינן דאין בנין בכלים אבל העושה כלי מחדש חייב משום בונה דהא אמרינן עייל שופתא בקופינא דמרא חייב משום בונה, אך אח"כ הקשו ממנפח בכלי זכוכית דחייב משום מכה בפטיש, ואמאי לא חייב משום בונה דהא הוי כלי מחדש ונשארו בקושיא, ולפי דברי הרהמ"מ דהרמב"ם נמי ס"ל כשיטת התוס' דלא אמרינן אין בנין בכלים אלא במחזיר אבל לא בעושה מחדש א"כ ישאר הקושיא ממנפח בכלי זכוכית דכן פסק גם הרמב"ם בפ"י הל' ט"ז, אך בר מן דין קשה לפי דברי המ"מ למה להרמב"ם לשנות דוקא בעושה כלי אדמה כגון תנור וחבית בשלמא בגמ' חשיב ז' חטאות אבל הרמב"ם הא לא חשיב הכא כלל ריבוי חטאות, ואף דדרך הרמב"ם לכתוב באופן הנמצא בגמ', הוא דוקא שלא לשנות באופן אחר אבל הכא למה ליה להאריך ולכתוב העושה כלי אדמה כגון תנור וכו' ליתני העושה כלי חייב משום בונה, ועוד קשה לשון הרמב"ם בהל' זו בתחלתו שכ' העושה אוהל קבוע ה"ז תולדות בונה דלמה הוי תולדת בונה ולמה לא הוי בונה ממש והא בונה הוי בכ"ש, ומה הוי בונה ממש דנימא דהעושה אוהל קבוע הוי תולדת בונה.

אכן באמת כל הנ"ל מיושב באופן פשוט, דהנה בגמ' דף מ"ז גבי מחזיר מטה של טרסיים אמרינן דאם תקע חייב חטאת, והנה לשיטת התוס' דהחילוק הוא בדין בנין בכלים בין מחזיר לעושה מחדש א"כ צ"ע למה חייב אם תקע כיון דאין בנין בכלים גבי מחזיר, ומטעם זה פי' הר"ן בחידושיו דאם תקע חייב חטאת משום מכה בפטיש אבל משום בונה לא חייב דאין בנין בכלים, וכן פי' רש"י בפ' כל הכלים דף קכ"ב, אבל הרמב"ם בפ' כ"ב מהל' שבת הל' כ"ה כתב להדיא גבי מחזיר דלתות דגם בכלים של פרקים אם תקע חייב משום בונה אף דלא הוי אלא מחזיר, אכן בתוס' דף ק"ג כתבו דתוקע חייב משום בונה ומשמע דס"ל להתוס' דתוקע הוי כמו עושה כלי מחדש, אבל אינו מסתבר כ"כ, אכן נראה דהרמב"ם ביאר הענין באופן אחר דבטעמא דמגבן חייב משום בונה כתב הרמב"ם בפ"ז הל' ו' וז"ל ואם גבנו ועשהו גבינה חייב משום בונה שכל המקבץ חלק אל חלק ודבק הכל עד שיעשו גוף אחד ה"ז דומה לבנין עכ"ל, ומבואר דמלאכת בונה יש בו הגדר שהוא מקבץ חלק אל חלק דהיינו שהוא בונה בנין מאבנים או מעצים, ובזה מבואר בפשיטות לשון הרמב"ם שעמדנו שכתב דהעושה אהל קבוע ה"ז תולדת בונה והקשינו דלמה כתב שהוא תולדת בונה והלא הוא בונה ממש, אך לפי"ז ניחא שפיר דעיקר אב מלאכה דבונה הוא בונה בנין שע"כ יש בו שני הענינים א' שהוא עושה אוהל קבוע, ב' שהוא מקבץ חלק אל חלק, ונמצא דעושה אוהל קבוע באמת אינו אלא תולדה דהיינו שהוא דומה לאב במקצתו, דהיינו עשיית האוהל קבוע וכן המגבן את הגבינה הוא ג"כ תולדה דבונה היינו בתולדה השנית שהוא מקבץ חלק אל חלק כמש"כ הרמב"ם בפ"ז הנ"ל.

איברא דלפי"ז קשה דהא בהל' י"ב שם כתב הבונה כל שהוא חייב, המשוה פני הקרקע בבית כגון שהשפיל תל או מילא גומא או גיא הרי זה בונה וחייב, ואח"כ כתב בהל' י"ג העושה אוהל קבוע הר"ז תולדות בונה וחייב, משמע דבהל' י"ב שהתחיל בזה דין בונה אינו תולדה אלא אב וקשה דהא ליכא במשוה פני הקרקע מקבץ חלק אל חלק ולפימש"כ גם אב מלאכה דבונה הוא בבנין בית ממש שיש בזה שני החלקים עשיית אוהל ומקבץ חלק אל חלק, אכן הביאור הוא דמה שכתבנו דבאב דבונה צריך שני הגדרים זהו בעיקר גדר בנין דבהצטרף אלה השני חלקים נקרא בנין אבל בגדר חיוב מלאכה אינו צריך שהוא יעשה שני החלקים ואפי' עשה הוא חלק א' והחלק השני נעשה קודם ע"כ עשה בנין, וכמו אם יהיו תקועים עצים זה בזה בשיעור אוהל אלא שאינם מונחים על קרקע ובא וקבעם על הקרקע עד שנעשה אוהל חייב בזה מדין אב דבונה דהא עשה מלאכת בנין ולכן גם משוה פני הקרקע בבית הוי בונה ממש ולא תולדה ורק בעושה אוהל קבוע דאין בגדר המלאכה מקבץ חלק אל חלק כגון בפורס סדין וכדומה ואין בזה אלא משום עשיית אהל בזה כתב הרמב"ם שהוא תולדה.

ועכשיו מיושב שפיר גדר דין אין בנין בכלים, דהא דאמרינן אין בנין בכלים היינו בתולדה הראשונה דהוא עשיית האוהל זה אינו אלא דוקא ע"ג קרקע אבל בכלים לא הוי בנין ולא הוי מלאכת אוהל ובנין כלל, וא"כ אם לוקח חתיכת עץ ועושה ממנה כלי ע"י שחקק בה קב אין בו דין בונה דאין בזה גדר בנין משום עשיית אוהל אבל התולדה השניה שמקבץ חלק אל חלק עד שנעשה גוף אחד דשייכא נמי במגבן פשיטא דאין נ"מ בזה בין ע"ג קרקע בין בכלים דלא גרע ממגבן, ולכן שפיר פסק הרמב"ם שהתוקע עץ בעץ עד שנתאחד ה"ז תולדת בונה, וכן ניחא שפיר גם מה שפסק הרמב"ם דוקא בעושה כלי אדמה כגון תנור וחבית דשם הוי בונה אבל בעושה כלי עץ שחקק קב בבקעת ועשהו כלי אינו חייב דדוקא בכלי אדמה שמדבק הרגבים כמו שפי' רש"י על הא דחייב ז' חטאות, ואם עשה כלי עץ ג"כ מעצים נפרדים כבר כתב אח"כ שהתוקע עץ בעץ ה"ז תולדת בונה משום דגדר מלאכת בנין בזה שמקבץ חלקים נפרדים ועושה גוף אחד שייך גם בכלים אבל גדר בנין בזה שעושה אוהל לא שייך בכלים ובזה אמרי' אין בנין בכלים, אלא שנשאר לנו לבאר דא"כ מה שייך גבי מחזיר מטה של פרקים הא דאין בנין וסתירה בכלים כיון דשם עושה גוף אחד מאברים נפרדים, אלא דזה באמת נמי ניחא שפיר דלגבי הדין עשיית אוהל שבמלאכת בונה אין חילוק בין אם עשאו בחוזק או לא, דאם שטח האוהל אם רק נעשה לקבע לא לארעי חייב משום בונה, אבל התולדה השנית דמקבץ חלק אל חלק כתב הרמב"ם דדוקא עד שנעשה גוף אחד, וא"כ שפיר ניחא דגבי מחזיר מטה של פרקים אם תקע בחוזק הא אמרינן דחייב חטאת ופסק הרמב"ם דהוא משום בונה כמו שהבאנו, ורק ברפוי תלינן הא מילתא באין בנין בכלים, דאם היה בנין בכלים מתורת בנין ואוהל - לא מחמת הקיבוץ שאינו חייב אלא דוקא בעושה גוף אחד - אז לא היה שום נ"מ בין רפוי לתוקע בחוזק דעכ"פ כיון שהחזירה והיא עכשיו מטה באופן שאינה עראי הוי דינה כמו בונה בית שאין נ"מ בחוזק או רפוי דאיברא דלא נעשה גוף אחד עכ"פ לא גרע מעושה אוהל קבוע, אבל כיון דקיי"ל דאין בנין בכלים ולא שייכא בכלים תורת בנין ואוהל כלל לכן אין כאן בונה, אלא אם תקע בחוזק דאז חייב משום מחבר דחייב גם במגבן ותוקע עץ בעץ ושאר מילי כיון שנעשה גוף אחד, ומבואר דליכא עכשיו שום קושיא דמה שהביאו התוס' מעייל שופתא בקופינא דמרא שזהו מה שהביא הרמב"ם המכניס יד הקרדום בתוך העץ, שהוא בודאי משום מחבר דבר אל דבר ועושהו גוף א' ובזה אמרי' יש בנין בכלים כמו שכתבנו אבל מנפח בכלי זכוכית דלא הוי מחבר ולא מקבץ אלא שבהנפוח עושה הכלי אף שעושה כלי מחדש מ"מ לא חייב משום בונה כמו שבארנו דגם עשה כלי מחדש ליכא תורת בנין.

אלא דיש לעיין בהא דאיתא דף י"א ע"ב אלא מעתה הדיוט שחקק קב בבקעת ה"נ דלא מחייב ובפשוטו משמע דחייב משום בונה, אלא דבאמת לאחר העיון מסתבר יותר בל"ז דהגמ' מכוין לחיוב מכה בפטיש ולא לחיוב בונה, דלענין חיוב בונה אמרינן בגמ' בדף ק"ג דחק קפיזא בקבא, ופי' רש"י דאף שעתיד להוסיף יש שמקיימים כן וכן פי' הרב המאירי ופסק כן להלכה, ואף באמת כן מסתבר לגבי חיוב בונה דאף דדעתו להוסיף אבל עכ"פ עכשיו כבר עשה כלי, וכמו במבשל שחייב תיכף כשהגיע למאב"ד (ואף שיש קצת לחלק) וכיון דהכי הוא דחייב אף דדעתו להוסיף א"כ למה לא יתחייב הדיוט שחקק קב בבקעת, ועיין בחידושי הר"ן שפירושו הוא משום שאומן יעשה מהבקעת שלשה קבין, וא"כ לפי הנ"ל מאי רבותא ומה תלי הגמ' זה בהא דלעיל כיון דאפי' דעתו להוסיף עד שלשה קבין יתחייב בחקיקת קב אחד, איברא דלהרמב"ם דס"ל אין בנין בכלים, ע"כ גם הא דחק קפיזא בקבא לא הוי לענין בונה, ובאמת הרמב"ם מפרש פי' אחר כפי' רבינו האי גאון ור"ח דמיירי שעושה תיקון בכלי וחייב משום מכה בפטיש, אבל מסברא ג"כ נראה כן דלענין בונה אין נ"מ דעכ"פ בנה בנין, וע"כ דהגמ' דהדיוט שחקק קב בבקעת לא מיירי לענין חיוב בונה אלא לענין חיוב מכה בפטיש דלזה צריך גמר מלאכה ולכן אם לא היה גמר מלאכה לא היה חייב אבל מכיון דהוא הדיוט וכל חקיקתו הוא באופן זה והוא לא יעשה יותר ואצלו זהו גמר המלאכה חייב, עכ"פ אין מכאן סתירה לשיטת הרמב"ם כפי"מ שבארנו דבעושה כלי חדש נמי לא מחייב משום בונה מתורת מלאכת עשיית אוהל, איברא דלפי דברינו ישאר לנו תימה לפי דעת רש"י דהא רש"י ס"ל גבי האי מאן דעביד חביתא דאין דין בנין בכלים אף בעושה כלי מחדש, וא"כ לפי"ז ע"כ הא דחק קפיזא בקבא לענין מכה בפטיש הוי ומלבד דחסר הבנה למה יהיה גמר מלאכה ויחייב משום מכה בפטיש כיון דדעתו להוסיף גם אינו מבואר קושיית הגמ' בדף י"א אלא מעתה הדיוט שחקק קב בבקעת דלמה לא יתחייב וכמש"כ וצ"ע.

ולפי האמור נבין היטב מה דאמרי' בגמ' דף צ"ה דגודלת חייב משום בונה משום דכתיב ויבן את הצלע מלמד שקילעה וכו' דבאמת קשה להבין דעכ"פ הא אין לזה שום דמיון למלאכת בונה, אבל לפי הנ"ל מיושב דבגודלת הוא מקבץ חלקים ומחבר דבר אל דבר, אלא דלא הוי תקיעה בחוזק ולא הוי דמיון בונה אלא דמיון אריגה, ושמעינן מהך קרא דקרוי בנין, עכ"פ מיושב שפיר מה דהרמב"ם לא מפרש על מפיס מורסא דהוי משום בונה דאף דעושה פתח אבל כיון דדין עשיית אוהל ליכא כלל בתלוש אלא רק גדר מקבץ חלק אל חלק והכא לא הוי מקבץ אלא עשיית אוהל ובתלוש לא מחייב, ולא שייך כאן להזכיר אם אדם הוי כקרקע דלגבי חיובי מלאכות שבת דילפינן ממשכן בעינן בנין בקרקע ממש ופשוט, (ובאמת הרמב"ם לא פסק כלל הא דגודלת חייב משום בונה אלא דבזה לא היה מיושב דהתם לא הוי מלאכת בונה אבל במפיס מורסא הא הוי עשיית פתח, וגם כונת רש"י בכתובות כן דמדר"א נשמע לרבנן דשייך דין בנין בבע"ח).

ועכשיו אתי שפיר תירוץ המ"מ שיישב דברי הרמב"ם דמשום הכי פסק במפיס מורסא דלהוציא ממנה ליחה פטור ומותר שהקשו עליו דהא פסק דמשאצל"ג חייב, וכתב המ"מ דכיון דהרמב"ם מפרש דחיוב דמפיס מורסא הוא משום מכה בפטיש לכן לא שייך בזה מלאכה שאצל"ג דלא הוי מלאכה כלל כיון שאינו עושה זאת בשביל מלאכת הרופאים, ובאמת אף דדבריו מסתברים בכ"ז הם נפלאים, דעכ"פ במה יתיישב הגמ' דבגמ' דף ק"ז אמרינן להדיא דברייתא דמפיס מורסא אתיא כר"ש דאמר מלאכה שאצל"ג פטור, אכן לפי הנ"ל מיושב שפיר דהנה בדף ק"ב ע"ב פליגי רב ושמואל במסתת דרב סבר דחייב משום בונה ושמואל אמר מכה בפטיש, ומסתת הוא בתלוש וע"כ סבר דיש בנין בכלים וכיון שתיקן את האבן שהיא ראויה לבנין זה נמי מיקרי בנין, וברשב"א כתב בשם רבינו האי דמהא דרב סבר דעייל שופתא בקופינא דמרא חייב משום בונה מוכח דרב סבר יש בנין בכלים ולכן לית הלכתא כוותיה, אכן לפי דברי הרמב"ם מהא דעייל שופתא לא מוכח דהא הרמב"ם פסק בעייל שופתא כרב והוא פסק להדיא דאין בנין בכלים כמו שהארכנו אכן במסתת פסק הרמב"ם כשמואל דחייב משום מכה בפטיש ולא משום בונה, וע"כ הא דלא פסק בהא כרב באיסורי כדפסק באינך תרי פלוגתא כרב משום דבמסתת בודאי הוי משום דס"ל לרב יש בנין בכלים ולכן פסק הרמב"ם כשמואל דחייב משום מכה בפטיש וא"כ שפיר ניחא דרב לטעמיה דס"ל יש בנין בכלים מפרש שפיר הברייתא דמפיס מורסא משום בונה ולכן כשמתכוין להוציא ליחה הוי מלאכה שאצל"ג, ולכן קאמר רב דהך ברייתא אתיא אליבא דר"ש אכן לדידן דפסקינן דאין בנין בכלים א"כ ע"כ הך ברייתא משום מכה בפטיש וא"כ לא תליא כלל הך ברייתא בהא דמשאצל"ג, דלפי זה אם מתכוין להוציא ליחה לא הוי מלאכה וכמו שכתב הרהמ"מ.

ובזה גופא יתיישב קושיית הראשונים ובתוס' בשבת דף ג' משמואל אדשמואל דשמואל סבר כר"י במלאכה שאצל"ג ופסק במפיס מורסא דפטור ומותר וכמו שהבאתי, אך כפי הנ"ל אינו קושיא וזה גופא טעמא דהרמב"ם שלא דחה הך דמפיס מורסא, ופי' הך דמפיס מורסא משום מכה בפטיש וס"ל דרב מפרש משום בונה אבל משום מכה בפטיש לא הוי במתכוין להוציא ליחה מלאכה כלל וטעמיה דמפרש דלא כרב משום דמוכח משמואל גופיה דהוא נמי סבר משאצל"ג חייב, וע"כ דהוא פליג על רב בהא, וטעמא משום דרב מפרש משום בונה ואזיל לטעמיה דיש בנין בכלים ושמואל מפרש משום מכה בפטיש דאזיל לטעמיה דס"ל בההוא דמסתת דחייב משום מכה בפטיש ולא משום בונה דאין בנין בכלים, וכיון דקיי"ל בההוא דמסתת כשמואל וכנ"ל ע"כ כאן במפיס מורסא נמי אינו אלא משום מכה בפטיש וכנ"ל.

והנה הרמב"ם בפ"י הל' י"ד פסק שהעושה נקב בלול של תרנגולים חייב משום בונה, וכתב המ"מ שפסק כרב וכ' ע"ז הכ"מ ויש לתמוה שלקמן בסמוך כתב העושה נקב בין בעץ בין בבנין ה"ז תולדת מכה בפטיש ובר"פ כ"ג כתב העושה נקב שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל ה"ז חייב משום מכה בפטיש, ע"כ דבריו, וכתב הלח"מ דס"ל להרמב"ם דהא דפליגי רב ושמואל בעייל שופתא בקופינא דמרא דרב סבר משום בונה ושמואל סבר משום מכה בפטיש וכן בעושה נקב בלול של תרנגולים לאו דרב סבר דאינו חייב אלא משום בונה אלא דרב סבר דחייב אף משום בונה אבל אין ה"נ מודה דחייב משום מכה בפטיש נמי וה"נ אשכחן גבי משמר דרבה אמר משום בורר ור"ז אמר משום מרקד ופי' רש"י דרבה אף משום בורר ס"ל, אף דנשאר הלח"מ בפליאה על הרמב"ם דא"כ הו"ל למיתני דחייב שתים משום בונה ומשום מכה בפטיש עיי"ש בלח"מ, והנה באמת קשים הדברים דאי חייב שתים משום בונה ומשום מכה בפטיש א"כ איך קאמר רב משום בונה דמשמע משום בונה לחוד ואינו חייב אלא אחת, ולא דמי להא דמשמר דהתם אינו חייב אלא אחת אי משום בורר או משום מרקד כמ"ש הלח"מ בעצמו משום דהכל מלאכה אחת ובאמת בורר גופא אי לא היה חשיב אב היה חייב משום מרקד וכן להיפוך כדמוכח בפ' כלל גדול דף ע"ג ע"ב אבל הכא אי חייב שתים לא הול"ל משום בונה אלא דחייב שתים.

לכן נראה ליישב דברי הרמב"ם בהקדם שנבאר פירושא דמלאכת מכה בפטיש לדעת הרמב"ם, דכל הראשונים משמע דס"ל דעיקר מלאכת מכה בפטיש הוא מלאכת גמר מלאכה, ורק דמיקרי מכה בפטיש משום דדרך האומן שמכה בפטיש בשעת גמר מלאכה, אכן באמת קשה הדבר מאד דנקט התנא דוקא השם דמכה בפטיש דאינו עיקר המלאכה ואם הכה בפטיש לפני גמר המלאכה פטור כדפי' רש"י להדיא במתני', אכן הרמב"ם נראה שהוא מפרש באופן אחר דזה לשון הרמב"ם בפ"י הל' ט"ז המכה בפטיש הכאה אחת חייב וכל העושה דבר שהוא גמר מלאכה ה"ז תולדה מכה בפטיש וחייב, כיצד המנפח בכלי זכוכית והצר בכלי צורה וכו' עיי"ש הרי מבואר שלא הוצרך כלל בחיוב דמכה בפטיש שיהיה בשעת גמר מלאכה שהרי חלק אותם לשנים וכ' המכה בפטיש הכאה א' חייב וכל העושה דבר שהוא גמר מלאכה ה"ז תולדת מכה בפטיש וחייב, אלמא שהם שני דברים ואינם שייכים זה לזה ועוד שהרי הרמב"ם שינה מלשון הגמ', דבגמ' אמרינן בדף ע"ה רבה ור"ז דאמרי תרווייהו כל מידי דאית בה גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש ואפשר לפרש דהיינו דעיקרא דחיובא דמלאכת מכה בפטיש הוא גמר מלאכה אבל הרמב"ם הרי כתב וכל העושה דבר שהוא גמר מלאכה הוא תולדת מכה בפטיש, א"כ גמר מלאכה הוא תולדה ולא פירושא דמלאכת מכה בפטיש, לכן נראה דהרמב"ם מפרש מתני' כפשטה, דמכה בפטיש בעצמו היא מלאכה, וטעמא דמילתא דאחרי כל המלאכות השונה התנא דהם מלאכות נפרדים שיש בכל א' חשיבות מלאכה חשב לנו עוד מלאכה א' והוא מכה בפטיש והיינו מלאכת אומן שהמכה בפטיש הוא דבר השייך לאומן וחייבין עליו בשבת וזה גופה הוי חשיבותו שנקרא מלאכה בשביל זה, ולכן סתם הרמב"ם הדברים וכתב המכה בפטיש הכאה א' חייב, דהיינו שאין חילוק כלל אם הכה ע"ג מסמר בכותל או על גבי כלי כיון שהכה בפטיש זהו חשיבותו ומיקריא מלאכה, ואמרינן עלה בגמ' דכל מידי דאית בה גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש, והיינו דמידי דאית בה גמר מלאכה דמי למלאכת אומן וחייב משום מלאכת אומן ולכן האי מאן דשקיל אקופי מקופי מגלימא חייב משום מכה בפטיש וכן כל דכוותיה דכיון דהוי גמר המלאכה דמי למלאכת אומן וחייב עלה משום מלאכת מכה בפטיש.

ולכן גבי המפיס מורסא כתב הרמב"ם שזו היא מלאכת הרופא ולא דייק כלל לכתוב שהוא גמר מלאכה, אלא דכיון שהוא מלאכת הרופא הוי מלאכת אומן וחייב משום מכה בפטיש ולכן מיושב עכשיו שפיר, דלא שייך כלל לחיוב במלאכה אחת שתים משום בונה ומשום מכה בפטיש דכי שייך לחייב מעשה מלאכה א' משום שני חיובים, אלא אם במעשה האחת עשה באמת שני מלאכות נפרדים, כמו למשל אם קצר ונטע כאחת או שלש ואפה כאחת או כל שכמותם שבמעשה א' יעשה שני מלאכות אבל מכה בפטיש הא אמרינן דאינה מלאכה שיש בה חידוש פעולה ומלאכה מצד עצמה אלא דחשיבות מלאכת האומן מחשיב לזה מלאכה, דמלבד כל המלאכות שיש בכל א' חשיבות מלאכה ישנה עוד חשיבות הכאת פטיש וכן כל מלאכת אומן ג"כ מחשיב את המלאכה ונקרא עליו שם מלאכה וא"כ אם עשה אחת מן המלאכות באופן שיש ע"ז גם שם מלאכת אומן עכ"פ הא לא עשה שני מלאכות כלל ובשביל תוספות חשיבות לא יתחייב, ולכן שפיר בעייל שופתא בקופינא דמרא או העושה נקב בלול של תרנגולים אי חייב משום בונה לא שייך לחייבו ג"כ משום מכה בפטיש, ובאמת בכל מילי דמלאכת שבת אי הוי גמר מלאכה והוא עושה הגמר מלאכה יש לחייבו ג"כ משום מכה בפטיש, אלא דהרמב"ם רצה בזה להשמיענו שהעושה נקב בכל דבר בין בעץ בין במתכת בין בבנין בין בכלים ה"ז תולדת מכה בפטיש ומשום דתנן במתני' דהקודח חייב והיינו משום מכה בפטיש ונ"מ גם בעושה נקב בבנין אם לא התרו בו משום בונה אלא משום מכה בפטיש.

וכן לקמן בפ' כ"ג דאיירי לענין עושה נקב בחבית שהוא כלי וליכא לחיובי משום בונה, כתב ג"כ שהעושה נקב כ"ש שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל כמו לול של תרנגולים ה"ז חייב משום מכה בפטיש לפיכך וכו' והיינו דשם רצה לבאר דבעושה נקב בכלים דשם לא שייך לחיובי משום בונה דאין בנין בכלים וכנ"ל ואפילו בעושה כלי מחדש כמו שביארנו, ולכן לא נשאר אלא חיוב מכה בפטיש, ולכן כתב העושה נקב וכו' כמו בלול של תרנגולים, היינו נקב כזה שהוא עשוי להכניס ולהוציא, דבלול של תרנגולים יש ג"כ החיוב דמכה בפטיש וכנ"ל אלא דשם לא נצרך לזה כיון דאיכא נמי חיובא דבונה דהוי בונה ממש וכנ"ל.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.