שולחן ערוך/חושן משפט/כח

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

שולחן ערוך TriangleArrow-Left.svg חושן משפט TriangleArrow-Left.svg כח

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


טור ומפרשיו

ארבעה טורים
··
בית יוסף
ב"ח


שו"ע ומפרשיו

שולחן ערוך
··
נתיבות המשפט - ביאורים
נתיבות המשפט - חידושים
סמ"ע
קצות החושן
פתחי תשובה
ש"ך
אורים
תומים
באר הגולה
ביאור הגר"א
לבושי שרד


ערוך השולחן


לדף זה באתר "על התורה"


דפים מקושרים

הלכות עדות
סימן כח
כיצד מאיימין העדים, ואין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין. ובו כ"ו סעיפים


א כל מי שיודע עדות לחבירו, וראוי להעידו, ויש לחבירו תועלת בעדותו, חייב להעיד אם יתבענו שיעיד לו (בבית דין. תוס' ובית יוסף). בין שיש עד אחר עמו בין שהוא לבדו. ואם כבש עדותו, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.

הגה. ועד אחד לא יעיד אלא בדבר ממון שמביא אחד לידי שבועה או בדבר איסור ואפרושי מאיסורא, אבל אם כבר נעשה האיסור לא יעיד, דאינו אלא כמוציא שם רע על חבירו (הגהות מיימוני פרק ה' מהלכות עדות). ואסור לאדם להעיד בדבר שאינו יודע, אף על פי שאמר לו אדם שיודע בו שאינו משקר. ואפילו אמר לו בא ועמוד עם עד אחד שיש לי, ולא תעיד, רק שיפחד בעל חובי ויסבור שיש לי שני עדים ויודה לי, לא ישמע לו (טור).


ב אדם רשאי להחרים בבית הכנסת על כל מי שיודע לו עדות שיבא ויעיד, הגה. אבל לא יוכל להשביען, אלא אם לא יגיד ונשא עונו (תשובת רשב"א סימן תרנ"ח). מיהו, אם נראה לבית דין צורך שעה להשביען שיגידו האמת, הרשות בידן (בית יוסף בשם הרא"ש). ועיין לעיל סימן י"ו סעיף ג', ולקמן סימן ע"א סעיף ז' ח'. יש אומרים כשנותנים חרם בעדות אף הקרובים צריכים להעיד (מרדכי ריש פרק שבועות העדות) ואפילו בעל דבר בעצמו צריך להעיד (טור סימן י"ו), ויש חולקין (תשובת הרשב"א סימן תרכ"ז ותשובת הרא"ש כלל ו' סימן כ') וכן עיקר. ועיין ביורה דעה סימן רל"ב מלך שצוה לתת חרם בעדות.


ג אם עכו"ם תובע ישראל, ויש ישראל יודע עדות לעכו"ם נגד ישראל, ואין עד אלא הוא, והעכו"ם תובע שיעיד לו במקום שדיני העכו"ם לחייב ממון על פי עד אחד, אסור להעיד לו. ואם העיד, משמתין אותו, הגה. אבל אינו חייב לשלם, דיכול לומר אמת העדתי. אבל אם יש לברר ששקר העיד, חייב לשלם. ואם בעל דבר מודה שאמת העיד אין משמתין אות הגהות מרדכי דבבא קמא).

ואם מתחלה יחדו העכו"ם לישראל להיות עד, איכא חילול ה' אם לא יעיד לו, (ויעיד לו).


ד ישראל התובע לעכו"ם וכופר, ויש לעכו"ם עד אחד, מותר להעיד לו אם יתבעהו.

הגה. וכל שכן ששני עדים יכולין להעיד, שהרי גם בדין ישראל יתחייב על פיהם, וכן במקום שאין מוציאין ממון על פי עד אחד יכולים להעיד (שם בגמרא). שני קרובים הרי הם כעד אחד, דהרי בדינינו אין אנו מוציאין ממון על פי עד אחד (הגהות מרדכי דבבא קמא).


ה תלמיד חכם שיודע עדות לישראל ותבעו שיעיד לפני בית דין קטן ממנו, אם הוא עדות ממון אינו חייב לילך להעיד (אלא הם שולחין אליו ומעיד (רבינו ירוחם נתיב ב' חלק ב'), אבל אם יש בו צד אפרושי מאיסורא חייב לילך ולהעיד.

וכל מי שיש לו ראיה בעדים, מטפל בהם להביאם לבית דין. ואם ידעו בית דין שבעל דינו אלם, וטען התובע שהעדים מפחדים מבעל דינו לבא להעיד, (ויש הוכחה לדבריו) (טור), הרי בית דין כופין את בעל דינו שיביא הוא העדים. וכן כל כיוצא בדברים אלו דנין בהם לאלם.

צריכים העדים לכתחלה להעיד מעומד, ואם העד תלמיד חכם מושיבין אותו, (ועיין לקמן סוף סימן זה).


ו צריכים הדיינים לכתחלה להיות יושבים בשעת קבלת העדות.

צריך שיבינו הדיינים לשון העדות שלא ישמעו מפי התורגמן, ואם מבינים מה שהם אומרים אפילו אם אינם יודעים להשיב מותר להעמיד תורגמן ביניהם, (ועיין לעיל סימן י"ז סעיף ו').


ז מאיימין (פירוש, מטילין אימה) על העדים בפני הכל ומודיעין אותם כח עדות שקר ובושת המעיד בה בעולם הזה ובעולם הבא, ושהוא בזוי בעיני שוכריו.


ח אחר כך מוציאים את כל אדם לחוץ, ומשיירים את הגדול שבעדים, ואומרים לו אמור האיך אתה יודע שזה חייב לזה, אם אמר הוא אמר לי חייב אני לו או איש פלוני שהוא כשר ונאמן אמר לי שהוא חייב לו, לא אמר כלום עד שיאמר שהוא בעצמו ראה שהלוה לו, או שיאמר בפני הודה לו שהוא חייב.


ט אחר כך מכניסין העד השני ובודקין אותו, אם העיד כמו חבירו נושאים ונותנים בדבר וגומרים הדין.


י אם העדים אומרים עדותן מכוונת בלשון אחת ממש, יש לחוש שמשקרים ובעצה אחת כיונו לשונם, וצריך לחקור ולדרוש אותם.

הגה. ואם העד האחד אמר עדותו והשני אמר אף אני כמוהו ידעתי, לא מהני, אלא אם כן הלך למדינות הים ואי אפשר לו להעיד בפירוש (רבי ירוחם נתיב ב' חלק ב', ובמרדכי פרק נגמר הדין).


יא העדים ששלחו עדותן בכתב לבית דין אינו עדות, דכתיב על פי שנים עדים, מפיהם ולא מפי כתבם, הגה. וכן נוהגין, ודלא כיש מכשירין אם העדים ראויין להעיד ואינם אלמים (טור בשם רבינו תם).


יב חותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אף על פי שאין העדים קיימין, כדי שלא תנעול דלת בפני לוין. (ועיין לקמן סימן ס"א סעיף ב' איזה דבר מקרי שטר, גם לקמן סימן מ"ו סעיף י').


יג כל זמן שזוכר האדם יכול להעיד לעולם ואינו חושש שמא מתוך שנתיישן הדבר הרבה אינו זוכרו על בוריו. אפילו אינו נזכר לעדות אלא מתוך הכתב, שכשמסרוהו לו כתבו בפנקסו לזכרון דברים ושכח הדבר ואינו נזכר אלא מתוך הכתב, יכול להעיד. והוא שאחר שראה הכתב נזכר לדבר (ועיין לקמן סימן מ"ו סעיף י').


יד וכן אם נזכר לדבר על ידי אחר שהזכירו לו יכול להעיד, אפילו היה המזכיר העד השני, אבל אם הבעל דין בעצמו מזכירו ונזכר לא יעיד. ואם העד תלמיד חכם אף אם הבעל דין בעצמו מזכירו שפיר דמי, שודאי אי לא היה נזכר לא היה מעיד.


טו אין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין, ואם קבלו אין דנין על פיו, הגה. וחוזרין ומגידין בפניו. ואם שנו בעדותן בפעם שני ממה שהגידו בראשונה, הולכין אחר העדות השני שהגידו בפניו, אף על פי שהגידו בראשונה על פי החרם, דכל שלא בפניו כחוץ לבית דין דמי וחוזרין ומגידין (בית יוסף בשם ר' מנחם). ויש חולקים ואומרים דאם נתקבל העדות שלא בפניו כשר בדיעבד (רבינו ירוחם נתיב ב' חלק ב', ומרדכי פרק הגוזל בתרא). ולכן אם הבעל דין הוא אלם והעדים יראים להגיד לפניו, מקבלין העדות שלא בפניו ודנין על פיו (פסקי מהרא"י סימן קע"ה וקע"ו). מיהו אם אפשר לכוף האלם כדרך שנתבאר לעיל סימן זה סעיף ה', עדיף טפי. יש אומרים דלא אמרו אין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין היינו בדיני ממונות, אבל בקטטות ומריבות שיש לחוש שאם יעידו בפניהם יתקוטטו עם עדים, גם יתקוטטו זה עם זה, תקנו הגאונים שמקבלים העדות שלא בפניהם, גם לא יגלו מי הם העדים (הגהות מרדכי). ולי נראה (עיין בדרכי משה ועיין לעיל סוף סימן ל"ה) דדוקא כשאין הבית דין רוצים לדון אחד מהם על פי הדין ולענוש, רק להשקיט הקטט ולהורות כפי צורך המריבה, אבל כשרוצים לענוש ולדון אחד מהם אין לקבל העדות אלא בפניו וכמו שנתבאר באבן העזר סימן י"א סעיף ד'.


טז היה הבעל דין חולה או שהיו העדים חולים, מקבלים שלא בפניו.

ואם היו העדים מבקשים לילך למדינת הים, ושלחו לבעל דין ולא בא, או שאינו מצוי בעיר, הרי אלו מקבלים עדות שלא בפניו, הגה. אבל אם לא הודיעו אותו, לא (טור שם ורשב"א). ודוקא שאין לחוש שהעדים ילכו קודם שיודיעו אותו (מרדכי בשם ראב"ן ור"י) וכמו שיתבאר לקמן בסמוך. ואם היה הנתבע חולה, אין מקבלין עדות שלא בפניו, אף על פי שיש לחוש שיפלו הנכסים קמיה יתמי ולא יוכל לדון עמהם כמו שיתבאר בסימן ק"י (טור). ויש אומרים דכל ששלחו אחריו ולא בא לבית דין, מהני, ומקבלין עדות שלא בפניו אם פתחו ליה בדינא, או אפילו לא פתחו ליה בדינא וצריך לדון לפני אותן דיינים כדרך שנתבאר סימן י"ד (רבינו ירוחם נתיב ב' חלק א'). וכן אם היה דבר נחוץ ואי אפשר לקבל העדות אחר כך, כגון שהיו העדים חולים או התובע חולה ויש לחוש שימות (טור). וכן אם העדים הולכים למדינת הים ואין יכולין להמתין עד שיודיעו אותו, מקבלין אף על פי שלא שלחו אליו (נמוקי יוסף ומרדכי פרק הגוזל בתרא, הראב"ד והרשב"א). וכן נראה ממה שפסק לקמן סימן ק"מ סעיף י'.


יז ראובן שתובע את שמעון ועידיו במקום אחר, יאמרו בית דין לשמעון אם חפץ לילך במקום העדים ויעידו בפניו. ואם לאו, יקבלו בית דין שבמקום העדים עדות שלא בפניו ויודיעו לבית דין שבמקום הבעלי דינין וידונו על פי אותה קבלה.

הגה. וכן אם מצא עדיו בעיר אחרת ואין שהות לשלוח אחריו או שלא ימצא העדות אחר כך, גובין בפני בית דין שלא בפני בעל דין, ודנין על פי העדות ההוא (אור זרוע). וכן המנהג פשוט במדינות אלו, אף על פי שיש חולקים וסבירא להו דאפילו במקום שיש לחוש שיפסיד העדות אם לא יקבלו שלא בפניו אין מקבלין אלא אם כן שלחו לו תחלה, אין נוהגין כן, אלא כאשר נתבאר.


יח לא אמרו אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין אלא בתובע, שמביא עדים על תביעתו. אבל המביא עדים לפטור את עצמו, מקבלים.


יט אין מקבלין עדות על קטן אפילו בפניו, דכיון דקטן הוא בפניו כשלא בפניו דמי. ויתבארו פרטי דין זה בסימן ק"י.


כ אין שנים ראויין לקבלת עדות, ואם קבלו לא עשו כלום.


כא קבלת עדות צריך שלשה מומחים יודעים הלכות עדות כשר ופסול, זהירין בקבלתן לכוין עדות כל אחד, כדתנן הוי זהיר בדבריך שמא מתוכן ילמדו לשקר. וכל המקבל עדות ואינו ראוי לדון כאילו קבל עדות שקר, ואינו ראוי לדון על פי אותו שטר (אלא סומכין על העדים עצמן) (טור).


כב נכון למקבלי עדות לפרסם בשטר קבלת העדות מי הם העדים, (מיהו אם לא כתבו מי הם העדים לא הפסידו) (שם בתשובות רמב"ן סימן קי"ד).


כג אם רצו הצבור לתקן שהשני סופרים מקבלים עדות ומגבין על פיהם, וכן אם רצו שאם יפטר העד שהוזמן להעיד עם הסופר שתעלה חתימת הסופר כשני עדים, תקנתם קיימת, הגה. כי בכל דברים כאלה רשות לצבור לתקן בעירם הטוב בעיניהם.


כד מי שטוען שיש לו שני כיתי עדים, ואמר הכת האחת שאינם יודעים כלום, לא הפסיד זכותו, ומביא כת שנייה.

אין מקבלין עדות אלא ביום. ואם קבלוהו בלילה, אפילו היו עדיו רדופים לילך למדינת הים, אין דנין על פי אותה קבלה.

הגה. מיהו אם קבלו עליהם בעלי הדינין לקבל העדות בלילה, מקבלים אפילו לכתחלה (בית יוסף בשם הרשב"א).


כה אין מקבלים עדות קודם שישיב הנתבע לתביעת התובע, לפי שאולי יודה הנתבע ולא יהא צריך עדים ואטרוחי ב"ד לא מטרחינן.


כו אם קבלו עדים מעומד, מה שעשו עשוי. ואם היו נסמכים על העמוד, אפילו לכתחלה מותר, דסמיכה כישיבה. ובסימן י"ז נתבאר שעכשיו נהגו להושיב העדים.



שולי הגליון


·
מעבר לתחילת הדף