אורים/חושן משפט/סה

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אוריםTriangleArrow-Left.png חושן משפט TriangleArrow-Left.png סה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


טור ומפרשיו

ארבעה טורים
··
בית יוסף
ב"ח
דרישה


שו"ע ומפרשיו

שולחן ערוך
··
נתיבות המשפט - ביאורים
נתיבות המשפט - חידושים
סמ"ע
קצות החושן
פתחי תשובה
ש"ך
אורים
תומים
באר הגולה
ביאור הגר"א
לבושי שרד


ערוך השולחן


לדף זה באתר "על התורה" לסימן זה באתר "תא שמע" לדף זה באתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


(א) שטר אצלו. בין שטר הלואה משכנת' מכר מתנה וכל שטרות ש"ך:

(ב) ואם החזירו וכו'. עיין לעיל סי' נ"ד בהג"ה אם שליש חייב לשלם:

(ג) היה יכול להגבות בו. פי' הסמ"ע והב"ח דנקט לשון היה יכול דאם מכחיש לשליש שלא קיבל ממנו השטר והשליש כשר לעד חייב להיות נשבע להכחיש העד כע"א מעיד שהוא פרוע ולכך נקט היה יכול אם היה נשבע לשקר והש"כ השיג דאין כאן חיוב שבועה ועיין תומים שהסכמתי עם הש"כ ולא מטעמיה ולשון היה יכול ר"ל דאין לו לשליש ליתן לו השטר ולהאמינו דאולי יכפור ויאמר שלא קיבל ממנו והיה יכול לגבות וא"כ אף דהוא נאמן רוח עכ"פ הוא עשה שלא כהוגן:

(ד) ואם הוא מודה כו'. דעת הש"ך דוקא בטוען המלוה ג"כ שמא ולכך לית ליה מגו דלא קיבלו מידו אבל בטוען ברי שחייב לי נאמן במגו דהיה אומר דלא קיבלו מיד שליש ומגו להכחיש העד במקום דלא שייך משאיל"מ אמרינן וגם מגו דהעזה אמרינן בממון ולפי דבריו אם החזירו בעדים תליא בפלוגתא דלקמן סעיף ט"ז אם הוא טוען ברי דחייב לו ואני בתומים העלתי כדברי סמ"ע דאף דטוען ברי לכ"ע בנדון זה דהיה ביד שליש חייב להחזירו ואין גובה בו כלל ואף הרמב"ם לקמן סט"ז מודה בזה דחייב להחזירו:

(ה) אין מועיל לו כלום. דא"י לטעון לקוח הוא בידו דהא שטר משכנתא המונח ביד שליש מורה דהיה בא לידו בתורת משכנתא ומשכנ' לא מצי לטעון הואיל ושטר מונח ביד שליש אולי כבר נפרע או היה שום תנאי מתנאים סמ"ע:

(ו) ותחזיר הקרקע וכו'. אע"פ שזה בעל המשכנתא מוחזק בה מ"מ הואיל ואתרע אוקמינן קרקע בחזקת בעלי':

(ז) וה"ה כל אלו וכו'. דאלו אפטרופסי' זה לזה וכל אחד מחזיק בנכסי חבירו מבלי מוחה ולכן חזקה שממנו בא לידו:

(ח) וכן יורשי נפקד וכו'. לאפוקי מדעת הרשב"א בתשובה סי' אלף ל"ה דוקא בשליש עצמו דהימנ' משא"כ ביורשים דלא שייך הימנ' קמ"ל דלא ועיין בתומים דישבתי קושית הרשב"א בתי' שונים:

(ט) לא יחזירו וכו'. הקשה הסמ"ע הא לקמן סי' רמ"ג פסק מחבר בשטר מתנה שנמצא ביד יורשי נפקד יחזרו ליורשי הנותן אם כן אף כאן יחזירו ללוה ותי' הסמ"ע לחלק בין מתנה בלי קנין לשטר הלואה והש"כ חלק עליו והסכים לתי' השני של הסמ"ע דהכא איירי דאין ידוע מיד מי בא ליד הנפקד אם מן הלוה או מהמלוה ולכך יהיה מונח מה שאין כן התם דידוע דנתנו הנותן ולכך יחזירו ליד הנותן וכן בשטר חוב אם ידוע מן מי שבא ליד הנפקד יחזירו לידו וכן נכון:

(י) אלא אם כן יודעים מה טיבו. עיין תומים סעיף קטן ג' דאם הם א"י וע"א יודע מה טיבו יש לומר דיעשו כדברי העד ובפרט אם אין שכנגדו מכחישו בברור גם העליתי אם היורש בעצמו נתן שט"ח בב"ד לקיימו שוב א"י לומר דא"י מה טיבו דכיון דנתן לקיימו הודה דיודע דהוא שטר מעליא דאל"כ קיום למה ע"ש:

(יא) קודם שבא ליד אחר. וכתב הסמ"ע לאו דוקא אפילו בא ליד אחר רק קודם שאמר ספיקו דא"י מה טיבו והב"ח חולק ודווקא קתני וכן נראה הסכמת הש"כ ונכון:

(יב) יחזירנה לאשה. ולא מצי לטעון נמי שמא ממושכן אצל אבי או שלקחה לדעת הרמב"ם דא"צ ראיה על הקנין וכתב הסמ"ע דוקא גוף הכתובה בתולה ואלמנה דהואיל דא"א לפרוע כ"ז שיושבת תחת בעלה דהוי בעילת זנות אבל בתוספת ונדוניא לא יחזור דאולי פרע ולפי דבריו באלמנה וגרושה שהיה כתובה זמן מה אח"כ ביד אביו גם זה לא יחזיר. והש"ך השיג וכתב דודאי מדינ' אפי' בכתובה לא יחזיר רק מפני מנהג שנהגו ליתן כתובתן בפקדון ביד אחר ואם כן אם המנהג אף על שטר נדוני' וכן לאחר גירושין וכדומה הכל הולך אחר מנהג ונכון הוא:

(יג) דחיישינן לקנוניא. דבאמת פרעו והוא אומר שלא פרעו כדי לטרוף מלקוחות שלא כדין ולכך אפי' ללוה לא יחזיר שלם אולי ימסרו אח"כ למלוה והחולקים ס"ל דלא חיישינן בקנוניא רק בנפל דיש ריעותא אבל במונח ביד שליש דליכא כאן ריעות' לא חיישינן לקנוניא ונ"ל אפילו דיעו' קמייתא היינו בשליש חי ואין ידוע לו מה טיבו דזהו קצת ג"כ ריעות' אבל במת ובנו א"י מה טיבו והם מרוצים לכ"ע לא חיישינן לקנוניא דהא ליכא ריעות' כלל ובלא"ה דעת רשב"א דבבנו יחזיר ממקום שנטל והבו דלא לוסיף בשניהם רוצים ואי לא תימא הכי אם כן לעולם לא ישליש איש שטר דבמותו א"א לשום אדם ללוקחו וזה ברור:

(יד) ואם שניהם רוצים. יעשה כמאמרם כך הוא לשון תשובת הרא"ש לא יוציא השטר עד שיבורר האמת או שיתפשרו ביניהם שיאמן האחד לחבירו בשבועה ואם יאמר המלוה ללוה השבע והפטר צריך לישבע ואם לאו יחזיר השטר למלוה ואם מבקש זמן יתנו לו זמן ב"ד ואם יאמר הלוה למלוה השבע וטול צריך לישבע ואם אינו רוצה יחזירו שטר ללוה עכ"ל ואם זה אומר השבע וטול וזה אומר השבע והפטר עיין לקמן סי' פ"ז מ"ש בזה. אבל אי שניהם רוצים בלי שבועה דעת הש"ך דמ"מ חשש קנוניא יש ולא יוציא השליש השטר מת"י בלי שבועה לאחד מהן וכל האחרונים השיגו על הסמ"ע בזה וס"ל דלא חיישינן לשיטת הרא"ש לשום קנוניא ולכך יעשה השליש ככל מה שיתפשרו יהיה מה שיהיה:

(טו) לקחו למשכון. המחבר גריר אחרי לשון הרא"ש בתשובה ששם הדין הזה והוא ס"ל דא"נ אף לנגד המלוה לו' כומ"ס היה ליה ואבד ולכך העתיק דאעפ"י כן יכולין לטעון אולי היה למשכון כדלעיל סי' ס"ד ובאמת לשיטת מחבר דסבירא ליה כרמב"ם יכולין לטעון אולי לקחו אבינו וכומ"ס היה לו ואבד דנאמן גם כן:

(טז) לא טענינן להו. משום דלא שכיח דיקח למשכון שטר דלא יכול לגבות בו מלוה בלי כומ"ס וכתב הש"ך הא בשטר דאין צריך כומ"ס כדלקמן בסי' ס"ו טענינן ליורשי' דלמא קנאו אביהם. ועיין תומים מ"ש ליישב קושית הש"ך דהא איכא למאן דאמר דאף מלתא דל"ש טענינן ליתמי:

(יז) מאחר שהוא קשור וכו'. מ"ש הש"ך דלמא השליש קשרן יחד עיין מש"ל בזה:

(יח) גם שטר מתנה וכו'. דעת הסמ"ע אפילו שטר מתנה שיש בו קנין דבלי קנין בלא"ה אפי' אין קשור מחזירן לנותן והש"ך השיג דוקא בלי קנין ולולי קשור לא היה מחזירן לנותן כיון דלא נודע דקיבלו מנותן כמש"ל בס"ק ט' אבל בקנין אף דהוא קשור מ"מ זכה בו המקבל אף דלא הגיע השטר לידו כלל ונכון הוא אבל דעתו גם כן בחוב שיש בו קנין נמי וזה אינו דשני ליה לרא"ש בין חוב בקנין עיין בתומים מה שכתבתי בזה:

(יט) אעפ"י שיש בו נאמנות. כיון דנפל איתרע הנאמנות ולא מבעיא דאין מועיל לגבי לקוחות אפי' לגבי הלוה אין מועיל אם אין חייב מודה וכן בתוך הזמן דבנפילה איתרע הכל:

(כ) דחוששין לפרעון וכו'. ולכן אפי' במקוים או שטר קנין דליכא חשש דלמא כתב ללות ולא לוה מ"מ לא יחזיר דלמא פרע והוא עושה קנוניא:

(כא) נקב יש וכו'. דשניהם בקיאין בסימנים הלוה היה לו שטר קודם שהיה נמסר ליד מלוה ואפי' בשטר דלאו אקנייתא דאין כותבין ללוה עד שיהיה המלוה עמו מכל מקום הלוה רואה ומכיר בשטר וגם המלוה מכיר בשטר קודם שהחזירו כשפרעו ולכך אין לסמוך אסימן ואעפ"י שא' נותן ואחד אינו נותן אינו ראיה שזה היה משגיח בסימן ואחד לא השגיח ועיין בתומים שזה הדין אפילו בדליכא אחריות נכסים ואין חייב מודה לא סמכינן מהאי טעמא אסימן. אבל נראה אם אין אחריות נכסין דליכא למיחש לקנוניא והלוה אומר שכתב ללות ולא לוה ונותן סימן והמלוה נותן סי' ינתן למלוה כמו בגט דהוא אומר סימן והיא ינתן לאשה וה"ה במלוה דלדברי הלוה מה טיבו של מלוה לדעת הסימן ואע"ג דיש ללוה מגו דהיה בידו ופרעו אפשר דהוי מגו במקום עדים מדסמכינן בגט על זה:

(כב) ואם מפורש בשטר וכו'. עיין מ"ש בתומים בזה באריכות ועיין לעיל סי' מ"ג מ"ש בזה:

(כג) וכן אם יש ללוה ב"ח וכו'. דעת הש"כ דמיירי דידוע שלא חייב הלוה לאחרים זולת לזה המלוה דאל"כ מה נ"מ בב"ח אולי יבואו ב"ח מוקדמים ויגבו ב"ח וילך הוא על משעבדי ועיין תומים שכתבתי אופנים שונים איך אפשר שיהיה הוא גובה מבני חורין הללו ולא ב"ח אחר יהיה מי שיהיה אבל זולת זה לא מהני מה שיש לו ב"ח:

(כד) וכתוב בו הנפק וכו'. עיין תומים שהארכתי והעליתי דמיירי דנמצא בו ביום שנכתב אבל טרם שיבוא המוצאו לב"ד ובא הלוה ג"כ להיות חייב מודה כבר עבר היום ולכך בעינן הנפק דלמא כתב ללות ולא לוה ובשחייב מודה א"א ללות בו דכבר עבר היום משא"כ אם היה לוה ג"כ מודה בו ביום אין צריך להנפק דמה בכך דלא לוה עוד היום גדול ללות בו ע"ש שהארכתי:

(כה) ויש מי שאומר וכו'. הלשון אינו מסודר כ"כ וכך הוא שיעור דברי המחבר דהא דאמרינן בש"ס שאם נמצא ביום שנכתב שיחזיר אין הפי' כמו שכתב מקדם דחייב מודה רק אפי' אין חייב מודה רק דליתא קמן מ"מ יחזיר דלפרעון בת יומא לא חיישינן ולאפוקי אי עמד וצווח פרעתי בהא לא מחזירין. ועיין תומים מה שכתבתי בישוב דברי הרא"ש ואף שטרחתי לייבב דברי הרא"ש מ"מ להלכה הסכימו ממש כל אחרונים כדעה קמייתא דבעינן דוקא חייב מודה וכל זה בדליכא למימר שהוא שטר מאוחר כגון שכתוב ביה שטרא דנא בזמנו כתבנו וכדומה אבל בלאו הכי אף דיעה בתרייתא מודה דלא יחזיר ועיין תומים:

(כו) ושטר חוב ביניהם. וכל השטרות הכל ממלוה הזה ומכל מקום לא יחזיר אם לא בנמצא שובר דאז הדין אפילו נמצא בבית המלוה לא יחזירנו למלוה ע"ל סי"ח ועמ"ש בתומים בישוב דברי רמב"ם:

(כז) יתנו למי שנותן סימן בכלי. ולא חיישינן לשאלה דבממון לא חיישינן לשאלה ועיין תומים שבכה"ג לכולי עלמא לא חיישינן דהוי שאלה דיחיד עיין שם:

(כח) ואין צריך שיאמר היאך היו כרוכים. כי מנין לחוד הוי סימן והא דבעי כרוכים דאם לא כן הוי יאוש דחושב מי יימר דנפלו בהדדי ואם כן לית ליה סימן ועיין תומים מה שכתבתי אי יאוש מהני לגבי חוב שהוא ביד הלוה ואף הלוה אין צריך לפרוע או דוקא בגוף הנייר שהוא ביד המוצא אבל גוף החוב לא פקע והעליתי הלוה ודאי דצריך לשלם מבני חורין רק לגבות ממשעבדי נראה דפקע שעבודו ואם מנין הוי סימן צריך להיות שלשה שטרות דהיינו אם מכריז שטרי מצאתי אם כן לא הוי תרי סי' דסתם שטרי תרי אבל אם מכריז סתם אבידה מצאתי והוא אומר תרי שטרות אפשר דגם זה הוי סימן רק מתחלה לא תיקנו חכמים להכריז כך כדי לברר הדבר ביותר שיוכל בעל האבידה לחפש בעיסקא יותר מה נחסר לו ועיין ריטב"א ב"מ:

(כט) היאך היו כרוכים. ואם אמר כיצד היו כרוכים לפי דקיימ"ל לקמן בהל' אבידה דקשר וכרך שאין כל עולם רגילין בו הוי סימן אף זה הוי סימן לדעת הרא"ש אבל הרבה מחברים רש"י ורמב"ם ובעה"ת לא ס"ל כן ומשמע להו דבעינן שניהם מנין וכריכה ועיין תומים מה שכתבתי באורך:

(ל) הכריכה לחוד לא הוי סימן. זהו שכתב הרמ"א לדעת הרמ"ה דס"ל דאין הכריכה סימן דאולי כשמסר הלוה למלוה שטרותיו היו כך וכן כשפרע הלוה למלוה היו כך ואם כן אין כאן ראיה בנתינת סימן מלוה או מלוה שהם ממנו נפלו מה שאין כן במנין סבירא ליה לרמ"א דזה לא שכיח שיהיה תמיד במנין אחד ולא יהיה המלוה או הלוה מפרידן ולוקח א' מהן או מוסיף א' מה שאין כן בכריכה שאין משנה אותו ורוב אחרונים לא ס"ל כן וכמ"ש גם כן בתומים כי הך חששא שייך גם כן במנין ולכך בעינן תרווייהו לדעת רמ"ה ורמב"ם מנין וכריכה ובחד לא סגי ועיין תומים:

(לא) של מלוה ולוה אחד. ומטעם שכתבתי ונראה מלשון רמ"ה ורמ"א אפי' אין שלשה השטרות בזמן אחד ואם כן ליכא למימר דהלוה יודע בהן שמסרן לו כאחד דהא איו זמן שטרות כאחד מכל מקום חיישינן דילמא אף שזמן של שטר אחד מוקדם מחבירו מכל מקום לא מסרם לו הלוה רק כאחד וצ"ל הא בשטרי דלאו אקנייתי אין כותבין שטר ללוה עד שיהיו העדים בעצמם מוסרים לו למלוה השטר בו ביום דהואיל דנפל איתרע ודילמא דאקרי וכתב ומסרו ללוה והוא מסרן אחר כך למלוה כאחד וזהו דוחק דכי אמרינן הואיל ונפל איתרע היינו קודם שלוה בו כלל מהמלוה דאין נזהר בשמירתו כמו שכתבו התוס' אבל כשלוה בו אין נפילה זו ראיה לומר שעדים עשו שלא כהוגן דהא מכל מקום לוה בו והיה לו להזהר בשמירתו ולכן נראה דהם ס"ל עבחז"ל די"ל דמסרו שטר ביד לוה אבל לדידן דלא קימ"ל כן באמת בשטרא דלית בהו קנין ואין זמן שטרות שוים ולוה נותן סימן בכריכה מחזירין ליה דלא שייך חששא הנ"ל:

(לב) ולוה אחד. הא אלו הם על שנים מלוים או שנים לוים היה מחזירים בסימן קשר או כריכה לכ"ע דלא שייך חששא דרמ"א מ"ש בס"ק למ"ד ועיין תומים דיש לומר אף בזה אם אין שניהם לפנינו דלא הוי כריכה או מנין סימן ע"ש והא דלא מהני סימן הכריכה למלוה היינו בשאין הלוה טוען ממני נפל קודם שלויתי ממך אבל בטוען כך ומלוה נותן סימן הכריכה מחזירין למלוה דהא ליכא למימר דמלוה יודע בכריכה מן קודם הפרעון דהא לפי דברי הלוה לא הגיעו בידו כלל מיהו לגבות מלקוחות אפשר דלא משגיחין באמירתו ואנן טעינן כן ועיין מש"ל:

(לג) נותנים למי שיודע. בכריכה אפילו בב' שטרות סגי דכריכה וקשר הוי סימן וכן אם הם ג' שטרות ואחד יודע מנין והשני אינו יודע למי שיודע נותנים ואם אחד אומר מנין ואחד אומר הכריכה דעת רמ"א דנותנים למי שאומר מנין דזה סימן מובהק ביותר והסמ"ע והרבה אחרונים כתבו דהם שקולים לכך לא יתן לא לזה ולא לזה:

(לד) למי שיודע. דעת הש"כ בכל דוכתא דמהני סימן היינו שלא לטרוף ממשעבדי דאולי הלוה מסר לו הסימן כדי שיטרוף מלקוחות שלא כדין וחיישינן לקנוניא כמו בחייב מודה ועיין תומים דבררתי דרוב פוסקים לא סבירא להו כן ומכל מקום בהך דינא כיון דאם לא היה הלוה בפנינו לא היה מחזירן לו רק הואיל והלוה בפנינו ולא נתן סימן שפיר יש לומר כדברי הש"ך דאולי שתק לקנוניא ע"ש:

(לה) בלא סימן. דל"ל מיד מלוה נפל דהא הם שלשה מלוים מאי בעי גבי הדדי ומיד ב"ד לא נפלו שהרי הם מקוימים וכל אחד נוטל תיכף אחר קיום שטרו בידו ואין שייך לשטר של אחד עם חבירו ועיין תומים מ"ש בשטרות שכתוב בו לך ולכל המוציאו דקי"ל לקמן סימן ס"ו דא"צ כומ"ס יש לחוש דילמא אחד לקח כל אלו שלשה שטרות ומידו נפל ולכך אין להחזיר רק בסי' ללוה ע"ש ואין לומר דילמא שלשה אלו הפקידו שטרותם ביד אחד ומיד נפקד נפל דגם זה לא שכיח דיהיה מזדמן שכל המלוי' הפקידו שטרתם במכוון שיש להם על הלוה אחד ביד נפקד א':

(לו) ואם אינם מקוימים וכו'. כתב הסמ"ע דהך סי' צריך להיות דוקא סי' מנין או סי' כריכה אבל סימן בגוף השטר כגון נקב יש בצד אות פלוני' לא מהני כדלעיל בסעי' וי"ו ובתומים חלקתי דבלוה נתן סי' הנכון כדברי סמ"ע אבל במלוה נותן סי' אף סימן בגוף השטר מהני:

(לז) אלא למי שנותן בהם סי'. ואין חילוק בין שני שטרות לשלשה שטרות דבכ"מ סימן מהני ובשני' מהני סי' כריכה דכריכה הוי סימן בשני מלוי' ולוה א' או להיפך לכ"ע אפילו לדעת רמ"ה דס"ל דלא הוי סי' בג' שטרות וחד לוה וא' מלוה ועיין תומים:

(לח) יתן למלוה אף בלי סימן. עיין תומים סעיף קטן ח"י דאם הלוים בפנינו ואומרים דמאתם נפל כי שמו אותם בכרך אחד וכדומה אפשר דנאמנים זה על זה בעדים כדלעיל סימן ל"ז סעיף ה' ע"ש ועיין תומים:

(לט) ואם הם כתיבת יד סופר אחד וכו'. דאז איכא למימר שמיד הסופר נפלו כשכרכן כאחד ואיכא למימר מיד המלוה נפל ולכך צריך סי' ועיין תומים סקי"ט דאם השטרות אינם בזמן אחד ואין בו חשש איחור י"ל דלל"מ דמיד הסופר נפל דכיון דלא קיי"ל עדיו בחז"ל לא משהה הסופר השטר כשעבר יומו דהרי הוא מוקדם ופסול ע"ש כי צ"ע:

(מ) למי שנתן בהם סימן. ואם הם מקוים וודאי דמיד מלוה נפל דלוה לא מקיי' שטר ומכ"ש סופר הכותב שטרות מסקנת הסמ"ע ופשוט:

(מא) אגרת שום. היינו חלטה רק מה שנעשה כשלוה ומלוה בפנינו נקראת שומא ומה שנעשית כשמורידין המלוה שלא במעמד הלוה נקרא חלטתה סמ"ע:

(מב) יחזיר לבעליו. דלל"מ דלמא פרע דא"כ ה"ל ליקח שובר דהיינו מכירה חדשה דבחזרת השטר לא חזרה קרקע הנ"ל ועיין לקמן סי' ק"ג מ"ש שם:

(מג) לבעליו. ומצא כתובה דינו כשארי שטרות ואפילו הבעל מודה לא יחזיר אם לא כתובה מאירוסין למ"ד דאירוסין אינה גובה ממשעבדי ועיין תומים מ"ש דתליא בפלוגתא דרבוותא בהטוען אחר מעשה בית דין בא"ע סי' ק' ע"ש:

(מד) יחזירנו לעבד. כתב הסמ"ע הואיל ושטר מסייע להודאתו לא חיישינן לקנוניא ולא הבנתי דבריו דהא כאן ליכא חשש קנוניא דהא אמרינן אייתי ראיה וכו' ואולי כוונתו דאולי היה לו לעבד נכסים והוא חייב לאחר ואם כן יבוא ב"ח שלו ויגבה מנכסי עבד ועכשיו דמשחררו מזמן שטר שחרור א"א לגבות וזהו שרמז על ס"ק ח"י אבל גם זה בכלל אייתי ראיה דמ"ש שמכר נכסיו או שיש לו לעבד נכסים וב"ח של רבו גובה דהכל בחזקת רבו של עבד עד דמייתי ראי' כיון דנפל:

(מה) לעבד. ואם השטר שחרור מקוים כתב הב"ח דמכל מקום אם אין אדון מודה לא יחזיר לעבד דאולי קיימו האדון ורצונו לתתו לעבד ונמלך ולא נתן ולא ידעתי מה ראה על ככה דהא בפרק ד' מהלכות גירושין דעת הראב"ד אפילו בגט קרוע אם הוא מקוים כשר דאשה מקיים גיטה ולא בטל וכתב המ"מ דיליף ליה מהא דבשטר חוב דאמרינן מלוה מקיים שערא ולא לוה והוא הדין לגט וכתב שגם הרשב"א מסכים לזה כמ"ש באמת בחידושיו לגיטין ע"ש וכן נראה דברי הרמב"ם והביאו גם כן הב"י בסי' קכ"ח ואם כן מכ"ש לשטר שחרור דאם אמרו בא"א מכ"ש בעבדים ולכן אין לדברי הב"ח שרש כלל:

(מו) צריך להביא ראיה. עיין תומים דבררתי אפילו לדעת הסוברים כאביי עבחז"ל וקי"ל זכות הוא לעבד מ"מ בשחרור לא זכה העבד הן בשחרור והן בנכסים עד שיגיע השטר שחרור לידו ע"ש:

(מז) להביא ראי'. דוקא בנפל איתרע ונפילה יש לו קול ולכך צריך להביא ראיה אבל סתם שטרות אף דקי"ל כותבים שחרור לרב אף שאין עבדו עמו מ"מ לא צריך להביא ראיה אלא ביש לו קול שלא נמסר לו בזמנו אז צריך להביא ראיה ג"כ עיין תומים ס"ק כ"א מ"ש בזה בישוב הרא"ש:

(מח) מזמן הכתוב בו. דעת הסמ"ע לפרש דלא סגי בראי' שראו שחרור בידו קודם נפילה דמה בכך דילמא לא היה בידו עד אחר זמנו ימים רבים ויגבה שלא כדין רק צריך ראיה שהגיע בו ביום שנכתב לידו ואז טורף מלקוחות אבל הש"ך השיגו דבראי' שהיה בידו קודם נפילה יהיה באיזה זמן שיהיה סגי וא"צ ראי' יותר ועיין בתומים לאחר שהארכתי בפלפול רב העליתי העיקר כדברי ש"ך:

(מט) ובמקום שעדי' בחז"ל. פי' הסמ"ע לא דנתכוון רמ"א להנך רבוות' דפסקו כאביי עבחז"ל דלא ס"ל לרמ"א להלכה כן רק כוונתו כמ"ש לעיל סי' ל"ט בהגה סי"ג דאמר מעכשיו וכו' או דזיכה לעדים בהדי' ואמר זכו לו דלכ"ע עבחז"ל. ועיין תומי' דכתבתי פי' ראשון ליתא לדינא ובשחרור לא מועיל מעכשיו עד שיגיע שטר שחרור לידו. ודין השני אמת אלא אפילו אין האדון מודה יחזיר ולא צריך ראי' תו כלל דתיכף זכו לו ומשוחרר תיכף ולא מצי האדון לחזור ועי' תומים דכתבתי הפי' לגבי מלוה ע"פ של אדון שרוצה לגבות מפירי של נכסיו מהעבד שעלה בנכסיו מיום כתיבת השחרור עד עת חזרה לזו אין צריך העבד ראיה דבזו לכ"ע עבחז"ל ע"ש ואם כן אף דלא הגיע לידו כלל עד עת חזרה מ"מ זכה בפירות למפרע ע"ש:

(נ) שטר מתנת ברי' וכו'. ואיירי בלי קנין דבקנין תיכף זכה וליכא חשש רק איירי בלי קנין וחוששין דילמא כתב ליתן ולא נתן ובין כך מכר השדה או נתנו לאחר ועכשיו עושה קנוניא להפקיע מזה שעבודו ומכירתו ומצוה להחזיר לזה והוא יטעון אח"כ מתנתי קדמה ולכן אם מביא ראיה דהי' בידו השטר מתנה קודם נפילה מחזירין לו כמו בשטר שחרור דגובה בו כשמביא ראיה דהיה בידו קודם נפילה כדלעיל גבי שחרור וכמ"ש:

(נא) לא יתננו לו. עיין תומים שבררתי אפילו לדעת האומרים עדיו בחתומיו זכין לו מ"מ בשטר מתנה מודים דלא יתנו לו ולכן לא הגיה רמ"א כלל:

(נב) יתננו לו. ואם הוא מקוים דעת הב"ח דמ"מ לא יתן לו ועיין בתומים דלא נראה כן דאם מקוים יחזיר למקבל דודאי היה בידו דמקבל מקיים שטרו ולא נותן:

(נג) מהיום אם לא אחזור בו וכו'. דאז אין כאן חשש קנוניא דאם אחר זמנו של זה המתנה ומכירה נותנו לאחר הרי מתנתו של שני קיימת דהוי חזרה במה דנתנו לאחר ואין לחוש דילמא אחר זמנו של זה המתנה נתחייב לאחר וכשיוציא זה המתנה זמנו מוקדם ומפקיע כח שעבוד הב"ח דגם ב"ח תופס ממנו הואיל בידו לחזור יש לב"ח שלו כח שלו והוי כאלו חוזר בו והבעל חוב טורף כן כתב באסיפת זקנים בשם הפוסקים ועיין מ"ש בתומים סקכ"ו בשם הר"ן ורמב"ם דס"ל דלא חששו לזה שיפקיע כח ב"ח ואם כן בלאו הכי לק"מ ואפשר לומר אף לשיטת אס"ז היינו מלוה בשטר אבל מע"פ אפשר דלא גובה מן מקבל מתנה באופן הלזה דהא אפילו במתנת ש"מ הרבה מחברים דמלוה ע"פ אינו גובה הימנו ואפילו לפוסקים דגובה היינו משום דמתנת ש"מ כיורשי' שוי' רבנן וזהו הטעם לא שייך במתנת בריא באופן זה מ"מ לא קשיא איך יחזיר דילמא חייב בע"פ דמה לו לקנוניא אם ימכור מהיום גם כן פקע שעבוד מלוה ע"פ ולכן במלוה ע"פ צ"ע:

(נד) שפירש שהקנה לו מיד. המחבר נמשך אחרי לשון הטור דכתב כן דסבירא ליה כרא"ש דשטרי אקנייתא האמור בגמרא אין פירושו קנין סתם רק דאמר בפי' בין ילוה בין לא ילוה ולכך אף כאן פי' להדיא שהקנה לו מיד אבל לשיטת המחבר סתם קנין הוא כך וא"צ לפרש רק כשהקנה בקנין סתם תיכף קונה ואולי כתבו משום סיפא דקתני במתנת ש"מ דבקנין יחזיר וסתם קנין ולא מטו שטר לידו בש"מ אינו מועיל כמבואר לקמן בסי' ר"נ סכ"ה מי שמת ודייתקי על ירכו אפי' בקנין לא יחזיר דשמא נמלך וא"כ עדיין לא יועיל אמירת יורש כלל דאימר נמלך אביו וקנוניא הוא עושה ולכך צ"ל בקנין בפירוש דיקנה אפילו לא מטו לידו ובקנין בפי' אפילו בש"מ מועיל והך דלקמן בסימן ר"נ הנ"ל איירי בקנין סתם:

(נה) שטר מתנת ש"מ וכו'. דזהו יכול לחזור בו והוי כהך דלעיל דפירש דיכול לחזור בו ולית ביה חששא:

(נו) אע"פ שבנו אומר וכו'. הסמ"ע נתן טעם משום דילמא בנו נתן שדה זו במתנה לאחר ועכשיו רוצה לבטלו ולכך מודה להחזיר מתנת אביו ובטלה מתנתו וקנוניא עושה ולטעמו אם המתנה הוא על היורש יש להחזירו דמ"מ יועיל מתנתו מה שנתן אבל יש לומר דילמא אביו נתן לאחר מתנה וזו מתנה מאוחרת וביקש ליתנה ולא נתנה ועכשיו כשיחזיר יהיה למתנה זו קיום ויתבטל מתנה ראשונה שלא כדת ולכך אפילו ליורש אין להחזיר ועיין תומים מ"ש בס"ק כ"ו למה נאמר בגמרא הך חששא הנאמר בסמ"ע ע"ש:

(נז) זה ישבע. עיין מ"ש לקמן בסי' קל"ח בדין זה באריכות:

(נח) שויו של החוב וכו'. דאם הלוה עני או אלם וא"כ אין שטר ממנו שוה למכור רק חמשי' אין לו למלוה רק כ"ה זהובים דהרי הוא כאלו שנים אחרים תופסים בו ולא המלוה והלוה:

(נט) נוטל יתרון הממון וכו'. טופס הוא שופרי דשטרי דחתימת עדים הוא שם תורף והוא שם מלוה ולוה וסך מעות וזמן וזו הכלל אם תופס דבר שאם ינטל יתבטל כל שטר אין בו עילוי ויתרון דכל אחד אם יטול את שלו הרי שטר נקרע ובטל לכך אף שזה תופס בעדים אין לו כלל דהא אם יטול עדים יתבטל השטר רק זה התופס הזמן יש לו עלוי דאף דגייז לזמן מ"מ לא נתבטל השטר רק דאין גובה בו ממשעבדי ולכך הך עילוי נוטל התופס במקום הזמן. וכן אם יש כאן ע"מ על השטר וא"כ אף דינטל חתימת עדים לא יתבטל השטר דכשר בע"מ רק מ"מ שוה שטר יותר בע"ח מן ע"מ דאולי ימותו או ילכו א"כ מה ששוה ביותר נוטל זה התופס בע"ח ואם זה תופס בזמן וזה בע"ח ויש ע"מ שמין הב"ד איזה עילוי שוה יותר לפי ענין טיב השטר ועדים והלוה אם יש לו הרבה ב"ח וע"מ זקנים ורדופים לילך למד"ה וכדומה ומה שנראה לב"ד ששוה יותר יתן זה לזה העילוי טור והאחרונים ועיין מ"ש לעיל סי' מ"ד סק"ו וסוף סי' נ"ב בתומים:

(ס) יחלוקו וכו'. ואף דלקמן בסי' קל"ח משמע דמה שהיה תופס בידו נוטל בלי שבועה בשטר כ"ע מודים דאין גופי' ממון ואין תפיסתו כ"כ אלי':

(סא) שגובין בו. ממש מזה על הך דלעיל ס"א עיין מ"ש לעיל:

(סב) מחזירים ב"ד וכו'. היינו שגובה ב"ד ממנו בע"כ שלא ע"פ הודאתו ולא הוי תפיסתו קודם שנולד הספק דמהני לעיל סי' מ"ו סל"ג דהתם הספק בגוף השטר אבל כאן אין הס' בגוף השטר רק כיון דנפל אתרע ש"ך:

(סג) אבל אם מעצמו פרע וכו'. אע"ג דמתחילה היה עומד וצווח מכל מקום הואיל ופרע לבסוף לא אמרינן דהוי נתינה בע"כ רק אמרי' אוד' לו דהוא חייב עכשיו דמתחרט ולכך אין מוציאין ואפילו פרעו ליורשים והיורשים אינ' יודעים כלל אם נפרע שטר או לא מ"מ הואיל והן מוחזקים אין להוציא מידם אפי' תפיסה בספק כדתנן גבי פדיון דאם נתן לא יחזיר אע"ג דתפיסתו בספק ש"ך בכוונת דברי בעה"ת וטור:

(סד) אומדנא דמוכחי טובא. דאין אנו אוזלים לבתר אומדנא רק אם יש אומדנא דמוכחי טובא כמ"ש הרא"ש כתובות ע"ש ובטור:

(סה) לכתוב מעשה ב"ד. וכל האופן הנזכר לעיל סי' מ"א מי שנמחק שט"ח שכותבים שטר שזמנו כך וסכומו כך ופלוני ופלוני עדים וכו':

(סו) בזמן שמלוה מודה וכו'. עיין בסמ"ע שדחק דאולי חייב מלוה לאחר ומצוה להחזיר השיב' להפקיע חוב ב"ח שלו ודבריו דחוקים כמ"ש לעיל בסעיף זי"ן והש"ך תי' דיש בידו בלא"ה לשרוף שט"ח ועוד תי' דהואיל בידו למחול מ"ש בידו למחול תלי' אי בדר"נ מצי למחול ותי' ראשון יפה תי' אי לא הוחזק השטר דמצי לשורפו ועיין תומים דהקשיתי עוד קושי' דאולי מכר לאחר במעמד ג' והעליתי דאם המלוה חי בכל ענין נאמן דהא יכול לכתוב שובר בלי זמן ואי המלוה מת והיורש אומר להחזיר בזו לא שייך הך תי' לכן אם אין בו נאמנות בכל גווני יחזיר דלא חיישינן במכירת שטרות מסתמא לקנוניא וליכא למיחש דחב לאחרים דהא צריך לישבע והא אין יכול לישבע דהא מודה בשובר אבל ביש בו נאמנות אפילו נגד יורשים אזי לא יחזור דדלמא חב לאחרים ומפקיע כחם ועיין מ"ש לעיל בסי' מ"ז בזה:

(סז) אינו מודה וכו'. הא במקוים יחזיר ללוה דמלוה לא מקיים שובר כלל ש"ך:

(סח) ולא לזה. ואם הלוה אמר להחזירו למלוה כי לא פרע כלל דעת הסמ"ע דמ"מ לא יחזיר למלוה משום קנוניא כמו במצא שט"ח דאפילו חייב מודה לא יחזיר והב"ח והש"ך דעתם דלא דמי לשט"ח דאתרע בנפילה משא"כ בזה דשובר אתרע אבל שט"ח ביד מלוה לא אתרע ועיין תומים דהעליתי הנכון כדברי סמ"ע ע"ש:

(סט) אפילו אם הוא כתב וכו'. דלא מבעיא בכתב סופר ועדים די"ל דכתבו כשיבוא הלוה לפרוע לא יהיה עיכוב מחמת סופר ועדים דאולי לא יהיה אז מצוי אלא אפי' בכת"י או כת"י הלוה דהרי זה היה יכול לכתוב בעת פרעון מ"מ אמרי' דכתבו מקדם דאולי יפרע לו בזמן נחוץ ולא יהיה סיפק אז לכתוב שובר וכ' הש"ך דאם הוא כת"י הלוה יש לספק ואני כתבתי בתומים דלא נראה כן מסתימת הפוסקים:

(ע) או המלוה עצמו. דעת הש"ך לספק אם אין השובר נכתב בלשון עדות עדים רק הודאה גמורה בחת"י אני מודה שפלוני פרע לי אם יפסול דהא לעולם יכול לכתוב שובר זה אם יזדמן ללוה המעות ואין דבריו נראים דא"כ מה דוחקיה דגמ' דמצאו שטר פרוע בנמצא בין שטרותיו קרועים ולא מוקי ליה דישבעו היתומים שלא מצאו שובר הודאה מכת"י אביהם וכן נראה מסתימת כל הפוסקים:

(עא) המלוה עצמו. ואם יש לו שטר שאחד נתן לו במתנה ר' זהובים ונמצא אצלו שובר שנפרע השובר כשר כ"כ הש"ך בס"ק נ"ב ועיין תומים ס"ק ל"א דלא נראה כן כלל רק צדדתי לומר אם אחד עשה צוואה בכתב וכ' בו שפלוני פרע ונמצא במותו צוואה הנ"ל ברשותו ל"א דלא נפרע רק כתבו שאם יבוא הלוה לפרוע שיהיה מוכן ואם לא יבוא ימחקו דזהו לא שכיח למחוק לשנות בתוך הצוואה וזה נכון לדינא:

(עב) אלא א"כ שהשטר כו'. הש"ך כתב בשם רש"י ופוסקים דה"ה אם נמצא שובר בין שטרות קרועים ג"כ כשר דאלו עדיין לא נפרע המלוה וצריך לשובר לא היה מניחו בין שטרות הקרועים ע"ש:

(עג) שטרות הקרועים. ה"ה פרועים אף שאינם קרועים:

(עד) אתרע. וקרעינן השטר לגמרי בעה"ת הביאו הש"ך:

(עה) סמכינן אשובר. ואפילו המלוה ויורשיו טוענין ברי שלא נפרע מכל מקום מחשבינן ליה בחזקת פרוע בעה"ת וש"ך והדבר ספק אם לא נודע לנו שנמצא בין שטרות קרועים רק מפי המלוה ויורשיו והם טוענים ברי שהיה אינו פרוע אי יש להם מגו דלא מצאו בין שטרות הקרועים ופרועים או דה"ל מגו להוציא דכיון דנמצא בין שטרות הפרועים ה"ל חספא בעלמא ודמי' לעובדא דלקמן סי' פ"ב וצ"ע:

(עו) אפילו אין על השובר עדים. וגם המלוה אין חתום עליו ואפילו איכא נאמנות בשטר מכל מקום בכה"ג אתרע סמ"ע:

(עז) וגובים בו. והש"ך האריך דעתו בנמצא שטר בין שטרות קרועים והיורשים טוענים שמא דאתרע שטרא ואני כתבתי אף דרבו מחברים דס"ל בשובר הנמצא בין שטרות קרועים אתרע אבל בשטר הנמצא בין שטרות קרועים גרידא לא אתרע ע"ש מלתא בטעמא:

(עח) אפילו ראו כבר בידו וכו'. דשליש מהימן אפי' לית ליה מגו הואיל והימני' תחילה כדלעיל סי' נ"ו באריכות ואפילו מכחיש שלא עשאו שליש כמ"ש בסי' נ"ו ע"ש:

(עט) ודוקא ששטר בידו וכו'. ואפי' אומר השליש בעצמו שא"י אם פרע אם לאו מ"מ אתרע הואיל ושטר שוב' בצדו ועיין ש"ך דיש חולקים בזה ולדינא נר' עיקר כסמ"ע וב"ח ועיין תומים מ"ש בישובו:

(פ) ואם אינו מקוים וכו'. פי' אם אפשר לקיימו אם כן אף דאינו מקוים דאם הוא כבר מקוים אין צריך לנאמנותו של שליש דודאי של לוה הוא רק אינו מקוים אך הואיל ואפשר לקיימו השליש נאמן במאמרו דמתחילה הימני' דהא אפשר לקיימו אבל אם א"א לקיימו אם כן לא הימני' דהא אף אלו מסרו ביד לוה לא היה מועיל כמ"ש לעיל בסי' מ"ו וש"ך האריך בכאן להיות נמשך אחרי דברי הנ"י דס"ל אם מודה שאינו מזויף אף דא"א לקיימו מכל מקום השליש נאמן וכבר בררתי לעיל כי הנ"י נמשך אחרי דברי רש"י אבל לדעת התוס' ורוב הפוסקים ליתא לדברי הנ"י וכ"כ דא"א לקיימו לא שייך הימני' בשליש כלל ועיין מש"ל סי' נ"ו:

(פא) לפי שחוששים לקנוניא. ואעפ"י דס"ל לרא"ש היכא דלא נפל ולא אתרע לא חוששי' לקנוניא התם בשטר ביד שליש מהכ"ת נימא דפרע כיון דחייב מודה דלא פרע ומאין הרגלים לומר דיש קנוניא אבל כאן דשובר לפניך ועדים אמרו דפרע אם כן הלוה דאומר דלא נפרע ומכחיש משמעות של השובר הרי כאן ריעותא כמו בנפל ולכ"ע חיישינן לקנוניא ועיין ש"ך ואולי כיון למ"ש וש"ך ביקש לחלק אם מודה בשלישית או לא ולא נר' כן לדינא דהעלינו לעיל כדברי סמ"ע דאפי' בנמצא בשוק ולוה מודה חוששי' לקנוניא ומכ"ש ביד שליש:

(פב) ואפי' במקצתו. דעת הסמ"ע דצריך להיות השובר נכתב באופן דא"א לחתוך השובר דאם יחתוך יהיה זיופו ניכר אבל בזה אופן דאפשר לחתוך הרי יש לו מגו דחתכו והוא נאמן דאין בשובר ממש והש"ך השיג דהוי מגו במקום חזקה ועיין תומים דבררתי דהוא מחלוקת רבוות' ומידי ספיקא דדינא לא נפקא והממע"ה:

(פג) וה"ה אם מצא כתוב וכו'. לדעת סמ"ע צ"ל באופן דליכא מגו דאחרי' ראו הפנקס ומצאו בתוכו שתו ל"ל מגו אבל ביש מגו דגונזו נאמן במגו:

(פד) עושי'. כמ"ש בשובר כתב הסמ"ע דקמ"ל בזה אף שכבר כתבו בסעי' הקודם משום דבמלוה חי בעינן באופן דלית ליה מגו אבל ביורשים אף דהיה להם מגו דגנזו הכתב מכל מקום עושים כמו שכתוב והש"ך כ' דקמ"ל דה"א יורשי' עדיף כחם ממלוה גופי' אולי כיון דמלוה יכול להשביע ללוה שפרע וה"א דאף ליורשי' נטעון כמו שהיה אפשר למלוה לטעון ויצטרך הלוה לישבע קמ"ל דאפילו שבועה א"צ ויעשה כמ"ש בשובר:

(פה) כל שטרותיו פרועים. ואם המלוה חי ואומר נזכרתי ועיינתי כי אחד אינו פרוע נאמן ועיין לעיל סי' נ"ט:

(פו) נמצא שובר וכו'. דמסתמא נתכוון לאותו חוב שעליו שובר ולכן אף שטרות שיש לו על לוי' אחרים אינן בחזקת פרוע:

(פז) הקטן מחול. היינו דמודה דלא פרעו ולא מחלו כלל רק בא לטעון עליו מכח הלשון דעי"כ מחול לו וכיון דהוי ס' בלשון ה"ל כא"י אם פרעתיך וחייב לשלם ועיין מ"ש בקונטרס התפיסות ולקמן סי' ע"ה אי אמרי' א"י אם פרעתיך דחייב אף במקום דלא ה"ל למידע ע"ש ומזה ראיה דאמרינן מ"מ חייב לשלם:

(פח) חוב וכו'. דהואיל לא הזכיר סכום החוב מסתמא נתכוון שכל מה שחייב לו בכלל הן רב או מעט סמ"ע:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.