טור/חושן משפט/כח
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
כל מי שיודע עדות לחבירו, וראוי להעידו, ויש לחבירו תועלת בעדותו, חייב להעיד לו. בין אם הוא לבדו יודע בעדותו בין אם יש אחר עמו, שכשם ששני העדים מחייבין ממון כך האחד מחייבו שבועה ואולי ישלם ולא ישבע ונמצא מרויח זה בעדותו.
במה דברים אמורים בדין שבין ישראל לחבירו, אבל בגוי שתובע לישראל ויש לו לגוי עד אחד אסור להעידו, מפני שמפסידו לישראל שלא כדין, שהגוים מוציאין ממון על פי עד אחד. וישראל התובע לגוי וכופר ויש לגוי עד אחד יכול להעידו, שגם בדיני ישראל העד המסייע פוטרו. וכתב א"א ז"ל, וכל זה בשלא יחדו הגוי אותו לעד, אבל אם מתחילה יחד הגוי לישראל להיות עד איכא חלול השם אם לא יעידו. כ"ש בזמן הזה שחק לישראל הוא שאין גוי נאמן להעיד על ישראל אם לא שיהיה ישראל עמו ואם ישראל יכחד עדותו יבטלו זה החק ויאמינו לגוי להעיד על ישראל.
ואינו חייב להעיד עד שיתבענו שיעיד לו.
ואם כבש עדותו ולא העיד, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.
ואם העד תלמיד חכם וגנאי לו לילך אצל בית דין הקטן ממנו, אינו חייב לילך. במה דברים אמורים בעדות ממון, אבל בעדות שיש בו צד אפרושי מאיסורא חייב לילך, שאין חכמה ואין תבונה נגד ה'.
ואם הבעל דין אלם, ובא מי שיש לו תביעה עליו לבית דין ואמר פלוני בעל דיני אלם ויש לי עדים עליו ואינם רשאים להעיד מפני אלמותו, בית דין כופין את האלם שיביא אותן העדים שאומר אותו שכנגדו שיודעין בדבר. ודוקא שיש הוכחה שהעדים יודעין אלא שיראים להעיד, כגון שאומרים מה לנו ולצרה שנכניס עצמינו על זה או דברים כיוצא באלו, אבל אם אין רגלים לדבר לא, דאם לא כן כל מי שיש לו דין עם אלם יאמר כן כדי שנחייב האלם להביא העדים.
וצריך שיעידו העדים מעומד. ויש אומרים שאם העידו מיושב שאינו עדות ואין דנין על פיו, וא"א ז"ל כתב שהוא עדות. ואם העד תלמיד חכם מעיד מיושב לכתחילה, לכבוד תורתו.
וצריך שיבינו הדיינין לשון העדים, שלא ישמעו מפי התורגמן. ומיהו אם מכירין לשונם אפילו אם אינם יודעין להשיב להם שפיר דמי.
ומאיימין על העדים שלא יעידו שקר ומודיעים להם עונשו של מעיד עדות שקר, ושהוא בזוי בעיני השוכרו.
ובודקים כל אחד לבדו לומר היאך אתה יודע שזה חייב לזה, אם יאמר שהמלוה או הלוה אמר לי או אדם אחר הכשר לי בעיני ומאמין אני בו הוא אומר לי שראה שהלוה לו, אינו כלום עד שיעיד שהוא בעצמו ראה שהלוה לו או שיאמר בפני הודה לו ואמר אתם עדי, כאשר יתבאר בע"ה.
ואפילו תלמיד שאמר לו רבו, אתה יודע שאם נותנים לי כל ממון שבעולם איני משקר, מנה יש לי אצל פלוני, יש לי עד אחד בא והצטרף עמו, לא יעשה. ואפילו אמר לו בא ועמוד עם העד האחד ולא תעיד אלא כדי שיראה הלוה ויפחד שיסבור שיש לי שני עדים ויודה, לא ישמע לו.
ואחר שבדקו האחד, בודקין גם את השני, אם נמצאו דבריהם מכוונים גומרין את הדין על פיהם.
ירושלמי. רב, כד הוה חמי סהדי מכוונים הוה חקר, כד הוה חמי סהדי הכן והכן הוה מכוון. פירוש, כשהיה רואה עדים שהיו אומרים עדותן מכוונים בלשון אחד היה חושש שמא משקרים ובעצה כיונו לשונם אחת והיה חוקר ודורש אותם, אבל אם לא היו אומרים ממש בלשון אחד אלא זה אומר בכה וזה אומר בכה רק שתהא עדותן מכוונת בלא הכחשה לא היה דורש כל כך.
כתב רש"י, שאין העדים יכולין להעיד עדותן בכתב וישלחו אותו לבית דין, כדאמרינן מפיהם ולא מפי כתבם. וכן יראה מדברי הרמב"ם שכתב דין תורה שאין מקבלין עדות אלא מפי העדים שנאמר על פי שנים עדים מפיהם ולא מפי כתבם אבל מדברי סופרים (שחותכין) בדיני ממונות (בעדות בשטר) אע"פ שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, הרי שלא התירו אלא לחתום בשטר. אבל רבינו תם התיר שישלחו העדים עדותן לבית דין בכתב, ולא קרינן מפיהם ולא מפי כתבם כיון שראוין להעיד. אבל אלם לכולי עלמא אינו ראוי להעיד בכתב, כיון שאינו ראוי להגיד.
כל זמן שזוכר האדם העדות יכול להגיד לעולם ואין לו לחוש אולי נתיישן הדבר ואינו זוכר הדבר על בוריו, אלא כל כמה דרמי אנפשיה ומידכר יכול להעיד. ואפילו אינו נזכר לעדות אלא מתוך הכתב שכשמסרוהו לו כתבו בפנקס לזכרון דברים פלוני העיד אותי עליו ביום כך וכך ושכח הדבר ואינו נזכר אלא מתוך הכתב יכול להעיד, ומיהו דוקא כשזוכר הדברים על ידי הכתב אבל אם אינו נזכר לדברים אף מתוך הכתב לא יעיד.
וכן אם יזכר לדבר על ידי אחר שהזכירו לו יכול להעיד. אבל אם הבעל דין בעצמו מזכירו ונזכר לא יעיד. ואם העד תלמיד חכם אף אם הבעל דין בעצמו מזכירו שפיר דמי, שודאי לא היה מעיד אם לא שזוכרו מעצמו. והרמב"ם כתב, אם הבעל דין תלמיד חכם שפיר דמי, כיון שהוא תלמיד חכם הוא יודע שלא יהא העד מעיד אם לא שזוכרו מעצמו.
אין מקבלין את העדות אלא בפני בעל דין. וקטן אפילו בפניו כשלא בפניו דמי. ודוקא בנכסים שהיו בחזקת אביו ובא אחד להחזיק בהם והוציאו הקטן משם אפילו יש לאח' עדים שהחזיק בהן אין מקבלין אותם. אבל אם אין לקטן חזקת אב מוציאין מידו.
ואם קבלו העדות שלא בפני בעל דין אין דנין על פיו.
היו העדים חולים או רוצים לילך למדינת הים, ובקש התובע שיקבלו עדותן קודם שילכו או ימותו, שולחין לנתבע שיבא, לא בא מקבלים העדות שלא בפניו, אבל כל זמן שלא הודיע אותו לא. ויש מפרשים דוקא כשהעדים רוצים לילך למדינת הים שיש שהות להודיעהו אז אין מקבלין אלא אם כן הודיעוהו, אבל אם היו חולים שאין שהות מקבלין אע"פ שלא הודיעוהו. וא"א הרא"ש ז"ל הסכים לסברא הראשונה.
וכן אם התובע חולה, ומבקש שיקבלו העדות בחייו כי הוא יזכיר לעדים לכוין את העדות, ושלחו לנתבע ולא בא, מקבלין את העדות אפילו שלא בפניו.
וכתב ריב"א, אבל אם היה הנתבע חולה, ואומר התובע שיקבלו עדות בחיי הנתבע שלא בפניו כדי שיחזיקוהו בנכסי הנתבע בחייו שאם ימות יצטרך להמתין עד שיגדלו היתומים כי לא ישמעו העדות בעודם קטנים, אין שומעין לו לקבל העדות שלא בפניו כדי שיגבה חובו מיד, כי מזל רע שלו גרם שחלה הנתבע ואין מקבלין עדות שלא בפניו לחוב ליתומים שלא כדין.
וכתב הראב"ד, אפילו אם אומר התובע לדיינין הרי עדי לפניכם אלא שאינכם רוצים לקבל לכל הפחות קחו ממון הקטנים בידכם שלא יכלוהו הקטנים, אין שומעין לו.
וכן אם פתחו ליה בדינא ולא אתא, מקבלין העדות שלא בפניו. פירוש, שכבר טענו לפני הדיינין, והביא התובע את עדיו, ושלחו בית דין לנתבע שיבא וישמע עדי התובע, ולא בא.