אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/מועד קטן/ד

יום ראשון יד שבט תשפ"ב - מסכת מועד קטן דף ד

חרישה בשביעית

מחלוקת רבי עקיבא ורבי ישמעאל בביאור הפסוק 'בחריש ובקציר תשבות'

במשנה בשביעית (פ"א מ"ד) המובאת בהרחבה יתירה בגמרא במסכת מועד קטן (ג:-ד.) שנינו: "בחריש ובקציר תשבות" (שמות לד כא), רבי עקיבא אומר, אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית, שהרי כבר נאמר "שדך לא תזרע, וכרמך לא תזמור" (ויקרא כה ד). אלא חריש של ערב שביעית שהוא נכנס לשביעית [- דין תוספת שביעית, שאסור לחרוש לפני ר"ה מה שיכנס לשביעית], וקציר של שביעית שיצא למוצאי שביעית [- קציר של פירות שביעית במוצאי שביעית, אסור אף הוא].

רבי ישמעאל אומר, מה חריש רשות אף קציר רשות, יצא קציר העומר שהיא מצוה. ופירש רש"י (ד. ד"ה קציר): קציר העומר, מותר לקצור בשבת. שהוא של מצוה, אע"פ שמצא קצור, קוצר, דבעינן קצירה לשמה.

מבואר מדברי רש"י שנחלקו רבי עקיבא ורבי ישמעאל בביאור הפסוק 'בחריש ובקציר תשבות', האם עניינו בנוגע לשנת השמיטה, כפי שביארו רבי עקיבא, ובא לחדש דין תוספת שביעית. או שעניינו, כפי שביאר רבי ישמעאל, בנוגע לשבת בראשית, ובא להתיר קצירת העומר בשבת.

תמיהת רעק"א והתורה תמימה בסתירת פסקי הרמב"ם

והנה בדעת הרמב"ם מצאנו סתירה בפסקיו. כי מחד גיסא בהלכות תמידין ומוספין (פ"ז ה"ו) פסק בנוגע לקציר העומר: מצותו להקצר בלילה, בליל ששה עשר, בין בחול בין בשבת. ואם כן דעתו כדעת רבי ישמעאל שפסוק זה עוסק בהלכות שבת בראשית.

כך גם מבואר ממה שכתב בהלכות שמיטה ויובל (פ"ג ה"א) שמקור דין תוספת שביעית הוא: הלכה למשה מסיני, מפני שהוא מתקנה לשביעית. ודבר זה בזמן שבית המקדש קיים הוא שנאסר מפי השמועה, ובזמן שאין המקדש קיים מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה. ובסוגייתנו מבואר שכן הוא אליבא דרבי ישמעאל, משא"כ לרבי עקיבא, מקור דין תוספת שביעית הוא מהפסוק ונוהג אף בזמן הזה.

ותמה התורה תמימה (שמות לד כא הערה לב) שממוצא פסקים אלו מבואר שפסק הרמב"ם כדעת רבי ישמעאל, ואם כן יקשו מאד דברי הרמב"ם בתחילת הלכות שמיטה ויובל (פ"א ה"א), שם פסק: מצות עשה לשבות בשנה שביעית מעבודת הארץ ועבודת האילנות, שנאמר "ושבתה הארץ שבת לה'", ונאמר "בחריש ובקציר תשבות".

והרי יסוד כל דברי רבי ישמעאל שפסוק זה 'בחריש ובקציר תשבות' עוסק בשבת בראשית ולא בשביעית, ואם כן איך הביא אותו הרמב"ם כמקור למצות עשה של שביעית.

עוד תמה התורה תמימה, שמבואר מתוך דברי התוספות במו"ק (ג:) שישנה נפק"מ בין רבי עקיבא לרבי ישמעאל, לענין מלקות על חרישה בשביעית. שאף שהלאו אינו כתוב אלא על זריעה, כמו שנאמר (ויקרא כה ד) "שדך לא תזרע", מכל מקום אם הפסוק "בחריש ובקציר תשבות" עוסק בשבת הארץ - אם כן אמרינן שאף לאו יש בו, ומה שתפס הכתוב לשון זריעה, לאו דוקא הוא, אלא עיקר עבודה חשיב והוא הדין כל מה שחשוב עבודה לענין שביעית. משא"כ לדעת רבי ישמעאל שהפסוק כלל אינו עוסק בשביעית, אם כן אין טעם לחייב מלקות על חרישה.

והרמב"ם (שמו"י פ"א ה"ב-ד) פסק שאינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה כו' ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה, אינו לוקה עליהן, אבל מכין אותו מכת מרדות. כיצד, החורש... מכין אותו מכת מרדות מדבריהם, ע"כ. הרי שפסק הרמב"ם להדיא שאינו לוקה על החרישה, וזה כפסקיו בכל מקום שפסק הלכה כרבי ישמעאל, ואין הפסוק "בחריש ובקציר תשבות" עוסק בשבת הארץ אלא בשבת בראשית. וכ"כ עוד בהמשך דבריו (ה"י): שאין אסור מן התורה אלא אותן שתי אבות ושתי תולדות שלהם. ואף פסק זה עומד בסתירה לפסקו בהלכה הקודמת - שמקור מצוות שביעית הוא מפסוק זה. והניח התורה תמימה בצע"ג.

וכבר תמהו כדברים הללו, רבים מהאחרונים, כשכל אחד מצביע בדבריו על חלק מהסתירות בפסקי הרמב"ם, וציינתי לדברי התורה תמימה לפי שהוא מסכם כל הפרטים בהם נראים דברי הרמב"ם כסותרים זה לזה.

יעויין גם בתוספות רעק"א (שביעית פ"ב מ"ב אות יב) שהקשה על הרמב"ם שהביא עשה דשביעית מקרא דבחריש ובקציר תשבות כרבי עקיבא, ומאידך פסק דתוספת שביעית דרבנן כרבי ישמעאל. וכן פסק כרבי ישמעאל לענין קצירת העומר שמותרת בשבת, ואם כן תמוה איך הביא הפסוק כמקור למצוות שביעית, והניח אף הוא בצ"ע.

ביאור השער המלך שאף שהפסוק עוסק בשבת בראשית מ"מ שבת הארץ נמי במשמע

ובשער המלך (שמו"י פ"א ה"א) כתב שמדברי הרמב"ם מבואר שאף שקי"ל שהחורש בשביעית אינו לוקה, היינו דוקא לענין מלקות, אבל עובר הוא בעשה, שהרי כתיב 'בחריש ובקציר תשבות'. ואפילו לרבי ישמעאל דדריש לה לענין שבת, מכל מקום שביתת הארץ מחרישה משתמע נמי. אמנם דברי השעה"מ תמוהים, שהרי לדעת רבי ישמעאל הפסוק עוסק בשבת בראשית וכיצד נלמד ממנו גם דין חרישה.

ואמנם כדברי השער המלך כן מפורש במאירי (ג.) שכתב וז"ל: אע"פ שביארנו שהחרישה אינו לוקה עליה בשביעית, מכל מקום איסור עשה מן התורה יש בה, כדכתיב "בחריש ובקציר תשבות". אמנם המאירי שם מוסיף ואומר: ואע"פ שהוא נאמר בשבת, בסוגיא זו פירשנוהו על השביעית. הרי שמדבריו מבואר שהלכה זו המוציאה מפסוק זה שחרישה אסורה בשביעית מן התורה, עומדת בסתירה להעמדת הפסוק בשבת בראשית. וזאת דלא כפסק הרמב"ם הפוסק מחד גיסא כדעת רבי ישמעאל המעמיד את הפסוק בשבת בראשית, ומאידך פוסק שפסוק זה הוא מקור למצות שביעית.

יישוב הרדב"ז ומהר"י קורקוס שיש שני סוגי חרישה

והנה בגוף סתירת דברי הרמב"ם בהלכות שמיטה, אשר מתחילת דבריו נראה שחרישה אסורה מדאורייתא, ומהמשך דבריו נראה שאינו לוקה עליה אלא מכת מרדות מדברי סופרים. מצאנו ביישובה יישוב נוסף, בדברי הרדב"ז (ח"ה א'תקס) ומהר"י קורקוס (פ"א ה"ד). ושורש יישובם שישנם שני סוגי חרישה, האחת, לצורך הזרעים או האילנות, וזו החרישה האסורה מדאורייתא. והשניה, חרישה המועילה לקרקע בפני עצמה שלא תפסד ותתקלקל, וחרישה זו עליה כתב הרמב"ם שהעושה כן אינו לוקה אלא מכת מרדות מדרבנן.

ואמנם בדבריהם לא הועילו אלא ליישב הסתירה בין הלכה א' - שם מביא הרמב"ם מקור למצות שמיטה מהפסוק 'בחריש ובקציר תשבות', ובין הלכה ד' - שם כותב הרמב"ם שהחורש לוקה מכת מרדות. אמנם בהלכה י' כתב הרמב"ם להדיא "שאין אסור מן התורה אלא אותן שתי אבות ושתי תולדות שלהם", ומכך משמע שאין כלל חרישה האסורה מדאורייתא. ועמד על כך מהר"י קורקוס שם (ה"י) וכתב שלשון זה נראה כסותר למה שכתב בביאור דברי הרמב"ם, עי"ש מה שביאר שהרמב"ם עוסק במין מלאכות מסויים, כך שמלאכת החרישה אינה שייכת לנושא המדובר שם ברמב"ם.

ביאור מהר"י קורקוס במקור העשה בשביעית לדעת הרמב"ם ודברי הדרך אמונה

אלא שיישוב זה הינו יישוב נקודתי בביאור שיטת הרמב"ם בדין חרישה בשביעית, אך כפי שנתבאר בדברי התורה תמימה, סתירת ההלכות ברמב"ם נוגעת גם להלכות נוספות היוצאות ממחלוקת זו של רבי ישמעאל ורבי עקיבא. דהיינו, דין קצירת העומר בשבת ודין תוספת שביעית בזמן הזה, אשר מהם נראה מפורש שהרמב"ם סובר שהפסוק 'בחריש ובקציר תשבות' עוסק בשבת בראשית ולא בשבת הארץ, ואם כן עדיין תמוה כיצד מביא הרמב"ם מקור למצות שביעית מפסוק זה.

גם על זה עמד המהר"י קורקוס (ה"א), וביאר בשני אופנים: או שנאמר, שבכלל ההלכה למשה מסיני האוסרת חרישת הארץ קודם השביעית מדין תוספת שביעית, כלול גם איסור חרישה בשביעית עצמה, שכן לא מסתבר שתאסור התורה את החרישה לצורך השביעית בעוד שבשביעית עצמה חרישה מותרת.

או שנאמר, שרבי ישמעאל אינו לומד דין קציר העומר אלא מתיבת 'בקציר' המיותרת, שכן קציר בשביעית כבר למדנו איסורו מהפסוק "שדך לא תקצור". משא"כ תיבת 'בחריש' אינה מיותרת, שכן אין פסוק האוסר חרישה בשביעית, ולכן גם רבי ישמעאל דורש תיבה זו על חרישה בשביעית. ונמצא שלדעת רבי ישמעאל נדרש הפסוק "בחריש ובקציר תשבות", בשני דרכים יחד: א' בחריש תשבות - בשבת הארץ. ב' בקציר תשבות - בשבת בראשית, מקציר רשות אך לא מקציר העומר. [ועיקר הקושיא שתיבת 'בחריש' אינה מיותרת, שכן לא מצאנו איסור חרישה מן התורה בשביעית, עמדו על כך התוספות (ג: ד"ה שהרי) ויישבו בשני דרכים, עי"ש].

והנה לפי מהלכו הראשון של ר"י קורקוס, נמצא שהרמב"ם לא חש בלשונו, והביא פסוק זה אף שלפי האמת האיסור אינו מפסוק זה אלא מהלכה למשה מסיני.

וכך העתיק בדרך אמונה (פ"א ס"ק ו): ואע"ג דקי"ל כמאן דמוקי להאי קרא לענין שבת, למילף מינה דקצירת העומר דוחה שבת, ולא כמ"ד דמוקי לה בשביעית. מכל מקום לא חש רבינו להביא פסוק זה, כיון שאין נ"מ להלכה, וחרישה אסורה מדאורייתא מהלכה למשה מסיני, אלא שאין לוקין עליה שאין בה לאו. וציין בציון ההלכה שכ"כ החזו"א (שביעית סימן יז סק"א וסימן יח סק"ג]]). ועי"ש עוד שציין לדעת ראשונים שמקצתם סוברים שחרישה אסורה מדאורייתא, ומקצתם סוברים שאינה אסורה אלא מדרבנן.

תליית הירושלמי לדין 'אין העומר בא מסוריא' בשיטת רבי ישמעאל ש'יצא קציר העומר שהוא מצוה'

מהלך מחודש ונפלא בביאור דעת הרמב"ם אנו מוצאים בדברי הפאת השולחן, וזאת על פי דברי הירושלמי (שביעית פ"א ה"ג לגירסת הגר"א): רבי ישמעאל אומר יצא קציר העומר שהוא מצוה. רבי ישמעאל כדעתיה, דרבי ישמעאל אומר אין העומר בא מסוריא. ובפשוטו צ"ב מה השייכות בין דינו של רבי ישמעאל שאין העומר בא מסוריא, ובין דינו שקציר העומר דוחה את השבת.

וכן איתא עוד בירושלמי בשקלים (פ"ד ה"א): רבי חייא בשם רבי ירמיה, דרבי ישמעאל היא, דרבי ישמעאל אמר אין העומר בא מן הסוריא. תמן תנינן, רבי ישמעאל אומר, מה חריש רשות אף קציר רשות, יצא קציר העומר שהוא מצוה. רבי ישמעאל כדעתיה דאמר אין העומר בא מן הסוריא, כדעתיה דאמר יצא קציר העומר שהוא מצוה.

ופירש התקלין חדתין, שרבי יהודה דריש לה באם אינו ענין לשבת תנהו ענין לשביעית, ולאסור הקצירה במוצאי שביעית. ורבי ישמעאל מתיר הקצירה במוצאי שביעית ודריש לקרא אשבת. ועל כרחך סבירא ליה דאסור להביא מסוריא, דאי מותר להביא מסוריא למה התיר לקצור בשביעית, ע"כ.

והדברים דחוקים, כי כיון שנחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא בביאור הפסוק על מה להעמידו אם בשבת הארץ ובא לאסור קציר מוצאי שביעית, או בשבת בראשית ובא להתיר קצירת העומר. מה שייך לומר שכיון שלרבי ישמעאל אסור להביא מסוריא, לכן דרש הפסוק באופן זה שתותר קצירה במוצאי שביעית כדי שימצאו מהיכן להביא חיטים לעומר. ובפאת השולחן שם כתב שנפלה ט"ס בדבריו, וצריך לומר שאם מותר להביא מסוריא למה התיר לקצור בשבת, עי"ש הטעם שתלויים הדינים זה בזה.

מהלכו המחודש של הפאת השולחן שאף לרבי ישמעאל עוסק הפסוק בשבת הארץ

ואמנם התקלין חדתין גופיה בפאת השולחן, ביאר דברי הירושלמי באופן אחר, ומהם מצא מקור לפסקו המחודש של הרמב"ם באופן שלא יסתרו פסקי הרמב"ם זה לזה. וזאת, כי באמת רבי ישמעאל אף הוא דורש את הפסוק "בחריש ובקציר תשבות" על שבת הארץ ולא על שבת בראשית. ועל כך דרש "מה חריש רשות אף קציר רשות, יצא קציר העומר שהוא מצוה", דהיינו שכשם שחריש האסור בשביעית היינו חריש של רשות, שכן לא מצאנו שום חריש של מצוה, כך גם קצירה האסורה בשביעית בעשה ולא תעשה, אינה אלא קצירה של רשות, אבל קצירה של מצוה - דהיינו קצירת העומר - מותרת בשביעית.

וזה ביאור דברי הירושלמי, רבי ישמעאל כדעתיה, שאם אכן היה ניתן להביא חיטים לקרבן העומר מסוריא לא היה קציר העומר דוחה את השביעית, והיה אסור לקצורו בשביעית בארץ ישראל. אך כיון שלדעת רבי ישמעאל אסור להביא קרבן העומר מסוריא, לכן לדעתו ניתן לדרוש את הפסוק שבא להתיר קצירת העומר בשביעית.

ואכן, מדקדק רבי ישראל משקלוב, כי אף בסוגיית הבבלי במו"ק (ד.) ובר"ה (ט.) ובשאר מקומות לא נזכר כלל בדברי רבי ישמעאל שכוונתו להעמיד את הפסוק בשבת בראשית, ורק רש"י הוא שהוסיף זאת. ואם כן ניתן לומר שאף הבבלי כך דעתו.

אמנם בגמרא במנחות (עב.) מובאת דעתו של רבי ישמעאל לגבי קצירת העומר בשבת ממש, ודנה הגמרא שאם נקצר שלא כמצוותו כשר מדוע דוחה שבת. אלא שמעיר הפאת השולחן שאף שם ניתן לומר שאין כוונת הגמרא לבאר את דברי רבי ישמעאל על שבת הארץ, אלא שלומדת הגמרא בדעתו שכשם שקצירת העומר דוחה איסור קצירה בשביעית, כיון שהקצירה עצמה מצווה ואם מצא קצור - קוצר, אם כן הוא הדין שתדחה שבת.

ובביאור ההלכה (פ"א ד"ה שנא') הוסיף באופן אחר שאפשר לפרש דעת הבבלי, שלדעת רבי ישמעאל הפסוק קאי בין על שבת הארץ ובין על שבת בראשית, אך מכל מקום שפיר הביא הרמב"ם מקור מפסוק זה למצוות שביעית. ואמנם כתב הביאוהה"ל שלפי דברי הפאת השולחן נמצא שאכן לדעת הרמב"ם חרישה אסורה מדאורייתא מקרא ד"בחריש ובקציר תשבות".