תומים/חושן משפט/כב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט כב

(א) מי שקיבל עליו קרוב או פסול כו'. כתב הש"ך בשם הגהת הרא"ש דוקא בקבל בב"ד הוא דלאחר ג"ד לא מצי לחזור. אבל קבלוהו חוץ לב"ד אפי' לאחר גמר דין חוזר אם לא קנו מיני' עכ"ל אבל הנ"י כ' דוקא בקבל חוץ לב"ד הוא דיש הבדל בין תחלת דין לגמר דין אבל בקבל בפני ב"ד קרוב או פסול אפילו קודם ג"ד א"י לחזור וכו' עכ"ל והרב הש"ך הכריע כהגהת הרא"ש דמוכח כן מירושלמי דאתמר על הך משנה נאמן עלי אבא כו' אמר לו נאמן עלי אביך קבל עליו בפני שנים יכול לחזור בו בפני ג' א"י לחזור בו שמואל אמר בשלא נטל מזה ונתן לזה אבל נטל מזה ונתן לזה אין יכול לחזור בו ור"י ור"ל אפי' נטל מזה ונתן לזה יכול לחזור בו עכ"ל וא"כ בקבל בפני שנים דהיינו חוץ לב"ד לא מבעיא לר"י ור"ל דאפי' נו"נ ביד לא מהני ויכול לחזור אלא אפי' לשמואל דוקא בנו"נ ביד הוא דלא מצי לחזור אבל כל כמה דלא נו"נ ביד אף דנגמר הדין חוזר זהו שורש ראיה של הש"ך: ואני אומר לכאורה מירושלמי דברי הנ"י מוכרחים דהא הנ"י בפ"ק דב"מ הביא בשם הרשב"א ור"ן דדייקו מהך דירושלמי דאמר קבל בפני שלשה א"י לחזור בו דאם התחילו לטעון בפני ב"ד תו א"י לחזור בו דזהו הוי קבלה וכ"כ בנ"י בסוף ב"ב דדייקו מן ירושלמי דאם טענו בב"ד אף דלא כתבו שטר בירורין א"י לחזור. ולפ"ז א"כ דאמרינן בקבלו בפני ג' א"י לחזור היינו טענות ותביעות בעלמא איך אמרינן בגמרא דקודם ג"ד יכולים לחזור בו ול"ל דגמרא דידן פליג אירושלמי דא"כ נפל עזר של רשב"א ור"ן מהך דירושלמי כיון דגמרא דילן חולק אזה וס"ל דבקבלה יכולים לחזור ועכצ"ל דס"ל דגמרא דידן קאי אקבל שלא בפני ג' דבהא נחלקו שמואל ור"ל ור"י ובזה ס"ל לגמרא דידן דלאו דוקא נו"נ ביד אפי' בגמר דין א"י לחזור. אבל בקיבל בפני ג' לית מחלוקת וא"כ דעת הנ"י מוכרח דבקבל בב"ד אפי' קידם ג"ד א"י לחזור רק בקבל חוץ לב"ד הוא דיכול לחזור עד אחר ג"ד. אך זהו דוחק דמנליה לרשב"א כן דכיון דאנו באנו לידי מדה זו דהגמרא דידן חולק אירושלמי דבירושלמי ליכא מ"ד אם לא נו"נ ביד דא"י לחזור ובגמרא אמרינן אחר ג"ד א"י לחזור נימא דגמ' פליג אירושלמי בקבל בפני ג' דס"ל דבקבלה לחוד א"י לחזור ובגמרא דידן ס"ל עד לאחר ג"ד חוזר וגם לא מצינו דעת הנ"י בפוסקים דבקבל קרוב או פסול בפני ג' דאפילו קודם ג"ד א"י לחזור. ועיין בתו' וברא"ש גבי עבדי גנבת וכו' דנסתפקו בגי' הגמרא אי צ"ל נשבע או ונשבע בוי"ו וקושר דבריהם אי הך שבועה דרמי' עליה הוי ג"ד או לא ע"ש והא הך שבועה קבל על עצמו בב"ד ובב"ד א"צ גמר דין. ועיין ברמב"ן ב"ב גבי עבדי גנב' כו' דמוכח להדיא אפילו בקבל בב"ד קודם ג"ד יכול לחזור. וקשה לומר דרשב"א ור"ן יחלקו אכל הני פוסקים: ולכן נראה דרשב"א ור"ן פי' דברי ירושלמי דאמר נאמן עלי אביך קבל בפני שנים וכו' הך קבל בפני שנים אינו מוסב על נאמן עלי אביך ואיירי בקבל קרוב או פסול רק הוא ענין נפרד דהא דקאמר נאמן עלי אביך הוא רק פסקא ממשנה כדרך הגמרא להביא קצת ממשנה ולומר הדין עליו מה שהוא כיוצא בו וכן בזה נאמן עלי אביך הוא פסקא ועל זה קאמר קבל בפני שנים פי' ב"ד כשרים אם קבל בפני ב' לדון לפניהם יכול לחזור אם לא כתבו שטר בירורין. אבל אם קבל בפני ג' כשירים לדון משהתחיל לטעון דהיינו קבלה א"י לחזור ובקבל בפני ב' דיכול לחזור נחלקו בו שמואל ור"י ור"ל אי יכול לחזור לאחר נו"נ ביד או לא ולא איירי כלל בזה בקבל על עצמו פסול וקרוב דבזהו אפילו בקבל בפני ב"ד קודם ג"ד יכול לחזור וזהו ההבדל בין קבל כשר לקבל פסול וא"ש:
וא"כ. הדברים דברי הגהת הרא"ש לכאורה מוכרחים דאם בקבל כשירים חוץ לב"ד לכ"ע כל כמה דלא כו"נ ביד אפילו לאחר ג"ד יכול לחזור ומכ"ש בקבל פסולים אלא דקשיא הא דשמואל דס"ל שנים שדנו דיניהם דין אף בקבל בפני שנים הוה כקבלו בב"ד וכמ"ש הש"ך ג"כ וא"כ ס"ל לשמואל דקבלה בב"ד חוזר אפי' לאחר ג"ד עד שיהיה נו"נ ביד ור"י ור"ל הוסיפו דאפילו בזה חוזר ואפי' דנימא דהם ס"ל דשנים הוי חוץ לב"ד. מ"מ בהא דבב"ד בעינן נו"נ ביד לא מצינו חולק אשמואל דמה דס"ל לשמואל בשנים כן הדין לדידן בשלשה ואלו אנן אסקינן בגמרא דלאחר ג"ד אינו חוזר ועדיין צ"ל דגמרא דידן פליג וכיון דאפלוג אפלוג ואין להביא ראיה משם ועוד בשמואל גופיה קשה מ"ש בשנים דיכול לחזור ומ"ש בשלשה דאין יכול לחזור הא לשמואל הוי שנים ב"ד כמו שלשה וכמ"ש הש"ך גופיה. ולכן ברור דהך מילתא דשמואל ור"י ור"ל אינו מוסב כלל על הך דנאמר מקודם קבל בפני שנים דזהו ענין בפ"ע וקאמר הירושלמי בפ"ע דבקבל כשר בשנים יכול לחזור והיינו קודם ג"ד וקבל בשלשה תיכף משעת קבלה דהיינו התחיל לטעון א"י לחזור כמ"ש רשב"א ור"ן וזה לדידן דס"ל שנים אינו ב"ד והך מילתא דשמואל אמר וכו' אינו מוסב על זה כלל כי אם קאי על המשנה כדרך ירושלמי ובמשנה קתני נאמן עלי אבא וכו' ר"מ אומר יכול לחזור ובזו אמר שמואל דס"ל אם נו"נ ביד ר"מ מודה דא"י לחזור ור"י ור"ל סברי דלר"מ לעולם חוזר. אבל לרבנן לכ"ע בג"ד אינו חוזר וא"ש דלא אדכר הך מחלוקת בפוסקים דהוא אליבא דר"מ והוא ענין נפרד וברור. ולא תקשה איך יחלקו אליבא דר"מ במה דלא נ"מ לדינא כיון דהלכתא כרבנן. דהא גם בגמרא דידן מילתא דרבא באתן לך מחלוקת ג"כ אין נ"מ לרבנן רק לר"מ. וכן לדעת המכשירים קבלה בתרתי לריעותא הא דאמרינן בגמרא בקבלוהו בחד הוא אליבא דר"מ ולא אליבא דחכמים ואף זהו דכוותי' לפרושי מילתא דר"מ. וא"כ אין מדברי ירושלמי ראיה כלל ואין לנו מקום לחלוק בין קבלוהו בב"ד או חוץ לב"ד רק לעולם קודם ג"ד יכול לחזור ולאחר ג"ד אין יכול לחזור והכי נר' וכמעט מוכרח מן סתימ' הפוסקים דלא חילקו כלל:
וכן. יש לדקדק להנך דסברי בדור לי בחיי ראשי תמיד כל כמה דלא נשבע לא מיקרי ג"ד ובנשבע ודאי אפילו חוץ לב"ד לא מצי הדר כיון דעשה מעשה וכמ"ש הש"ך גופי' וא"כ קשה מה פריך בגמרא על דור לי בחיי ראשי הא תו ל"ל למ"ד באתן לך מחלוקת הא ענינו של זה לא כשל זה דבנאמן עלי אבא צריך להיות בקבלה בב"ד דוקא משא"כ בדור לי וכו' מהני אפילו קבלה חוץ לב"ד. וכן יש להוכיח מתשובת הרא"ש כלל נ"ו דין א' דפסק אם הבע"ד מכחיש לדיין שלא בררו ישבע ואם מודה שבררו לאחר ג"ד א"י לחזור וכן פסק בש"ע ס"ס זה ואי איירי בקבלוהו בפני ג' איך שייך בי' הכחשה וע"כ דקבליהו בפני חד ומ"מ פסק דאם הודה דא"י לחזור לאחר ג"ד ש"מ דאף בזה לא מהני חזרה. ודוחק לומר דבאמת קבלוהו בפני ג' ותרי אזלו לעלמא ואינם פה להכחישו דכגון זה ה"ל לרא"ש בתשובה לבאר ולא לסתום בדבר שכל שורש הדין ויסודו תלוי בו והיה מקום לומר דאף הגהה לא אמרו אלא בנאמן עלי אבא לעדות ובזו שפיר יש לחלק דחוץ לב"ד אמירה דלי' לית ביה ממש אבל בקבלם לדון א"כ בקבלה זו הרי נעשי' ב"ד ובפרט שכבר טען לפניהם דהוי קבלה לדעת רשב"א ור"ן ונעשה ב"ד והם שגמרו הדין איך יחזור דהא הוי קבלה בב"ד. איברא בתשובת ריב"ש סימן שי"א בהשליש מעות ביד דיין והוא קרוב והוא פסק הדין כתב הריב"ש חדא דלא הוי קבלה במסירת המעות בתורת שלישות בידו ועוד שאין קבלה בב"ד ולכ"ע אעפ"י דלא בעינן קנין מכל מקום בעינן קבלה בב"ד יפה. וזהו כהגהת הרא"ש. אבל מכל מקום נר' דלא אמרו הריב"ש אלא לסניף בעלמא כדרכו ע"ש. אבל מ"מ רוב הפוסקים שסתמו משמ' דאין חילוק ותמיד קודם ג"ד חוזר ולאחר כך אינו חוזר:

(ב) דאיכא תרתי לריעותא כו'. כתב הסמ"ע דאם קבל אחד לדיין במקום שלשה לא הוי תרתי לריעותא וראיה שלו מתשובת הרא"ש כלל נ"ו דין ח' דכתב מי שקיבל עליו דיין ונגמר הדין אין יכולים לחזור בהם אע"פ ששניהם מתרצי' עכ"ל והרי הוי תרתי לריעותא חד במקום שלשה. והש"ך בס"ק ג' דחה ראיה זו דאפשר דמיירי בקנין ומכל מקום קודם גמר דין יכולים לחזור בששניהם מתרצים או דהיה יחיד מומחה והקבלה היה היותו קרוב ואיכא רק חד לריעותא או דהיה באמת אחר עמו והוי רק שנים בתלתא וקבלה בחד ריעותא מהני ע"ש שהאריך ולענ"ד יש לסמ"ע ראיה מתשובת הרא"ש כלל הנ"ל דין א' דפסק דאם היה שמעון מודה שקיבל ליעקב לדיין ביניהם שוב אין שמעון יכול לחזור דקי"ל לאחר ג"ד אפילו באתן לך הלכה כחכמים ואם כופר ישבע שהוא כדבריו ע"כ ואם כן שם ל"ל דהיה בקנין דאם כן מה אריא דא"י לחזור אחר ג"ד הא מקודם נמי והא כאן לא נתרצו שניהם וגם ל"ל דהיה אחר עמו. א"כ איך יכול להכחיש דלא ביררו וישבע איך יכול לישבע להכחיש שנים וגם ל"ל דהיה קרוב ומומחה לרבים דמלבד דהיה דוחק דה"ל להרא"ש להזכירו אף גם הא הרא"ש כתב דשמעון משיב לעולם לא בררנו ליעקב לדיין אם הורה ופסק כאיש לא נדרש ויעקב מודה לדברי ראובן מה זהו דהורה כאיש לא נדרש וכי יכול קרוב לדון בלי קבלה הל"ל דפסקיו אין ממש ופשיטא דיעקב מודה לראובן דאל"כ מהכ"ת לשפוט קרוב ואיך כתב כאיש לא נדרש הא הוא מומחה ויכול לדון בלתי נדרש רק הל"ל הוא קרוב וכל רואה יבחן ויכיר דלא מיירי הנדון ההוא דהיה מומחה לרבים וקרוב וא"כ מוכח בקבלה יחיד לדון לאחר ג"ד א"י לחזור ולא מיקרי תרתי לריעותא ומה שדייק הש"ך מלישנא דטור ורא"ש דכתבו קיבל כשר במקום שנים ולא כתבו במקום שלשה אין זה דיוק כ"כ דהן מיירי הן שקבלוהו לעד והן שקבלוהו לדיין ובעדים א"צ רק שנים דתרי כמאה ולכך בחרו בלשונם לישנא השייך הן בעדים והן בדיינים ודברי הסמ"ע נכונים בסברא ג"כ וכן יש להוכיח מדברי התו' בסנהדרין דף ה' ד"ה דן כו' דהוכיח דיחיד מומחה דן אדם אפילו בע"כ דאי בקבלוהו מה ארי' מומחה אפי' אינו מומחה נמי וכ"כ הרא"ש וק' דלמא לעולם יחיד מומחה יכול לדון אם מרוצה אבל בכפי' לא רק תרתי לריעותא ליכא כאן כיון דהוא מומחה הוי כמו ג' הדיוט' דלא שייך בי' ריעותא ולכך מהני קבלה אבל בשאר יחיד לא מהני קבלה כמ"ש הש"ך דהוי תרתי לריעותא משא"כ מומחה ראוי לדון רק אינו יכול לכוף ואם קבלוהו עליו אין כאן תרתי לריעותא. ובהכי ניחא הא דהוכיחו תו' דג' הדיוטות יכולין לדון בע"כ כמו יחיד מומחה והקשה המהרש"א ומהר"ם לובלין מפשטא הל"ל דקתני ג' דנין ואי דווקא בקבלהו עליה מה ארי' ג' אפילו בפחות נמי וע"ש בדוחקם ולכאורה לק"מ דוודאי אף דג' א"י לכוף מכל מקום הואיל וראוי' לדון אין כאן ריעותא אם כן בקבל בינייהו קרוב או פסול מהני דליכא תרתי לריעותא וכמ"ש במשנה בהדיא משא"כ בפחות דאינם ראוי' לדון בקבל בינייהו קרוב או פסול לכ"ע פסול ולכך איצטרך למתני ד"מ בשלשה אבל לפי הנ"ל ניחא דא"כ ביחיד מומחה נמי י"ל כן דיחיד מומחה הוי כמו ג' הדיוטות וראוי לדון וליתא בכלל ריעותא ולכך קתני יחיד מומחה דן להורות בקבל קרוב דמהני וקו' מהרש"א ומהר"ם שפיר ומ"מ מוכח דינא הנ"ל מתו' ורא"ש וכן משמע מהא דג' רועי בקר כשרים בקבלה אף דהם כל א' רועה בקר והרי כאן תרתי לריעותא ג' פסולים כל א' רועה בקר אלא דשם פסול חד הוא לא שייך תרתי לריעותא כלל א"כ ה"ה אם קבל א' בג' דיינים וא"ש ומני' דאם קבל ג' קרובים לדון דהוי ג"כ חדא לריעותא כמו בג' רועי בקר דשם פסול חד הוא:

(ג) ולעיל סי' י"ב וכו'. דעת הסמ"ע כמ"ש באורים לחלק דאעפ"י דאמרינן לעיל איש פלוני אתה חייב הוי ג"ד מ"מ חייב אתה ליתן אינו גמר דין דהוי כמסתפק אי החיוב ברור ובפרישה מבואר דזהו דעת נ"י ובאמת ז"א להמעיין בנ"י פ' מרובה דלא נחית לחלק רק בין צא תן לו לחייב אתה ליתן לו אבל לחלק בין איש פ' אתה חייב לחייב אתה ליתן לו זהו לא נראה כלל בדברי הנ"י. ואדרבה הוא הקשה מהא דאמרינן חייב אתה ליתן לו לא הוי פס"ד מהא דאמרינן בסנהדרין איש פלוני אתה חייב הוי ג"ד ואסור לבצוע ותי' לחלק בין חזרה לענין היתר לבצוע ולא תי' דיש הבדל בין איש פלוני אתה חייב ובין חייב אתה ליתן לו א"ו דאין חילוק לדעתו כלל. וכ"כ התו' וכמ"ש הש"ך ברם מצאתי בספר אסיפת זקנים לב"מ דהביא בשם תוספת הרא"ש לתרץ הא דאמרינן בסנהדרין איש פלוני אתה חייב קרוי ג"ד ובב"מ אמרינן דאינו ג"ד דבב"מ איירי חייב אתה ליתן לו וזהו לא הוי ג"ד כמו שכתב הסמ"ע וא"כ מצינו לו להסמ"ע חבר אבל מ"מ יפה דיבר הש"ך דרוב פוסקים ס"ל דאין חילוק. והש"ך העלה לדינא דאפי' איש פלוני אתה חייב לא הוי ג"ד עד שיאמרו צא תן לו. ונשען ברוב על דעת הסמ"ג ועיין מש"ל בסי' י"ב ע"ש דאין כן דעת הסמ"ג כלל. ולכן אין לזוז מפסק הש"ע:
והנה. דעת הרמב"ם דאפילו אמרו צא תן לו עדיין יכול לחזור עד שיוציאו ממון בפסקם. והסכים הש"ך לדעת לח"מ דיליף ליה מהך ירושלמי קבל בפני שנים יכול לחזור בו בפני ג' א"י לחזור ופליגי בשנים שמואל ור"י ור"ל דלר"י ור"ל אפילו נו"נ ביד יכול לחזור והיינו בקבל בשנים אבל בג' מודים דאם נו"נ ביד א"י לחזור אבל ודאי מקודם דיכול לחזור אפילו קבל בג' עכ"ל ודבריו דחוקים דכיון דלשמואל ע"כ בקבל בג' אפילו לא נו"נ ביד א"י לחזור דאל"כ מה הבדל יש בין שנים לשלשה וא"כ ר"י ור"ל דנחלקו על שמואל בקבל בפני שנים מהיכי תיתי לומר עוד פלוגתא דפליגי בקבל בפני ג' דסבירא ליה לשמואל דא"צ נו"נ ביד ולר"י ור"ל יהיה צריך נו"נ דוקא זהו פלוגתא חדשה מה שלא נזכר בירושלמי כלל דלא נזכר רק בקבל בפני ב' דשמואל סבירא ליה בנו"נ ביד א"י לחזור ולר"י ור"ל מ"מ יכול לחזור אבל מחלוקת חדש בקבל בפני ג' דלשמואל א"צ נו"נ ביד ולר"י ור"ל צריך זהו לא נראה ונשמע כלל בירושלמי ואם אמרינן נחית חד דרגא אם קיבל בפני ב' לא מהני נו"נ ביד קבל בפני ג' עכ"פ נו"נ ביד מהני. על זה אנו דנין מנלן כן ומי נתן דבר זה כנ"ל לשעורים דלמא בקבל בפני ג' שמואל ור"י ור"ל שפה אחת ודברים אחדים דא"צ נו"נ ביד כלל:
ומה. שנ"ל דסבירא ליה להרמב"ם כדעת הרי"ף דבזבל"א וזבל"א דיינים כשרים לדון מ"מ אם לא כתבו שטרי ברורין יכולים לחזור עד לאחר ג"ד. וא"כ קשיא ליה לרמב"ם קושית הרמב"ן בתורה בפ' דברים בפסוק טרחכם דהא קתני נאמן עלי אבא כו' וסתמא דמשנה איירי בלא כתבו שטרי ברורין וא"כ מה אריא נאמן עלי אבא דיכול לחזור קודם ג"ד לו יהיה כשר גם כן יכול לחזור קודם ג"ד וע"ש דמראי' זו הוכיח הרמב"ן דבכשרים אף קודם ג"ד א"י לחזור אמנם לשיטת הרי"ף צ"ל בקבל פסולים ג"ד לאו דוקא רק עד שיהיה נעשה מעשה ע"פ פסקם משא"כ בקבלת כשרים בג"ד לחוד מהני. ודברי הרמב"ם מוכרחים. אך העלה הש"ך דרוב פוסקים חולקים ארמב"ם וצ"ל בישוב קושי' זו דלעיל בסי' י"ג הביא דעת הרי"ף וא"כ מה אריא רועי בקר או נאמן עלי אבא אפי' כשרים נמי דאיירי במקום שאין כותבין ובזה ס"ל לרמ"א לעיל בסי' י"ג אף לשיטת הרי"ף אם טען א"י לחזור בכשרים משא"כ בפסולים לעולם חוזר עד לאחר ג"ד ועיין לעיל סי' י"ג ס"ב בהגהה ועיין מ"ש שם:

(ד) ולענין עדות כו'. הב"ח הביא בשם ראב"ן כפי שנזכר בתשובת מהר"ם דפוס פראג בשמעון שאמר לראובן אשתך תהא נאמנת עלי אם לא פרעתי לה והיא אומרת שלא פרע לה פסק דהוי קודם ג"ד ויכול לחזור. ושפט הב"ח דהך דיעה של ראב"ן חולק אדברי הר"ם במרדכי דפסק כאן דלאחר שהעיד א"י לחזור דהוי כג"ד ואם כן הך דיעה בהגהת רמ"א במחלוקת שנוי' בין הרחב"ן והר"ם ע"ש ולענ"ד נראה דאין כאן מחלוקת ונר' לחלק דהטעם דאחר שהעיד א"י לחזור משום דהואיל והעד א"י לחזור בעדות דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד הוי גמר דין וא"כ בשלמא עד שהעיד לא פרע ואחר כך אפילו אמר נזכרתי שפרע לא מהימן דה"ל כיון שהגיד כו' אבל אשת ראובן כיון דאם ראובן אמר לא פרעתני ואחר כך נזכר ואמר פרעתני פשיטא דנאמן דה"ל בע"ד וכיון דקי"ל לקמן בסי' ק"כ דאם פרע לאשת המלוה דנפטר הלוה א"כ ה"ל בע"ד ואף בה דינא הכי אם אמרה לא פרע לי וחזרה ואמרה פרע לי נאמנת דהיא דינה כמלוה גופי' ופשוט וא"כ דיכולה לחזור מדבריה אף דלא חזרה לא שייך ג"ד דהא בידה לחזור וא"כ שמעון יכול לחזור ולא דמי לעד דעלמא דא"י לחזור בעדותו והוו ג"ד אבל אשה יכולה לחזור כהנ"ל דהיא כבעל דבר תחשב וא"ש דהוי קודם ג"ד ויכול לחזור ולק"מ:

(ה) א"י לחזור כו'. בתשובת הרא"ש מסיי' אפי' ששניהם מתרצים והקשה הב"י מי מוחה ע"י ותי' משום כבוד הדיין והסמ"ע פי' דצריך מחילה גמורה. והש"ך פי' במקום שחב לאחרים וכעין זה תי' הבעל משנה למלך וכתב בעצמו שהוא דוחק ואני לא הבנתי מה קשי' ליה דודאי שניהם יכולים להתרצות לילך לדיין אחר אולי טעה אבל מ"מ דיין ראשון מתחילה בדין ישב לדון וא"כ ההודאה בפניו הוי הודאה ולא חשיב הודאה חוץ לב"ד דהא דיין מיקרי ואעפ"י שנתרצו מ"מ לא בטלה למפרע שלא יהיה נקרא דיין והודאה בפניו הוי הודאה ועדות שקבל כו' מקרי קבלה וא"י לחזור בו כיון שהגיד וכו' אבל אם חוזר קודם ג"ד אינו קרוי דיין כלל ועדות שקבל לאו שמי' קבלה ויכולים לחזור וכן הוא יכול לחזור מהודאתו דהוי חוץ לב"ד כמ"ש רשב"א לעיל בתשובה אבל לאחר ג"ד אף דנתרצו שניהם הדין לא בטל ועדות והודאה עדות והודאה מיקרי וזה נכון ותמהני מגדולי חקרי לבב שלא פי' פשוטה כזה:

(ו) אבל אם כבר דן כו'. זהו כתב הרב ליישב דהמרדכי כתב דקנין מהני ולקמן בסימן כ"ו פסק הבעל התרומת והטור דקנין לא מהני ולכך נחית הרב לחלק בין קודם שכבר דן ובין לאחר כך. ואין כאן סתירה. והש"ך השיגו דהא המרדכי הביא ראי' מהך עובדא דבא לפני מהר"ם בא' שאמר נאמן עלי אותו גוי וקנו מידים וכשהרגיש שהיה מטה דבריו ולקח שוחד רצה לחזור בי' ופסק מהר"ם דלא מצי הדר בי' עכ"ל ומזה ראיה לדברי הרי"ף דבקנו מיניה אפי' בתרתי לריעותא לא מצי הדר. עכ"ל והרי הרי"ף מיירי קודם ג"ד וכן מלשון הרגיש משמע דעדיין לא פסק הגוי הדין ובאמת לשון הרגיש אין כאן ראי' אדרבה דוק לאידך גיס' מניין ידע דבריו שבלבו של הגוי אם לא בשמעו הפסק וגם אומר שהרגיש שגוי מטה דין ולא אמר שגוי רוצה להטות דין אלא משמע שעשה פסק בהטיי'. ומ"ש שהמרדכי הביא ראיה מזה לדברי הרי"ף והרי"ף מיירי קודם ג"ד אין כאן קושי' דאם קנין מהני בתרי לריעות' אף קודם ג"ד מהני דאין אחר קנין כלום ואי לא מהני אפילו לאחר ג"ד נמי לא מהני דבזו לא מצינו חילוק בין קודם ג"ד לאחר ג"ד. ולדברי האומרים לא מהני לעולם לא מהני. איברא דהאמת נכון כמ"ש הבדק הבית דהך עובדא היה דהכשירו לגוי להעיד ולא לדון והש"ך השיג עליו דלשון מטה דין לא משמע להעיד ולא ראה רק תשובת מהר"ם במרדכי אבל אילו ראה בתשובת מהר"ם רונטינבורג דפוס קרימצו בכרך קטן סי' רמ"ה שם מבואר להדיא דקבל הגוי לעד ולא לדיין. והביא ג"כ ראיה לדברי הרי"ף ע"ש. לא היה פוצה פה לאלו. ודבריהם אמת בפי רבינו הב"י. אך מ"מ לדינא אעפ"י דאין מדברי מהר"ם ראיה כמ"ש מ"מ אפשר דדעת הרמ"א נכון בסברא דאם כבר פסק הגוי דא"י לחזור. דכל אסורים מבלי לדון לפני גוי הוא שלא לייקר שם ע"ז וא"כ כל האיסור לילך ולדון לפניו ולעשות גוים פלילים אבל אם כבר נעשה איסור ודן לפניו בקיום הפסק של גוי אין כאן איסור דעיקר איסור לעמוד לפניו דהא אפילו דנו כד"ת אסור וא"כ הוא שכבר עשה איסור בשביל זה לא יבטל הקנין במה שכבר עבר איסור ואין בו עכשיו איסור ולא במה דלמפרע עבד איסורא יתבטל הקנין. ואין זה בגדר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני דא"כ הל"ל בגמרא דאיכא בינייהו בין רבא ואביי וצ"ע:

(ז) הריני משלם. כתב הסמ"ע הא אמר סתם איני נשבע יכול ליישב דבריו ולומר רצוני להפכה והקשה הב"ח הא אמרינן בגמרא איני נשבע פוטרין אותו אעפ"י דלא הזכיר התשלומין ולכך פסק דלא כמהרי"ך. והש"ך כתב בס"ק טו"ב דאין דבריו מובנים דהא בגמרא איירי בשבועה דאוריית' ואינו בכלל היפוך עכ"ל ומשום הא לא אריא דהא הך נשנה בברייתא אמר איני נשבע פוטרין אותו וא"כ קשה מהך ברייתא למר בר אשי דאמר אף בדאורייתא מהפכין איך קתני בברייתא דפוטרין אותו וא"כ יפה הקשה הב"ח. ומ"מ לדינא נראה כהסמ"ע דכיון דבלא"ה רבו החולקים על רש"י וסבירא להו אף באמר הריני משלם להדיא יש בו מהחזרה כ"ז דלא נשבע וא"כ אף דקי"ל כרש"י מ"מ במקום דיכול ליישב דבריו ודאי דיכול המוחזק לומר קים לי וא"צ לשלם בלתי שישבע שכנגדו. וכתב הסמ"ע ומהרש"ל והב"ח ומהר"ם דיש לדקדק מטור דאם אמר הריני נשבע ויצא מב"ד שוב א"י להפכה. והש"ך כתב דאין דקדוק שלהם ברור בטור וכן המנהג בקהלות ישראל להפך אחר כך ואמת אתו דכך ראיתי ג"כ מורים בב"ד שבישראל אבל מ"מ אפשר דקדוקם בטור אמת כי הטור כתב זה לשיטת האומרים דאף דמחוסר מעשה מכל מקום מיקרי ג"ד אבל לפי שיטת הש"ע דבעי באמר לי דור לי בחיי ראשך דוקא נשבע וסבירא ליה קודם שנשבע לא מיקרי ג"ד וא"כ אף באמר הריני נשבע הרי תלוי במעשה וכ"ז שלא נשבע עדיין אינו ג"ד ויכול לחזור ואף להפוך יכול וכמ"ש הב"ח להדיא ע"ש ועכ"פ הדין ומנהגן של ב"ד בישראל נכון:

(ח) דזה הוי גמר דין. הסמ"ע תמה כמ"ש באורים דה"ל לרמ"א להביא דבכל בבי הנזכרין בסעיף זה בדברי מחבר אם יצא מב"ד דאינו חוזר דהוי ג"ד. ובאמת זה תלוי במ"ש הרא"ש בסנהדרין בהך דנתחייב לו שבועה ואמר לו דור לי בחיי ראשך אי נשבע א"י לחזור דהוי ג"ד אבל קודם שנשבע יכול לחזור וכתב ולפ"ז בהך דב"ב עבדי גנבת כו' צ"ל ונשבע א"י לחזור ולא נשבע. והא דאמר בשבועת הדיינים אי אמר איני נשבע פוטרין אותו פי' ממהרין לפרוע דאע"ג דאמר איני נשבע יכול לחזור בו קודם שפרע ומתוך פי' רש"י דהתם משמע דאחר שיצא מב"ד אין יכול לחזור בו דמה שקבל בפני ב"ד ונפטר מאתם בלי חזרה הוי כג"ד ומסתבר הכי עכ"ל הרא"ש ויש כאן בדברי הרא"ש ב' פירושים אי דלמה דמסיק הרא"ש דהכי מסתבר כרש"י חוזר מכל מה שכתב לעיל ואף בדור לי וכן בהשבע וטול בשיצא מב"ד א"י לחזור אף שלא נשבע והגי' בי"נ נשבע ולא ונשבע וזהו דעת הב"ח ומהר"ם וא"כ הרא"ש סבירא ליה בכל מילי כרש"י ולפי' זה מתישב בטוב מה דהעלה הרא"ש בשבוע' פ' דיינים כרש"י ולא כר"ת וכתב דגרסינן בי"נ נשבע ולא ונשבע וכן משמע ברא"ש בפ' המפקיד ומכח זו תמהו על הב"י דכתב דהרא"ש סבירא ליה כהרמב"ם דהא מסקנת הרא"ש בכל מילי כרש"י והרב הש"ך ביקש ליישב דברי ב"י דהרא"ש גורס ונשבע כגי' הרמב"ם אבל לא סבירא ליה רק כפירש"י ומכל מקום גורס ונשבע דאיירי בעודנו עומד לפני ב"ד ולכך בעינן דוקא דנשבע. ודבריו בלתי מובנים דהא הרא"ש כתב להדיא בפ' הדיינים להיפוך דלפירש"י גורס נשבע דל"ל ונשבע ולא יצא מב"ד ה"ל שם בב"ב לאשמעינן רבותא טפי דביצא מב"ד אפילו קודם שבועה א"י לחזור:
אך. זהו לפי מה דמפרשי הם בהרא"ש אבל מה נעשה לשיטת הטור ברמזים שבסנהדרין העתיק ראשון הך דינא דדור לי בחיי ראשך כתב כ"ז שלא נשבע יכול לחזור ולא חילק כלל בין יצא מב"ד ללא יצא מב"ד כלל ואח"כ העתיק דינו דרש"י באמר איני נשבע רק הריני משלם וחילק בין קודם צאתו מבית דין יכול לחזור ולאחר כך א"י לחזור. ומזה מוכח להדיא דסבירא ליה בהך דדור לי אין חילוק בין יצא מב"ד ללא יצא. ובב"מ ברמזים לא העתיק כלל ובשבועות העתיק רק הך דינא דרש"י באומר איני נשבע ויצא מב"ד דא"י לחזור ולא מידי וכן בב"י הזכיר סתם ואדרבה כפי העתקתו הוא ונשבע. וכן בטור גופי' אחר שהביא דעת רש"י ושהסכים עמו הרא"ש כתב אם נתחייב שבועה והפכה אם נשבע שכנגדו א"י לחזור ואם לאו יכול לחזור ולא תלי' כלל ביציאה מב"ד והיינו הך בעבדי גנבת' בי"נ דאמר השבע וטול דלפי' גי' נשבע א"י לחזור לאחר יציאה מב"ד ונשבע ע"כ וכמ"ש הסמ"ע להדיא דלפירש"י כל הנך בבי דחדא מיניהו הוא הך דהיפוך שבועה ביצא מב"ד א"י לחזור ונשבע בע"כ וא"כ נראה ברור דסבירא ליה לטור בדעת אביו דמה דאמר בב"מ ופ' הדיינים נמשך אחר שיטת התו' והעתיק רק לשונם אבל הך דסנהדרין דידי' הוא שהוא הרא"ש הכריע בסברא כדעת רבים מפרשים וכמ"ש הש"ך בס"ק ח"י בשם רמב"ן וראב"ן לחלק דבכה"ג דמחוסר מעשה דעדיין טעון שבועה יכול לחזור בי' אפילו ביוצא מב"ד ולכך גו' ונשבע וכן בב"ב העתיק ונשבע ועיין במע"מ דכתב דנראה כסותר דבריו לפ' הדיינים אבל הטור סבירא ליה דשם לא העתיק רק דברי התו' אבל דעת עצמו הוא להכריע ועוד היה נראה לומר דלפמ"ש הרא"ש בפ' הדיינים אף לפירש"י הגירסא נשבע א"י לחזור בו ולא ואין יכול לחזור בוי"ו וצ"ל דהוי כאילו נכתב וי"ו ופי' נשבע בע"כ דאינו יכול לחזור בו אבל עדיין יש מקום לפרש נשבע פי' אם כבר נשבע א"י לחזור בו ואם לאו יכול לחזור ואין מוכרח לפרש דנשבע בע"כ רק סובל ב' פירושים משא"כ אם גרסינן ונשבע פי' ודאי דוקא דנשבע כבר אבל אם לא נשבע אינו נשבע בע"כ דישנו בחזרה והנה לכאורה להך גי' ונשבע יש להקשות מה פריך הגמרא מה קמ"ל תנינא נאמן עלי אבא וכו' וקשה דלמא הא קמ"ל דוקא ונשבע אבל קודם שנשבע אפי' שיצא מב"ד דהוי ג"ד חוזר. וצ"ל דזה פשיטא ליה לגמרא דבשבועה לית ג"ד בלא נשבע דמה ג"ד יש במה דהוא פסק אנפשי' בלי חיוב ב"ד כלל ואין כאן צורך כלל להודיענו אך לרש"י דס"ל אפי' בשבועה כשאומר איני נשבע הוי ג"ד וצ"ל דשם לא הוי ג"ד משום דמחוסר מעשה כגון דא צריך להודיע דיש הבדל הזה. וא"כ מה פריך הגמרא ולכך ס"ל להרא"ש דגרס' נשבע וא"כ אף דבאמת יש לחלק בין מחוסר מעשה לאינו מחוסר מעשה מ"מ במילתא דר' אבא אין כאן הכרע כמ"ש די"ל כך או כך וא"כ ל"ל דהא קמ"ל דהא עיקר כוונתו בלתי מבואר. וא"כ ס"ל לרא"ש דהגיר' היא נשבע אבל מ"מ באמת המכוון הוא שאם נשבע הואיל ומחוסר מעשה ולכך העתיק בפ' י"נ ונשבע דבאמת הפי' כך והא לא קשיא מנליה לרא"ש לחלק בין מחוסר מעשה כיון דמהך גי' דב"ב אין ראיה. דהמעיין בהרא"ש סנהדרין יליף ליה הרא"ש מסברא ולא מכח ראיה. ונראה דנמשך אחרי שיטתו דבתרתי לריעותא בעי קנין אפילו אחר ג"ד והטעם כמ"ש הרמב"ן דגזים וא"כ אף בדור לי בחיי ראשך הוי גוזמא דהא זהו אינו שבועה כלל כמ"ש הנ"י וכ"כ שם הרמב"ן בחיי הקרן דהיינו בחיי ראשך. ומכ"ש גבי עבדי גנבת' בב"ב דהוי גוזמא כמ"ש הרמב"ן ועכצ"ל דוקא נשבע דאז לא שייך גזים כיון דהניחו לישבע (איברא דיש לדקדק מנ"ל לטור בהיפוך שבועה דלמא דוקא בהנך דגזים אבל בהיפוך מה גזים שייך) ויהיה איך שיהיה ברור דעת הטור כי הרא"ש חילק בין מחוסר מעשה לאינו מחוסר מעשה כלל וכן דעת הב"י ולכך יפה כתב כי דעת הרא"ש כרמב"ם דבעינן דוקא ונשבע וכן הבין הרמ"א ולכך לא כתב וי"ח על כל הנך בבי הנזכרים במחבר כי בזו במחוסר מעשה הרא"ש מודה. וכ"נ מדברי הש"ך בכוונת רמ"א. ומיהו לדינא נראה עיקר כמ"ש הב"ח דבקיבל עליו בב"ד ויצא משם הוי גמר דין כמ"ש ממש רוב מחברים והנ"י כתב דכן דעת הרי"ף נשבע וא"י לחזור ואולם מהר"ם לובלין תמה בכל נוסח' הרי"ף הגי' ונשבע. ולא עיין במלחמות ה' כי העיד הרמב"ן כי מתחילה כתב הרי"ף ונשבע כגי' שלפנינו וכך עלתה במחשבה תחילה לפניו אבל אחר כך העיד הרמב"ן כי סרט בידיו הקדושים למוחקו במקום ונשבע נשבע. ולכך כתב הנ"י כי דעת הרי"ף נשבע כי קריצת אצבעתים הטהורים מעשה. וא"כ לא מצינו ממש פוסקים מפורסמים החולקים כי אם הרמב"ם והסמ"ג והם לשיטתם אזלי דסבירא להו בכל פס"ד אין נ"מ בגמר דין וכל כמה דלא עבדי מעשה והוציאו ממון בפסקם יכול לחזור ולשיטתם מכ"ש בשבועה כ"כ דלא נשבע אבל לפי דלא קי"ל כוותם בזה אף בזה יש לומר משיצא מב"ד א"י לחזור ואחרי רבים ברוב פוסקים להטות:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.