אורים/חושן משפט/סו

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אוריםTriangleArrow-Left.png חושן משפט TriangleArrow-Left.png סו

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


טור ומפרשיו

ארבעה טורים
··
בית יוסף
ב"ח
דרישה


שו"ע ומפרשיו

שולחן ערוך
··
נתיבות המשפט - ביאורים
נתיבות המשפט - חידושים
סמ"ע
קצות החושן
פתחי תשובה
ש"ך
אורים
תומים
באר הגולה
ביאור הגר"א
לבושי שרד


ערוך השולחן


לדף זה באתר "על התורה" לסימן זה באתר "תא שמע" לדף זה באתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


(א) אין נקנים וכו'. הואיל והם אין גופן ממון רק בהו שעבוד בעלמא לא מקני במסירה ואמירה קני לך איהו וכל שעבודא עד שיכתוב וכמ"ש הש"ע טיב הכתיבה ואי מכירת שטרות דאורייתא או דרבנן נחלקו הפוסקים והש"ך האריך להכריע דמכירתן מהתורה ועיין בתומים דנראה כמ"ש הרמב"ם והרא"ש דמכירתן דרבנן זולת בשטר שכתב בו לכל המוציאו זהו מכירתו דאורייתא וכתב הסמ"ע דנ"מ במוכר שטרות לגוי ועיין מש"ל בזה:

(ב) אלא בכומ"ס. כתב הש"ך בשם ריטב"א דאם אמר שט"ח זה לצדקה לעני' זכו בו עני' דאמירה לגבוה הוי כמסירה להדיוט והיינו כמסירה באופן המועיל והוא עם כתיבה ועיין תומים דהארכתי בזה דבי"ד סי' רנ"ח פסק הש"ע להיפוך דלא זכו עלי' בשטר בלי כומ"ס והעליתי לדינא כיון דבלא"ה קנין שטרות דרבנן לא מהני אמירתו לצדקה כי אם בעינן כומ"ס וע"ש:

(ג) מיהו יכול לתפוס וכו'. הגהה זו אין כאן מקומו רק שייך למטה במה דמחבר כתב דאפילו נייר לא קנה וע"ז הגיה הרמ"א דמ"מ יכול לתופסו. וכתב הש"ך דווקא שעדיין לא פרעו הלוה או פרעו ואין מקפיד לתובעו שיחזור לו שטרו אבל אם הלוה מבקש שטרו בזו כתב הרמ"א לקמן סעיף ט"ז ע"ש ועיין מ"ש שם:

(ד) מוציאין מהלוה וכו'. דמה בכך דאין כאן מכירה מכל מקום המוכר חייב ללוקח הדמים שקיבל א"כ מוציאין מהלוה מדר"נ ועיין לקמן סי' פ"ו:

(ה) צריך לקיים וכו'. פי' הסמ"ע לשלם כל שויו של החוב דאי הדמים שקיבל מה צריך לאחריות דידי' והש"ך פקפק דאולי בשביל כך כתב אחריות שלא יהיה רשות בידו לומר אתן לך עוד כומ"ס ולכן אין משלם כל דמי שויו רק במפרש להדיא שמתחייב לשלם כל הדמים. ועיין בתומים שכתבתי דלא מבעיא בקבלת אחריות סתם אפי' רק בדמים שקיבל הוי איסור רבית אלא אפי' מקבל אחריות בדרך תנאי אם אתן לך כומ"ס על השטר אין אני מתחייב באחריות אפילו שיהיה החוב יאוש אבל אם לא אתן לך אני צריך לשלם לך הכל דמכל מקום הוי איסור רבי' דזוזי ה"ל בהלואה לגביה. וכנראה מדברי הגה"ת הרא"ש בפ' א"נ. ולכן או דמיירי במתנה דלית ביה איסור רבי' ופשיטא דצריך לשלם לו כל דמי שויו שטר דלא שייך דמים שקיבל או במקח ובאמת אין משלם רק דמים שקיבל ומועיל אחריות דלא הוי זוזי בפקדון וכמש"ל ואף דשטר וקבלת אחריות הוי באיסור רבי' מכל מקום חיובו לא נתבטל וצ"ע:

(ו) י"א כו'. אבל יש בו משום מחוסר אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו סמ"ע ועיין תומים:

(ז) צריך למכתב כו'. הן בנייר בפ"ע או ע"ג שטר זה וצריך לכתוב אני פב"פ מוכר לך פב"פ שטר שיש לי על פב"פ מסך זה איהו וכל שעבודו סמ"ע בריש הסימן:

(ח) לא קנה. והמעות הוי עליו ש"ש ונאמן בשבועה לומר נאנסו ואם כן אף דקיבל המעות בשטר נאמן לומר פרעתי במגו דנאנסו מהרי"ו וד"מ וסמ"ע והש"ך השיג ע"ז ואין דבריו ברורים כמ"ש בתומים:

(ט) ואפילו הנייר וכו'. דהא דעתו היה לקנות הכל הנייר והשעבוד ולא קנהו אין קנין לחצאין ואף הנייר לא קנהו ועיין תומים דהעליתי דוקא כשהלוקח אומר החזיר לי את המעות עד פרוטה א' דמי שוי של הנייר ואתפוס בו נייר ובזו הוי קנין לחצאין אבל אם טוען אני אתפוס את הנייר בעד כל דמי זבינא ולדידי שוה לי כמו כל הדמים מצי לטעון ע"ש ומכח זה במתנה ודאי דהוא יכול לתפוס הנייר כמ"ש הריטב"א בקדושין ואם צריך להחזיר לו ללוה כשפרע למוכר השטר עיין מש"ל:

(י) י"א דשטר וכו'. מה שהקשה הסמ"ע מזה על סימן נ' עימש"ל בסי' נ' בישוב דברי זה דלק"מ:

(יא) שכתוב בו וכו'. הרב הש"ך האריך לחלוק ועיין תומים דבררתי לא זו בשטר שכתב לכל המוציאו הוא הדין בכתב לך ולכל דאתא מחמתך אין צריך כתיבה ומסירה. ומ"מ הן כתב דאתא מחמתך או כתב לכל מי שמוציאו כיון שנזכר מתחילה שם המלוה המלוה ראשון יכול למחול לדעת החולקים אראב"ד לקמן בסעיף כ"ו דאין תליא זה בזה כמ"ש הש"ך ועיין תומים ואם מחל אם צריך המוחל לשלם עיין מש"ל:

(יב) נקנה וכו'. ואם השטר כזה בידו נאמן שלקחו וא"צ ראיה על זה לכ"ע אפי' להחולקי' בסעיף י"א ואפילו נגד הלוה נאמן כמ"ש בתומים בשם תשובת הרא"ש. ה"ה אם זה הלוקח מסרו לאחר ואחר לאחר עד עולם כולם א"צ כומ"ס דשעבודו של לוה חל על כולם אבל צריכין להיות נולדים בשעת כתיבת השטר כדלעיל סימן נו"ן וסי' ס"א עיין תומים:

(יג) בחליפין וכו'. ומכ"ש בשטר שכתוב בו סתם לכל מי שמוציאו דמהני ביה חליפין והש"ך השיג בכלל וס"ל בשום שטר לא מהני קנין חליפין ועיין תומים דלא נראה דבריו:

(יד) אלא צריך וכו'. פי' העדים יפרשו בשטר שאמר להם המקנה שיכתבו שטר שבאותו שטר יקנה איהו וכל שעבודו ולא לראיה שאמר כן בע"פ רק באותו שטר יקנה כדי שיהיה שטר קנין ולא שטר ראיה:

(טו) וי"א שצריך שיבא לידו. ולא סגי במה שהעדים כותבים. וכתב הש"ך דלא ידע מאין יצא זה למחבר אבל מסתבר ונראה כי הם דברי בעה"ת בשער נ"א ח"ג דין ז' דכתב אלא בעי למימר להו לסהדי כתבו שטרי דזביני וכתוב ביה קני איהו וכל שעבודא והדר אי בעי למקני מיניה דמזכה ליה שטרא דמסר ליה וכו' והרצון שטר שכתב צריך לזכות ליה ולמוסרו לידו אי בעי לקנות שטר הנמכר ועיין דרישה מ"ש בזה:

(טז) לא קנאם וכו'. והש"ך הביא דעת הריטב"א דקנאם ועיין תומים דבררתי העיקר כפסק ש"ע ומ"מ אם היו שטרות שכתוב בהן לכל מוציאו בזו אפילו אמירה קני לך וכו' א"צ ומהני לכ"ע עיין תומים דבזה ישבתי דברי רשב"א:

(יז) כיון שלא כתב לו. המחבר נמשך אחרי לשון רא"ש וטור דס"ל אגב בעי כתיבה ולכך כתב הואיל ולא כתב לו אבל לדעת המחבר דס"ל אגב א"צ כתיבה כלל צריך לומר הואיל ולא אמר סמ"ע וש"ך:

(יח) קודם כתיבת השעבוד. ה"ה בבת א' נמי מהני סמ"ע ועיין תומים. ומ"מ כתב הש"ך דיש להקדים מסירה דא"א לצמצם:

(יט) אינו חשוב וכו'. ועיין תומים דבררתי באריכות דהוא מחלוקת רבוותא וכמעט רבים דס"ל דהוי כמו מסיר' ולכן הוי ספיקא דדינא ויכול המוחזק לומר קים ליה:

(כ) דשטר כזה וכו'. כי לא היה חיוב על מלך לקיים חתימתו ורשות שנתן ואלו רצה היה חוזר והיה רק מתחסד עמם ואם כן אין זה שטר חוב שיחול בו קנין כן משמע ברשב"א:

(כא) מיהו אם כבר גבה וכו'. אף דבעת שמחל לו עדיין לא היה גובה ומה שהניחו לגבות ולאכול היה מחמת טעות כי היה סובר דמחילתו מקדם מהני ולא ידע דעל שטר כזה לא מהני מכל מקום הוי מחילה כדאמרינן בפירות דקל דלא קנה דהוי דשלב"ל ומכל מקום אם שמיט ואכיל הוי מחילה ולא קרינן מחילה בטעות וכ"כ הרשב"א:

(כב) ושמעון מחל וכו'. לשון מחל לא שייך בלאו הכי במפקיד דבר אצל חבירו כמבואר לקמן סוף סימן ע"ג ואצ"ל דלא שייך בשטרות הואיל ובעי כומ"ס רק איירי כאן דשטרות היו כתובים בשם ראובן אבל באמת המעות היה של שמעון ושייך קצת מחל ומכל מקום אין מועיל הואיל גופן של שמעון לא מהני ובעי כומ"ס סמ"ע. והש"ך כתב שיגרא דלישנא נקט ובאמת כוונת הש"ע דנתנם לו דאף באופן שכתב הסמ"ע לא שייך מחילה:

(כג) ונתן לו רשות וכו'. ועיקר שטרות של ראובן ולכך בעי כומ"ס אבל אם התנה שרשות ביד שמעון או ליתן לו שטרות או מעות אם כן כשנתן הוי מעות במתנה וממילא השטרות של שמעון מהני ואין צריך כומ"ס ש"ך ופשוט:

(כד) שהוא כשר בדינינו. אבל אם הוא פסול בדיננו אף על פי שהגוים גובין בו אינו אלא כמלוה על פה ואין נקנית אלא במ"ג סמ"ע:

(כד)  של כת"י. אף על פי שאינו גובה משעבדי וה"א דיש לו דין מלוה על פה וצריך מ"ג קמ"ל דנקני' בכומ"ס:

(כה) שטר הקנאה וכו'. רצה לומר הך נוסח קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה נכתב בערכאות בלשונם ונוסח שלהם ולכך כתב אם מ"מ הענין מספיק לקני לך איהו וכו' מועיל:

(כו) והגאונים וכו'. ולפי דפסק המחבר לקמן סעיף למ"ד דא"י למחול במשכנתא מקרקע הלכה כדברי גאונים וכן עיקר:

(כז) אבל שט"ח וכו'. עיין תומים דכתבתי לפי דעת הרמ"א שם בא"ע סי' כ"ח דוקא במקדש במשכון שלא בעת הלואתו הוי קדושין ולא במשכון בעת הלואתו אם כן ה"ה כאן להך דיעות צריך כומ"ס ויכול למחול וכן לפי מ"ש הרמ"א שם במקדש במשכון מגוי א"מ אף כאן צריך כומ"ס ויכול למחול ע"ש:

(כח) או הגבהה. ר"ל בדבר שדרכו להגביה אין נקנית במשיכה ודבר שאין דרכו להגביה כגון שק גדול מלא שטרות נקנית במשיכה:

(כט) אי נמי וכו'. הש"ך כתב דהך פירושו עיקר וא"צ מיד ליד ואני בתומים הארכ' דנר' דפי' ראשון עיקר דבעי מיד ליד וע"ש מ"ש בזה בצ"ע על התו' והרא"ש:

(ל) לפיכך הזוכה בשטר הפקר וכו'. עיין תומים מ"ש ליישב דלא תקשה בלא"ה הא צריך כתיבה ואם זכה מהפקר מי יזכה לו וגם הא חובו פקע עיין מ"ש ליישב בטוב טעם ודעת:

(לא) והוא שיאמר לו וכו'. וגם צריך לומר לו קני אגב קרקע כ"כ המ"מ. ועיין תומים כי דעת הרשב"א אף שצוה לעדים שיכתבו השטר למלוה וימסרו לידו או יהיה בו ביום בידם עד שיתרצה ליתנו למלוה ואח"כ נתרצה לתת לו בעינן כומ"ס למלוה אם לא בשטרי אקנייתא וכל המחברים הש"ע והרמ"א לא הביאו ואדרבא מוכח מכמה דוכתין דלא סבירא ליה כן ועיין תומים מ"ש בישובו:

(לב) ויש אומרים דשטר אין נקנה באגב. ודעת הרא"ש בתשובה כפמ"ש בתומים באריכות דלכ"ע אם שעבד לו מא"ק ויש לו שטרות השטרות משתעבדים ואם מכר אותן שטרות ב"ח מוקדם גובה ממנו וכ"כ לעיל סי' ס' דלית ביה משום תקנת שוק והרשב"א סבירא ליה דאם מכרו או הגבה אותן לב"ח מאוחר א"י להוציאן דשטרות לא משתעבדי באגב אפי' להרי"ף דנמכרים באגב. ועיין תומים דאם כתב דאקני או למ"ד דאקני ט"ס הוא לפי דעת דא"י לחזור בו לכ"ע משתעבדי רק הרשב"א לשיטתו דסבירא ליה בדאקני יכול לחזור ואם כן זה תליא במחלוקת דלקמן סי' קי"ב. ועיין מ"ש בזה סי' פ"ה וס"ס קי"א:

(לג) אינו נקנה באגב. ר"ל דלא יהיה צריך כומ"ס אבל ודאי דאגב הוי כמו מסירה וא"צ מיד ליד דאגב חשוב וכן העלה הש"ך:

(לד) ולענין הלכתא וכו'. והש"ך הכריע כדעת הרא"ש ועיין תומים דאין דבריו מוכרעים אבל מ"מ מידי ספיקא לא נפקא וקשה להוציא ממון מיד מוחזק נגד הנך רבוות' דסבירא להו כרא"ש ותוס':

(לה) אבל לא יכול וכו'. כתב הסמ"ע דקמ"ל דאע"ג דמטלטלין יכול להקנות קנה קרקע ואגבו מטלטלין שאקנה קמ"ל בשטר דלא מהני והש"ך השיגו דגם מטלטלין א"י דקי"ל אין אדם מקנה דשלב"ל רק לשעבד יכול ולכך תי' דקמ"ל הואיל הלואה נעשית כבר ה"א דיכול להקנות אעפ"י שהשטר לא נכתב קמ"ל דלא. וא"צ לזה דשם בעובדא דריב"ש כבר נעשה שטר התפיסה אצל סופר חתום בעדים למזכרת שיכתבו ממנו שטר גמור כדלעיל סי' ס"א ס"ב וכתב הריב"ש הואיל אין לו דין שט' גמור אפי' הקנהו באג' אין מועיל דהא אין לזה דין שט' רק שצריכ' לכתו' שט' אחר אם כן שייך אגב ע"ש:

(לו) לענין קנייתו. הואיל והוא מוחזק וגם כתבתי בתומים שהרי יוכל להחזיק הנייר במסירה לבדו ואם כן מוחזק בו בכל אופן. ועיין תומים שכתבתי מכל מקום אינו יכול לטעון טענה אחרת במגו דאין לו ראיה על הקנין וכומ"ס היה לו ואבד וכדומה דהוא מילתא דלא שכיח כלל ומגו כזה לא אמרינן:

(לז) אבל צריך עדים לענין תביעתו וכו'. עיין תומים דהעליתי ברמב"ם כדעת הב"י בא"ע דאם טוען ניתן לי במתנת ש"מ דנאמן אף נגד הלוה ואין צריך להביא ראיה כלל ומשמע ברמב"ם דאפילו מגו יש לו דמכר לו במגו דניתן לו במתנת ש"מ. ועיין בתומים מ"ש בזה:

(לח) ישבע לוי וכו'. פי' כשמודה דמכרו ולא תליא דין זה כלל בהך דלעיל רק משום סיפא דאם כיחש דנשבע היסת:

(לט) ואם יש ראיה שמכר וכו'. והוא הדין אם אין לו ראיה רק הוא לוי מודה שמכרו רק הש"ך דעתו לחלק דאם יש לו ראיה צריך לשלם כל דמי החוב ואם לאו אין צריך לשלם רק כדי מה שקיבל בעבורו ומיני' במתנה א"צ לשלם כלל. ועיין תומים דכתבתי דליתא להך דינא וצדדתי לומר דאם אין עדים אף דאין רוצה לישבע אינו חייב כלום דאין כאן דיני דגרמי רק מניעת טובה בעלמא כמו כובש עדותו אלא שהעליתי מכל מקום לדינא אין הבדל ולעולם חד דינא אית ליה הן בראיה שמכר או שהוא בעצמו מודה והודאת בע"ד כמאה עדים:

(מ) חייב לשלם. הסמ"ע והש"ך הסכימו דחייב לשלם כל דמי שטר ולא כמה הגיע לו והדבר משמע בש"ע דקאי גם כן על מתנה וע"כ דחייב לשלם הכל. ועיין תומים שכתבתי למה הא הוי רק מניעת טובה כמו כובש עדותו וכו' ואם אמרינן דהוי מקח טעות כי אנן סהדי דע"ת כן קנה הלוקח שאם יטעון הלוה השבע לי שישבע אם כן לא הוה ליה לשלם רק דמי זבינא כשאר מקח טעות וצ"ל דאנן אמרינן מסתמא הואיל ואינו רוצה לישבע ודאי פרעו דמהכ"ת לא ישבע ויעשה עצמו רשע דמוכר דבר פרוע ולכך חייב לשלם הא במודה הלוקח דלא נפרע אף דאין מוכר רוצה לישבע יש לומר דפטור:

(מא) לשלם. היינו כשאין נאמנות בשטר אבל ביש בו נאמנות או שהוא תוך זמנו פשיטא דאין עליו שבועה כלל:

(מב) וכן אם הודה וכו'. אפילו יש בשטר נאמנות דלא שייך שבועה מכל מקום הואיל והודה נאמן וחייב לשלם כך נראה דעת רבים מהמחברים אבל דעת בעה"ת וראב"ד ביש בו נאמנות א"נ פרעתי אפי' דאית ליה מגו דמחילה והנחתי בתומים בצ"ע לטעון קי' ליה ואם כתב בשטר דמשעבד ליה ולכל דאתא מחמתיה דדעת מחבר נראה לקמן בסעיף כ"ו דאינו יכול למחול גם בהודאה פרעתי אין נאמן דהא ל"ל מגו דמחילה ועיין תומים דהעליתי אפילו ליכא נאמנות בשטר ואם כן הא חייב שבועה ולא מצי לישבע מכל מקום כיון דא"י למחול א"נ נפרעתי ושבועה זו מה טיבו ע"ש ועיין לעיל סי' מ"ז שם בתומים:

(מג) ישלם. אם אומר נפרעתי אח"כ חייב לשלם הכל לדעת מחבר לקמן בסעיף ל"ב דמוחל צריך לשלם כל דמי שוי' של שטר דהא מ"ש דנפרע או דמחל ולדעת הרמ"א דבמוחל א"צ לשלם רק דמי' שקיבל עבור השטר בנפרע צריך לשלם דמי זבינא אם לא קיבל יותר בפרעון ואם קיבל יותר צריך לשלם מה שקיבל יותר דאף לרמ"א אין לו להרוויח. ופשוט. ואם אומר שהיה נפרע קודם שמכר דעת הש"ך דמ"מ הוא חייב לשלם כל דמי שטר ואני העליתי בתומים דאף דנימא דנאמן עכ"פ אין לו לשלם רק דמי זבינא אף דאילו מחל צריך לשלם הכל. ובמתנה פטור לגמרי:

(מד) לא רצו וכו'. עיין מש"ל סעיף ט"ו בזה במחלוקת הסמ"ע וש"ך:

(מה) טען לוי וכו'. פשוטן של דברים שלוי טען אמת נפרעתי משמעון אבל מה איכפת לך ראובן ל"מ ולא נתתי לך כלל השטר ובשלי נפרעתי הואיל ולוי מוחזק אינו יכול להוציא ממנו ונפטר ממנו בשבועה. וכן כתבתי בתומים דאם ראובן גובה מעות משמעון ולוי טען עליו לא מכרתי ולא נתתי ואע"פ שראובן נאמן הואיל ומוחזק בשטרו מכל מקום היסת בעי ויש לפרש נשבע על ראובן ואולם הב"י דעתו לומר עוד דין אם שמעון הלוה טוען לא כדברי ראובן ולא כדברי לוי רק אני פרעתי לשטר וממני נפל ובא ליד ראובן גם כן נאמן שמעון בשבועת היסת הואיל והשטר אין ביד המלוה ועיין תומים כי דין זה צל"ע ע"ש:

(מו) שגם לענין קנייתו וכו'. ואם צריך להחזיר לו גוף הנייר יש בו מחלוקת הפוסקים התוס' בפרק הכותב והר"ן שם עיין שם:

(מז) אינו נאמן. ואפילו אם אמר ניתן לי במתנת ש"מ אינו נאמן ואם הם שטרות שנקנים במסירה לבד כדלעיל ס"א לכולי עלמא נאמן אפילו נגד הלוה כמש"ל באורים ס"ק י"ב ע"ש ועיין תומים ס"ק ל' מ"ש שם בישוב הרא"ש דאם יש עדים שנפל הימנו לכ"ע אף בשטרות דנקנין במסירה צריך להביא ראיה דאין מה שהשטר בידו לראיה דאמרינן כיון דנפל אולי מצאו ובעלמא לנפילה לא חיישינן. ומכל מקום אם נפרע והמלוה טוען לא מכרתי אין להוציא מידו וכמ"ש לדעת קמייתא דנפטר בהיסת ועיין תומים דהוכחתי מזה דעת הרמ"א בתשובה סימן כ"ב דשטרות הנעשה בשותפות שותף קונה שטר במסירה לבד ואין צריך כתיבה ודלא כמהרשד"ם ע"ש:

(מח) וכן נרא' לי עיקר כו'. ואם שני יוסף בן שמעון ואחד יש לו שטר על לוה ומודה שאינו שלו כי אם נמכר לו מיוסף בן שמעון השני לגבי מוכר ודאי נאמן לכולי עלמא במגו דאמר דהיה שלו מתחילה דהא קיימא לן הן מוציאין על אחרים ואי לגבי לוה בזו דעת הרב בני שמואל דא"נ דהוה ליה מגו להוציא וצ"ל דסבירא ליה אף דמגו להוציא גבי שטר אמרינן שאני הכא דמודה דשטר לא היה שלו מתחילה רק דטוען דלקחו ועל זה אנו דנין. אבל הכה"ג סבירא ליה דמכל מקום הוה ליה במקום שטר ואמרינן מגו להוציא ועיין מש"ל בסעיף קטן כ"א בתומים שנראה מדברי הרמב"ם כדברי הכה"ג דלא מיקרי מגו להוציא בכה"ג:

(מט) אף על גב דנאמן נגד המוכר וכו'. ר"ל נאמן לומר דמכרו לפלוני בכומ"ס אבל אין נאמן נגד הלוה וכתב הש"ך היינו כשהוא קרוב או אשה אבל אם הוא כשר להעיד למ"ד דאמרינן מתוך שאיל"מ אפי' במקום דלא הוה ליה למידע אף לגבי לוה נאמן ועיין תומים שהשגתי עליו דלכ"ע אין נאמן לגבי לוה:

(נ) המוכר שעשהו שליש וכו'. עיין תומים שהנחתי דברי רמ"א בצ"ע והעליתי דסבירא ליה כמ"ש בתשובה דאם ע"א מסייע ללוקח לכולי עלמא נאמן נגד המוכר ולא נגד הלוה וכאן איירי בשליש כשר להעיד והוה ליה כע"א ולכך מהימן הא באינו כשר להעיד אף נגד המוכר אין נאמן ע"ש:

(נא) מכנסת וכו'. דידו כידה ובשביל כך א"י למחול ולומר כי פרוע הוא. ועיין בתומים סעיף קטן כ"ב אי יכולה לומר פרוע בשטר שאין בו נאמנות ע"ש:

(נב) לא חזרה מתנתו. אף על פי שהוא שטר שקנה בו השדה מכל מקום אין נקנה למוכר ונותן אלא בכומ"ס:

(נג) שהוא עיקר הקנין וכו'. דבשלמא בהלואה עיקר שעבוד נכסים נעשה בשטר דמלוה בעל פה אין לו שעבוד ואף דנעשה בקנין מכל מקום הא עיקר שעבודו של קנין משום דלכתיבה עומד ואם כן עיקרו לשטר וגם לא סגי בלאו הכי למכור כי אם בכומ"ס אבל בקרקע שנקנית בשאר קניינים וגם השעבוד די במוכר בעדים וגם יכול למכור קרקע לאחר בכמה קניינים לא אמרו דיועיל כומ"ס לקנות הקרקע:

(נד) או בחזקה ובקנין וכו'. עיין תומים שבררתי דנחלקו רבוותא דהרמב"ן ותוס' חולקים ולכן הוי ספיקא דדינא ע"ש:

(נה) לא קנה. היינו הקרקע אבל אם קנה הקרקע בשאר קניינים רק הקנה לו השטר בכומ"ס או באגב בשביל יפוי כח וזכות שיש בו ודאי קנה וכן הוא בגמ' כיון שהחזיק בשדה וכו':

(נו) קנה. וכתב מהרי"ט בחלק י"ד סימן כ"א דשטר של פקדון אין נקנה בכומ"ס דהא לא חל שעבודא דמצי לטעון נאנסו וכן החזרתי במגו דנאנסו ולכן שטר עסקא דפלגא ביה פקדון אין הפלגא ההוא נקנה בכומ"ס. וצ"ע בשט"ע שלנו שיש לו למלוה נאמנות דלא יכול לומר החזרתי וגם נאנסו אינו יכול לטעון רק בעדים ובתנאים רבים שקשה מציאתן אם גם בזה שייך דינו של מהרי"ט דסוף כל סוף פקדון הוא או לא וצ"ע. אבל כל שטר חוב נקנית בכומ"ס ומכ"ש אם נתחייב עצמו במנה בשטר כדלעיל סימן מ' פשיטא דיקנה בכומ"ס ש"ך ופשוט:

(נז) נשבע הלוקח. אף דלא טען השבע לי אנן טענינן כדין הבא לפרוע מנכסי יתומים וישבע שלא אמר לו בעת מכירה שפרוע הוא או אחר כך שנפרע אחר כך אבל שבועה שלא אמר לי אחר כך שנפרע מקודם המכירה יש לספק כי זהו אפשר דאין מוכר נאמן ולא נתפרש בש"ע ויתבאר אחר זה כיצד הדין. ודלא כש"ך דכתב דפשטות הש"ע משמע דאף על זה ישבע:

(נח) גם הוא צריך לישבע. פי' המוכר ישבע שלא נפרע הוא והלוקח ישבע שלא נפרע הוא אבל אין צריך לוקח לישבע שלא אמר לו המוכר כיון שמוכר לפנינו ונשבע סמ"ע וכן נכון ודלא כש"ך דס"ל דאף זה ישבע לוקח שלא אמר לו המוכר דאף דנשבע מוכר אולי ישבע בשקר דדבר זה אינו ולא נחשדו ישראל בכך ובפרט במקום דאין הלה טוען ברי שפרע:

(נט) צריך לישבע וכו'. ולא אמרינן כיון דמת לוה בחיי מלוה הוה ליה מחויב שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו דכיון דנמכר לאחר והוא חי לא שייך מת מלוה אחר כך דהלוקח הוא המלוה והוא עודנו חי ש"ך ונכון ועיין תומים סעיף קטן ל"א מ"ש בזה דלא תקשה על מ"ש המחבר בא"ע סימן ק"ה סעיף ב' ע"ש:

(ס) ואין בו נאמנות וכו'. אבל ביש בו נאמנות א"צ שבועה אבל אם מודה שפרוע הוא עיין לעיל ס"ק מ"ב:

(סא) אם המוכר קיים ישבע. היינו בטוען השבע לי דביתומים משביעין שלא בטענה אבל בלוה קיים אף דצווח פרעתי כ"ז שלא אמר השבע לי אין משביעין ופשוט:

(סב) ואם אינו רוצה וכו'. ואם אמר עיינתי בחשבוני וטעיתי ואין הלוה חייב כלום דעת הב"י וד"מ וסמ"ע דאין נאמן והש"ך כתב דנאמן ובתומים בררתי דאם אמר חוב בשטר אמת אבל אחר כך קבלתי ממנו דברים רבים ובחשבון נפרע השטר ודאי דנאמן דהיינו אומרו שנפרע מקדם אבל באומר כי השטר מתחילה נעשה בטעות כי חשבו דלוה חייב לו וכעת נתברר הטעות ואם כן בטעות נעשה שטר בזו אין נאמן אפילו יש לו מגו דמחילה:

(סג) והמוכר צריך לשלם. היינו כפי הדיעות לקמן במוחל אי צריך לשלם כל דמי שטר או רק הדמים שקיבל וכן הדין כאן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ופשוט:

(סד) חוזר הלוקח וכו'. היינו כשירש נכסים מאביו אבל אם לא ירש א"צ לשלם מכיסו סמ"ע. והש"ך חולק וס"ל דצריך לשלם מכיסו ועיין תומים שכתבתי הנכון כסמ"ע ואפשר דא"צ שבועה כשלא ירש מאביו דה"ל עד ע"ש. אמנם אם טוען דפרע ליורש בזו אפשר אם אין היורש רוצה לישבע חייב לשלם מכיסו אפילו לא ירש כלום דמסתמא נפרע ובלא"ה הלוקח יכול להטיל שבועה עליו השבע לי שלא נפרעת מן הלוה וה"ל טענת ברי עפ"י טענת הלוה כנודע:

(סה) ואחר כך מת מלוה וכו'. דה"ל כבר מחויב שבועה קודם שמכרו וכשמת מלוה אח"כ הוא בגדר אין אדם מוריש שבועה לבניו כיון דלקחו בשכבר מת לוה:

(סו) אינו גובה. ואם היורש אומר פקד עלי אבא או יודע אני בבירור שנפרע אבא קודם שנמכר השטר העליתי בתומים ס"ק ל"ב דאף דיש לו מגו דמחיל מכל מקום אינו נאמן. ואם המוכר חי ואומר בעצמו כן הנחתי בתומים בצ"ע ויותר נראה דאין נאמן כמו שכתב המחבר בא"ע סימן ק"ה ע"ש:

(סז) ב"ד אומרים וכו'. וכופין אותו בכל כפיות שלא ישלם למוכר כי אם ללוקח ש"ך בשם מהרא"ש:

(סח) חוזר וגובה. היינו מן המוכר אבל לא מן הלוה דכבר פרע ואפילו כתבו לו פסק דין שיפרע ללוקח והוא עבר ופרע למוכר מכל מקום פטור ודלא כב"ח ועיין תומים:

(סט) דלוקח צריך להחזיר ללוה שטרו. נראה דלא מיירי הרמ"א אי מחויב לוה לשלם ללוקח דמי נייר או לא דזהו כתבו רמ"א לקמן סעיף כ"ג גבי מוחל במחלוקת ואיך יסתום פה גבי פרעון דמ"ש פרעון ומ"ש מחילה רק כאן לא איירי מזה כי אם לאפוקי מדעת הסוברים בבעה"ת דיכול לעכב הנייר אפי' אם ירצה לוה לשלם לו דמי הנייר ולומר מי הרשך לפרוע למוכר ולא אוציא שטרך מתחת ידי רק אם תפרע לי מחדש ולזה קמ"ל הרמ"א דלא מצי לטעון כן ומחויב להחזירו ואי צריך לשלם לו דמי נייר זהו הנאמר לקמן סעיף כ"ג ע"ש ובזו מיושב התמיה של הש"ך על רמ"א בפשוט:

(ע) לא נפטר וכו'. עיין תומים דמיירי דלית ליה למוכר זוזי ונכסי לאשתלומי מיניה אבל ביש מקום לגבות ממנו לכ"ע אין ללוקח על הלוה כלום ע"ש ולדינא הסכמתי כמ"ש הש"ך דעיקר כסברא ראשונה:

(עא) מכל מקום אם תפס הלוקח. דדמי' לפירות דקל דקי"ל לא קנה כי הוי דשלב"ל ומכל מקום אם שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה דהוי ליה מחילה ועיין תומים בדוקא דיש לו ללוקח ראיה שמכר לו אבל בלי ראיה רק שהשטר בידו לא מהני תפיסה ומפקינן מיניה:

(עב) אבל אי לא וכו'. וגרע מפירות דקל דשם אמר לו קני פירות דקל משא"כ בשטר כשאין אומר קני שעבודא לא הקנה לו רק נייר בעלמא ועל מה יתפוס ועיין מ"ש הרמ"א לקמן סי' רמ"ח באומר נכסי מקרקע ואגב מטלטלין לפלוני והיה בתוכו שטרות של המקבל לא נפטר מחובו אף דהא ה"ל מסירה ואין לך תפיסה יותר מזה. וצ"ל גם כן הואיל ולא אמר קני כל שעבודו:

(עג) לא היה לך ליתן וכו'. ואפילו דהראה לך שטר מכל מקום לא היה לך ליתן בלי כומ"ס ולשיטת הרמב"ם לעיל סעיף י"א דנאמן כומ"ס היה לי ואבד כאן איירי דזה מודה דלא אמר ליה כלל שהיה לו כומ"ס משא"כ לשיטת החולקים שם לא מהני במה דאומר לו:

(עד) ואם אין הלוה וכו'. כך דעת הרמ"א דלגבי לוקח הוי מחילה אף דלא ידע וכבר השיגו ש"ך וגי"ת ועיין תומים מ"ש בישוב דברי ת"ה אבל לדינא הסכמתי עם הש"ך רק כתבתי דיש חילוק כשבא לגבות מהלוה משלם הלוה כל דמי החוב ואין מנכה דמי זבינא שנתנם לו הלוקח עבור השטר משא"כ בשגובה מלוקח ודאי דמנכה לו דמי זבינא שכבר קיבל והמותרות גובה ממנו:

(עה) ב"ד כופין וכו'. ואפי' נתן לאחד במתנה מכל מקום אם יטעון פרעתי כופין לזה להוציא שטרו לברר דלא כש"ך דמחלק בין מכר למתנה כי אזיל לשיטתו וס"ל דבשטר לא שייך מעמד ג' ובירר דרך לעצמו נגד כל הפוסקים אבל לפי שיטת כל מחברים הדין אמת כנ"ל דאין הבדל בין מכר למתנה:

(עו) תנם וכו'. כאן לא היה הלוה במעמד עד שנאמר בו דקנה החוב בקנין מ"ג רק מי שהשטר בידו היה במעמד ואם כן אין מועיל המ"ג רק להיות כאלו שטר נמסר ביד הלוקח ולא הוי רק כמסירה:

(עז) ואם כתב וכו'. צריך להיות מהופך תחילה מחאה דהוי כמסירה ואח"כ כתיבה דמסירה צריך להיות קודם כתיבה כהנ"ל ש"ך:

(עח) המחאה זו כמו מסירה וכו'. הרב הש"ך השיג על זה דכיון דקי"ל דחליפין לא מהני במקום מסירה אף מ"ג לא מהני כמ"ש כל מחברים דחליפין ומ"ג חד קנין הוא. ויפה השיג ודברי מחבר צע"ג והנה לדעת מחבר דהמחאה זו הוי כמו מסירה יש לספק בשטרות דאינם צריכים כתיבה רק נקנים במסירה לחוד כמבואר בסי' זה אנפי טובא. אי מועיל המחאה במ"ג להקנות השטר דיש לעיין בתו' ב"ב דף קנ"ב ד"ה תנו דכתבו התו' אף האומר תן גט ושטר שחרור לעבדי במ"ג לא מועיל דאע"ג נענין גוף הנייר הוי ממון ומועיל מ"מ לענין מה שכתוב בתוכו אין מועיל והא התם אלו נמסר שטר שחרור לעבד היה מועיל ומכל מקום במ"ג לא חשיב מסירה לענין מה שבתוכו ואין לפרש כוונת התו' דוקא בשחרור דהוי מילתא דאסור' וחירות לעבד דהא אף בשאר שטרות כגון כתב שטר מתנה ללוי והיה ביד שמעון ואמר במ"ג ליתנם ללוי גם כן מוכח ע"כ דלא מהני דכך מוכח גיטין דף ט' ע"ב דלכך ל"ק דשוה שחרור לגט בהך תן וכו' דהואיל ואיתא נמי בשאר שטרות ע"ש. ועיין בתוס' ד"ה כי דמשמע דהך תי' דאיתא בשטרות קאי ואפילו לא קאי כדעת מהרש"א מכל מקום להס"ד הל"ל הניחא לר"פ לר"ז מא"ל כדאמרינן בשלמא לרבה. איברא לפמ"ש הר"ן הטעם דלכך לא מהני מ"ג הואיל ולא שייך מגו דזכי לנפשיה ואם כן בשטר כזה הנקנית במסירה אם כן אלו נתן להנפקד היה זוכה בו אם כן אף לחבריה זכ' בו ואע"ג דלחד דיעה בעי מסירה מיד ליד וזהו מופקד אצלו מכל מקום שייך מגו לשיטת הר"ן דהיה זוכה בו ביום שנמסר לידו דאלת"ה אם כן אם אין הפקדון ביד הנפקד רק ביד אחר איך מצי זכי לנפשיה הא אינו בידו ועכצ"ל כנ"ל או דמגו דנטלו מאחר ואף זהו כמוהו. ואם כן לכאורה הדבר בספק אבל בתר ישוב במ"ש התוס' דאין נראה להעמיד רישא בפלוגתא דאמוראי דאם כן לפלוגי ברישא וכ"כ התו' גיטין והדברים מורים כמ"ש מהרש"ל דפליגי ר"פ ור"ז אי מהני מ"ג בשטר שחרור או לא דאל"כ דלדינא מודים איך שייך פלוגתא כיון דלא נ"מ לדינא ובשלמא דפליגי בסיפא נ"מ אי מ"ג מהני במלוה ואי חיישינן למנה קבור אבל ברישא במה יפלגו אי איירי במ"ג או בכתבו ותנו כיון דלדינ' שוים ועכצ"ל כמהרש"ל ודלא כנרא' ממהרש"א אבל צריך תלמוד דכי נחדש בין ר"ז לר"פ פלוגתא חדשה אם לר"ז מוכח ממשנה דמ"ג לא מהני בשטרות ואם לר"פ אינו מוכרח מכל מקום מהכ"ת נימא דפליג אר"ז ומדר"ז נשמע לר"פ. דלכ"ע לא מהני בשטרות מ"ג ועוד אם כן מה משני התו' דלכ"ע לא איירי רישא במ"ג מכל מקום לפי סברא זו עדיין פליגי בדינא דלר"פ דכיון דאינו מוכרח אמרינן דמהני מ"ג בשטרות ולר"ז קשה למה קמ"ל בסיפא בממון דמהני מ"ג לפלוג בדידיה אפילו בשחרור מהני מ"ג ומכ"ש ממון וע"כ דבשחרור לא מהני מ"ג ועדיין פליגי ר"פ ור"ז בדינא ואם כן יש לומר רישא נמי איירי במעמד ג' וצ"ע לכאורה. ולכן נראה דתליא בהך אי אמרינן דמ"ג שייך דוקא בפקדון הואיל והוא בעין אבל לא במלוה הואיל ואינו בעין אם כן ה"ה בשטרות הנייר בעין דמי לפקדון משא"כ מ"ש בתוכו דמי למלוה אבל אי אף במלוה שייך מ"ג ה"ה במ"ש בשטר דמה בכך דאינו בעין ה"ה מלוה. ולפ"ז אתי שפיר דפליגי ברישא ואין כאן פלוגתא חדשה דתליא בהך פלוגתא אי שייך במלוה. ולכך הקשו דה"ל לפלוג ברישא אלא דרישא לכ"ע לא איירי במ"ג ויש לומר דר"ז סבירא ליה דרב לא מכרע ליה מילתא אי מ"ג במלוה גם כן או לא דפלוגתא בקדושין פ"ב פלוגתא דר"מ וחכמים ורב לא מכרע ליה ולא רצה לתר' המשנה כרבי מאיר לחודא דלא מוקי כיחיד' כמ"ש התו' גיטין ולכך מוקי ליה בציבורא ואתיא לכ"ע ואם כן ל"ל דרישא איירי במ"ג דאל"כ לפלוג בדידיה דאי הוה איירי במ"ג ש"מ דוקא פקדון ועדיין הוי משנה פלוגתא דלר"מ אף גבי מלוה הוי מ"ג וה"ה בשטרות וכמו כן א"א לפרש באמת במ"ג מהני בשטרות דאם כן הוי דלא כרבנן ולכך לכ"ע לא איירי המשנה בשטרות במ"ג וא"ש דברי תו' וברורים. ואם כן תבנא לדינא לדידן דקי"ל מ"ג אף במלוה אף בשטרות אמרינן מ"ג במקום דשייך מגו דזכי לנפשיה כמ"ש הר"ן ומהני בשטר כנ"ל בשטר דלא בעי כתיבה כלל ודו"ק:

(עט) ודוקא וכו'. דבשלמא כשחתום בשטר אם כן הוי ליה כאלו אז נחקר עדותו ובשביל שקנהו אחר כך ונעשה נוגע לא מפסל שטר למפרע אבל להעיד עכשיו בע"פ הוא עכשיו כבר נעשה נוגע ופסול להעיד. ועיין לעיל סימן מ"ו סל"ה לדעת הרי"ף אם אין השטר יוצא מתחת יד העדים עד שכבר קנהו גם כן מפסל ועיין מש"ל בזה:

(פ) אבל אם מכרו לשני וכו'. ועיין בש"ך שפקפק על זה וכבר בררתי הדברים בתומים דדברי הש"ך אינם נכונין דאף דבדיעבד בחד מפסל מכל מקום בשנים כשר וע"ש דהך חשדא רק חששא דרבנן ולא חשש של תורה ולכך בלוקח אחד סמכינן אהשני ע"ש:

(פא) ורוצה ראובן לחזור וכו'. פי' שכופר ואמר כי לא נתתי מתנה זו כלל ואין כאן פדות הואיל ועד אחד נוגע אבל במודה שנתן הסכימו האחרונים אף דהוי ליה נוגע מכל מקום שטר קנין כשר כמבואר לקמן סי' קצ"א דאפי' בלי עדים כשר ואין לחלק דכאן גרע דהא ה"ל מזויף מתוכו דגם כאן לא הוי מזויף מתוכו דה"ל כשמות מובהקים דהא ניכר לכל דעד החתום הוא הלוה הנזכר בשטר הלואה. ולכך איירי בכופר והא דלא משתבע להכחיש העד השני דאין נוגע יש לומר דהוי ליה כנמצא קרוב או פסול דהכל בטל ועיין לעיל סי' נ"א. ומכל מקום ברור דיש עליו היסת והש"ע קיצר וסמך כי הדין פשוט:

(פב) נוגע בעדות. וזה תיכף בעת חתימתו היה נוגע דהא היה כבר הלוה ואם כן הוי ליה כדלעיל בעדות ע"פ דא"י להעיד הואיל בעת עדותו כבר נוגע:

(פג) ומחלו וכו'. אפי' יש נאמנות בשטר ואפילו עדיין לא הגיע זמן פרעון כלל. ואפי' פוסל כל עדים שיעידו על המחילה מכל מקום מחול והטעם כבר כתבנו לעיל סעיף א" דאיכא מ"ד הואיל מכירות שטרות דרבנן לא אלי' קנינו ועדיין נשאר שעבודו אצל המוכר ואיכא למ"ד אף דהוי דאוריית' מ"מ שעבודו של גוף הלוה לגבי מלוה א"א למכור ונשאר אצל מלוה ולא מכר רק שעבוד נכסי ובזה שמוחל גוף שעבוד ממילא פקע שעבוד נכסי דנכסי בר נש רק ערבין:

(פד) מחול וכו'. וכתב הראנ"ח אם היה לראובן שטר על שמעון ומכרו ללוי ולוי חייב לשמעון א"כ הו"ל כגבוי דהרי מנכה לו בחובו אם כן תו לא יכול ראובן למחול והש"ך השיג עליו והנכון אתו כמ"ש בתומים:

(פה) מיהו אין הלוקח כו'. והרי"ו הכריע כדעת רשב"א דסבירא ליה דאין מחויב להחזיר והש"ך הכריע למול רשב"א ובררתי בתומים דכל דבריו אינם מובנים וכן הטור בא"ע סבירא ליה כרשב"א ואף דבש"ע א"ע סי' כ"ח נראה דמספקא ליה אפשר משום חומרא דא"א ע"ש:

(פו) שטרו. פי' אם אין רוצה ליתן לו דמי שוי של הנייר אבל אם רוצה ליתן לו דמי שוי מחויב ליתן הנייר דגופו של לוה ואינו רק משכון:

(פז) שיעשה לו שטר על שמו. אין הכוונה שיחליף שטר ישן בחדש דאם כן מפסיד הזמן אלא שיכתוב לו שאם ימחול לו המוכר שמ"מ מחויב לשלם לו ואם כן אם לא ימחול גובה מזמן שערו ואם מוחל גובה מזמן חיוב שטר השני:

(פח) ואפי' אם התנה וכו'. דכל תנאי שהתנה עם לוה שלא תשמטנה שביעית וכדומה מהני אבל כאן תנאי שהתנה המוכר שהוא המלוה בלי לוה אין זה תנאי לבטל כח זכות של לוה ולכך אי מחל ללוה לא מהני תנאי לבטל זכות של הלוה:

(פט) ואפילו היורש יכול למחול. כתב הסמ"ע בשם מהרי"ק דקטן שמחל הוי מחילה בטעות וכבר השיגו הש"ך דאדרבא קטן שהגיע לעונת פעוטת יכול למחול רק אם מחל מחמת דלא ידע על בורי' טיב שעבודא של אביו ואם כן הוי מחילה בטעות בזו מחלק מהרי"ק קטן מסתמא לא ידע במילי דאביו משא"כ גדול לא מהימן דלא ידע דמסתמא ידע אבל אם קטן ידע הוי מחילה וכן אם נתברר דגדול לא ידע גם כן מחילה בטעות הוא ולא. הוי מחילה:

(צ) וי"מ וכו'. וקטן שמחל א"צ לשלם כלום אפי' כשהגדיל דפגיעתו רעה כך כתב הש"ך ועיין תומים דכתבתי דאפשר לדעת האומרים המוחל צריך לשלם כל דמי שטר בקטן שמחל צריך עכ"פ לשלם דמים שקיבל מורישו ועיין תומים מ"ש בזה בישוב דברי תוס' בב"ב:

(צא) לעצמו וכו'. וצריך לשלם כמבואר לקמן בסעיף ל"ב ולא מהני מה שנתכוון לטובתו כן העלה הש"ך וסמ"ע. ואם אשה היושבת תחת בעלה מוחלת שטר לעצמה כהך הנזכר בש"ע אזי פטורה לשלם כ"ז שיושבת תחת בעלה ועיין תומים דכתבתי בישוב דברי בעה"ת דתלי במחלוקת אי עשו באופן הזה לבעל כמו לוקח או יורש. וגם אי דיני דגרמי דינא או קנסא ע"ש:

(צב) יכול למחול. ואי להשיאו עצה שימחול עיין תומים דכתבתי דלדעת הרא"ש לקטנה מותר להשיא עצה אף דמפסיד ללוקח לגמרי דהא פגיעתה רעה אבל לגדול כיון דמפסיד ללוקח שאין מגיע לו רק דמי' שקיבל ומפסיד שאר דמי שטר אסור להשיאו לו עצה. ולדעת התוס' איפכא דאם מגיע לו רק הדמים שנתו אף דמפסיד הנשאר מותר להשיאו עצה אבל לקטן אסור:

(צג) יכול לעשות שובר וכו'. פי' הש"ך דסיפא דיכול להרווח הזמן קמ"ל דלעשות שובר פשיטא ואולי קמ"ל כי כתב שובר דנפרע ואמת דלא נפרע א"כ ה"א הא לא מחל רק אמר דנפרע וזהו שקר וא"כ י"ל דקאמר פרוע הוא משום קנוניא כי אם ימחול לא יוכל לתבוע עוד ללוה משא"כ באמר פרוע ואינו קמ"ל דלא חיישינן ועיין כתובות דף י"ט תוס' ד"ה במקום וכו' שם הדברים מבוארים כמ"ש ולק"מ. וטובא קמ"ל:

(צד) בדיניהם דיינין ליה. עיין תומים שהנחתי דין זה בצ"ע דלא מצאתי טעם ברור בזה אם לא מחמת דינא דמלכותא כמ"ש הסמ"ע לעיל סימן מ"ה ס"ק ל"ח ע"ש וצ"ע:

(צה) אפילו בלי כומ"ס. עיין תומים דתליא אי הבא מחמת גוי אף למעליותא או דוקא רק לגריעותא ותלי במחלוקת לקמן סימן קנ"ד ע"ש:

(צו) וישראל שמכר לגוי וכו'. אפילו למ"ד מכירת שטרות דרבנן מכל מקום השוו חז"ל תקנתם ואפי' למכור לגוי עשו תקנתם. ועי' תומים דהנחתי בצ"ע למ"ד לקמן סימן קכ"ו דלא תקנו מ"ג בגוי למה נימא במוכר שטר השוו תקנתו דמ"ש זה מזה וע"ש מה שדחקתי בטעם לחלק:

(צז) משתעבדנא לך וכו'. ודעת הש"ך דאף לדעת זה היינו שהיה הלוה בעת הקנין לוקח ממוכר מתרצה אבל בלא"ה אף לדיעה זו יכול למחול ועי' תומים דהעליתי כסתמא דש"ע דא"צ כלל גילוי אוזן לענין מחילה. אבל לענין פרעון אם יטעון הלוה אני לא ידעתי ממכירה ופרעתי למלוה מה ה"ל למיעבד בזו כתבתי כי נראה דיש בו מחלוקת בין רשב"א לרא"ה והעליתי אף לרשב"א דוקא בשטרו בידו או לאחר זמן אבל בתוך זמן ואין שטרו בידו אף רשב"א אפשר דמודה דאינו יכול לטעון כן:

(צח) למי שהיה נולד דאל"כ א"י לשעבד עצמו למי שלא בא לעולם. ועיין מש"ל סימן ס"א ועי' תומים דאפשר שטר כזה מאוחר כשר:

(צט) שוב אינו יכול למחול. וכתב הרשב"א וכן הר"נ כתב שכן הסכימו כל אחרונים ז"ל והש"ך דעתו להכריע דמצי מחיל ואין הכרעתו מכרעת ועי' תומים מה שכתבתי בזה:

(ק) ויש אומרים וכו'. עי' תומים דהעליתי אם נתברר בשעה שלקח הלוקח נתרצה הלוה במקחו שיקחנו לכולי עלמא אינו יכול למחול ולא פליג הרא"ש כלל ע"ש:

(קא) יכול למחול. וכתב הסמ"ע דמכל מקום אין צריך לכומ"ס והש"ך השיג דאף לדיעה קמייתא דאינו יכול למחול מכל מקום כומ"ס בעי וכבר הארכתי בזה בסעיף א' והעליתי כמ"ש הסמ"ע דא"צ כומ"ס ע"ש:

(קב) אינו יכול למחול. היינו היכא דחייב לו ואם כן משועבד לו מדר"נ וכיון דמשועבד לו מדר"נ א"י למחול ומתוך דברי הש"ע נראה אפי' חייב לו ואינו גובה השטר בחיובו רק מכרו לו בפני עצמו מכל מקום כיון דשעבידו עלי' בלאו הכי מכח ר"נ אף מכירתו א"י להפקיע דהא כבר חל שעבודו דלוקח ועיין לקמן סימן פ"ו מ"ש בזה. ואם אין חייב לו רק מכרו ומחל לו ואין בידו לשלם ללוקח דעת ראב"ן דגובה מהלוה או כל דמי שטר או רק דמי' שנתן למר כדאית ליה ועי' תומים שהארכתי בביאור דברי תוס' שגם התוס' ס"ל כראב"ן רק דא"צ ללוה לשלם ללוקח רק דמים שנתן לכ"ע אפילו למ"ד דמוחל צריך לשלם הכל ע"ש דאין לדחות דברי ראב"ן בשני ידים ע"ש. וע"ש מה שכתבתי ג"כ מ"ש המבי"ט בראובן שהיה לו שטר על שמעון במאתים ומכרו ללוי במנה דיכול שמעון לומר אתן אני המנה ופסק המבי"ט דדין עם שמעון דלו משפט קדימה ונראה דמיירי דלא נשתנה סיב הלוה דאל"כ אם יקנה לוי שטר על שמעון כשהיה עני ואחר כך יתעשר שמעון יאמר שמעון לי קדימה הס להזכיר. אבל אף דלא נשתנה דעת הש"ך להשיג עליו ועי' תומים דעשיתי להש"ך סמוכים מתוך דברי תוספו' ומהרש"ל וכן נכון:

(קג) אגב קרקע. פי' גוף החוב ולא השטר כי ס"ל דיכול להקנות גוף החוב א"ק ולהך שיטה דא"י למחול כתובה דלא ברור שעבודו א"י להקנות כלל א"ק כיון דלא ברור שעבודו משא"כ להנך דס"ל דיכול למחול דמ"מ גוף שעבוד נשאר אצל מלוה או דה"ל דרבנן יש לומר כתובה ג"כ נמכר בכה"ג ועיין תומים:

(קד) ויש אומרים דאין כאן קנין כלל. הוא דעת רוב מחברים דסבירא להו דהואיל ומלוה להוצאה נתנה במה יחול הקנין הוא דבר שאין בו ממש ולכך צריך כומ"ס או מ"ג וזולתו אין קנין בהלואה. והש"ע לקמן סימן ר"ג סתם כדעה זו וכן הסכימו ממש כל מחברים וכן נקטינן:

(קה) במתנת שכיב מרע. היינו כמבואר לקמן סי' ר"נ ע"ש ומתנת ש"מ שלא תטרוף דעתו עשו חכמים חיזוק לדבריו שלא יהיה היורש יכול לבטל בשום אופן אפילו ע"י מחילה הא אלו הוא בעצמו מחלו ה"ל מחילה. כן כתב בעה"ת ונראה דאין צריך לשלם מנכסיו כדין מזיק. דהא יכול לחזור מדבריו וממתנתו ואין לך חזרה גדולה ממחילה זו:

(קו) אפי' היו. נ"מ ונראה דאם היו לה נכסים שאינם ידועים לבעל ומחלה הוי מחילה דהא אם מכרה ונתנה הוי מכירה וכן תוכל למחול. ונראה גם כן אם מחלה ונתארמלה או נתגרשה הוי מחילה בנ"מ לדעת הרמ"א בא"ע סימן צ' דאם מכרה בחיים יש לומר דהוי מכירה וה"ה זה ואם הוא נצ"ב תליא בשני דיעות בא"ע ולמאן דאמר שם דחל מכירה כשתתאלמן אף כאן ודאי חל מכירה. ומבואר בבעה"ת במכנסת אין צריך כומ"ס או מ"ג כי אלמהו רבנן לקנין דבעל ובאמירה נקנה. וה"מ שאשה עצמה היתה מכנס' לבעל משלה אבל אי אבי הכלה מכניס לחתנו בנצ"ב שטר חוב אף דגם בזה שייך הן דברים הנקנים באמירה מכל מקום נראה צריך כומ"ס לבעל מחמיו וגם חמיו יכול למחול כן מוכח מראב"ן סימן מ"ו ומ"ז ע"ש:

(קז) במ"ג דנתרוקן. רשות המלוה ראשון לגמרי והרי הוא מלוה שלו ואף על פי שהוא דרבנן אלמהו רבנן לשעבוד ואם היה מלוה בשטר והמחה לגוף הלואה יש לו דין מלוה בשטר ואינו יכול לטעון פרעתי כן העליתי בתומים מיהו הדבר ספק מאיזה זמן יתחיל שעבוד קרקעות לשני אם מאותו זמן שנמחה או מזמן הלואה ע"ש בתומים:

(קח) ויש מי שחולק. דהואיל וקרקע בחזקת בעליה ראשונה עומדת ולא שייך ביה תפיסה ומצי הלוה לסלקו בזוזי א"כ הוה להו כשאר מלוה דיכול למחול ועיין תומים דהעליתי אם הוא משכנתא באתרא דלא מסלקי כדלקמן ריש סי' ס"ז לכ"ע נקנית בחזקה בקרקע וא"י למחול כלל:

(קט) ומכרו למלוה כו'. ואין צריך כומ"ס רק מסירה לחוד דהא עיקר שעבודו היה נשאר אצלו ולא דמי לראובן שמלוה מעות ומעלה השטר בשם שמעון שצריך כומ"ס אח"כ כשמוכרה לשמעון דהתם מעולם לא נשתעבד הלוה לשמעון כי מה נ"מ בשם הכתוב בשטר משא"כ כאן שמתחלה היה משועבד לו ועדיין שעבוד הגוף נשאר אצלו ש"ך ומיהו לפי מה שכתב הרשב"א הבאתיו לעיל סי' נ"ד דאם אמר הלוה שיכתבו עדים שטר על מלוה וימסרו לידו של לוה או יהיה בידם כשנמלך אחר כך לתתו למלוה צריך כומ"ס אפשר דגם בזה כך הדין דתו לא הוי שטרו של מקנה ומכל מקום יש לומר ובלאו הכי כבר כתבתי דלדינא לא קיימא לן כרשב"א:

(קי) אין לוקח ראשון וכו'. דהא לא היה לו רק שעבוד נכסים וזהו שמכר ולא היה לו שיור עד שנימא דיכול למחול. אבל המוכר הראשון יכול למחול וחייב לשלם אם מחלו. ואם אין לו לשלם לא יוכל הלוקח שני לטעון על ראשון כי מכר לו דבר שאינו שראשון מחלו דהא ידע דיכול למחול ומ"מ קנאו ש"ך ופשוט:

(קיא) או יורשיו. לאפוקי מדעת ש"ג בשם ריא"ז דיורש שמוחל א"צ לשלם דכל הפוסקים חולקים עליו ש"ך:

(קיב) מהיפה שבנכסים. משום דה"ל הלוקח ניזק וניזקין גובה מעידית:

(קיג) שמין השטר. היינו כמו שהיה שוה בעת המחילה:

(קיד) ישלמו יורשיו. הש"ע סתם דדינא דגרמי דינא ולא קנסא אבל לפי דעת רבי' לקמן בסי' שפ"ו דד"ג קנס' א"כ לא קנסו בנו אחריו ואינו צריך לשלם כלל. מיהו אפשר להך שיטה דצריך לשלם כל דמי שטר אם כן יש לומר דדמי' שנתן לכ"ע צריך לשלם ואינו בכלל גרמי כלל ואף בנו צריך לשלם וכמש"ל גבי קטן שמחל:

(קטו) צריך לשלם לו הרבית שעלה עליו. ע"ת דפי' או דזקפו הריב' לשטר ואף אלו היה הגוי פורע תיכף היה צריך לשלם או דמיירי ריב' שעלה לאחר שכבר קנאו אבל רבי' שעלה קודם לקנינו ובעת כתיבת השטר לא היה מתחייב בריב' רק עלה יום ביומו אף שכבר עלה קודם מכירת השטר ה"ל רק מלוה על פה ואינו נמכר כלל ואם כן אף במוחל אין צריך לשלם כי לא מכרו כלל עיין תומים:

(קטז) שפרוע הוא. היינו שפרעו ללוקח דלא הוי רק מניעת טובה ואין כאן גרמי כלל:

(קיז) אבל רבי' חולקים וכו'. והש"ך האריך להכריע כדיעה קמייתא דצריך לשלם כל הדמים ששוה השטר ועיין בתומים שגם דעתי נוטה כש"ך רק ה"מ בשארי שטרות אבל בכתובה כיון דלא ברור הגביה הוה זביני ריעי ואין לו אלא דמים שנתן עיין שם:

(קיח) הדמים שנתן. עיין תומים דהעליתי לשיטה זו אפי' לקח כשהיה עני ואח"כ נתעשר מכל מקום אין לו אלא רק דמי' שנתן ואפי' בכתוב' ומחלו היורש ואפי' מחלו לעצמו וזהו הכל דלא כדעת מהרש"א ומהר"ם ע"ש:

(קיט) שהוא מזויף וכו'. ואפילו הדמים שנתן עבורו אין צריך לשלם ללוקח כיון שלא נתברר דמזויף הוא ואפסיד אנפשיה דלקח שטר בלתי מקוים ועיין תומים:

(קכ) ששטר זה שלו. פי' כי שמו כשמו או דהיה שייך לו ונכתב רק על שם מוכר בעלמא אבל אין לו חלק בו כלל:

(קכא) מדין אחריות. היינו כל דמי שטר לכ"ע דגבי מוחל אמרינן שטרי ריע' נינהו דה"ל למכתב שטר בשמו אבל בזה מה ה"ל לעשות סמ"ע ועיין תומים דהעליתי דאם חזר המוכר וילקח שטר זה מיד זה ששייך לו נתקיים המקח ללוקח זה וגם יש הבדל דדמים שנתן גובה ממשעבדי אבל מה שהשטר שוה יותר גובה מב"ח וגם אם ידע הלוקח כשקנאו שהשטר אין שלו אין לו רק דמים שנתן ע"ש:

(קכב) בכלל אונאה הוא. ולא מקח טעות ואם כן המקח מתקיים דאין לשטרות אונאה והעלה הש"ך אפי' לא ידע הלוקח דהיה עני בשעת המקח מכל מקום אינו מקח טעות כלל דהוי ליה לחקור על זה ונכון הוא:

(קכג) אין זה בכלל אחריות. אפי' פירש לו אחריות מכל מקום לא ע"ז קאי אחריות סמ"ע:

(קכד) ואפי' קיבל אחריות וכו'. דאין זה בגדר אחריות והמוכר בית לחבירו ואח"כ שרפו ומה זה לאחריו' ואף זה כמוהו דהוא רק מזיק אחר כך:

(קכה) ואפי' מלקוחות שלקחו אחר כך. דלית ליה קלא אא"כ העמידו בדין ואפי' למ"ד נזיקין אית להו קלא מוחל דהיזק שאינו ניכר וכדומה בגרמי בעלמא לכ"ע לית להו קלא ש"ך ועיין מש"ל בסי' קי"ט כי שם מקומו:

(קכו) אפי' מלקוחות שקדמו. דה"ל ללקוח' להזהר דלמא כבר מחל או כל רגע ימחול וכדלעיל סי' ס"א ס"ו ע"ש ואם קיבל על עצמו בפי' לשלם אם ימחול כל מה ששוה שטר חייב לשלם אפי' לדעת האומרים דא"צ לשלם רק דמי' שקיבל ולא הוי אסמכתא כיון דמפסידו כ"כ כן העליתי בתומים ע"ש:

(קכז) שה"ה בנותן. ודעת הסמ"ע במתנה לכ"ע צריך לשלם דמי שויו של השטר דאולי עשה לו כ"כ טובה שעולה כפי כל שויו של שטר והש"ך השיגו וס"ל להך דיעה במתנה א"צ לשלם כלל דהא לא קיבל כלום והנכון אתו ועיין תומים מ"ש:

(קכח) פקע ליה. דהא גוף שעבוד נשאר אצל מלוה ומוכר רק שעבוד נכסים נמכרים ולכך במוחל דפקע שעבוד גוף ממילא פקע שעבוד נכסים ואם כן זה הגר שמת ואין לו יורש דלימא דהלוה משועבד ליורשיו ואם כן אף שיעבוד נכסים פקע וע"ת ס"ת מ"ג וס"ד:

(קכט) לגבותו. הא לקחו לצור ע"פ צלוחיתו או לבוש' יש בו אונאה כשארי מטלטלים אבל לגבותו אין גופו ממון:

(קל) ויש חולקים. הש"ך האריך להכריע כדעת המחבר וכבר בררתי בתומים דדעת של תורה נוטה לדברי החולקים:

(קלא) דביותר ממחצה. היינו אם מכר ק' בר"א אבל אם מכר שוה ק' בר' המקח קיים והסמ"ע דעתו דאף בזו יש בטול מקח רק שוה ק' בקצ"ט אז המקח קיים וע"ת דהעליתי כרמ"א וכ"כ הש"ך לקמן סימן רכ"ז סנ"ט ע"ש

(קלב) הוי ביטול מקח. ואם בין כך העשיר הלוה ואם כן שוה הדמים מכל מקום הואיל בעת מכירה לא היה שוה הוי ביטול מקח כן מבואר בתו' כתו' דף צ"ח ד"ה אלמנה:

(קלג) הודה במקצת. שא"ל ב' שטרות מסרתי והוא אמר רק א' או שאמר שרפת ב' שטרות שלי והוא אמר רק אחד מכל מקום אין כאן ש"ד דהתורה מיעטם להדיא:

(קלד) אם היה שם וכו'. הש"ך הסכים לראב"ד דצריך לישבע שאינו ברשותו אף דאין עליו טענת ברי ועיין בתומים מ"ש. ואם היה שם טענת ודאי אע"ג דיש לו מגו דנאנסו והיה פטור משבועה והוא טוען החזרתי מכל מקום חייב לשלם דל"א בהיסת מגו לפטור משבועה לכ"ע ש"ך ועמש"ל בכללי מגו ובסי' צ"ה:

(קלה) אפי' בפשיעה פטור. דפשיעה ל"מ מזיק רק התורה חייב לשומר שאם פשע שישלם אבל במקום דליכא דין שומרים פטור:

(קלו) אבל מפסיד כו'. ע"ת דהעליתי אם שכרי לימים כל יום אתן לך כך ווקרהו גניבה ואבידה ביום הששי ל"מ שכר כל הימים מאותו יום לבד מפסיד:

(קלז) ששמר כראוי. ואם שמר כראוי ונאנס ע"ת דהעליתי דאין לו שכרו רק עד אותו זמן ששמר ולא אח"כ כגון ששכרו לשבוע בדינר וקרהו אסון באמצע שבוע אין לו אלא חצי דינר וכן תמיד אם שלח שליח באגרת למקום פלוני בשכר ונלקח האגרת מיד שליח בזרוע באמצע דרך אין לו אלא חצי שכר שליחתו מיהו אם השליח חזר עם האגרת אם העיכוב עבור השליח לבד וכבר קיבל שליחתו צריך עיון אם יכולים להוציא זה מזה דנראה דאפשר דדמי' ליין זו וספינה זו לקמן סי' שי"א ס"ד או כיון דאגרת קיים אף דא"י לשלחו בידי אדם אחר ה"ג כספינ' זו ויין סתם:

(קלח) והסברא ראשונה עיקר. וש"ך הכריע כרמב"ם דמחייב בפשיעה ואין דבריו מוכרחים וע"ת מ"ש:

(קלט) כגון אם השליכו לנהר וכו'. ואם מסרו לשומר אף דמגרע לשמירתו כגון דהיה ש"ש ומסרו לש"ח או שמסרו לאחד בחזקה שהוא שלו מכל מקום פטור אבל אם אותו שנמסר לידו שרפו והטילו בנהר וא"י לשלם או שכופר אז השומר הראשון חייב וע"ת מ"ש:

(קמ) ואם קנו וכו'. הא דבעינן קנין ומתנ' ש"ח להיות כשואל אין צריך כתבו תוס' דשם דכבר הוא בדין שומרים יכול להתחייב להיות מעלה לשמירתו משא"כ בדברים שאין בהם דין שומרים כלל ל"מ להתחייב רק בקנין ואין זה מספיק לרמב"ם דמחויב בפשיעה דצריך לומר דמכל מקום יש בו קצת ד"ש דאדם אחד שאינו שומר ופשע פטור וצריך לומר כטעמו של הש"ך דהתם יש לומר שומר חנם הריני כאלו התקבלתי והריני שומר שכר או וכו' והריני שואל משא"כ בזו לא מהני וצריך קנין:

(קמא) שיתחייב וכו'. דעת הסמ"ע אפי' בשומר חנם מהני קנין שיהיה צריך שבועה והש"ך סבירא ליה דל"מ ובתומים העליתי כסמ"ע דהא מקבל או ישבע או תשלומין אם כן הקנין על תשלומין רק תנאי כשישבע פטור:

(קמב) ויחלוקו. ואחים שחלקו שטרות והגיע לאחד שטר ואחיו מחל חלקו בשטר ההוא ללוה אעפ"י דקי"ל אחים שחלקו לקוח' הן מכל מקום הסכים הרמ"א בתשובה וכן צ"צ דל"מ מחיל כלל וע"ת מ"ש בזה כי נ"ל לצ"ע:

(קמג) ואם הוא שטר אחד כו'. הק' הסמ"ע לקמן סימן קע"א סי"ד דעת רמ"א דל"א גוד אגוד במשכנתא וע"ת דכתבתי לחלק בין שטרות למשכנתא דגבי שטרות דצריך יגיעה לבל יבוא לכלל יאוש יוכל לטעון גוד וכו' משא"כ במשכנתא דבטוחים במעות מה לנו בגוד וכו' ימתין עד שיגבה ויחלוקו ומכל מקום הסכמתי עם הש"ך דבכל גווני אמרינן גוד וכו':

(קמד) קנה גם השטרות. ואם צ"ל בע"פ קני לך וכו' נחלקו הרשב"א ויתר פוסקים וע"ל סי' רנ"ג מ"ש בזה:

(קמה) אף שטרות וכו'. ע"ת שדין זה צ"ע כי נראה דבמחלוקת שנוי ולפ"ד מחב' לעיל סעיף ג' אין מקום לדין זה דסילק רק לגוף הנייר אבל החוב יש לו יד כמו במע"פ:

(קמו) סילק וכו'. הש"ך כ' דצ"ל בין אירוסין לנשואין וזה צ"ש לדידן דמקדשין תחת החופה ומה שיש לדקדק בזה הארכתי בזה בחדושי לא"ה במנהג הקהלות וכמ"ש בתשובת חות יא"ר באריכות אבל כ"ז אין ענין לכאן דמי יאמר דכוונת הרמ"א שמסלק עצמו מירושת אשתו אשר ל"מ בי' קנין דכתב ביה לחוקת משפט דילמא לא מיירי כאן רק שס"ע מפירות נכסים ויש לומר דמיירי בקנין וזהו מהני אפילו לאחר נשואין:

(קמז) אין שטרות וכו'. דלשון בני אדם אין שטרות נקראים מטלטלים וכתב הש"ך בשם נ"י דה"ה אם אמר נכסי מקרקע ומטלטלים מכל מקום אין שטרות בכלל דאין בכלל אלא מה שבפרט וע"ת שהשגתי דלא קאי לדינא ובאמת מועיל הואיל והזכיר נכסי אף דאמר אח"כ מטלטלים כוונתו לנכסי וכך הוא דעת רמ"א ונכון:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.