אורים/חושן משפט/כח

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

אורים TriangleArrow-Left.svg חושן משפט TriangleArrow-Left.svg כח

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


טור ומפרשיו

ארבעה טורים
··
בית יוסף
ב"ח


שו"ע ומפרשיו

שולחן ערוך
··
נתיבות המשפט - ביאורים
נתיבות המשפט - חידושים
סמ"ע
קצות החושן
פתחי תשובה
ש"ך
אורים
תומים
באר הגולה
ביאור הגר"א
לבושי שרד


ערוך השולחן


לדף זה באתר "על התורה"


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


(א) כל מי שיודע. כתב הסמ"ע בשם מהרי"ו דאם שום עד יאמר שאין רשאי להעיד משום שקיבל עליו בסוד שלא לגלות הדבר אותו בע"ד שאמר לו מבלי לגלותו יתיר לו עכ"ל ועיין מ"ש בתומים בחילוק אם נשבע במה יחול שבועתו ובמה לא יחול:

(ב) לחבירו. לאפוקי גוי כדלקמן בסעיף ג' וראוי להעידו לאפוקי קרוב או פסול ויש לחבירו תועלת בעדותו לאפוקי אף שיעיד אין נ"מ בעדותו כגון שאמר אני חייב לפלוני ולא אמר אתם עדים דיכול לטעון שלא להשביע את עצמי נתכוונתי כדלקמן סימן פ"א ואפילו הודה ע"פ תביעה דלא יוכל לומר שלא להשביע עצמי הודיתי רק משטה הייתי דעת הסמ"ע דמכל מקום אין צריך להעיד ואני כתבתי בתומים דאם אין התובע יודע רק עפ"י העדים חייב להעיד דזוקקים להנתבע לשבועה ע"ש. ואם הכשירו קרוב או פסול שיעיד מכל מקום אם אין רוצה להעיד אין עליו עונש כן העליתי בתומים ע"ש:

(ג) חייב להעיד. בתשוב' חות יאיר בהשמטות דף רנ"ה נסתפק אם העד בעצמו יודע שהוא פסול מחמת קורב' או נגיעה או מחמת רשעות אם מחויב להעיד ע"ש ונראה דאם הוא פסול משום קורב' ודאי דלא יעיד או יבא ויגיד לב"ד קרוב אני ועיין בסמוך מ"ש אי חרם חל אקרובים אבל מחמת רשעות כיון דאין ידוע אלא לו הרי אין אדם נפסל עפ"י עצמו אף על פי שאומר כן לבית דין ועוד הטעם דפסל רשע להעיד הוא דנחשד להעיד שקר ולא מגזרת המלך בלי טעם כמו גבי קרובים רק הטעם ברשע דנחשד לשקר ואם כן הוא דיודע בנפשו דהאמת אתו למה לא יעיד וכן הטעם בפסול מחמת נגיעה דכל הטעם הפסול דיעיד שקר ואם כן הוא שיודע בעצמו שהאמת אתו למה לא יעיד ועיין לקמן בסי' ל"ז אם הנוגע יכול להעיד לחובה ע"ש:

(ד) אם יתבענו כו'. דכללא הוא במקום שחייב קרבן שבועה חייב באם לא יגיד וכו' ובמקום דפטור בזה אף בזה פטור ולכך הואיל ואינו חייב ק"ש רק בתובעו ובב"ד אף באם לא יגיד הדין כן:

(ה) בין שיש ע"א עמו כו'. פירוש ואינו בכאן וה"א דיכול להמתין עד שיבא השני ויעיד עמו כאחת קמ"ל דלא אלא צריך להעיד מיד סמ"ע בשם רש"ל:

(ו) פטור מדיני אדם כו'. היינו דהודו דכבשו עדותן ועי"כ גרמו לחבירם היזק שהוצרך לפרוע שטר והם ידעו דפרוע הוא וה"א דיהיו נאמנים לגבי עצמן לשלם מדיני דגרמי קמ"ל דאין זה אלא מניעת טובה:

(ז) וחייב בד"ש. מ"מ אם תפס שכנגדו מוציאין מידו מהרש"ל והביאו הש"ך ועיין תומים:

(ח) לא ישמע לו. דע"י שחבירו רואה שני עדים יש לו פחד ומתפשר עם התובע והוא שלא כדין וא"כ הוא גורם לזה ולכך עובר על מדבר שקר תרחק סמ"ע:

(ט) אבל לא יוכל להשביען כו'. פי' שיכריח אותן לומר בב"ד הרי אנו מקבלין באלה ושבועה שאין יודעים לך עדות או שיאמר הוא משביע אני אתכם אם תדעו עדות שתעידני והם יענו אמן וה"ה דא"י להטיל חרם בכה"ג סמ"ע ולשיטת הרמב"ן אני איני מבין מה ביקש בזה אם השביען שבועה שאם אתם יודעים עלי עדות שתעידו לי ואף דאין עונים אמן כלל ולא אומרים כלל אין אנו יודעים לך עדות חייבים בקרבן שבועת עדות כמ"ש הש"ך בס"ק ג' בשם הרמב"ן וא"כ מה איכפת לי' אם הם יאמרו שבועה או יענו אמן מיהו מדברי רש"י במשנה השביע עליהן ה' פעמים משמע דמספקא לן אי שמעו השבועה ולא ענו דבר אי הוה שתיקה כהודאה או לא וכ"כ הגהת הרא"ש בשם א"ז דמספקא לן אי הוה שתיקה כהודאה או לא וכן משמע מדברי תו' ד"ה משביע דף ל"א ע"ב כו' דלרבנן עכ"פ בעינן אמירת אמן או אין אנו יודעים לך עדות וכ"מ בכ"מ ע"ש וא"כ הוא ירצה להחמיר עליהם שיהיו עונים אמן או שיאמרו בפירוש שאין יודעים עדות כדי שיהיה עליהם חומר שבועה בודאי ולזה כתב הרשב"א שאין יכול לכוף אותם בכך ונכון הוא וכתב הסמ"ע וד"מ בשס ריב"ש סי' ק"ע שאם מעידים בדבר עבירה דהיינו על אחד שנחשד על עבירה ויש לחוש מפני פחד יכבשו עדותן נוהגים להשביע:

(י) צורך שעה. הואיל והם מורגלים בגוים שנוהגים להשביע לעדים שיעידו אמת ובשביל זה חושבי' המוני עם כל כמה שאינן נשבעים אין איסור להעיד שקר ולכך רגילי' ב"ד להשביען:

(יא) אבל אינו חייב לשלם. היש"ש בבא קמא וכן הסמ"ע והב"ח הקשו דבי"ד סי' של"ד העתיק הלשון הרמב"ם ישראל המעיד על ישראל בערכאות והוציאו ממנו ממון שלא כדין מנדין אותו עד שישלם ותי' הסמ"ע דהא דקתני אין חייב לשלם היינו דאין יורדים לנכסיו אבל מ"מ אין מתירין לו הנידוי עד שישלם אלא שהקשה מ"ש מנתחייב היסת ולא רצה דמתירין לו הנידוי לאחר שלשים יום אעפ"י דאין משלם ועיין בתומים שכתבתי לחלק בין הך דהכא ובין נידוי דשם ע"ש. ועיין בתומים שכתבתי עוד תי' אחר לחלק אם מעיד דבר שאם האמת כדבריו לא הזיק לחבירו או שמעיד שאף שאמת אתו מ"מ פעל לרעהו רעה ע"ש:

(יב) אבל אם יש לברר ששקר העיד חייב לשלם. הא דנקט הך דינא במעיד לגוי נגד ישראל ולא ישראל נגד ישראל חבירו משום דבדינינו אין מוציאין עפ"י עד אחד ובשנים לא שייך בירור דתרי כמאה סמ"ע וצ"ל הא דלא קאמר לישראל אחד נגד חבירו בדא"ה כ"כ הרמ"א בתשובה סי' נ"ב דלכך אמרינן בגמרא האי בר ישראל דידע סהדות' לגוי וכו' ולא קאמר לישראל נגד ישראל דלא מיירי ברשיעי ומזה קצת ראי' דלא כסמ"ע לעיל סי' כ"ו דסבירא ליה אם נתחייב בקנין לדון בדא"ה ויש לא' זכות שם יותר מד"י דרשאי לדון בדא"ה דא"כ הרי יש במציאות דחד ישראל עם חבירו נגשים לדון בדא"ה אלא די"ל דכיון דנתחייב כפי זכות של דא"ה וע"ז היה הקנין כמ"ש הסמ"ע אף עדות ע"א מועיל באמת כמו בדא"ה דהא נתחייב לפי זכותם ודינם ורשאי להעיד ולפ"ז אף בישראל עם גוי אם מתחילה נתחייב ישראל לגוי בחיוב גמור לקבל על עצמו בכל דיני א"ה בכל נימוסי' ופרטי' אם כן אף זה קיבל שיהיה עד אחד נאמן ואף בדיני ישראל היה ע"א נאמן ויכול להעיד ע"א וצ"ע כי אולי יש לחלק. אך מ"מ אין תי' הסמ"ע מספיק דהא אף בד"י מצינו דע"א נאמן כגון נסכא דר"א וכדומה טובי. במקום דאית ליה מגו בע"א לא מהימן להכחיש העד ואף דהודה בע"ד דגוף הדבר אמת כמו בנסכא דבאמת חטף מ"מ זה העד שיקר דלא היה במעמד חטיפה וא"כ זולת עדותו היה נאמן דידי חטפתי וע"י עדותו השקר הפסיד ולא היה נאמן וכהנה טובי ולכן צ"ל דאז ישראל השני שגבה המעות חייב להחזירו דכיון דאתברר שגבה ע"י עדות שקר והרי זה יותר מטוע' בד"מ ומה לנו לנדות או להוציא מיד העד ובמציאות רחוק שהבע"ד שכנגדו הלך למד"ה וכדומה מזה לא איירי הגמרא והש"ע ולכך נקטו הכל שהעיד לגוי ואין יד ב"ד ישראל תקיפה להוציא מיד גוי ועיין ביש"ש דכתב ג"כ בהעיד בין ישראל לישראל חבירו לא משמתינן אלא דטעמו דחוק ע"ש. ועיין תומים שהנחתי בצ"ע אם ישראל בא להוציא מיד גוי ע"י שטר וכדומה מהגוי אם גם בזה מנדין להע"א אף שגזל גוי אסור ע"ש:

(יג) שאמת העיד וכו'. והש"ך הביא בשם מהרש"ל דבמקום שיכול להפקיע הלואה ולא יהיה ח"ה משמתין ולא משמע כן בתו' ובפוסקים:

(יד) ואם מתחילה יחדו כו'. וה"ה כשמרגישי' שיש עדות ויש לחוש לקלקול ורעה להכלל כגון ביטול קיומי' יכול להעיד רש"ל:

(טו) אם יתבעהו כו'. משמע הא בהך דלעיל אפילו תבעו הגוי אסור להעיד וכ"כ הב"ח עיין תומים מ"ש בישוב לשון הגמרא:

(טז) וכן במקום שאין מוציאין וכו'. עיין תומים שכתבתי אפי' קלקלו הדין והוציאו ממון עפ"י עדותו הואיל והוא נגד דת ונימוס שלהם אין לו אשם שמת' שהעיד ואדם חשוב דעת הסמ"ע דמעיד ודעת היש"ש והש"ך דאינו מעיד לכתחילה מיהו אם העיד לא משמתינן ליה ועיין תומים ואם העיד דבר שעפ"י דינינו אף שהאמת אתו פטור כגון שנעשה שומר לגוי ובד"י אין דין שומרים לגוי ומחמת זה שהעיד בגוים נתחייב השומר לשלם חייב העד לשלם מד"ג כ"כ הרמ"א ועיין תומים:

(יז) ע"פ ע"א יכול להעיד. כתב הסמ"ע ס"ק כ"ג דאם נתחייב שבועה הגוי וע"י עדותו נפטר הגוי משבועה ג"כ מותר להעיד דאף בד"י בהיסת עד המסייע פוטר ודקדק לכתוב היסת דהא אם הגוי מודה מקצת ופסקו לו שבועה בזו אסור להעיד דבד"י לא הוה ע"א מסייע דגוי חשוד ואין אחד פוטר משבועה דממון נתחייב ולא כן דעת רבינו ב"י דסבירא ליה אף בכה"ג פוטר ועיין לקמן סי' ע"ה וסי' פ"ז דהארכתי בזה אי עד מסייע פוטר בחשוד ע"ש:

(יח) ב' קרובים כו'. פי' במקום דהם פוסקים לחוב עפ"י קרובים ובדינינו אין נאמנים בין לזכות ובין לחובה ואם כן אסורים להעיד כמו ע"א:

(יט) אלא הם שולחים כו'. פי' ב"ד כי שני עדים אין לשלוח כי הוי עד מפי עד אם לא שיש תקנה בעיר ולכך שולחין ב"ד דהיינו שלשה סמ"ע:

(כ) צד אפרושא מאיסורא. עיין תומים שהכרעתי כדברי ב"י דוקא שיש בו איסור לפנינו לאסור אשה לבעלה אבל להתיר אשה לעלמא אעפ"י שיכול להסתעף ממנו דבר איסור אם תקבל קדושין מאחר מכל מקום לא אמרינן דבשביל כך יבזה כבודו ודלא כסמ"ע:

(כא) אפרושא מאיסורא. עיין תומים שהעליתי אם הוא בזיון קטן לעולם מחויב לילך אבל בזיון גדול יש חילוק השוה בכל חייב לילך ובלאו שאינו שוה בכל כגון להעיד כאן מקום טומאה וימנעו הכהנים לילך שם אינו מחויב לילך. כן נראה דעת רוב פוסקים אבל מכל מקום מה שהוא נוגע לכבודו יש להחמיר דילך בכל מקום אכל בכבוד אחרים שאינו רשאי לוותר בשל אחרים בזו שייך חלוקים הנ"ל לדינא ובאיסור רבנן ודאי דאין לו לילך משום בזוי כבודו כדאמרינן טומאת בית פרס רבנן ועיין תומים:

(כב) ויש הוכחה לדבריו. כתב הסמ"ע דכ"ע מודים בזה דאל"כ כל אלם יצטרך להביא עדים כשאחד תובעו ע"ש אמנם נראה דכשיש הוכחה לדבריו אין צריך לבית דין לידע שהוא אלם דהא הוכחה שהעדים אומרים מה לנו ולצרה להעיד עליו משוי לי' אלם ולו יהיה שאינו אלם סוף כל סוף הרי עדים יריאים ממנו ואם כן עליו להביא עדים כי לא סגי בלא"ה ולכן התו' והרא"ש לא כתבו שצריך הב"ד ל דע שהוא אלם דכיון דהצריכו שיהיה לזה הוכחה מדברי עדים דהמה יש להם פחד ממנו מה צריכים הב"ד לדעת עוד ופשוט ולכן הרמ"א שכתב שיש הוכחה לדבריו ה"ל להגיה דאז אין צריך הבית דין לידע שהוא אלם ונכון הוא:

(כג) צריכים העדים כו'. עיין מש"ל בהלכות דיינים מזה:

(כד) שלא ישמעו כו'. דכתיב עפ"י שני עדים ועיין מש"ל סימן י"ז מזה:

(כה) ושהוא בזוי בעיני השוכרו. כך הוא בגמרא דאמרינן לי' סהדא שקרא אאוגריה זילי והקשה הסמ"ע בס"ק ל"ו דהיינו מ"ש בושת המעיד בה בעה"ז ולכך הרמב"ם שכ' בושת כו' לא כתב הך בזוי בעיני שוכרו והטור שכתב בזוי וכו' לא כתב בושת בעה"ז ונראה דהמחבר סבירא ליה מה בכך דבזוי בעיני שוכרו אם השוכרים הם שפלים ונבזים כדרך אנשים השוכרים עדי שקר ומה נ"מ לו בכבודם ובקלונם וכי בשביל כך ימנע אלא כיון שבזוי בעינם הם יפרסמו קלונו בעיני כל ויגלו לבסוף נבלתו ויהיה לבוז לנכבדי עם כי ישמעו רשעתו אשר עשה וזהו הפי' בושת בעה"ז רק לא יאמין זאת כי מי יודע ששקר מעיד וע"ז אמרינן לו שהוא בזוי בעיני שוכרו ואם כן אף דאין נ"מ לו בקלון השוכרים מכל מקום יתוודע נבלתו ברבים ויהיה לו בושת בעיני כל וא"כ שניהם אמת ושניהם צריכים ומוכח מגמ' דכתובות פ' אילו נערות דאף דמאיימיו על עדות מכל מקום אין אומרין להם שאם יוזמו דיהיה חייבים לשלם או ללקות או ליהרג דעי"כ יהדרו בי' כדאמרינן שם ע"ז אין צריך התראה ואי האיום בכך אין לך התראה גדולה מזו וכן משמע בריטב"א שם בכתובות:

(כו) מוציאין כל אדם. היינו שארי אנשים לאפוקי בע"ד צריכין להיות שם להעיד בפניהם סמ"ע:

(כז) ולא אמר כלום. דאולי להשביע נתכוון:

(כח) אא"כ הלך למד"ה כו'. עיין תומים שאם בא לפנינו שטר קבלת עדות שהיה כתוב בו שעד השני אמר אף אני כמוהו השטר כשר דחזקה שב"ד עשו כהוגן והיה אחד הולך למד"ה:

(כט) ודלא כיש מכשירין. וכתב הסמ"ע דהואיל רבים מהפוסקים סוברים כיש מכשירין שהוא דעת ר"ת ז"ל נהגו לסמוך עליו בת"ח שאין מכריחין אותו לבא לדין רק שולח כתבו לב"ד ומעיד ועיין תומים שכתבתי הני מילי בדבר שאין צריך לקבל עדות בפני בע"ד אבל בדבר שצריך עדות בפני בע"ד לא מהני כתב ידו וע"ש ובדבר איסור שדמי' לדיני נפשות לכ"ע לא מהני כ"י וצריך להעיד בפיו ועיין תומים:

(ל) בעדות שבשטר וכו'. הש"ך בס"ק י"ד האריך להסכים עם רמב"ן בזה דחולק ארמב"ם וס"ל שטר דאורייתא ועיין מ"ש בתומים ליישב הקושית מעל הרמב"ם אבל מכל מקום העליתי דאף דעת רמב"ם דשטר כשר דברי תורה היינו כל זמן שעדים חיים ואמרינן מסתמא זוכרים והוי ראוי לבילה משא"כ במות עדים דליכא צד הכשר תורה ורבנן היא ע"ש וכתב הסמ"ע בשם ד"מ כתב הגהת מרדכי קדושין דבד"מ הלכה מפי גבורה להכשיר עדות בכתב כמו שארי עדות ע"כ ודבריו סתומי' ואין כוונתו להעיד בכתב רק בשטר סבירא ליה דהוא יסוד נביאים מפי גבורה דכשר ואינו בכלל מפי כתבם אבל אין להעיד בכתב ואם כן אין צריך לזה הגהת מרדכי כי רוב פוסקים סבירא להו כן:

(לא) כ"ז שאדם זוכר כו'. אפילו לא נעשה מתחלה עד לכך דהוי מילתא דלא רמי' עליה מכל מקום זוכר סמ"ע ועיין ב"י:

(לב) ואם העד ת"ח וכו'. ולדעת הרמב"ם אם הבע"ד ת"ח וכתב הסמ"ע דהטור סבירא ליה כדברי שניהם ועיין מ"ש תומים וכתב רמ"א בתשובה סימן מ"ד דכמו שאין ת"ח בזמנינו לענין קנס ליטרא דדהבא ה"ה לענין זה להזכיר לעד ואם כי יש לפקפק דכאן נאמר בגמרא ואי צורבא מדרבנן שפיר דמי וכבר כתבתי לעיל לחלק בין זקן ובין צורבא מדרבנן מכל מקום כבר הורה הרמ"א ומי יחלוק עליו בלי ראיה מבוררת ועיין תומים שאפי' העד כאן והב"ד חוקרים אותו ואמר שלא נזכר כי אם מעצמו מכל מקום זולת ת"ח אסור והב"י גופי' נראה דחזר בו ע"ש ועוד כתבתי דאם הבעל דין שם דברים בפי בית דין או שליח בית דין להיות מזכיר להעד אף דהדברים נובעים מבטן בע"ד שרי דמכל מקום מזכירו אחר ע"ש:

(לג) שלא בפני בע"ד. עיין תומים מ"ש בשם כה"ג אם אין מכירין הבע"ד הוי כשלא בפניו אך צ"ל דאפשר שבקרב ימים יכירוהו דאל"כ מכל מקום מעידים ע"ש:

(לד) אע"פ שהגידו בראשונה ע"פ החרם כו'. וכתב הסמ"ע ה"ה בנשבע לומר האמת ועיין בתומים שכתבתי דדין זה צל"ע והארכתי בו והעליתי ודאי אם נשבעו שמה שיאמרו שהוא אמת פשיטא דאין חוזרין ומגידין אבל אם נשבעו שיעידו האמת י"ל כוונתם במקום שמועיל עדותן והיינו בפני בע"ד ואף זו צ"ע ע"ש:

(לה) וי"ח. ומהרש"ל פסק דאפילו בדיעבד לא מהני העדות שקבלו שלא בפני בע"ד והביאו הש"ך:

(לו) מהני בדיעבד. ואם הבע"ד מתרה אל תקבלו שלא בפני לכ"ע לא מהני כה"ג ולדבר איסור כגון להעיד על אשה שזינתה הואיל דלא מהני לאיסורא שלא בפניו אף להפסיד כתובתה לא מהני רמ"א בתשובה:

(לז) או שהיו עדים חולי' וכו'. אם הבע"ד או עדים חולים לא הצריך המחבר לשלח אחרי בע"ד אפילו שהוא בעיר כמו גבי שהעדים רוצים לילך למד"ה משום דסתמא דמילתא ברדופים לילך למד"ה אין הדבר כ"כ נחוץ להמתין שילך השליח ב"ד וישוב אבל בחולה הדבר נחוץ ואין אדם שליט ברוח לכך אין שולחין כלל ואם כן מ"ש הרמ"א בהגה וכן אם היה דבר נחוץ וכו' הוא כפל הדברים דהם כבר נכללים בדברי המחבר סמ"ע ועיין תומים שכתבתי דקמ"ל טובא ע"ש דאפילו אינו מוכרח לדון בפניהם וזה לא שמענו מדברי המחבר ע"ש:

(לח) ואם היה הנתבע חולה כו'. דבשלמא בתובע חולה יכול לומר אני אזכיר לעדים משא"כ בנתבע ואף שיצטרך להמתין עד שיגדלו היתומים כיון דלא פשע אין מקבלין דמזלו גרם סמ"ע וטור. ועיין תומים שכתבתי דדין זה צ"ע דלפי דקיי"ל בעדים חולי' דלא בעינן שלחו אחריו ש"מ אפילו לא פשע לא אמרינן מזלו גורם וא"כ ליתא לדין זה ולכן צ"ע על רמ"א:

(לט) שיפלו קמי יתומים כו'. וכתב הראב"ד אפילו יאמר אם אינכם מקבלים עדות על כל פנים קחו ממון של יתומים בידכם עד שיגדילו שלא יאכלו קטנים אין שומעין לו והקשה מהרש"ל הא אמרינן לקמן סימן ע"ג דאם מבזבזו נכסיו ב"ד מעקלין אותו ותי' דכאן אין החוב ברור דהא לא נתקבל עדיין עדות עכ"ל מהרש"ל. והב"ח דחה תי' זה דמשמע ברא"ש לקמן אפילו שאין החוב ברור מעקלין אותו ואף הוא תי' בדוחק ע"ש ואפשר דלקמן סימן ע"ג איירי שמבזבז נכסיו ומפסידן שלא כדרך סדר עולם וה"ל כמזיק ביד וחובה על בית דין לאסור ידי המזיק ולעקלו אבל כאן אין היתומים מפסיד נכסיהם בביזבוז דבלא"ה חיוב על בית דין להשגיח בשל יתומים ולהעמיד להם אפוטרופס לבל יפסידו שלהם רק דיתומים יוציאו אותם כסדרן לצורכם לאכול כראוי בזו אין ב"ד נזקקין דכל זמן שלא בא לידי גבייה וסידור ב"ח פשיטא דיכול לוה לאכול מנכסיו כל שהוא בלי בזבוז חוץ לסדר ולכך אין מעכבין. ועוד י"ל דכאן בקרקעות בלא"ה לא שייך בזבוז ואין להם רשות למכור בנכסי אביהם וכל החשש במטלטלין ומטלטלין דיתמי בלא"ה מדינא לא משעבדי רק מתקנת הגאונים בזו לא עבדינן עיקול כי הך עיקול גם כן תקנה ותקנתא לתקנתא לא עבדינן ופשוט:

(מ) אם פתחו ליה בדינא כו'. פירוש דהתחילו לטעון וא"י לומר לב"ד אחר ניזיל או לב"ד הגדול איזול והיינו דרמ"א אזיל לשיטתו דס"ל לעיל סי' י"ד בזה"ז אין לומר לב"ד הגדול ניזיל אבל מה שכתב בטור צ"ע ועיין מ"ש בתומים ליישבו:

(מא) ועדיו במקום אחר. וה"ה לשני עדים זה במקום רחוק וזה במקום רחוק וצריך לצרף עדותן דמקבלים הב"ד כל עד במקומו ושולחין למקום התובע ונתבע סמ"ע וד"מ:

(מב) אבל המביא עדים לפטור וכו'. כתב הש"ך ס"ק כ"ט דלא קשה מהך דלקמן בסימן ק"ח ביורש קטן שהיה שט"ח לאביו ויצא שובר אחר מיתת אביו אין קורעין וכו' ואפילו שיש עדים לפי שאין מקבלין עדות שלא בפני ב"ד והא התם הוא להחזיק ותי' הש"ך דהתם ביקש להוציא השטר מיד היורש וה"ל הוא התובע ומהרי"ט תי' דוקא כשהמלוה תובעו אז יש כח ביד הנתבע להביא עדים ומקבלין אפילו שלא בפניו אבל כ"ז שלא תובעו אין מקבלין עדות שלא בפניו אפילו להנתבע ע"ש ודברי מהרי"ט דחוק ויותר נראים דברי הש"ך ועיין תומים:

(מג) אין מקבלין עדות על קטן. עיין לקמן סי' ק"י מ"ש באריכות בזה כי שם מקומו:

(מד) וכן אם רצו כו'. אבל הסופר כותב שיודע שהיה במעמד הקבלה שני עדים רק שאחד נפטר והלך לו סמ"ע:

(מה) אין דנין עפ"י אותו קבלה. ויכולין העדים לחזור בהן ואם כבר דנו עפ"י אותו קבלה עמ"ש לעיל בסימן ה' ע"ש:

(מו) ואם היו נסמכים וכו'. עיין מש"ל בסימן י"ז ועיין מ"ש בתומים סימן זה אם שניהם הבע"ד או עדים וב"ד נסמכים ודוק:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף


אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.