אדרת אליהו/דברים/כא

אדרת אליהו דברים כא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כי ימצא. ולא מצוי:

חלל. ולא חנוק ולא מפרפר:

באדמה. ולא טמון בגל:

אשר ה' אלהיך נתן לך. לרבות בעבר הירדן:

לרשתה. פרט לירושלים:

נפל. ולא תלוי באילן:

בשדה. ולא נמצא במים:

לא נודע מי הכהו. פרט לשנודע לאחד בעולם:

ב

ויצאו זקניך. מיוחדים שבזקניך זו סנהדרי גדולה:

ויצאו. הן ולא שלוחן. זקניך שנים. ושפטיך שנים. ואין ב״ד שקול הרי חמשה ראב״י אומר זקניך הן ע״א סנהדרין. ושפטיך. זה מלך וכ״ג. ומדדו אל הערים אשר סביבת החלל. שימדדו מהחלל להעיר ולא מעיר לחלל:

ג

והיה העיר הקרבה. ולא קרובות. [פי' אם שני עיירות קרובים בשוה. אין מודדים להם]. ראב״י אומר מביאין שתי עגלות:

ולקחו זקני העיר ההוא. ולא זקני סנהדרין שבירושלים:

עגלת בקר. ר״א עגלה בת שנתה ופרה בת שתים וחכ״א עגלה בת שתים וכו':

עגלת בקר אשר לא עבד. עבד כתיב וקרינן עובד מה עבד דניחא ליה אף כו' אין לי אלא עבד. משך בעול מניין ת״ל אשר לא משכה בעל. ומה ת״ל אשר לא עבד אף דלא משכה:

ד

איתן זו קשה. וכה״א גוי איתן. איתן מושבך:

אשר לא יעבד בו וגו'. אף לשעבר. דברי ר' יאשיה. ר״י אומר להבא דווקא:

ולא יזרע. אין לי אלא זריעה. מנין לרבות הכל ת״ל אשר לא יעבד. א״כ למה נאמר זריעה. מה זריעה מיוחד. שהיא בגופה של קרקע. אף כל כו'. יצא סורק פשתן ודומיהן:

וערפו שם. נאמר כאן עריפה ונאמר בחטאת עוף ממול ערפו מה להלן מאחוריו:

בנחל. אפילו אינו איתן כשר. זקני עיר. נמצא סמוך לעיר אשר אין בה ב״ד אין מודדין לה ומנין שמודדין והולכין לעיר שיש בה ב״ד ת״ל ולקחו זקני העיר וגו':

ה

לשרתו ולברך בשם ה'. מה שירות שתוי יין אסור אף ב״כ וכו' אי מה שירות בע״מ אסור מקיש לנזיר מה נזיר מותר. אי מה נזיר אסור בחרצן מקיש לשירות מה שירות מותר וכו':

ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. מקיש ריבים לנגעים מה נגעים ביום אף וכו' ומקיש נגעים לריבים מה ריבים שלא בקרובים אף כו'. יכול מה ריבים בג' אף כו' ת״ל או אל אחד מבניו הכהנים:

ונגשו הכהנים. מלמד שכל המעשים נעשים דווקא בפני כהנים:

ו

ירחצו את ידיהם וגו'. על מקום עריפתה ירחצו וכו':

ז

וענו ואמרו ידינו לא שפכה. וכי ס״ד שב״ד שופכי דמים הם אלא שלא פטרנוהו בלא מזונות:

ועינינו לא ראו. שלא פטרנוהו בלא לויה:

ח

כפר לעמך ישראל. כהנים אמרו כפר. כפרה כתיב בה כקדשים:

וענו. בלשון הקודש:

וכל זקני וגו'. אפילו מאה:

ונכפר להם הדם. רוח הקודש אומר זה:

אשר פדית. ראוי כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים:

כפר לעמך. אלו החיים. אשר פדית. אלו המתים. אשר פדית. ע״מ כן פדית שלא יהיה בנו שופכי דמים. ד״א ע״מ כן פדית שאם נחטא לפניך תכפר לנו.

ט

ואת' וגו'. הוקשו כל שופכי דמים לע״ע מה עגלה מן הצואר אף וכו' יכול מה כאן בקופיץ אף כל וכו' ת״ל ואהבת לרעך כמוך:

ואתה תבער. בא ללמד שאם אחר כל המעשים נמצא ההורג שהורגין אותו:

כי תצא למלחמה. במלחמת הרשות הכתוב מדבר:

על אוביך. כנגד אויביך להכניעו ולא לכבוש ולהרבות ארצות:

ונתנו ה' אלהיך בידך. אם עשית כל האמור בענין סוף שה' אלהיך נותנו בידיך:

ושבית שביו. לרבות כנענים שבה [כי לשון שביו משמע מה ששלל האויב מאחר]

יא

וראית בשביה. בשעה ששוללין ובוזזין ולא לאחר זמן:

אשת. אע״פ שהיא א״א:

יפת תאר. לא דברה תורה אלא כנגד יצה״ר. אע״פ שהיא כעורה שנאמר וחשקת (כי חשק הוא דבוק בלי שום טעם):

ולקחת לך לאשה. ולא לשפחה:

לך לאשה. ולא לאביו ולא לבנו:

יב

והבאתה אל תוך ביתך. כאן בא להורות שכבודה בת מלך פנימה וכן מנשים באוהל וגו' לכן אמר אל תוך ביתך ולא אל ביתך. שתשב באהל בביתך. כי כל הניוולים שעושה לה הוא כנגד יצרו אבל לא לבזותה בפני אחרים. וכן אמר אצל מש״ר ושנאה ושם לה עלילת דברים ונחשב לעון כי הוציא שם רע וגו':

והבאתה אל תוך ביתך. תיכף אחר בעילה ראשונה לא תוכל לעזוב אותה במקומה אלא תביא אותה לתוך ביתך. אל תוך ביתך. ולא לבית אחר. וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה. ר״א אומר תקוץ ר״ע אומר תגדל:

יג

והסירה את שמלת שביה מעליה. מלמד שמעביר ממנה בגדים נאים ומלבישה בבגדי אלמנות שהגוים ארורים הם שבנותיהם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים והיא תחבולה במלחמה שהשונא ישים עיניו ולבו אל בגדים הנאי' ויסור לבבו מכלי מות של מלחמה ולא ישמור עצמו ולמדו רז״ל להעביר ממנה בגדים נאים. ממלת שמלת המורה על בגד העליון העשוי להתקשט. וכן ולא ילבש גבר שמלת אשה. ותרגומו ולא יתקן גבר בתיקוני אתתא. ודיין כן ממלת שמלת שדרכה להתקשט בה ולהנות בתיקונה:

וישבה בביתך. בבית שמשתמש בו נתקל בה ונכנס נתקל בה ויוצא רואה בקלקולה ורואה בניוולה:

ובכתה את אביה ואת אמה. ר״א אומר אביה ואמה ממש ר״ע אומר אין אביה ואמה ממש אלא ע״ז שנאמר אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתנו כי היו עובדים בעבור השפעתם. ובדצח״ם יש זכר ונקבה. דומם הוא נקבה. וצומח הוא זכר. ובעבור השפעת אכילתם עבדו את העצים הצומחים. וקראו אותם אבי מפני שהוא זכר. ומפני השפעת כספם וזהבם עבדו את האבן הדומם. וקראו אותה אמי ובעבור העבודה עצמה נקרא אב. ואחר שהולך בנימוסיה נקרא אם. כמו שאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך:

ירח ימים. סתם ירח הוא חידש. וכשאמר ירח ימים הוא חודש מלא שלשי' יום:

ואח״כ תבוא אליה. הא אם לא עשה את כל המעשים האלו ובא עליה ה״ז בעילת זנות. ואמר שלשה לשונות כפולים במלות שונות. תבוא אליה. ובעלתה. והיתה לך לאשה. וכן נאמר וכתב לה ספר כריתות ושלחה מביתו ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר. אמר ושלחה ויצאה והלכה. מזה למדו לכתוב בגופו של גט ר״י אומר ודן די יהוי ליכי מנאי ספר תרוכין ואגרת שבוקין וגט פטורין למהך להתנסבא לכל גבר די תיצבייין כי עשרה דברים יש בין איש לאשה. שבעה מלאכות שהאשה חייבת לעשות לבעלה. ושלשה דברים שחייב הבעל לאשתו שארה כסותה ועונתה וזהו אמרו ושלחה מביתו. הוא מאישות. ויצאה מביתו. שהיא פטורה מלעשות מלאכתו. והלכה והיתה לאיש אחר. שאין חייב לה עוד שארה וכסותה ועונתה והיתה לאיש אחר והוא. יעשה לה שלש אלה וכן הוא גופו של גט ספר תרוכין. מאישות. וכמ״ש ושלחה מביתו וכתרגומו ותריך. וגט פטורין. שנותן לה שטר שהיא פטורה מלעשות מלאכתו כמ״ש ויצאה מביתו נקיה ממלאכתו ואגרת שבוקין למהך להתנסבא לכל גבר וכו' וכמ״ש והלכה והיתה לאיש אחר ואינו חייב לה עוד במזונותיה וכו' כי שבק אותה למהך להתנסבא לכל גבר די תיצבייין. וזה אמרו כאן תבוא אליה. הוא מעשה אישות. ובעלתה. שיהיה לה לבעל שהיא חייבת לעשות מלאכתו. ולקחת לך לאשה. שמחוייב בשארה וכסותה ועונתה. ואמר ובעלתה. כי אמר ר״א מימי לא קראתי לאשתי אשתי אלא ביתי. מפני שלקיחת אשה היא לשני דברים לשם אישות. ולשם גברת ועקר' הבית ולכן לא קרא אותה אשתי לשון מגונה אלא ביתי לכוונ' השניה וזהו אומרו והיה ביו' ההו' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי והסירתי את שמו' הבעלי' מפיה כי עבוד' ה' יתעלה הוא בעבור שני דברי' האחת בעבור טובו וחסדו שנותן לחם לכל בשר. השני בעבור אהבתו כאהבת איש ואשה וכמשוש חתן על כלה לכן אמר תקראי אישי בעבור אהבתו תעבוד אותו ולא תקראי לי עוד בעלי בעבור השפעתו כי בעבור זה הטעו אחרי הבעלים שאמרו שהם נותנים להם לחמם ומימם כו':

יד

והיה אם לא חפצת בה. הכתיב מבשרך שאתה עתיד לשנאותה:

ושלחתה. בגט:

לנפשה. ולא לבית אלהיה. לנפשה. שאם היתה חולה ימתין עד שתבריא. ק״ו לבנות ישראל שהן קדושות וטהורות:

ומכר לא תמכרנה. אין לי אלא שלא ימכרנה בכסף. מניין שלא יתננה במתנה ושלא יעשה בה טובה ת״ל ומכר לא תמכרנה בכל מיני מכירות:

לא תתעמר בה תחת אשר עניתה. אפילו עינוי יחידי:

טו

כי תהיין. במי שיש בהם הויה יצאה שפחה ונכרית שאין בהם הויה:

וילדו לו בנים. מי שהולדות שלו. יצאה שפחה ונכרית שאין הולדות שלו. נאמר כאן ג' פעמים אהובה ושנואה וב' פעמים שנואה לבד. אהובה ושנואה הראשון שאפילו הן מרובות. כי ס״ד נשים אין לי אלא שתים מרובות מניין ת״ל וילדו לו בנים האהובה והשנואה וכתיב וילדו לשון רבים אפילו הן מרובות אין לי אלא מקצתן אהובות ומקצתן שנואות ומקצתן יש שאינן אהובות ולא שנואות כולן אהובות ושנואות מניין כגון שיש עשרה נשים חמשה אהובות וחמשה שנואות ת״ל האהובה והשנואה שנית. מניין אפילו אחת והיא אהובה ושנואה שהיתה אהובה לו ואח״כ שנואה ת״ל אהובה ושנואה שלישית ונאמר עוד שניאה על אנוסה ומפותה. ונאמר עוד שנואה שהיא שנואה למקום ואיזה היא אלמנה לכ״ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט:

וילדו לו בנים. ולא בנות:

והי' הבן. ולא טומטום ואנדרוגינוס:

הבכר. ולא ספק כגון שנתערבו:

והיה. עד שיהי' בן ובכור בשעת הויה ויש בהן לקולא ולחומרא. טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים. כיון שהיה בשעת הויה טומטום והוא לחומרא. ולקולא אם נתערב אח״כ ובשע' הויה היה נודע שהוא בכור נוטל פי שנים:

לשניאה. הכתו' מבשרך שיהיה בן הבכור לשנואה:

טז

והיה ביום הנחילו. ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל בלילה:

הנחילו את בניו. שהוא יכול להוריש בן בין בניו ליתן לו את כל נחלתו. אבל הבכו' לא יוכל לבכ' וגו':

את אשר יהיה לו. ואצל הבכור נאמר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו שהפשוט נוטל בראוי כבמוחזק. לכן נאמר אשר יהיה לו לשון עתיד והבכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק. לכן נאמר בכל אשר ימצא לו בשעת ירושה לבד:

לא יוכל לבכר. ולא נאמר לא יבכר אפילו עבר וביכר אין מעשיו כלום:

על פני בן השנואה. אפילו יצא הפרצוף של הבכור לא יוכל לבכר שנאמר על פני:

יז

יכיר. יכירנו לאחרים. נאמן איש לומר בני זה בכורי הוא:

לתת לו. שאין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן שנאמר לתת. מתנה קריא רחמנא מה מתנה עד דמטי לידיה דאב אף חלק בכורה עד דמטי לידיה דאב:

כי הוא ראשית אנו. את שלבו דוה עליו. יצא המפלת סנדל או שפיר מרוקם או שליא והיוצא מחותך:

ראשית אנו. ולא אונה כגון בכור לאמו:

לו משפט הבכרה. לאיש משפט הבכרה ולא לאשה. לתת לו. ולא ליבם פי שנים. ומשפט הבכור' שאפילו בת נוטלת חלק הבכור' של אב כמו בנות צלפחד שנ' משפט הבכורה ולהלן נאמר לחקת משפט. רק שאין בבנות דין בכור' וכל הבנו' נוטלות בשוה:

יח

כי יהיה לאיש בן. בן ולא איש. בן ולא בת. כי יהיה. משעת הויה ולא טומטום שנקרע שאין נידון בבן סורר ומורה. סורר בתור' שבכתב ומורה בתורה שבע״פ. ועוד נאמ' סורר ומורה. סורר בתורה. ומורה במצות:

איננו שמע בקול אביו ובקול אמו. יכול אפי' אמ' לו אביו להדלי' את הנר בשבת ולא שמע לו ולא הדליק ת״ל להלן איננו שמע. מה איננו שמע האמור להלן זולל וסובא. אף האמור כאן זולל וסובא:

בקול אביו ובקול אמו. עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו:

ויסרו אתו. במכות:

ולא ישמע אליהם. מלמד שמלקין אותו בפני שלשה. ודוקא אם חזר וקלקל אחר ההתראה:

יט

ותפשו בו. ולא גידמין:

אביו ואמו. ואם רצו אביו ואמו למחול לו הוא מחול. ואם אביו רוצה. ואמו אינה רוצה. או אמו רוצה ואביו אינו רוצה. הוא פטור:

והוציאו. ולא חגרין:

כ

ואמרו. ולא אלמין כי מצינו במוציא שם רע נאמר והוציאו ואחר כך נאמר ואמר אבי הנערה וכאן נאמר ואמרו שיהיו שניהם שוין שלא יהיו אלמים:

זה. ולא סומין:

איננו שמע בקלנו. ולא חרשין:

ואמרו. שיהיו שניהם שוין בקול. לפי שנאמר בקלנו חסר יו״ד משמע קול אחד של רבים ואלו נאמר בקלינו היה משמע קולות שונות של רבים ונאמר בכל אחד לשון רבים שיהיו שניהם שלמין:

אל זקני עירו. זו סנהדרין. ואל שער מקמו. במעמד שער מקומו. וכן נאמר ונגשו הכהנים בני לוי וגו' וענו ואמרו וגו'. וזאת אמרו הזקנים ולמה היה הגשת הכהנים כדי שיאמרו הזקנים במעמד הכהנים:

בננו זה. שלקה בפניכם ואם מת אחד מהם אשר לקה בפניה' פטור:

סורר ומרה. הוא כמ״ש ונהמת באחריתך וגו' איך שנאתי מוסר ותוכחת נאץ לבי ולא שמעתי בקול מורי ולמלמדי לא הטיתי אזני כמעט הייתי בכל רע בתוך קהל ועדה. כי לשון מוסר הוא להווסר בחבלי המוסר לבלתי לכת אחרי שרירות לבו הרע. ותוכחת הוא בדברים להתווכח עמו. איך שנאתי מוסר הוא זולל וסובא. ולא שמעתי בקול מורי וגו' לא שמעתי בקול מורי הוא מורה. ולמלמדי לא הטיתי אזני הוא סורר. ותוכחת נאץ לבי הוא איננו שמע בקלנו. כי נאץ ביאורו לשון מיאוס ושיקוץ שנפשו קצה בהם לכן אמר נאץ לבי. כמעט הייתי בכל רע ע״ד שארז״ל מפני שאכל טרטימר בשר הוא נידון כעבירה חמורה כמגדף וכיוצא בו. שבהם נאמר ובערת הרע מקרבך ואצלו נאמר ג״כ ובערת הרע וז״א כמעט בעבור דבר מועט הוא שוה ככל רע. בתוך קהל ועדה כמ״ש אל זקני עירו ואל שער מקמו. עדה הוא סנהדרין שנאמר ושפטו העד' והצילו העדה. קהל הוא שער מקומו:

כא

ורגמהו כל אנשי עירו באבני' ומת. כל מקום שנאמ' באבנים נאמר אצלו ומת כמ״ש באבנים יכול באבנים מרובות ת״ל אבן יכול באבן אחת ת״ל באבנים אמור מעתה לא מת בראשונה ימות בשניה ולכן נאמר אצל באבני' ומת שירגום אותו באבנים עד שימות ולא יותר:

ורגמהו. ולא כסותו:

ובערת הרע מקרבך. הוא טעם על מיתתו כי טומאתו מתפשט בכל אנשי עירו ויבערו הרע מקרבם. ואצל אשת איש בעולת בעל נאמר ובערת הרע מישראל ולא נאמר מקרבך לפי שעון בעולת בעל המשפט בכל ישראל:

וכל ישראל ישמעו ויראו. ד' צריכים הכרזה ואצל כלם נאמר ישמעו ויראו. בזקן ממרא. ומסית. ועדים זוממין. ובן סורר ומורה:

כב

וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת. הוא מצות עשה להמית את האיש אשר יהיה בו משפט מות. ונאמר באיש מכאן הוא לימוד לכל המצות שהקטן פטור. ואמר חטא משפט מות. חטא הוא שוגג ואיך יהיה משפט מות. וגם היה לומר וכי יעשה איש ואמר וכי יהיה באיש. וביאורו הוא אם נעשה לו ממשפט מות חטא והוא שוגג כגון שעשה תשובה כאש' מוציאין אותו למיתה והוא צועק שמתחרט על העבר ולא יעשה עוד ועושה תשובה מיראה ונעשו לו זדונות כשגגות. אמרה תורה מכל מקום והומת כמ״ש רז״ל (מכות י״ג ב') רע״א חייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים שאם עשה תשובה ב״ד של מעלה מוחלין להם חייבי מיתות ב״ד אינן בכלל מלקות ארבעי' שאם עשה תשוב' אין ב״ד של מטה מוחלין להם ולכן כתיב וכי יהיה באיש ולא אמ' וכי יעשה איש ור״ל שיהי' בו רק קצת מחטאו אשר עשה שנעשה מזדוני שוגג:

באיש והומת. שאין שנים מומתין ביום אחד:

ותלית אתו. ולא אותה:

אתו. ולא כסותו. אתי. ולא שנים ביום א'. אתי. על אותה עבירה נתלה ולא על עבירה אחרת:

על עץ. תלוש ומשוקע בקרקע ולא מחובר. והומת ותלית. לא כדרך שהגוים עושין תולין ואח״כ ממיתין אלא והומת ותלית:

כג

לא תלין. הוא ל״ת:

כי קבור תקברנו ביום ההוא. מ״ע:

קבור תקברני. לרבות כל המתים לקבורה:

ביום ההוא. יכול אפי' לכבודו ת״ל על העץ מה שאינו לכבוד:

כי קללת אלהים תלוי. אלהים הוא להפליג הדבר כמו הררי אל שלהבת יה וכן כאן פירושו בזיון גדול מופלג מאוד והוא בזיון התליה כי קללה הוא לשון בזיון בכל מקום:

ולא תטמא את אדמתך. הוא בהמ״ק ששם מזבח האדמה ולכן נאמר אדמתך שמשם נברא אדם הראשון ממקום המזבח:

אשר ה' אלהיך נתן לך. זה כלל הארץ:

נחלה. זו ירושלים:

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.