אור שמח/נדרים/יג

אור שמח ‏ נדרים יג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ז

המפיר נדרי [בתו או] אשתו צריך להוציא בשפתיו.

הנה בירושלמי פרק מי שאחזו בהך דבודקין את מי שנשתתק נכתוב גט לאשתך והוא אומר הין לאימך והוא אומר לאו לאשתך והוא אומר הין לאחותך והוא אומר לאו אף בעדיות כן כו'. [פירוש שבודקין אותו בהרכנה לענין עדות ג' פעמים] אף בנדרים כן, פירוש שמפיר נדרי אשתו בנשתתק ואמרו לו אתה מפיר נדרי אשתך ואומר הין אתה מפיר נדרי אמך ואומר לאו דאע"ג דהפיר בלבו אינו מופר הכא בהרכנה מהני. אולם אפשר לפרש דברי הירושלמי דסבר דאדם מפיר ע"י שליח א"כ שואלים אותו נפיר נדרי אשתך והוא משיב הן. וז"ב בפירוש הירושלמי והמפרשים לא דקו בזה במחכ"ת ודוק:

ט

האומר לאשתו או לבתו כל הנדרים שתדורי כו'.

הנה במשנה לא נזכר רק האומר לאשתו וכן קראי דדריש בספרי או מאישה יקימנו או מנדריה עליה נדרים שהן עליה כו' הכל בבעל. ונראה כי הוא מושכל, דבפרק המגרש אמר לא מצאנו זה אוסר וזה מתיר ופריך והרי הפרה ומשני דכל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת ולפ"ז ע"כ בהפרת אב ג"כ על דעת אביה היא נודרת ולפ"ז הגם דזה חוק מחוקי התורה מכל מקום יש טעם מפני שנודרת ע"ד אביה ובעלה וכמוש"כ הר"ן ע"ג. ונתבונן דבהפרת בעל חזינא דרחמנא לא חילקה ונתנה כח ההפרה לבעל אף במקום דאינה נודרת על דעתו דודאי הפרת בעל לא גרעא מהפרת ארוס דלבעל זכייתו באשתו גדולה מזכיית הארוס ובכ"ז אמרינן דארוס מיפר בקודמין בנדרים שנדרה עד שלא נתארסה אע"פ שלא נדרה על דעתו חזינא דהתורה נתנה זכות לבעל אף במקום שאינה נודרת ע"ד להפר, וכל חוקי התורה כן כמו דלמדנו מפדיון בכור שתוך ל' הוי נפל ובכ"ז גם בכלו לו חדשיו אינו נפדה רק אחר ל' יום וכיו"ב. אולם באב לא מצאנו שבמקום שאינה נודרת ע"ד שיכול להפר א"כ גבי אב ליכא קו"ח דר' אליעזר דמה נדרים שבאו לכלל איסור מפיר כש"כ מה דלא באו לכלל איסור, דיתכן לומר דבהפרת אב בנדרים שכבר חלו מפיר משום שנדרה על דעתו של אב אבל בנדרים שלא חלו דכי מפיר והיא נודרת הרי אע"ג דגילה דעתו דאינו רוצה ומקפיד בכ"ז היא לא חששה לזה ונודרת א"כ אינה נודרת על דעתו ולכן לא מועיל ההפרה, אבל בבעל דחזינא דארוס מפיר בקודמין אעפ"י שלא נדרה על דעתו א"כ איכא קו"ח ולכן צריכי קראי גבי בעל אישה יקימנו כו' ודו"ק. אמנם הא דלא מקשה בהמגרש מהפרת אב משום דגבי אב כיון דהיא קנויה לאב הזכות למכור בקטנותה ומעשי ידיה וכל שבח נעוריה לאביה ויש לו בה קנין ממון לכן יכול להפר את נדרה וקצת דומה לעבד דכופהו, לכן נתנה לו תורה זכות להפר אבל בבעל דאין לו בה שום זכות ממון מה"ת פריך שפיר דזה אוסר וזה מתיר ודומה להך דמותרת בגט משני מה שנשתייר מקדושי ראשון דפריך זה אוסר וזה מתיר ודוק:

וכן האב בעצמו לא בשלוחו.

נ"ב בספרי מפורש דהך דר' יאשיה ור' יונתן גם באב דכתיב אביה הניא תרי פעמים למעט שלוחו יעו"ש:

יב

אינו יכול להפר ושניהם נזירים כו'.

מסתפקנא טובא היכי דנשאל אח"ז על נזירות שלו האם יכול להפר את נזירותה אח"ז כמו היכי דנשאל על הקמתו או דכאן לא שאל רק על נזירותו אבל במה דגילה דעתו דניחא ליה בנזירותה ע"ז לא שאל ואף דעל דיבורו ואני שאל מכל מקום נשאר כמו הקמה בלב לבד שג"כ מוקם, ומה שיבואר לקמן דהיכי דחשב לקיים בשפתיו זה לא הוי היקם, כאן מה דחשב להוציא בשפתיו לא על ההקמה רק למיתפס נזירותו אבל מתוך זה חזינא דניחא ליה בנזירותה והוי הקמה בלב וסגי ואף כי נשאל על נזירותו מכל מקום אינו יכול להפר לה, או דנאמר דמוכח דקיים לה כדי שיהי' במה למיתפס נזירותו אבל כיון דשאיל הוא תו לא ניחא ליה בנזירותה, ומסתברא כפן הא', ואם כה מדוקדק לשון הגמ' דבשנויא מסיק אי מיתשל אהקמתיה מצי מיפר כו' דלפי מה דס"ד בטעמו משום דבעל מיעקר עקר וכי מיפר מבטל נדרו ג"כ ולא מצי למיחל דברו לפ"ז אם מיתשל על נזירותו ובטל למפרע מה שאמר ואני אף שעל מה שנזרה אשתו לא איכפת ליה אם תקיים את נזירותה בכ"ז כיון דעקר נדרו מצי מיפר, אבל כיון דטעמו דמשום דאמר ואני כמו שקיים לה דמי רק כי מתשל על מה שהקים לה שמתחרט ע"ז אז מצי להפר אח"ז אבל אי לא היינו שנשאל על קבלת נזירותו לבד אז נשאר כמו שהקים לה בלבו ולא מצי מיפר לה אח"כ ודוק:

כ

המקיים נדרי בתו או אשתו כו' ומתיר לו הקמתו וחוזר ומיפר לה בו ביום.

הנה הפוסקים נחלקו אם יכול להשאל אחר יום השמיעה אם שעות שלא היה יכול להפר עולין ליום השמיעה. ומקורו טהור מדברי הרא"ש בפירושו לנדרים שכתב (בדף ע"א) על הא דבעי נדרה ושמע בעלה וגרשה ואהדרה ביומא דפליגי בזה הבבלי והירושלמי עיי"ש באורך. ואין לומר דלרבינו נדחה זה דהך גמרא בשמע אב ג"כ מיירי ותו מוכרח לומר דאהדרה ביומא דאל"ה לא מצי להפר כיון דאין שמיעת האב עם הבעל כאחד, ז"א דאכתי מה נעשה בגמרא, דאמר ת"ש נדרה והיא ארוסה ונתגרשה ונתארסה בו ביום כו' הב"ע בשלא שמע א"ה מאי אריא בו ביום כו' הרי מפורש דבשמע ארוס אף שלא שמע אב לא מיפר רק ביום שמיעתו של הקודם ובעי שתתארס בו ביום באותו יום ששמע ראשון, ומוכרח דעולה לה שעות שלא הוי מצי להפר. וצע"ק שהרא"ש בפסקיו כתב ואינו צריך שיפר ביום ששמע הבעל דכיון שמת הבעל ביום שמיעתו ירש האב זכותו ומיפר ביום שמיעתו. ולכאורה היה נראה לומר דשאני גבי אב דמקודם לא היה ברשותו ועכשיו ברשותו רשות חדש שפיר מצי מיפר ביום שמיעתו, אבל כי איכא ארוס אחרון חזינא ליה ככרעא דראשון וליכא אינתוקי רשות כלל כמוש"כ הר"ן (דף ע"א) ד"ה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה בטעמא דהיכי דהפר האב בחיי הבעל לא מצי להפר אחר מיתת הבעל וכי איכא ארוס אחרון מפירין אע"ג דמקלש קליש יעו"ש. אבל להרא"ש לטעמו ליכא לפרש הכי דסבר התם דב"ה אהא נמי פליגי כיון דמקלש קליש ובצירוף ארוס אחרון ג"כ לא מצי להפר ולא סבר דאחרון ככרעא דראשון וא"כ אמאי בעי שתתארס בו ביום והאב מצי מיפר אחר כמה ימים ששמע הארוס שמת. ונראה דהרא"ש סובר דבהפר אב אף שהוא קיים ג"כ נתבטלה הפרתו אם מת הבעל עיי"ש ולכן הקשה דמדוע בהפר האב ושמע הבעל ומת לא מצי האב להפר והפר אב ומת בעל מצי האב להפר, ותירץ דאע"ג דמקלש קליש חלק דיליה יכול להפר וכיון שמיפר שלו מיפר גם של בעל וא"כ ניחא שפיר דבאב שמיפר חלקו מפיר גם של בעל דלדידיה יום שמיעה הוי והוא זכי מצד עצמו שהרי גם חלקו מיפר אבל ארוס אחרון שאינו מיפר רק חלק ראשון בעי שיהא ביום שמיעת ארוס ראשון ודוק:

ובזה תמוהין דברי הפרישה שכתב לדעת הטור דאם שמע ארוס ראשון ולא שמע אב ומת הארוס ונתארסה לאחרים אפילו אחר כמה ימים מפירים האב והארוס ביחד. וצע"ג דזה מתנגד לדברי הגמרא שהבאתי דאם גרושין כשתיקה דמי כיון ששמע ארוס ראשון [אף שלא שמע האב] בעי שתתארס באותו יום אז מפירין נדריו. גם השו"ע סימן רל"ד סעיף י"ז שמחלק דרק אם שמע האב בעי בו ביום אבל שמע ארוס כתב בין קודם שמיעה בין לאחר שמיעה אם מת ולא שמע האב ונתארסה לאחרים ושמע אח"כ אפילו לאחר כמה ימים האב והארוס אחרון מפירין נדריה, זה מתנגד לדברי הגמ' הנ"ל וצ"ע כעת:

אולם דע דלשיטת הרמב"ן בהא דהפר האב ולא שמע הארוס ומת הארוס דאין האב יכול להפר לב"ה דוקא שמת אחר יום שמיעה אבל אם מת ביום שמיעה חוזר ומפיר הכל ביחד, א"כ יש לומר דאין ה"נ דאפילו כי איכא ארוס אחרון מ"מ לא חשבינן הנך שעות דלא הוי מצי להפר אותם ליום שמעו, והא דאמר ואהדרה ביומא היינו בשהפיר אב וביום שמיעת אב מיירי אך סוגיא דלקמן דחיקא טובא. ובאמת שיטת רבינו נראה לפרש דאזיל לטעמו בהפר בעל דאם שמע אב נתרוקן רשות לאב ומצי האב להפר לחודיה אף בלא נתארסה לאחר ובלא שמע אב לא נתרוקנה רשות לאב בלא נתארסה לאחר, דאזיל לטעמיה דכל אחד אינו מיפר רק ביום שמעו של חבירו אלמא דתלי זה בזה, ה"נ כי שמע אב הרי הפרת בעל אלימא טובא ומיפר אב חלקו לעצמו אבל כי לא שמע אב הרי הפרת בעל קלישא ולא מצי לזכות בחלקו הקלוש ודוק:

כב

אמר לה קיים ומופר לך בבת אחת ה"ז קיים.

לכאורה לפי מה דנפשט בגמרא דכל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו מצינן לומר איפכא דהוא מופר משום דהפרה חיילא בתר ההקמה כי נשאל על ההקמה והקמה לא חלה בתר ההפרה כי נשאל על ההפרה דאין נשאלין על ההפרה, והוי כמו דאמר דמעשר בהמה הואיל וחלה בטעות כי לא קרא לעשירי עשירי לכן חל קדושה כי קרא לשניהן עשירי יעו"ש, ה"נ ע"י שאלה דהוי כמו טעות חלה הפרה בתר הקמה א"כ צ"ל שפיר מופר ורבינו פסק איפכא. ונראה בטעמו ז"ל דאיהו סובר דכיון שאם לא חלו שניהם מטעם דכל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו הוי כמו דלא אמר כלום ונמצא דנשאר המחשבה ועליה אנו דנין וקיי"ל דהקים בלבו מוקם הפר בלבו אינו מופר וא"כ בהמחשבה כי מתנגדין אז חלה ההקמה והוי מוקם כן נראה. אמנם לזה מצאנו פירכא, דנראה דעד כאן לא אמרו הקים בלבו מוקם רק היכי שלא כוון להוציא ההקמה בפיו אבל כי קים בלבו באופן שגמר להוציא ההקמה בפיו בזה ודאי לא הוי הקמה במחשבתו בלבד וכדאשכחן לרב ששת דבעי לומר דגמר בלבו סגי בשבועה אמר דאם גמר בלבו להוציא בשפתיו ולא הוציא אינו שבועה יעו"ש, א"כ היכי דגמר להקים בפיו ודאי דלא חל ההיקם בלבו כיון שלא גמר בלבו שיהא מוקם במחשבתו לבד. ובזה הנני מפרש הגמרא סוף פרק נערה אם החרש יחריש לה אישה מיום אל יום בשותק ע"מ למיקט הכתוב מדבר אתה אומר כו' או אינו בשותק ע"מ לקיים כו' ועיין ר"ן, ולפ"ז א"ש דהמכוון דשותק ע"מ להוציא בשפתיו הקיום לכן כיון שלא גמר שבמחשבתו יהא מקויים אינו קיים:

ובזה הנני מתפלא על דברי רבותינו בתוספות פרק תמיד נשחט (דף ס"ג) והכא במאי עסקינן כגון שגמר בלבו כו' והוציא בפיו לערלים ובהא פליגי ר"מ סבר לא בעינן פיו ולבו שוין, מכאן מדקדק ר"י כו' דאינו פיגול עד שיוציא בשפתיו דאי במחשבה תליא כו' בשלא הספיק לומר למולים אמאי פסול לר"מ דהא גמר בלבו לתרווייהו. ותמיה לדעתי דילמא פיגול במחשבה כי גמר בלבו סגי אבל אם גמר בלבו להוציא בשפתיו הפיגול לא נתפגל הזבח במחשבתו לבד, ומכוון הגמרא כגון שגמר בלבו לתרווייהו בין למולים בין לערלים, פירוש שגמר בלבו להוציא בשפתיו דלמולים ולערלים אני שוחט הפסח ובהא סבר ר"מ דהוצאת פיו גומר אעפ"י שהוא בטעות ואין המחשבה גומרת כיון שלא נתכוין לזה שיוגמר במחשבתו [אע"ג דסתמו למולים קאי] וצע"ג:

ומצאנו בתוספתא דמעשר שני פ"ד הפריש תרומה ומע"ש ולא קרא להן שם כו' ר"מ אומר אם עתיד לקרות להן שם אין בהן קדושה עד שיקרא להן שם אם אין עתיד לקרוא להן שם כיון שהפרישן נתקדשו, הרי אע"ג דמעשה שלהן מוכיח על מחשבתו בכ"ז כיון שלא גמר בלבבו רק חשב להוציא בשפתיו לא מהני במחשבתו בלבד, כש"כ גבי פיגול וקיום דנאמר דאם חשב להוציא בשפתיו מה אז לא הוי מחשבתו כלום ועיין תוספתא תרומות פ"ג ודוק. וצע"ק דברי המחבר בחו"מ סימן רי"ב קנה קרקע אדעת שיעשנו הקדש ולא הוציא מפיו כלום י"א דכיון שגמר בלבו לתת לצדקה חייב ליתן והא כיון שלא גמר במחשבתו שיהא הקדש רק שיעשנו בשפתיו הקדש לא מהני המחשבה. אמנם ז"א דתמן מתורת נדר אתי עלה דנהי דהקדש לא חלה מכל מקום לקיים הנדר חייב כמו שהוציא בשפתיו אעשנו הקדש ופשוט. וכיון שכן תו נסתרו דברינו בישוב פסק רבינו כיון דאיהו לא גמר לקיים או להפר בלבו רק בהוצאת שפתיו א"כ לא מהני מחשבתו מידי ואמירתו לא מועיל משום כל שאינו בזא"ז. ויש לדחות דאיהו גמר שיהא מוקם במחשבה ומופר בלשון שאינו מועיל בשפתיים וממילא דיינין על המחשבה לחוד ודחוק. ועיין ריש פרק השולח דבאמר הרי הוא הקדש לא ליהוי הקדש דהלשון אינו כלום, ויהיה קדוש משום מחשבתו. וצ"ל דכיון שחשב להקדיש בשפתיו לא קדוש במחשבה לחודא ודוק היטב בכ"ז:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.