אורים/חושן משפט/כב

אורים ‏ חושן משפט כב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) מי שקבל וכו'. עיין תומים שהבאתי דעת הש"ך להכריע כהגהת הרא"ש דמיירי הכל בקבל בפני ב"ד ואז לאחר ג"ד א"י לחזור. אבל בקיבל שלא בפני ב"ד אפי' לאחר גמר דין יכול לחזור אם לא שאמר לו דור לי וכו' ונשבע ע"פ הואיל ועל פיו עשה מעשה אפילו חוץ לב"ד א"י לחזור. אבל אין כן דעתי כי אם כסתימת הפוסקים דאין חילוק ואפי' לדעת הגהת הרא"ש נר' דוקא בעדים אבל בדיינים נראה דמודה:

(ב) אבל אם השליש בידו מעות וכו'. פי' דהיה חייב והשליש המעות ביד דיין ולא ימסרו לחבירו עד שיציית דין כראוי ודן הדיין ההוא שהושלש המעות בידו והוא קרוב ופסק הריב"ש הואיל ולא קבלוהו עליה בהדיא במסירת המעות לידו לא מקרי קבלה ודינו בטל:

(ג) קבל א' מפסולים. מחמת עבירה דהוא פסול לכל עולם. ומכ"ש קרוב דהוא כשר לכל עולם זולת לקרוביו סמ"ע. וכן פסולי בעבירה הם בחשש שישקרו להעיד ומכ"ש קרובים דודאי האמת אתם ולא משקרו רק גזירת המלך ופשיטא דמהני בהו קבלה:

(ד) בדיין אחד כו'. כתב הסמ"ע ס"ק ה' דכתב הרשב"א בתשובה סי' אלף קכ"ו דאם יעמיד ב"ד אחר הרי הוא דן עפ"י הטענות וההודאות שנאמרו בפני ראשון עכ"ל ודבריו בלתי מובנים דבממ"נ אם אותו הדיין גמר הדין א"כ ב"ד אחר לחזור ולדון מה טיבו. הא כבר נגמר הדין ואין כאן חזרה. וב"ד בתר ב"ד מה טיבו. ואם עדיין לא גמר הדין כי נטרף השעה וכדומה וצריך לישב ב"ד אחר אף הטענות ותביעות וההודאות בפניו כלא נחשב דכל כמה דלא נגמר הדין יכול לחזור בו וא"כ אין לו דין דיין וכל ההודאות וטענות כמאן דליתא והרשב"א מיירי בקבל דיין בקנין דא"י לחזור אפילו קודם ג"ד. ובזה כתב דאם לא הספיק הדיין ההוא שקבלו בקנין לגמור הדין והעמידו ב"ד אחר מ"מ כל הטענות וההודאות שנאמרו בפני ראשון קיימין דהרי א"י לחזור בו והוי הודאה בפני ב"ד וא"ש וע"ש. ותראה להדיא כמ"ש ודברי הסמ"ע כאן אין מקומן:

(ה) אבל אם קבלו בתרי כו'. כתב הסמ"ע בקבל דיין אחד כשר במקום שלשה לא הוי כתרתי לריעותא דתרתי לריעותא הכוונה פסול משני צדדים ושמות קרוב ודיין אחד אבל אחד בשלשה הוא רק פסול אחד דצריך להיות שלשה זהו לא מקרי תרתי לריעות' והש"ך בס"ק ב' חולק עליו ועיין בתומים מ"ש דיש לסמ"ע ראיה ממקום אחר ע"ש וגם העליתי אם קבל שלשה קרובים לדיינים דלא הוי תרתי לריעותא דפסול קורבא שם חד הוא ע"ש:

(ו) וכן הסכמת רוב הפוסקים. והש"ך בס"ק ג' כתב דגדולי מחברים הרמב"ן וריב"ש ובעל עיטור וכן כתב בשם רבינו אפרים דסוברים כדיעה ראשונה וא"כ הוי ספיקא דדינא ועיין לקמן בקונטרס התפיסות אי מצי לטעון קי' לי בכה"ג כיון דגדולי מחברים ס"ל כן אף דרוב לא ס"ל כן ואם הכשיר אשה קרובה לעד א' נראה דהוי ג"כ תרתי לריעותא דפסול של אשה לא כפסול של קרוב דזה כשר לכ"ע וזו פסולה ופשוט:

(ז) אבל אם קנו מידו וכו'. כתב הש"ך בס"ק ד' דהנ"י כתב אע"פ שנראה כקנין דברים מ"מ אשכחן גבי דינא דב"מ ומשכנת' וכו' דקנין מחזיק הדברים אבל בראב"ן משמע שצריך לעשות קנין שיעשה מה שידין הפסול או יעיד עכ"ל ולא ידעתי למה העלים עין דמרדכי בפ"ק דסנהדרין גבי פשרה צריך קנין כתב להדיא דצריך להקנות החפץ דאל"כ הוי קנין דברים והביאו לעיל בסי' י"ב ס"ו הרמ"א בהגהה. ומ"ש קנין גבי פשרה או להעיד או לדון הפסול וכ"כ בגליון הרי"ף דפוס קראקא מהר"ם טיקטין דהמרדכי חולק אנ"י והכי קי"ל: וכתב הכה"ג דאם קבל קנין ולא ידע דהיה קרוב ואחר כך נודע לו פשיטא דקנין בטל דהוי קנין בטעות ואפילו קבל בשבועה דהכל בטעות ופשוט:

(ח) ולעיל סימן י"ב כו'. כתב הסמ"ע דהיינו כשאומר פלוני אתה זכאי ופלוני אתה חייב מכל שכן כשאומרים צא תן לו כו' אבל חייב אתה לו זהו אינו גמר דין דהוי כמסתפק בלשון וזהו דעת נ"י לדעתו והש"ך כתב דאין כן דעת התו' ויתר פוסקים ועמ"ש בתומים:

(ט) ולענין עדות כו'. עיין בתומים שכתבתי בראובן שתבעו לשמעון לפרוע לו ושמעון משיב פרעתי לאשתך ותהא אשתך נאמנת עלי אם תאמר שלא פרעתי לה והיא אומרת דלא פרע לה דעת הראב"ן דיכול לחזור וכתבתי בתומים די"ל דדין זה לכ"ע ולית בי' חולק ע"ש:

(י) נגמר הדין כו'. וכתב הרא"ש בתשובה דא"י לחזור אעפ"י שנתרצו שניהם והקשה הב"י אם שניהם רוצים מי מוחה על ידם ופי' הב"ד מוחה מפני כבוד הדיין ועיין תומים שכתבתי פי' הסמ"ע והש"ך ומה שנ"ל בזה נכון:

(יא) והוא שלא נודע שטעו. ואין להקשות הא דמחלקינן בחזרה לקודם ג"ד ולאחר ג"ד מה נ"מ בממ"נ אם טעו הא לעולם יכולים לחזור ואי לא טעו מהיכי תיתי יחזרו אפי' קודם ג"ד דמ"ש הם או ב"ד אחר הא לא טעו בדין וכתורה פסקו. תי' המרדכי דאם חוזר א"כ הב"ד כמאן דליתא א"כ יכול לחזור ולטעון טענה אחרת דטענה ראשונה הוי כטוען חוץ לב"ד. וכן ליתן לו זמן חדש כי זמן ראשון הוי הכל חוץ לב"ד מרדכי וסמ"ע. ויש עוד נ"מ דאם לא נודע שטעו וא"כ א"א חוזר קודם ג"ד א"י לטעון לב"ד הגדול איזול קודם שאשלם רק מחויב לשלם תחילה אבל אם חוזר קודם אינו משלם עד שיפסקו ב"ד אחר אם כדין הוא וכן אם פסקו בשודא דדיינא נמי נ"מ דב"ד אחר יש להם אומדן דעת אחר וכן טובא. ומרדכי איזה מיניהו נקט. ואם קבלו אותן לדין והם עשו פשרה הוי כמו שטעו ויכול לחזור אפילו לאחר ג"ד וצ"ל אפי' קנו מיני' דאי לא קנו מיני' מה אריא דקבלו לדין ועשו פשרה אפי' קבל לפשרה הא קיי"ל פשרה צריך קנין ובלי קנין לעולם חוזר. אלא דאיירי בקנין ומ"מ אדעת' דפשרה לא קנו מיני':

(יב) דכל מה שאדם מקבל לפני ראשי עיר כו'. וא"צ כל ראשי עיר אלא ג' מהם סגי דלענין זה ז' טובי עיר לאו דוקא כן הוא בהגהת מרדכי אחרונים דב"מ ועיין ש"ך:

(יג) שלא יוכל לחזור. וא"צ קנין וכן אם טעו וה"ה אם עשו פשרה במקום דה"ל לדון ד"ת סמ"ע וש"ך:

(יד) ישבע. אם הדיין קרוב או פסול אין כאן שבועה להכחיש העד דהדיין קרוב ואין נשבע רק היסת אבל אם קבל לדיין אחד כשר והוא מכחישו דעת הסמ"ע דמ"מ אין כאן ש"ד להכחיש העד דהא אינו כפירת ממון דכל הכחשה רק אם קבלו לדון והש"ך השיגי דאם כן אף היסת לא ישבע אלא ודאי דמיקרי ממון דהרי אומר שכך פסק עליו חיוב ממונא ואם יחזור לא יתחייב בכך דיחזור מהודא' וטענתו ולכן פסק בדיין א' הכשר באמת מחויב לישבע שבועה דאורייתא להכחיש העד ואם שנים הם דיינים לכ"ע הם נאמנים שקבלו לדיינים ואין הבע"ד יכולים לחזור ועיין מש"ל סי' י"ב בדברי מהר"א ששון בתומים שם:

(טו) רבים כו' דלא גמירי כו'. נראה היינו בעיר שאין בה לומדי תורה והמחו הם עליהם כדי שלא ילכו בערכאות וכמ"ש הרשב"א בתשובה והובא לעיל ריש סי' ח'. אבל במקום שיש בעלי תורה ומדע בעיר הראוי' לדון העם חס ושלום למנות דיינים חסירי מדע וכאילו נוטע אשירה אצל מזבח ה' והעושה כן ראוי לנזיפה ונידוי כי פוגע בכבוד התורה ומעקל הדין ופשיטא דאפילו יחיד יכול למחות וברור ופשוט:

(טז) אבל אם כבר דן כו'. עיין חומים שכתבתי דאע"פ שמה שחשב הרמ"א בזה ליישב דלא יהיו דברי מרדכי סותרים לדברי בע"ת וטור אינו מהצורך ואין לו ראי' מ"מ אפשר בלא"ה הדין מסתבר וצ"ע. ועיין מ"ש לקמן בסי' כ"ו:

(יז) עד שיגמר הדין כו'. פירוש עד שישבע דהוא דעת הרמב"ם דאינו קרוי בשבועה ג"ד עד שישבע:

(יח) וה"ה למי שנתחייב שבועת היסת כו'. דרישא מיירי שנתחייב שבועת תורה ובי' לא שייך היפוך דש"ד לא מהפכין משא"כ בהיסת מהפכין:

(יט) אלא הריני משלם כו'. דוקא דאמר הריני משלם אבל אמר סתם איני רוצה לישבע יכול לפרש דבריו אני אין רצוני לישבע אבל רצוני להפכה על שכנגדו והב"ח חולק ועיין תומים שי"ל כסמ"ע: ואם יצא מב"ד שהיה פוסקים לו שבועה ושתק. אין שתיקה זו כהודאה ויכול אח"כ להפכה על כנגדו טור. ואם אמר לפני ב"ד אני נשבע ויצא מב"ד שוב א"י להפכה כן דקדקו הסמ"ע והב"ח מדברי הטור. והש"ך חולק וכתב דלא נהגו כן בב"ד בישראל ועיין תומים מ"ש ולדינא הנכון כש"ך וכן עמא דבר:

(כ) משיצא חוץ מב"ד כו'. זהו דעת רש"י ולשיטתו אף בהך דלעיל במ"ש המחבר שאמר לחבירו להיות נשבע ונוטל א"צ להיות נשבע רק כשיצא מב"ד א"י לחזור. והרמ"א לא כתב בלשון וי"א אף דבדברי המחבר נזכר דוקא ונשבע משום די"ל דמיירי הכל בלא יצא מב"ד משום הכי בעינן ונשבע. אבל ביצא מב"ד אף המחבר מודה דא"י לחזור דהוי ג"ד ומ"מ יש לדקדק על לשון רמ"א דה"ל למכתב להדיא הך דינא דאם יצא דא"י לחזור אכל הדינים הנזכרים בסעיף זה אף שרש"י כתבו אהך דינא במי שאמר הריני משלם דמ"ש וכולם חד דינא אי' להו ולא ה ל לרמ"א לכותבו אהך דינא לחוד באמר הריני משלם סמ"ע והש"ך תי' קושיא זו ועיין בתומים שהארכתי ולדינא בכל הנך בבי משיצא חוץ מב"ד א"י לחזור:

(כא) א"י לחזור. וכתב הסמ"ע בשם נ"י והר"ן ה"ה דאם לא יצא מב"ד רק עסוקים בענין אחר ולא באותו ענין כלל הוי ג"כ גמר דין וא"י לחזור כמו דיצא מב"ד:

(כב) דזה הוי גמר דין כו'. אין להקשות באומר לחבירו השבע וטול הלא זה הוי כמכשיר קרוב לשני עדות דה"ל תרתי לריעות'. ולמה לא יהיה יוכל לחזור בו וקושיא זו הקשה הרמב"ן בחדושיו לב"ב אבל מדברי הנ"י נראה הואיל ולא הימניה להדיא רק ע"י שבועה לא חשיב כתרתי לריעות'. ומזה נלמוד דאם מאמין קרוב כבי תרי דהיינו אם ישבע על כך לא הוי כתרתי לריעות' ולכ"ע בג"ד א"י לחזור:

(כג) לא יכול לחזור בו. פי' אע"ג דהוא הפכה אדעתא דישבע גם הוא בנק"ח וא"כ הוא שנשבע בלי נק"ח צריך לחזור ולישבע בנק"ח מ"מ כיון שכבר נשבע מועיל על כל פנים שבועתו שאין הלה יוכל לחזור. בו מהיפוכו אבל באמת צריך הוא לחזור ולישבע. כן הוא דעת ב"י. והש"ך השיג דכיון דאין שבועה זו מועיל לו ליטול מחבירו עד שיחזור וישבע א"כ שבועה זו שכבר נשבע אינו מעלה ומוריד ויכול לחזור בו ויפה דיבר. אם לא שנאמר שרבינו ב"י צידד כיון דבלא"ה רוב דעת מחברים אפילו עדיין לא נשבע כיון שקיבל עליו בב"ד א"י לחזור ואם כן בנדון זו שכבר נשבע אם נימא דיכול לחזור יהיה הנתבע עכ"פ צריך לישבע ויהיה בממ"נ אחד בא לידי שבועת שוא ובאופן זה במקום שיש חלול השם ושבועת שוא בחד צד יש לסמוך אמחברים הנ"ל דסבירא להו דבקיבל על עצמו בב"ד א"י לחזור וישבע התובע שנית בנק"ח ודוחק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.