תורה תמימה/דברים/כא

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

תורה תמימהTriangleArrow-Left.png דברים TriangleArrow-Left.png כא

א[edit]

כי ימצא. נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה עובדי כוכבים לא היו עורפין, שנאמר כי ימצא פרט למצוי [א]. (סוטה מ"ה ב').

כי ימצא. כי ימצא ולא שתהא חוזר להמציא אותו [ב]. (ירושלמי סוטה פ"ט ה"א).

כי ימצא. אין מציאה בכל מקום אלא בעדים [ג]. (שם שם).

כי ימצא. ולא בשעה שמצוי, מכאן אמרו, משרבו הרוצחים בטלה עגלה ערופה [ד] [ספרי].

חלל. חלל ולא חנוק, חלל ולא מפרפר [ה]. (סוטה מ"ה ב').

חלל. רבי יוסי ב"ר יהודה אומר, חלל ולא חנוק ואפילו מושלך [ו]. (ירושלמי סוטה פ"ט ח"ב).

באדמה. באדמה ולא טמון בגל [ז]. (סוטה מ"ד ב').

נתן לך. פרט לחוץ לארץ [ח]. (ירושלמי סוטה ס"ט ה"א).

נתן לך. לרבות עבר הירדן [ט] [ ספרי].

לרשתה. ירושלים אינה מביאה עגלה ערופה, דאמר קרא לרשתה, וקסבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים [י]. (סוטה מ"ה ב').

נפל בשדה. נופל ולא תלוי באילן, בשדה ולא צף על פני המים [י"א]. (שם מ"ד ב').

נפל בשדה. רבי יוסי ב"ר יהודה אומר, נופל ולא תלוי באילן, ומניין אפילו מושלך, ת"ל חלל [י"ב]. (ירושלמי סוטה פ"ט ה"ב).

לא נודע. הא נודע מי הכהו אפילו אחד בסוף העולם לא היו עורפין [י"ג]. (סוטה מ"ז ב').

לא נודע. הא נודע מי הכהו אפילו עבד אפילו שפחה לא היו עורפין [י"ד]. (ירושלמי סוטה פ"ט ה"א).

ב[edit]

ויצאו. ויצאו – הם ולא שלוחיהם [ט"ו]. (סוטה מ"ה א').

ויצאו. פרט לחגרים. מגיד הכתוב כשם שזקני ב"ד שלמין בצדק כך צריכין להיות שלמין באבריהם [ט"ז]. (ירושלמי סנהדרין פ"ח ה"ה).

זקניך. נאמר כאן זקני ונאמר להלן (פ' ויקרא) זקני העדה, מה להלן מיוחדים שבעדה אף כאן מיוחדים שבעדה [י"ז]. (סוטה מ"ד ב').

זקניך ושופטיך. זקניך שתים ושופטיך שתים, ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד [י"ח]. (סוטה מ"ד ב').

ומדדו. אפי' נמצא בעליל לעיר היו מודדין, שנא' ומדדו – מצוה לעסוק במדידה [י"ט]. (שם מ"ה א').

אל הערים. מלמד שמודדין מן החלל אל הערים ולא מן הערים אל החלל [כ] [ספרי].

ג[edit]

העיר הקרובה. נמצא מכוון בין שתי עיירות מביאין עגלה אחת, דכתיב והיה העיר הקרובה [כ"א]. (ירושלמי סוטה פ"ט ה"ב).

זקני העיר. נמצא סמוך לעיר שאין בה ב"ד לא היו מודדין אליה, שנאמר זקני העיר וליכא, כיצד עושין, מודדין לעיר שיש בה ב"ד, מאי טעמא, דכתיב זקני העיר מכל מקום [כ"ב]. (סוטה מ"ה ב').

לא עבד בה. הכניסה לרבקה ודשה כשרה, ואם בשביל שתינק ותדוש פסולה, דאמר קרא אשר לא עבד בה – מכל מקום [כ"ג]. (פסחים נ"ו א').

לא עבד בה. שכן עליה עוף כשרה, עלה עליה זכר פסולה, מאי טעמא, אמר רב פפא כתיב עבד וקרינן עובד, מה עבד דניחא ליה אף עובד דניחא ליה [כ"ד]. (שם שם).

לא עבד בה. בה למעוטי קדשים דלא פסלה בהו עבודה [כ"ה]. (סוטה מ"ו א').

אשר לא משכה. בין לדעת בין שלא לדעת פסולה [כ"ו]. (ירושלמי סוטה פ"ט ה"ה).

לא משכה בעל. וכמה משיכת עול – טפח [כ"ז]. (סוטה מ"ו א').

בעל. אין לי אלא עול, שאר עבודות מניין [כ"ח] ת"ל אשר לא עבד בה מכל מקום, א"כ מה ת"ל עול, עול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, שאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת עבודה [כ"ט]. (שם שם).

ד[edit]

זקני העיר ההוא. מלמד שמצות בזקני העיר ההיא [ל] [ספרי].

נחל איתן. איתן כמשמעו, ומניין לאיתן שהוא קשה, שנאמר (פ' בלק) איתן מושבך ושים בסלע קנך [ל"א]. (סוטה מ"ה ב', מ"ו ב').

אשר לא יעבד וגו'. אשר לא יעבד בו ולא יזרע – להבא [ל"ב]. (סוטה מ"ו ב').

ולא יזרע. אין לי אלא זריעה, שאר עבודות מניין, ת"ל אשר לא יעבד בו, מכל מקום, א"כ מה ת"ל ולא יזרע, לומר לך, מה זריעה מיוחדת שהיא בגופה של קרקע אף כל שהיא בגופה של קרקע, יצא סריקת פשתן ונקור אבנים [ל"ג]. (שם שם).

ולא יזרע. הזורע בנחל איתן עובר בלאו, דכתיב אשר לא יעבד בו ולא יזרע [ל"ד]. (מכות כ"ב א').

וערפו. כיצד עורפין אותה – בקופיץ מאחוריה, מאי טעמא, גמר עריפה עריפה מחטאת העוף [ל"ה]. (סוטה מ"ו ב').

וערפו. בעריפה אין, בשחיטה לא [ל"ו]. (חולין כ"ד א').

וערפו שם. שם תהא קבורתה [ל"ז]. (כריתות ו' א').

בנחל. [בנחל איתן לא נאמר, אלא בנחל], מלמד שאע"פ שאינו איתן כשר [ל"ח] [ספרי].

ה[edit]

הכהנים בני לוי. אטו לא ידענא דכהנים בני לוי נינהו, אלא מכאן שכהן קודם ללוי [ל"ט]. (גיטין נ"ט ב').

בני לוי. מה ת"ל, שיכול הואיל ונאמר לשרתו, אין לי אלא תמימים, בעלי מומים מניין, ת"ל בני לוי [מ] [ספרי].

לשרתו ולברך. מגיד שברכת כהנים כשרה בבעלי מומים [מ"א]. (שם).

לשרתו ולברך. מקיש ברכה לשירות, מה שירות בעמידה אף ברכה בעמידה [מ"ב]. (ירושלמי תענית פ"ד ה"א).

כל ריב וכל נגע. תניא, היה ר' מאיר אומר, מה ענין ריבים אצל נגעים [מ"ג], אלא מקיש ריבים לנגעים, מה נגעים ביום ושלא בסומין אף ריבים ביום ושלא בסומין [מ"ד]. (סנהד' ל"ד ב').

כל ריב וכל נגע. רבי ירמיה כד לא הוי בעי לדון, אמר, עיני כהות, וכתיב על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, הקיש ריבים לנגעים, מה נגעים לכל מראה עיני הכהן (פ' תזריע) אף ריבים לכל מראה עיני הכהן [מ"ה]. (ירושלמי נדרים פ"ט ה"א).

ו[edit]

וכל זקני העיר. מה ת"ל, שיכול לפי שאמרנו למעלה חמשה יכול אף כאן כן, ת"ל וכל זקני העיר, אפילו הם מאה [מ"ו] [ספרי].

הערופה. מה ת"ל הערופה, ללמד שצריך לרחוץ על מקום עריפתה של עגלה [מ"ז]. (סוטה מ"ו ב').

הערופה. כשהיא שלמה תהיה, וניחוש דילמא טריפה היא אלא דאזלינן בתר רובא [מ"ח]. (חולין י"א א').

הערופה. פרה אדומה שערפה פסולה, מאי טעמא, מיעט רחמנא בעגלה – הערופה, זאת בעריפה ואין אחרת בעריפה [מ"ט]. (שם כ"ד א').

בנחל. יכול יעלו מן הנחל ויאמרו, ת"ל בנחל, שתהא רחיצתם ואמירתם בנחל [נ] [ספרי].

ז[edit]

וענו ואמרו. נאמר כאן וענו ואמרו ונאמר להלן (פ' תבא) וענו הלוים ואמרו, מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש [נ"א]. (סוטה מ"ד ב').

וענו ואמרו וגו'. וענו ואמרו – פרט לאלמים, ידינו לא שפכו – פרט לגדמים, ועינינו לא ראו – פרט לסומין, מגיד הכתוב, כשם שזקני ב"ד שלמין בצדק כך הם צריכים להיות שלמין באבריהן [נ"ב]. (ירושלמי סנהדרין פ"ח ה"ה).

ידינו לא שפכו. וכי עלה על דעתנו שזקני ב"ד שופכי דמים הם, אלא מאי ידינו לא שפכו – לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה, מכאן א"ר יהושע בן לוי, אין עגלה ערופה באה אלא בשביל צרי עין [נ"ג]. (סוטה מ"ח ב').

ידינו לא שפכו. מכאן שאין מודדין אלא לעיר שיש בה ב"ד [נ"ד]. (ירושלמי סוטה פ"ט ה"ב).

ועינינו לא ראו. תניא, רבי עקיבא אומר, מניין לסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש ואין מכירין אותו שלא היו עורפין, שנאמר ועינינו לא ראו והרי ראו [נ"ה]. (סוטה מ"ז ב').

ח[edit]

כפר לעמך. כל היום כשר לעריפת העגלה, מאי טעמא, אמרי דבי ר' ינאי, כפרה כתיב בה כקדשים [נ"ו]. (מגילה כ"א א').

כפר לעמך. עגלה ערופה אסורה בהנאה, מנלן, אמרי דבי ר' ינאי, כפרה כתיב בה כקדשים [נ"ז]. (ע"ז כ"ט ב').

כפר לעמך. עגלה ערופה טהורה היא, מאי טעמא, אמרי דבי ר' ינאי, כפרה כתיב בה כקדשים [נ"ח]. (זבחים ע' ב').

כפר לעמך. עגלה ערופה שנמצאת טריפה או מחוסרת אבר פסולה, מאי טעמא, כפרה כתיב בה כקדשים [נ"ט]. (ירושלמי סוטה פ"ט ה"ה).

כפר לעמך וגו'. הנהנים אומרים כפר לעמך וגו', ולא היו צריכים לומר ונכפר להם הדם אלא רוח הקודש מבשרתן, אימתי שתעשו ככה, הדם מתכפר להם [ס]. (סוטה מ"ו א').

כפר לעמך וגו'. כפר לעמך – אלו החיים, אשר פדית – אלו המתים, מלמד שהמתים צריכים כפרה, נמצינו למדין, ששופך דמים חוטא עד יציאת מצרים [ס"א] [ספרי].

אשר פדית ה'. חטאת צבור שמתו בעליה קרבה, מאי טעמא, לפי שאין מיתה בצבור, דכתיב כפר לעמך ישראל אשר פדית ה', ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים [ס"ב]. (הוריות ו' א').

אשר פדית ה'. כתיב (פ' אחרי) מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, חטא שאין מכיר בו אלא המקום יוהכ"פ מכפר [ס"ג], אלא מעתה עגלה ערופה שעבר עליה יוהכ"פ לא תערף שהרי חטא שאין מכיר בו אלא המקום הוא, אמר רב פפא, כתיב כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' – ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים [ס"ד]. (כריתות כ"ו א').

אשר פדית ה'. על מנת כן פדיתנו שלא יהיה בנו שופכי דמים, דבר אחר על מנת כן פדיתנו שאם נחטא תהא מכפר עלינו [ס"ה] [ספרי].

ט[edit]

ואתה תבער. מניין למומתין בסייף שהוא מן הצואר, ת"ל ואתה תבער הדם הנקי מקרבך, הוקשו כל שופכי דמים לעגלה ערופה, מה עגלה ערופה מן הצואר אף כל שופכי דמים מן הצואר [ס"ו]. (כתובות ל"ז ב').

ואתה תבער. נערפה העגלה ואח"כ נמצא ההורג יהרג, דכתיב ונכפר להם הדם, ואע"פ כן – ואתה תבער הדם הנקי מקרבך [ס"ז]. (ירושלמי סוטה פ"ט ה"ו).

י[edit]

כי תצא למלחמה. מלמד שבמלחמת הרשות הכתוב מדבר [ס"ח] [ספרי].

ושבית שביו. לרבות כנענים שבחוץ לארץ שאם חוזרין בתשובה מקבלין אותן [ס"ט]. (סוטה ל"ה ב').

יא[edit]

וראית בשביה. בשעת שביה [ע]. (קדושין כ"א ב').

אשת. ואפילו אשת איש [ע"א]. (שם שם).

יפת תואר. מלמד שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות [ע"ב]. (שם שם).

וחשקת. אע"פ שאינה נאה [ע"ג]. (שם כ"ב א').

בה. ולא בה ובחבירתה [ע"ד]. (שם שם).

ולקחת. מלמד שלקוחין יש לך בה [ע"ה]. (שם שם).

ולקחת לך. שלא יקח ב' נשים, אחת לו ואחת לאביו, אחת לו ואחת לבנו [ע"ו]. (קדושין כ"ב א').

ולקחת לך. שלא תאמר הרי זו לאבא הרי זו לאחי [ע"ז] [ספרי].

יב[edit]

והבאתה. מלמד שלא ילחצנה במלחמה [ע"ח]. (קדושין כ"ב א').

אל תוך ביתך. ולא אל בית אחר [ע"ט] [ספרי].

ועשתה את צפרניה. מהו ועשתה, א"ר עקיבא, תגדל את צפרניה, מאי טעמא, נאמרה עשיה בראש ונאמרה עשיה בצפרנים מה להלן ניוול אף כאן ניוול [פ]. (יבמות מ"ח א').

יג[edit]

שמלת שביה. מלמד שמעביר ממנה בגדים נאים ומלבישה בגדי אלמנות, שהכנענים בנותיהם מתקשטות במלחמה כדי להזנות אחרים עמהם [פ"א] [ספרי].

ובכתה. במה דברים אמורים שלא קבלה עליה, אבל קבלה עליה מטבילה ומותר בה מיד [פ"ב]. (יבמות מ"ז ב').

את אביה וגו'. תניא, רבי עקיבא אומר, ובכתה את אביה ואת אמה – זו עבודת כוכבים, וכן הוא אומר (ירמיהו ב׳:כ״ז) אומרים לעץ אבי אתה [פ"ג]. (שם מ"ח ב').

ירח ימים. כמה ירח ימים – שלשים יום [פ"ד]. (שם שם).

ירח ימים. מכאן סמכו חכמים לאבילות שלשים יום [פ"ה] [ירושלמי].

ואחר כן. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, [אימתי בא אליה לאחר תשעים יום, מנלן] דכתיב ירח ימים ואח"כ – ירח שלשים, ימים שלשים, ואחר כן שלשים [פ"ו]. (יבמות מ"ח ב').

ואחר כן. הנכרית לא תפסי בה קדושין, דאמר קרא ואחר כן תבא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה, מכלל דמעיקרא לא תפסי בה קדושין [פ"ז]. (קדושין ס"ח ב').

ואחר כן. שלח רבי יוחנן לרבנן דתמן, אתון אמרין בשם רב, יפת תואר לא התירו בה אלא ביאה ראשונה במלחמה, ואני אומר לא התירו בה אלא אחר כל המעשים, שנאמר ואחר כן תבא אליה ובעלתה [פ"ח]. (ירושלמי מכות פ"ב ה"ו).

ובעלתה. מלמד שאין לך בה אלא מצות ביאה בלבד [פ"ט] [ספרי].

והיתה לך לאשה. כענין שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע [צ] [ספרי].

יד[edit]

והיה וגו'. והיה אם לא חפצת בה – הכתוב מבשרך שאתה עתיד לשנאותה [צ"א]. (שם).

ושלחתה. מלמד שמשלחה בגט [צ"ב]. (שם).

ושלחתה לנפשה. מלמד שאם היתה חולה ממתין לה עד שתבריא וה"ז ק"ו לבנות ישראל [צ"ג]. (שם).

לנפשה. לנפשה ולא לבית אביה [צ"ד]. (שם).

לא תמכרנה בכסף. אין לי אלא שלא ימכרנה בכסף, מניין שלא יתננה במתנה ולא יעשה בה טובה, ת"ל ומכור לא תמכרנה [צ"ה]. (שם).

לא תתעמר בה. לא תשתמש בה [צ"ו]. (שם).

טו[edit]

שתי נשים. שתי נשים מעם אחד בעינן, להוציא אחת ישראלית ואחת מצרית [צ"ז]. (קדושין ס"ח א').

האחת אהובה וגו'. וכי יש אהובה לפני המקום ושנואה לפני המקום, אלא אהובה – אהובה בנשואיה, שנואה – שנואה בנשואיה, וקאמר רחמנא כי תהיינה, מלמד שחייבי לאוין תפסי בהו קדושין [צ"ח]. (קדושין ס"ח א').

וילדו. מלמד שהעובר אינו ממעט בחלק בכורה, מאי טעמא, וילדו כתיב [צ"ט] (ב"ב קמ"ב ב').

וילדו. יוצא דופן אינו בכור לנחלה, מאי טעמא, וילדו כתיב [ק]. (בכורות מ"ז ב').

וילדו לו. הנכרית שילדה מישראל ולדה כמותה, דאמר קרא כי תהיינה לאיש שתי נשים וילדו לו. כל היכי דקרינן ביה כי תהיינה קרינן ביה וילדו לו, וכל היכי דלא קרינן ביה כי תהיינה לא קרינן ביה וילדו לו [ק"א]. (קדושין ס"ח ב').

וילדו לו. אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבינא, בן שנולד לאחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק בכורה, מאי טעמא, וילדו לו אמר רחמנא והא ליכא [ק"ב]. (ב"ב קס"ב ב').

וילדו לו. מי שהולדות שלו, יצאו ולד שפחה ונכרית שאין הולדות שלו [ק"ג] [ספרי].

וילדו לו. להוציא את הספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון [ק"ד]. (שם).

וילדו לו בנים. אמר אמימר, טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו ממעט חלק בכורה, שנאמר וילדו לו בנים – שיהא בן בשעת לידה [ק"ה] [ב"ג קכ"ז א'].

בנים. יכול לפי שמצינו שהבנות נכנסות בנחלה תחת האחין תהא בכורה נוהגת בהן, ת"ל וילדו לו בנים, בנים בתורת בכורה ואין בנות בתורת בכורה [ק"ו] [ספרי].

והשנואה. לרבות את העריות שחייבים עליהן כרת בידי שמים [ק"ז]. (שם).

והיה הבן. א"ר אמי, טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים, דאמר קרא והיה הבן הבכור לשנואה עד שיהא בן משעת הויה [ק"ח]. (ב"ב קכ"ו ב').

הבן הבכר. הבן ולא טומטום [ואנדרוגינוס] הבכור ולא הספק [ק"ט]. (שם קכ"ז ב').

הבן הבכר לשנואה. הכתוב מבשרך שבן הבכור לשנואה [ק"י] [ספרי].

טז[edit]

ביום הנחילו. מלמד שדין הנחלות ביום ולא בלילה [קי"א]. (ב"ב קי"ג ב').

ביום הנחילו. וכתיב (פ' יתרו) ושפטו את העם בכל עת, הא כיצד, יום לתחלת דין, לילה לגמר דין [מכאן לדיני ממונות שמתחילין ביום וגומרין בלילה] [קי"ב]. (סנהדרין ל"ד ב').

הנחילו את בניו. מלמד שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, מכאן א"ו יוחנן בן ברוקה, האומר על מי שראוי ליורשו ירשני כולו במקום שיש עוד יורשים, דבריו קיימין [קי"ג]. (ב"ב ק"ל א').

אשר יהיה לו. מלמד שהבן נוטל בראוי כבמוחזק [קי"ד] [ספרי].

לא יוכל. א"ר אלעזר, מהו לא יוכל – אינו רשאי, ואימתי יכול הוא – במתנה [קט"ו]. (ירושלמי ב"ב פ"ח ה"ד).

לא יוכל. יכול אינו רשאי הוא ואם בכר יהא מבוכר, ת"ל לא יוכל [קט"ז] [ספרי].

על פני. מלמד שכיון שיצא ראשו ורובו בחיים פוטר את הבא אחריו מן הבכורה [קי"ז]. (שם).

יז[edit]

יכיר. תניא, יכיר – יכירנו לאחרים, מכאן א"ר יהודה, נאמן אדם לומר זה בני בכור, וכשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בן גרושה וזה בן חלוצה [קי"ח]. (קדושין ע"ד א').

יכיר. אמר כך בריה דרב יוסף משמיה דרבא, בכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים, מאי טעמא, יכיר אמר רחמנא והא ליתא [קי"ט]. (ב"ב קמ"ג ב').

יכיר. זו הכרת פנים. ואיזו היא הכרת פנים, פרצוף פנים עד החוטם [ק"כ]. (בכורות מ"ו ב').

לתת לו. תניא, אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם, דאמר קרא לתת לו פי שנים, מתנה קרייה רחמנא, מה מתנה עד דמטי לידיה אף חלק בכורה עד דמטי לידיה [קכ"א]. (ב"ב קכ"ד א').

לתת לו. הבכורה חוזרת ביובל, דמתנה היא, דאמר קרא לתת לו פי שנים, מתנה קרייה רחמנא [קכ"ב]. (בכורות נ"ב ב').

פי שנים. ת"ר, איני יודע אם פי שנים כאחד או פי שנים בכל הנכסים, ת"ל והיה ביום הנחילו את בניו, התורה רבתה נחלה אצל אחין, הא אין עליך לדון אלא כלשון הראשון [קכ"ג]. (ב"ב קכ"ב ב').

פי שנים. [מקיש חלק בכורה לחלק פשיטות, מה חלק פשיטות נותנים אחד מיצרא, אף חלק בכורה] נותנים לו אחד מיצרא [קכ"ד]. (שם קכ"ד א').

בכל אשר ימצא. פרט לשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם, וכל שכן שבח שהשביחו יורשים לאחר מיתת אביהם [קכ"ה]. (שם שם ב').

בכל אשר ימצא. בכל אשר ימצא, ולא בראוי להמצא [קכ"ו]. (בכורות נ"ב א').

כי הוא ראשית. היו לו בנים בהיותו נכרי ונתגייר, א"ר יוחנן, אין לו בכור לנחלה, מאי טעמא, דהא הוי ליה ראשית אונו [קכ"ז]. (בכורות מ"ז א').

ראשית אנו. ראשית אונו ולא ראשית אונה [קכ"ח]. (ב"ב קי"א ב').

ראשית אנו. הבא אחר נפלים הוי בכור לנחלה, דאמר קרא ראשית אונו, מי שלבו דוה עליו יצא נפל שאין לבו דוה עליו [קכ"ט]. (שם שם).

לו משפט הבכרה. אין הבכור נוטל פי שנים בנכסי האם, דאמר קרא לו משפט הבכורה, משפט הבכורה לאיש ולא לאשה [ק"ל]. (בכורות נ"ב א').

משפט הבכרה. משפט – מלמד שהבכורה יוצאה בדיינים [קל"א] [ספרי].

יח[edit]

כי יהיה וגו'. [וסמיך ליה פרשת יפת תואר, לומר לך] שכל הנושא יפ"ת יהיה לו בן סורר ומורה [קל"ב]. (סנהדרין ק"ז א').

כי יהיה לאיש בן. אמר רב נחמן בר יצחק, טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נדון כבן סו"מ, דאמר קרא כי יהיה לאיש בן סו"מ, עד שיהיה בן משעת הויה [קל"ג]. (ב"ב קכ"ו ב').

לאיש בן. הקטן אינו נעשה בן סורר ומורה, דאמר קרא כי יהיה לאיש בן, בן הסמוך לגבורתו של איש [קל"ד]. (סנהדרין ס"ח ב').

לאיש בן. כי אתא רב דימי אמר, אמרי במערבא, כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, בן ולא הראוי לקרותו אב [קל"ה]. (סנהדרין ס"ח ב').

בן. בן ולא בת, בן ולא איש [קל"ו]. (שם).

סורר ומורה. סורר – שוטה, ומורה – שמורה לעצמו דרך אחרת [קל"ז] [ספרי].

איננו שמע. יכול אפילו אמר לו אביו ואמו להדליק את הנר ולא הדליק, ת"ל איננו שומע ונאמר להלן (ט' כ') איננו שומע, מה איננו שומע האמור להלן זולל וסובא, אף איננו שומע האמור כאן זולל וסובא [קל"ח]. (שם).

ויסרו אתו. ויסרו זה מלקות, מנלן, א"ר אבהו, למדנו בן מבן והיה אם בן הכות הרשע [קל"ט]. (סנהדרין ע"א ב').

יט[edit]

ותפשו בו. מלמד שאם היה אחד מהם [או אביו או אמו] גידם אינו נעשה בן סורר ומורה [ק"מ]. (שם שם א').

אביו ואמו. מלמד שאינו חייב עד שיהא לו אב ואם [קמ"א] [ספרי].

והוציאו אותו. מלמד שאם היה אחד מהם [או אביו או אמו] חיגר אינו נעשה בן סורר ומורה [קמ"ב]. (סנהדרין ע"א א').

אל זקני עירו. עיר שאין בה זקנים דנין בה דין בן סורר ומורה, ואע"פ דכתיב אל זקני עירו – ההוא למצוה בעלמא [קמ"ג]. (מכות י' ב').

כ[edit]

ואמרו. מלמד שאם היה אחד מהם [או אביו או אמו] אלם אינו נעשה בן סורר ומורה [קמ"ד]. (סנהדרין ע"א א').

בננו זה. מלמד שאם היה אחד מהם [או אביו או אמו] סומא אינו נעשה בן סורר ומורה [קמ"ה]. (שם שם).

בננו זה. מתרין בו בפני שנים ומלקין אותו בפני שלשה, חזר וקלקל נדון בכ"ג, ואינו נסקל עד שיהיו שם ג' הראשונים, שנאמר בננו זה, זה הוא שלקה בפניכם [קמ"ו]. (שם שם א' וב').

איננו שמע בקלנו. אכל דבר שהוא מצוה ודבר שהוא עבירה אינו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר איננו שומע בקולנו – ולא בקולו של מקום [קמ"ז]. (שם ע' ב').

איננו שמע בקלנו. מלמד שאם היה אחד מהם [או אביו או אמו] חרש אינו נעשה בן סורר ומורה [קמ"ח]. (סנהדרין ע"א א').

איננו שמע בקלנו. אבל בחבורת מצוה אינו נעשה בן סו"מ, שנאמר איננו שומע בקולנו, יצא זה שהוא שומע בקול אביו שבשמים [קמ"ט]. (ירושלמי סנהדרין פ"ח ה"ב).

זולל וסבא. אכל כל מאכל ולא אכל בשר, שתה כל משקין ולא שתה יין אינו נעשה בן סורר ומורה, שנא' זולל וסובא, ונאמר (משלי כ״ג:כ׳) אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר [ק"נ]. (סנהדרין ע' א').

זולל וסבא. א"ר חנין א"ר הונא, אינו חייב עד שיקח בשר בזול ויין בזול ויאכל וישתה, שנאמר זולל וסובא [קנ"א]. (שם שם).

כא[edit]

כל אנשי עירו. וכי כל אנשי עירו רוגמין אותו, אלא במעמד כל אנשי עירו [קנ"ב] [ספרי].

באבנים. ולמעלה הוא אומר (פ' קדושים) ירגמוהו באבן, הא כיצד, לא מת בראשונה ימות בשניה [קנ"ג]. (שם).

וכל ישראל ישמעו. ת"ר, בן סורר ומורה צריך הכרזה, שנאמר וכל ישראל ישמעו ויראו [קנ"ד]. (סנהדרין פ"ט א').

כב[edit]

וכי יהיה באיש חטא. האיש נתלה ואין האשת נתלית, דכתיב וכי יהיה באיש חטא ותלית, באיש ולא באשה [קנ"ה]. (סנהדרין מ"ו א').

והומת ותלית. ת"ר, אלו נאשר חטא ותלית, הייתי אומר תולין אותו ואח"כ ממיתין אותו, כדרך שהמלכות עושה, עכשיו שנאמר והומת ותלית, ממיתין אותו ואח"כ תולין אותו [קנ"ו]. (שם שם ב').

ותלית. כיצד תולין אותו, משקעין את הקורה בארץ והעץ יוצא ממנה ומקיף שתי ידיו זה על גב זה ותולה אותו [קנ"ז]. (שם שם א').

ותלית אותו. אותו – בלא כסותו [קנ"ח]. (שם שם).

על עץ. שומע אני בין בתלוש בין במחובר ת"ל כי קבר, מי שאינו מחוסר אלא קבורה, יצא מחובר שמחובר קציצה וקבורה [קנ"ט] [שם שם ב']

כג[edit]

לא תלין. מכאן למלין את מתו שעובר בלאו [ק"ס]. (שם שם).

לא תלין. הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין אין עוברים בלא תלין, מאי טעמא, דכי אמר רחמנא לא תלין הני מילי דומיא דתלוי דאית ביה בזיון, אבל הכא דלית ביה בזיון לא [קס"א]. (שם מ"ז א').

לא תלין. א"ר הושעיא, גדול קדוש השם מחילול השם, בחילול השם כתיב לא תלין, ובקדוש השם כתיב (שמואל ב כ״א:י׳) מתחלת קציר עד נתך מים עליהם מן השמים [קס"ב]. (ירושלמי קדושין פ"ד ה"א).

כי קבר תקברנו. מכאן רמז לקבורה מן התורה [קס"ג]. (סנהדרין מ"ו ב').

כי קבר תקברנו. זו מצות עשה [קס"ד]. (ירושלמי נזיר פ"ז ה"א).

תקברנו. לרבות סייף שנהרג בו, עץ שנתלה בו, סודר שנחנק בו [קס"ה], יבול יקברו עצמו ת"ל כי קבר תקברנו, קבורה לו ולעצו ולאבניו [קס"ו]. (ירושלמי נזיר פ"ז ה"א).

תקברנו. תקברנו – כולו ולא מקצתו, ואם שייר ממנו לא עשה כלום, מלמד שאינו געשה מת מצוה עד שיהיה ראשו ורובו [קס"ז]. (שם שם).

כי קללת וגו'. ת"ר, והומת ותלית, יכול כל המומתין נתלין, ת"ל כי קללת אלהים תלוי, מה מקלל שכפר בעיקר אף כל שכפר בעיקר, מלמד שאינו נתלה אלא המגדף ועובד עבודת כוכבים בלבו [קס"ח]. (סנהדרין מ"ה ב').

כי קללת אלהים תלוי. כלומר, מפני מה זה תלוי מפני שברך את השם ונמצא שם שמים מתחלל [קס"ט]. (שם מ"ו א').

ולא תטמא וגו'. המוצא מת מצוה בדרך והיו לפניו שדה בור ושדה ניר, קוברו בשדה בור, שדה ניר ושדה זרע קוברו בשדה ניר, החליף – עובר משום ולא תטמא את אדמתך [ק"ע]. (ירושלמי נזיר פ"ז ה"א).


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.


ביאורי תורה תמימה

  1. הספר הוא גבול עיר עובדי כוכבים, ור"ל פרט למקומות שמצוי תדיר רציחות וגזילות. ומדברי הרמב"ם והרע"ב בפי' המשנה נראה שהי' לפניהם הגירסא פרט לממציא את עצמו, כלומר שסמוך לגבול העובדי כוכבים הוי כאלו המציא עצמו למיתה מדהלך שם יחידי, וכ"מ בירושלמי בפ"ט דסוטה ה"ב וז"ל, נמצא סמוך לספר, אני אומר סרקיים הרגוהו, ועיר שיש בה עובדי כוכבים אני אומר עובדי כוכבים הרגוהו, וכ"כ ברמב"ם פ"ט ה"ה מרוצח, נמצא סמוך לספר או לעיר שיש בה עובדי כוכבים אין מודדין כל עיקר שהרי זה בחזקת שהרגוהו עובדי כוכבים, עכ"ל. וזה הפירוש עולה יפה לפי הגירסא פרט לממציא את עצמו, וא"צ למה שנדחק הכ"מ לפרש לשון זה לפי הגירסא פרט למצוי, ובפרט כי כפי שכתבנו מבואר מפורש מפירושו למשנה שהי' גורס פרט לממציא את עצמו עיי"ש, וכן דברי התוי"ט בענין זה צ"ע רב, יעו"ש ואין להאריך, וע' בתוס' סנהדרין פ"ו א' ד"ה ונמצא.
  2. פירש בקרבן עדה שלא יהיה צריך לחקור אחריו, והיינו פרט לטמון [בדרשה שבסמוך] עכ"ל, ופירוש זה, צ"ע דהא פרט לטמון דרשינן בסמוך מדרשה באדמה, ולכן נראה לפרש שהכונה שאם שמעת שמועה בעלמא שנמצא חלל אין אתה מחויב לדרוש ולחקור כ"כ ולסבב הבאת עגלה ערופה אלא רק אם באה לידך דבר מציאות חלל אז אתה מחויב להתעסק בתוצאות הדין המבואר. וראיה לפירוש זה שכן דריש כהאי גונא בספרי פ' ראה בענין עיר הנדחת כי תשמע באחת עריך וגו', כי תשמע ואין החיזור מן המצוה, ר"ל שאין עליך מצוה לחזור אחר הדבר לשמוע, יעו"ש לפנינו, וי"ל דדריש כן מלשון כי תשמע, כי ימצא, עפ"י המבואר במ"ר פ' צו פ' ט', בכל המצות כתיב כי תראה, כי תפגע, כי יקרא וגו', אם באה המצוה לידך אתה זקוק לעשותה ואם לאו אי אתם זקוק לעשותה וכו', וה"נ כן.
  3. ר"ל שיהיו עדים רואין את הנהרג בשעה שמצאוהו אם ראוי הוא להביא עגלה ערופה עליו, והיינו שלא יהיו בו המניעות המונעות מלהביא עגלה ערופה, כגון שאינו חנוק ולא תלוי באילן ולא צף על פני המים כפי שיתבאר בסמוך.
  4. כ"א בסוטה מ"ז א', ועיין ברמב"ם פ"ט הי"ב מרוצחים כתב וז"ל, אפילו ראה את ההורג עד אחד ואפילו עבד או אשה או פסול לעדות בעבירה לא היו עורפין, לפיכך משרבו הרוצחין בגלוי בטלה עגלה ערופה, עכ"ל. וסברתו פשוטה, דמשרבו רוצחין בגלוי לא יתכן שלא ידע מי מהרציחה, אבל לא ידעתי למה כתב טעם וסברא מדנפשי' בעוד שבספרי יש דרשה מפורשת על זה כמבואר לפנינו, ואפשר לומר דטעם הספרי גופי' הוי מטעם סברא זו, דכיון דרציחה מצויה א"א שלא ידע מי מהרציחה וא"א להתקיים הפסוק לא נודע מי הכהו כמבואר בסמוך.
  5. דשם חלל לא נקרא אלא הנהרג בכלי ברזל כעין חרב וכמש"כ בפ' חקת בחלל חרב, לאפוקי חנוק שאינו חלל מפני שאין דם יוצא ממנו ואפשר שמאליו מת, וגם מורה שם חלל על מי שנהרג כולו באין עוד רוח חיים בקרבו לאפוקי מפרפר, ולא נתבאר כאן ענין זה כל צרכו, אם במפרפר לעולם אין עורפין גם אם לאח"כ מת, אבל בירושלמי סוטה פ"ט ה"א מבואר כל ענינו, ראוהו מפרפר כאן ובא לאחר זמן ולא מצאו אין עורפין שאני אומר ניסים נעשו לו וחיה, ראוהו מפרכס כאן ובא ומצאוהו מת במקום אחר מודדין ממקום שנמצא, ר"ל לא אמרינן מסתמא מת במקום הראשון וגררוהו לכאן, אלא אמרינן כאן נמצא וכאן מת, וחידוש על הרמב"ם שלא ביאר כל זה, וע' בדרשה הבאה.
  6. ר"ל אפילו מצאוהו מושלך, וטעם הדבר דאעפ"י כן אין זה בכלל חלל שאינו אלא מכלי ברזל כחרב כמש"כ בריש אות הקודם.
  7. בגל של אבנים, וממעט זה מלשון באדמה.
  8. נראה קצת טעם בזה עפ"י המבואר בדרשה ראשונה שבפסוק זה כי ימצא, נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה עובדי כוכבים לא היו עורפין דכתיב כי ימצא פרט למצוי, ור"ל מפני שבאותן המקומות מצויין רוצחים והוי מצוי, וה"נ בערי חו"ל שרוב ישובן מאומות שונות מצוי רציחות ונקרא מצוי, ובכ"ז אצטריך גם מעוט נותן לך, משום דממצוי לבד לא היינו מוציאין כל חו"ל כיון דלא בהחלט כל חו"ל מיושב מעובדי כוכבים.
  9. בפ' מצורע (י"ד ל"ד) אנו ממעטינן עבר הירדן מלשון אשר אני נותן לכם, ובארנו שם דטעם המיעוט בזה שם הוא מלשון הארץ דכתיב שם דמשמע הארץ הידועה ומיוחדת, ומכיון דעבר הירדן היא ארץ סיחון ועוג ובעת שנצטוו על אותה פרשה דנגעים עדיין לא ידעו שיכבשוה ולא שייך הארץ הידועה, משא"כ הכא דכתיב באדמה כולל כל האדמה שנתן להם הקב"ה.
  10. אלא לכל ישראל היה חלק בה, וע' מש"כ לעיל בפ' ראה (י"ג י"ג).
  11. ר"ל אפילו הרוג, ותלוי באילן אין עורפין, דאין לומר הכונה על סתם תלוי באילן דסתמו נחנק, דזה כבר שמעינן מרישא חלל ולא חנוק בדרשה דלעיל, וע' בדרשה הבאה.
  12. ע' מש"כ לעיל אות ו' וצרף לכאן.
  13. ר"ל אפילו אם נודעה הרציחה לעד אחד. והרבותא בזה אעפ"י דבעלמא קיי"ל לא יקום עד אחד באיש, אך הכא מדכתיב לא נודע בעינן ידיעה בעלמא, כל ידיעה שהיא, ואפילו ידועה לעד אחד, וכן די אפילו אם העד הוא פסול כגון עבד ושפחה כבדרשה הסמוכה, יען דעכ"פ נודע הוא, והכתוב אומר אשר לא נודע.
  14. נתבאר בדרשה הקודמת יעו"ש וצרף לכאן.
  15. ובעין משפט ציין לרמב"ם פ"ט ה"א מרוצח, אבל באמת כתב שם הרמב"ם בסתמא ויוצאין ה' זקנים, ולא פירש מפורש הן ולא שלוחיהם, וזו פליאה גדולה שהשמיט לפרש עיקר גדול כזה ועפ"י דרשה מפורשת בגמרא, ובכ"מ בגמרא נמצאה דרשה כזו, כמו לענין חליצה וקראו לו זקני עירו הם ולא שלוחיהם ולענין עיר הנדחת יצאו אנשים הן ולא שלוחיהם ולענין סמיכת הקרבנות וסמך ידו ולא יד שלוחו, ומכל אלה פירש הרמב"ם רק לענין סמיכה וביתר הענינים השמיט, ולא ידעתי טעמו, וצע"ג.
  16. עיין מש"כ לקמן בפ' ז' בדרשה וענו ואמרו באה ג"כ דרשה מענין זה, וענו פרט לאלמים, ידינו לא שפכו פרט לגדמים ועינינו לא ראו פרט לסומין, וע' בבבלי סנהדרין ל"ו ב' יליף דסנהדרין בעלי מומין פסולין מפסוק דשה"ש כולך יפה רעיתי ומום אין בך דנדרש על סנהדרין, וכ"ה ביבמות ק"א ב', וצ"ע שלמדו מדרשה אסמכתית כזו מדברי קבלה בעוד שבכאן דרשה גמורה בזה ובתורה, ואפשר לומר משום דראי' זו יש לדחות די"ל דהכונה כאן דאם היו בעלי מומין פסולין לענין זה דעגלה ערופה, אבל אין הכרח שבסתם דיינים פסולים דיינים כאלה אף במקום דלא בעינן לפעולותיהם בגוף, ודו"ק.
  17. כלומר סנהדרי גדולה.
  18. ר"ל כדי שיהי' מספר כזה שיהי' אפשר לקיים בו אחרי רבים להטות לכן מוסיפין עוד אחד ובס"ה חמשה, וע' מש"כ השייך לענין זה בפ' ויקרא בפסוק המובא בזה.
  19. ר"ל אפילו אם נמצא בצד עיר זו, שהדבר נראה בעליל שהיא הקרובה צריך למדוד, מפני שהמדידה בעצמה מצוה.
  20. הרבותא בזה אעפ"י שהורה הכתוב רק סוף המדידה, והו"א דראשו לא איכפת לן מאיזה צד שיתחיל, קמ"ל דמן החלל אל הערים דוקא. וע' לפנינו בפ' נח בפסוק כל אשר נשמת רוח חיים שמודדין מחוטמו דעיקר חיותא באפא הוא, יעו"ש.
  21. ס"ל דאי אפשר לצמצם ולכוון המדה ממש, אלא בודאי אחת קריבה מחבירתה ורק אנו כבני אדם א"א לנו לצמצם, ולכן מביאין שתיהם בשותפות ומתנין ביניהם ואומרים אם אתם קרובים ממנו יהא חלקנו מחול לכם ותכפר עליכם ואם אנחנו קרובים יהא חלקכם מחול לנו ותכפר עלינו.
  22. מדייק יתור לשון העיר ההיא דהי' אפשר לכתוב ולקחו זקניה, כיון דמוסב על הלשון והיה העיר, ובמכות י' ב' ס"ל לחד מ"ד דעיר שאין בה זקנים אינה מביאה כלל עגלה ערופה, אבל לא קיי"ל כן, עיי"ש ובמל"מ פ"ט ה"ה מרוצח. – ודע דיש להעיר בענין זה לפי מה דאיתא ביומא ס"ו ב' לענין שעיר המשתלח דאפילו זר כשר לשלחו מדכתיב שם בענין ולקח איש עתי ודרשינן איש להכשיר את הזר, ופריך בגמרא פשיטא, ומשני, מהו דתימא כפרה כתיב בי' קמ"ל, ור"ל כיון דכתיב בי' כפרה הו"א דשוי לקרבנות קדשים שמכפרין ואינם אלא בכהן קמ"ל איש להכשיר את הזר, ומבואר מזה דאי לאו הרבוי איש הי' צריך להיות בכהן, וא"כ לפי מ"ד בסמוך פ' ח' כפר לעמך ישראל ומבואר שם דעפ"י ענין זה דכפרה כתיב בה כקדשים דומה היא בכמה דינין לקדשים, יעו"ש, קשה למה לא נאמר דגם בזה שוה לקדשים שצריכה כהנים דוקא. וי"ל דשאני הכא כיון דבסמוך אחר פסוק זה שלפנינו כתיב ונגשו הכהנים ש"מ דהזקנים שנזכרו עד כאן הם גם ישראלים, דהקפיד רק בענין שלהלאה שיהיו שם כהנים ולא מקודם לזה.
  23. רבקה בלשון ארמית כמו צמד בעברית, והוא שצומדין שלש או ארבע בהמות בצואריהן זו בצד זו והכניסה בכך ודשה תבואתה עם חברותיה כשרה, מפני שלא נתכוין לכך והיא דשה מעצמה ולכן לאו עבודה היא, משא"כ אם היתה אמה דשה והכניסה שתינק וגם חידוש פסולה, דאעפ"י דהכניסה גם לכונת ההנקה בכ"ז כוון גם לדישתה, וקרינן גם באופן כזה אשר לא עבד בה, והעיקר הוא דאזלינן בתר הכונה, ועוד יתבאר מזה בדרשה הבאה יעו"ש באות הבא.
  24. ועלית הזכר ניחא ליה כדי שתוליד ולדות, וכתבו התוס' דלפי"ז קשה דין דרשה הקודמת הכניסה לרבקה ודשה כשרה, דהא זה ג"כ ניחא ליה, ותרצו דהתם לא ניחא ליה בדישתה שאינו מרויח כלום בזה דבלאו הכי נדושת התבואה, עכ"ל. אכן לפי"ז צ"ע למה פסול אם הכניסה בשביל שתינק ותדוש, הא גם בלעדה היתה האם דשה, וצ"ל דהכניסה לרבקה איירי שלא נתכוין כלל לדישתה, משא"כ הכא, והרבותא בזה אע"פ דכיון גם להנקתה וכמש"כ באות הקודם. – והנה בעיקר טעם הלמוד פסול עלית זכר מלשון אשר לא עבד בה פרשו התוס' כאן בסוף ד"ה עלה, דמה שהזכר משמש בה חשיב עבודה, עכ"ל. ודברים אלו צריכים באור, ואפשר לפרש ע"פ המבואר בכ"מ בתלמוד ומדרשים דענין הצניעות בזווגים נמשלו לעבודת קרקע, וכמ"ש בירושלמי יבמות פ"א ה"א. ר' יוסי בן חלפתא חרש חמש חרישות [עיין מזה בבבלי שבת קי"ח ב'], ובב"ר פ' צ"ח כל החרישות שחרשתי וכו', ובפסחים פ"ז ב' שהכל דשין בה, וכ"ה בסוטה מ"ב ב', וביבמות ל"ד ב' שהיה דש, ובנדה מ"א ב' מקום דישה, ועיין לפנינו בפ' תצא כי ישבו אחים יחדו מה שפרשנו ע"פ באור זה אגדה אחת וכן יתבאר בזה מש"כ בשאלתות דרא"ג פ' וירא ס"ס מ"ב בבאור המאמר אסתר קרקע עולם הוי (סנהדרין ע"ג ב') וז"ל דנשים לכך נוצרו כשם שהארץ נוצר לזריעה ולעבוד בה, ובא בזה לפרש התואר קרקע [ועוד נבאר לשון זה לקמן פ' תצא כ"ב סוף פ' כ"ו], ולפי"ז יתבארו דברי התוס' דגם זה כלול בלשון אשר לא עבד בה.
  25. בגמרא מבואר דאצטריך זה דלא ניליף בק"ו מעגלה ערופה שאין מום פוסל בה בכ"ז עבודה פוסלת, כש"כ קדשים שהמום פוסל בהם. ובכלל נראה שייכות מעוט זה כאן בע"ע ע"פ המבואר במגילה כ"א א' דרק ביום כשר עריפת עגלה כמו קדשים, ובע"ז כ"ט ב' מבואר דעגלה ערופה אסורה בהנאה כמו קדשים, ובזבחים ע' ב' מבואר דצריכה להיות ממין טהור כמו קדשים, ובירושלמי סוטה פ"ט ה"ה מבואר דאם נמצאת טריפה או מחוסר אבר פסולה כמו קדשים, ואמרו בטעם כל הדברים האלה משום דכפרה כתיב בה כקדשים [כפר לעמך ישראל, בסמוך פ' ח'], ולכן יש בה דין קדשים, ולפי"ז יש סברא ליליף גם ממנה לקדשים לפסול בהו עבודה, קמ"ל מעוט בה, דהיה יכול לכתוב אשר לא עבדה. והנה אע"פ דכבר למדין אנו היתר עבודה בקדשים מדרשות אחרות בפ' אמור (כ"ב, כ"ב וכ"ה) בכ"ז צריכה גם דרשה זו, דאי מהתם הו"א דהני מילי היכי דעבדו בהן כשהן חולין ולא בשעה שהן קדשים קמ"ל דאפילו בשעה שהן קדשים לא פסלה בהו עבודה, ועיין בסוגית הגמרא כאן.
  26. ר"ל לא כמו עבודה דתלוי בדעתו וכונתו. וטעם הדרשה משום דבעבודה כתיב אשר לא עבד בה בכנוי עליו, משא"כ הכא כתיב אשר לא משכה בכנוי עליה, ומבואר כל משיכה שהיא פסולה.
  27. ר"ל אע"פ שלא חרש בה ולא עשה בה מלאכה שלמה.
  28. עול ענינו עול לעבודה מיוחדת כגון לחרוש ולזרוע, ושאר עבודות הן סתם משאות.
  29. שאם קשר עליה העול פסולה אע"פ שלא חרש בה, ואם הכניסה לדוש אינה נפסלת עד שידוש בה, וכן כל כיוצא בזה.
  30. לא נתבאר מה חידש בדרשה זו והא כן הוא מפורש בפסוק, ואולי אתיא כמ"ד במכות י' ב' דעיר שאין בה זקנים אינה מביאה עגלה ערופה ולא כמ"ד דמביאה משום דס"ל דהלשון דכתיב בפ' הקודם ולקחו זקני העיר הוא רק למצוה בעלמא ולא לעכובא, ובאה דרשה זו להוציא מפי' זה אלא דכיון דשנה כאן הכתוב לכתוב זקני העיר ולא זקניה ש"מ דהקפיד הכתוב על זקני העיר ההיא, והוא כמו בעלמא שינה עליו הכתוב לעכב. ובעיקר דין זה דעיר שאין בה זקנים עיין מש"כ לעיל בפ' הקודם אות כ"ב.
  31. פירש"י אלמא איתן הוא סלע, עכ"ל. ומפרש נחל איתן קרקע קשה, והרמב"ם בפ"ט ה"ב מרוצח כתב ומורידין אותה אל נחל ששוטף בחזקה וזהו איתן האמור בתורה, עכ"ל. וכנראה מפרש מ"ש בגמרא שאיתן הוא קשה הכונה ששוטף בחזקה ובהתגברות, וכבר נודע מה שתפסו עליו בפירושו זה, כי איך יתכן לפי' זה מאמר הכתוב אשר לא יעבד בו ולא יזרע, מאי שייך זריעה במים שוטפים, וגם תפסו עליו מגמ' דנדה ח' ב' איזו היא בתולת קרקע כל זמן שלא נעבדה, נפקא מינה לנחל איתן, עיין בשו"ת מהרי"ק שורש קנ"ח ובשו"ת חכם צבי סי' ל"ב ובתוי"ט כאן. אך כנגד זה מצינו פסוקים שונים המורים מפורש כפי' הרמב"ם דנחל איתן הוא נחל מים, כמו בעמוס ה' ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן, ובתהלים ע"ד אתה הובשת נהרות איתן, וכן מורה לשון הפ' בפ' בשלח וישב הים לאיתנו, שענינו לאיתן ולחזקת שטיפתו, ועיין בפסחים נ"ג א' סימן לנחלים קנים, נ"מ לנחל איתן, ופירש"י נחל איתן שמביאין שם עגלה ערופה צריך שיהיו קנים גדלים ואי לא לא מקרי נחל, עכ"ל. וזה מורה מפורש כפי' הרמב"ם, כי הלא קנים גדלים על המים, דיותר מזה מוכרח פירושו מגוף פרשה זו דמפורש ירחצו את ידיהם בנחל, דפשוטו במי הנחל, דדוחק לפרש דהוא רק תואר למקום, ע"ד הלשון וערפו בנחל, דלא משמע כן, וגם בעלמא בכ"מ דכתיב בתורה רחיצה כתיב גביה – במים, ואם היה כאן הפי' ע"ד הלשון וערפו בנחל הול"ל ורחצו במים בנחל. ונראה לפשר בין הסתירות ולומר דשני הפירושים אמת, והיינו דנחל איתן הוא השוטף מים בחזקה, ורק בימי השרב ייבש וכלשון הכתוב באיוב (ו') כאפיק נחלים יעבורו בעת יזרבו נצמתו, ואז תהיה הקרקע קשה, ולכן הגמרא איירי בעת שהנחל יבש, והרמב"ם מפרש ע"פ ענין הכתוב בעת ששוטף מים, [או דכונתו היא, שהעריפה תהיה על שפת נחל איתן] ולפי"ז יתישבו כל הפסוקים והסוגיות על מכונם, ודו"ק.
  32. ר"ל אם קודם שנערפה שם העגלה זרעו ועבדו שם אין נפסל המקום בשביל זה, ועיקר האיסור הוא שאחר מעשה העריפה לא יזרעו שם, וי"ל הטעם בזה כדי שישאר הדבר לזכרון. ומפרש בגמרא דמדייק כן מדלא כתיב אשר לא נעבד ולא נזרע, וע"ע בסוגיא.
  33. לסתת ולהחליק אבנים שאין זה בגוף הקרקע.
  34. כמש"כ לעיל אות ל"ב.
  35. דכתיב בם (פ' ויקרא) ממול ערפו דהיינו מאחוריו, וצ"ל דלא לכל מילי למדו לכאן משם, שהרי התם הכהן מולק בצפרנו וכאן הזקנים ובקופיץ.
  36. מפרש בגמרא דלולא גזה"כ היינו למדין בק"ו מפרה אדומה שאינה כשרה בעריפה כשרה בשחיטה, עגלה שכשרה בעריפה לא כש"כ שכשרה גם בשחיטה, ולכאורה אינו מבואר מאי ק"ו הוא זה, ומה שייכות הענינים זל"ז אחרי דכאן כתיב מפורש וערפו, וי"ל משום דבכמה פרטים שוו דיניהם זל"ז כמבואר בסוגיא דסוטה מ"ו א' ולפנינו ר"פ חקת והו"א דגם לענין זה שדין שתכשר עגלה בשחיטה. ומהאי טעמא עביד ק"ו לפרה שתהא כשרה בעריפה בק"ו מעגלה כמבואר לפנינו בפ' חקת וזה ג"כ מטעם השתוותם לענין כמה דברים.
  37. כלומר שהיא אסורה בהנאה ומועלין בה, והרבותא בזה דאע"פ דקיי"ל כל דבר שנעשית מצותה שוב אין מועלין בה, בכ"ז בע"ע גזה"כ הוא דאסורה. ונראה בטעם הדבר משום דתכלית עגלה ערופה לזכור הדבר כמש"כ לעיל אות ל"ב, ומבואר בגמרא בכ"מ דלא ילפינן מעגלה ערופה לכל דבר לענין זה, ואפשר שהוא מטעם שכתבנו ואין ראיה מכאן לשארי ענינים.
  38. דהמלה בנחל כאן מיותר, דהא כתיב שם וערפו שם וכו' וקאי על הנחל איתן, אלא להכי חזר לכתוב בנחל סתם בלא תוספת שם איתן להורות דבדיעבד די גם אם הנחל איננו איתן, ובמשנה סוטה מ"ה ב' איתא, אע"פ שאינו איתן כשר, ופירש"י בטעם הדבר משום דלא כתיב ביה עכובא ולא נאמר אלא למצוה, עכ"ל. וכ"כ המפרשים, ותמיהני שהרי מפורש כתבו התוס' במנחות ל"ו א' ד"ה ואם דלא בעינן שנה עליו הכתוב לעכב רק בקדשים, וקצת יש ליישב ע"פ מ"ש בעגלה ערופה כפרה כתיב בה כקדשים כמבואר בסמוך בפ' כפר לעמך ישראל, אך זה תימא ל"ל בכלל טעם זה, בעוד שבספרי יש דרשה מיוחדת על דין זה, כמבואר לפנינו בנחל אע"פ שאינו איתן, וצ"ע.
  39. לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וכו', ומבואר ענין זה לפנינו בפ' אמור בפ' וקדשתו, ודעת התוס' דענין הקדימה הוא מדרבנן ודרשה זו אסמכתא היא ובדרשה הבאה נביא ראיה לדעתם.
  40. נראה הבאור משום דבשם בני לוי כלול ג"כ בעלי מומין יען דגם הם בני לוי, אבל שם כהנים אפשר לומר דכולל רק שלמים על שם מי שראוי לכהן ולעבוד, ועיין מש"כ בר"פ ויקרא בפ' והקריבו בני אהרן וגו', אך צ"ע מ"ש מה ת"ל והא בדרשה הקודמת דריש לשון זה לענין קדימת כהן ללוי בדברים שבקדושה וכבוד, ויהיה מזה ראיה לדעת התוס' בגיטין נ"ט ב' דאותה דרשה אסמכתא בעלמא היא, ולפי"ז שפיר פריך מה ת"ל.
  41. הבאור הוא דבדרשה הקודמת מרבה מפסוק זה בעלי מומין, ולפי"ז א"א לפרש הלשון לשרתו כפשוטו שכהן בע"מ כשר לעבודות כהונה, דזה ודאי אינו, דדבר ידוע הוא בכ"מ בתורה שכהן בע"מ פסול לעבודה, ומדכתיב כאן לשרתו ולברך שמעינן דשירות שבכאן היא ברכה שהכהנים מברכין, ואחרי דאתרבו כאן בעלי מומין ממילא מבואר שהכהנים בע"מ עולין לדוכן. ומה שראה הכתוב לרמז זה כאן, י"ל דהוא מפני שבענין פרשה זו מברכין הכהנים לישראל כמ"ש כפר לעמך ישראל. והנה מבואר כאן דרשה גמורה דכהן בע"מ עולה לדוכן, ודבר פלא הוא שבגמרא תענית כ"ז א' ובתוס' שם חקרו בענין זה ולא הביאו כלל דרשה זו, וכן משמע במגילה כ"ד ב' דאיתא שם בע"מ לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו, מזה נראה דרק מפני שהעם מסתכלין בו ולא דהמום פוסל אותו, וצע"ג.
  42. נסמך על הדרשה הקודמת דלשון זה לשרתו ולברך קאי על ברכת כהנים, ומקיש ברכה לשירות כלומר לעבודה דכתיב (לעיל י"ח ה') לעמוד לשרת, וה"נ בעמידה, ובגמרא שלנו סוטה ל"ח א' ילפינן זה מדרשה אחרת ובפ' נשא בפ' כה תברכו בארנו מה שנ"מ בין הדרשות, יעו"ש.
  43. יש לפרש כונת הקושיא דבשלמא מה שזכר כאן נגעים, הוא מפני שהנגעים נראים בכהן, לכן צייר כאן הכהנים אלה שרואים הנגעים, אבל ריבים הלא א"צ כלל לכהנים ורק בסנהדרי גדולה מצוה שצריך להיות בכהנים ואין זה לעכובא כמבואר לפנינו לעיל י"ז ט', וא"כ למה נקט כאן כל ריב.
  44. בנגעים כתיב בפ' תזריע וביום הראות בו, לכל מראה עיני הכהן, ואמנם אם התחילו דין ביום גומרים גם בלילה בד"מ, ובד"נ צריך להיות כוליה ביום, ולענין סומין קיי"ל דרק סומא בשתי עיניו פסול ולא באחד מעיניו, וטעם הדבר דכיון דתנן במשנה סנהדרין דד"מ מתחילין ביום וגומרין בלילה, ודבר מאומת הוא שהסומא באחד מעיניו רואה ביום יותר מאשר שפוי בשתי עיניו בלילה, ולכן דין הוא שידין סומא באחד מעיניו אפילו תחלת הדין, וע"ע מענין זה בנו"כ הרמב"ם פ"ג ה"ג מסנהדרין. – והנה בגמרא כאן מסיק עוד בדרשה זו ומקיש נגעים לריבים, מה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים, והיינו שאין כהן קרוב רואה את הנגעים, ואנתנו השמטנו היקש זה מפני דלא קיי"ל כן כמבואר בפ"ב מ"ה דנגעים ולפנינו ס"פ בהעלותך (י"ג י"ב).
  45. לכאורה אין הענין מבואר כלל, דאם ס"ל שע"פ היקש זה אסור לדיין שעיניו כהות לדון כמו בנגעים (מס' נגעים פ"ב מ"ג) א"כ למה זה תפסו רק בעת שלא היה רוצה לדון, אחרי דמדינא פסול לעולם לדון, ודוחק לומר שלא היו עיניו כהות כלל ורק דחה עצמו בזה, כי לא יתכן שיבדה דחוי שאינו אמת כלל, וצ"ל דלא ס"ל כדרשה זו בכלל כר"מ, אלא כרבנן דסומא באחת מעיניו כשר לדון וכמש"כ בדרשה הקודמת, וא"כ גם מי שעיניו כהות כשר, ולכן רק אז כשלא היה רוצה לדון מפני איזו סיבה אחרת שלא היה לו באפשר לפרשה דחה עצמו ע"פ דרשה זו. ועיין בס' ברכ"י לחו"מ סי' ז' שחקר במי שעיניו כהות אם כשר לדון, ומירושלמי שלפנינו ראיה שכשר, שהרי ר' ירמיה היה מדחה עצמו ע"פ סיבה זו רק בעת שלא היה רוצה לדון ולא מדינא, ויש עוד לפלפל ולדון בזה, ואכ"מ.
  46. עיין לעיל בפסוק ב' ויצאו זקניך ושופטיך דהתם הוי מספר הזקנים חמשה, אבל כאן לענין רחיצת ידים אפילו הם מאה כולם צריכים לרחוץ, וטעם הדבר פשוט, משום דהתם מדין ב"ד קאתינן עלה כמבואר שם שצריכין ב"ד שקול וכו', יעו"ש. משא"כ כאן. ובמשנה סוטה מ"ה ב' איתא זקני אותה העיר רוצחין את ידיהם וכו', ונראה דצ"ל כל זקני העיר, וכ"מ בגמרא מ"ו ב', וא"צ למש"כ בס' באר שבע דהמשנה פליגא על הספרי וס"ל דבאמת לא בעינן כל, אלא כמש"כ דכן צ"ל במשנה, או דהמשנה לא נחית כלל לענין זה, וראיה נאמנה לזה, שהרי כן פסק הרמב"ם בפ"ט ה"ג מרוצח כהספרי, ואם היתה המשנה חולקת לא היה פוסק כהספרי נגד המשנה.
  47. ר"ל שלא להניח העגלה על מקום אחר ולרחוץ עליה שם. והנה לא נתבאר טעם הדבר, ונראה ע"פ המבואר לעיל בפ' ד' דצריך לקוברה במקומה כמו שדרשו שם וערפו שם – שם תהא קבורתה, ואחרי שצריך לרחוץ הידים עליה ממילא בהכרח לרחוץ על מקום עריפתה, ודו"ק.
  48. כפי דמשמע מדברי התוס' הוי הדיוק מלשון העגלה מדסמך להערופה, ויתכן דהכונה דלשון העגלה משמע כולה בלא חסרון והיינו כשהיא שלמה. והא דפסולה כשהיא עריפה מתבאר מהדרשה שבסמוך דבעינן שתהיה כשרה כמו כל הקדשים. ועיקר הענין דאזלינן בתר רובא מבואר לפנינו בפ' משפטים בפ' אחרי רבים להטות.
  49. עיין מש"כ לעיל בפסוק ד' בדרשה וערפו אות ל"ו.
  50. דאי לאו הכי הוי המלה בנחל מיותר כיון דכתיב ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה ולמעלה כתיב וערפו את העגלה בנחל, ולכן בא לרמז כי כל הפעולות צריכות להיות בנחל וגם האמירה בכלל.
  51. עיין מש"כ בפ' תבא בפסוק המובא כאן.
  52. עיין מש"כ לעיל בפ' ב' בדרשה ויצאו זקניך בענין דרשה כיוצא בזו וצרף לכאן.
  53. ר"ל שאין מאכילין ואין מלוין את האורח בצאתו לדרך, ומתוך כך אין בו כח לעמוד בפני רוצחיו, וגם כשמניחין אותו ללכת יחידי בדרך סכנה היא לו, וכמ"ש באבות פ"ב המהלך בדרך יחידי וכו' ה"ז מתחייב בנפשו.
  54. ר"ל דצריך שיהיו שם ב"ד שיאמרו זה במקום עריפת העגלה, וכבר באה דרשה לדין זה לעיל בפסוק ג'.
  55. ונפקד דין זה ברמב"ם פ"ט מרוצח, וכפי הנראה הוי טעמא משום דדרשינן למעלה בפ' א' לא נודע מי הכהו הא נודע אין עורפין, א"כ העיקר תלוי בידיעה ולא בראיה, אבל אין זה מספיק, דזה הוא רק באנשים דעלמא, אבל בסנהדרין גזה"כ הוא ועינינו לא ראו כדמפרש, ועיין בסוגיא וצ"ע.
  56. ר"ל שתכלית ענינה לכפר על ישראל כמבואר כאן כמו שקרבנות קדשים מכפרין, ולכן מדמינן לה לקדשים לכמה דברים כפי שיובא בדרשות הבאות, ובכללם זו שלפנינו דזמנה כל היום כמו קדשים. ולכאורה אינו מבואר למה צריך להיקש זה תיפק ליה דקיי"ל כל דבר שמצותו ביום כשר כל היום כמבואר בסוגיא דמגילה כאן, וי"ל דהא גופא דעגלה ערופה אינה באה אלא ביום אינו מבואר מפורש בפרשה, וא"כ גם את זה אנו למדין מקדשים וממילא אנו למדים ע"פ הכלל הנזכר דכשרה כל היום, ואף כי לפי"ז היה צ"ל עריפת עגלה אינה אלא ביום כקדשים, אך נקיט סוף דבר דגם כשרה כל היום.
  57. עיין ריש אות הקודם, ובקדושין נ"ז א' מבואר דמטעם זה המקדש את האשה בע"ע אינה מקודשת משום דאינה מקבלת מאומה בקדושיה, וזמן איסור הנאתה מבואר בגמרא משירדה לנחל איתן.
  58. עיין מש"כ לעיל ריש אות נ"ו.
  59. כמשכ"ל ריש אות נ"ו ועיין ברמב"ם ובכ"מ פ"י ה"ב מרוצח השייך לענין דרשה זו.
  60. ובירושלמי כאן מביא עוד פסוקים בתורה בהפסקות כאלה שחלוקין לשני מגידים.
  61. יתכן דמדייק משום דבעלמא היכי דמזכיר יציאת מצרים בדורות הבאים מזכיר היציאה על שם אבותיהם של ישראל, ואוציא את אבותיכם (יהושע כ״ד:ו׳), בהוציאך את אבותינו (מלכים א ח׳:נ״ג), אשר יצאו אבותם ממצרים (מלכים ב כ״א:ט״ו), וא"כ גם כאן כיון דהוי זה מצוה לדורות הו"ל לתקן שיאמרו ג"כ בלשון כזה, אשר פדית את אבותיהם, ולכן דריש דהלשון אשר פדית משמע שיכפר להיוצאים ממצרים, ומפרש [בדרשה שבסמוך] טעם הדבר משום שעל מנת כן הוציאם הקב"ה ממצרים שלא ימצא בהם ובזרעם שופכי דמים, ומכיון שעתה אירע הדבר הוי כמו שעברו על התנאי וצריכים כפרה. ויתכן לומר דמכאן סמך להמנהג המבואר בקדושין ל"א ב' שנוהגים הבנים כשמזכירים אבותיהם בתוך י"ב חודש למיתתם לומר הריני כפרת משכבו, [וכן תלמיד לרב] משום דהמתים צריכים כפרה, וע' בב"י לאו"ח ס"ס תרכ"א דמכאן סמך להמנהג שנודרין צדקה ביוהכ"פ עבור נשמת המתים, וע' באו"ח ס"ס רפ"ד ובדרשה הבאה.
  62. פירש"י וכיון שתכפר על יוצאי מצרים ויוצאי מצרים מתים נינהו אלמא אין מיתה בצבור ואע"פ שמתו מתכפרין בחטאת, עכ"ל. והא דרק חטאת צבור אינה מתה ולא גם חטאת יחיד, אחרי שבכלל המתים צריכין כפרה, הוא משום דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא הלכתא גמירי לה כנודע במס' תמורה י"ז א' ובכ"מ. ואני תמה בכלל מה כל צורך בראיה לזה שאין מיתה בצבור, ובגמרא חקירה ארוכה בזה מנ"ל לרב פפא, והלא לפי פשטות הענין הוי הכונה אין מיתה בצבור שאין כל הצבור מתים, ואפילו אם מתו קהל גדול לא יתכן שלא ישארו מהם בחיים, וכיון שזה החטאת הביאו צבור נקרא שעדיין בעליהם חיים, וכ"מ הפירוש ברמב"ם פ"ד הי"א מפסולי מוקדשין שכתב בטעם דבר זה שאין חטאת צבור מתה לפי שאין כל ישראל מתים, עכ"ל. וכזה כתב בפי' המשניות פ"ב דתמורה ששם מקור דין זה וז"ל, ואי אפשר לומר גם בחטאת צבור שמתו בעליה לפי שאי אפשר שימות צבור, ועיקר בידינו שבט לא בטל [נראה דכיון לגמרא דב"ב קט"ו ב' גמירי שבט לא כלה] כל שכן ישראל כולו, עכ"ל, ולפי זה הלא הבאור פשוט לכאורה כמש"כ. אך הענין הוא כפי המתבאר בגמרא דעיקר הענין שהמתים מתכפרים הוא רק אם הכפרה כלולה בכפרת החיים, ולכן הא דאין צבור מתים הכונה דעדיין נשארו חיים מהבעלים, ואע"פ שלא כולם נשארו אך מכיון שישנם מקצת שמתכפר בעדם מתכפר גם עבור המתים, וממילא חשוב כאלו כולם חיים וצריכים להקרבן חטאת, אבל חטאת של יחיד שמת בעליו בודאי שוב אין צורך לו בהחטאת ולכן אינו נקרב עוד כיון שאין לו בעלים, ולכי תידק יתבאר ע"פ דרך זה כל הסוגיא ברחבה ובפשיטות גמורה.
  63. ולכן אם חטא חטא שמחייבו קרבן ודאי ולא הביא קרבנו אינו מתכפר לו אע"פ שעבר עליו יוהכ"פ, משא"כ חטא שמחייבו אשם תלוי כגון אם אכל חתיכה אחת משתי חתיכות, אחת של חלב ואחת של שומן ואינו יודע איזה אכל והאחרת נאבדה ולא הביא קרבנו ועבר עליו יוהכ"פ שוב פטור מלהביא משום דחטא כזה אינו ידוע רק למקום.
  64. פירש"י דכתיב אשר פדית והרי כמה יוהכ"פ עברו עליהן ועדיין הם צריכים לכפרה זו אם נמצא חלל ביניהם, עכ"ל. ובחדושי רש"ש פירש דרשה זו ראויה כפרה זו וכו', ר"ל דעגלה זו מכפרת על מעשי העגל של יוצאי מצרים, וא"כ מביאין נמי אחר יוהכ"פ דלדידהו חזינן דלא כיפר עלייהו יוהכ"פ, עכ"ל. ולדעתי לפי פי' זה עיקר חסר בדברי רב פפא, וצ"ל דכיון דעגלה זו מכפרת גם על מעשה העגל ומעשה זו הלא הוי חטא שמכירים בו הכל הוא. ודע דלחד מ"ד בגמרא יתיישב עיקר קושיא זו של הגמרא מעגלה ערופה דכיון דההורג מכיר בחטא זה שוב אין זה נקרא חטא שאין מכיר בו אלא המקום.
  65. נתבאר לעיל אות ס"א.
  66. ובע"ע כתיב וערפו וילפינן עריפה עריפה מחטאת העוף דכתיב ביה ממול ערפו, והנה לא נתבאר באיזה אופן הוקשו, ומה הכרח להיקש זה, ונראה דיש חוסר ענין ודברים בדרשה זו, וצ"ל נאמר בכל שופכי דמים ובערת הרע מקרבך ונאמר בעגלה ערופה ואתה תבער הדם הנקי מקרבך, מה בעור מקרבך שבע"ע מן הצואר אף בעור מקרבך דבכל שופכי דמים מן הצואר, ולפי"ז ילפינן זה מזה בגז"ש כנהוג, וראיה מפורשת לפי' זה נראה לי מירושלמי סנהדרין פ"ז ה"ג מצות הנהרגין היו מתיזין את ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה, יכול יטלנו מבין האגפים, נאמר כאן ובערת הרע מקרבך (י"ט י"ט) ונאמר להלן בעגלה ערופה ואתה תבער הדם הנקי מקרבך מה להלן התזת הראש אף כאן התזת הראש, ע"כ, הרי מבואר מפורש דבדרשה כהאי גונא ילפינן בגז"ש בעור בעור, ודו"ק. והנה מפרש עוד בגמרא, אי מה להלן בקופיץ וממול עורף, אמר רב נחמן, אמר קרא ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה, כלומר שימות מהר והיינו בסייף ומצד הסימנים, ואמנם מאותו הפסוק לבד לא היינו שומעין דדוקא מן הצואר, משום דאם יתחב סכין בלבו הוי ג"כ מיתה מהירית, אלא דעיקר ילפינן מעגלה ערופה כמבואר, ורק שלא נילף שיהיה בקופיץ וממול עורף מצרפינן גם הדרשה ואהבת לרעך כמוך, וע"ע מש"כ לעיל בפסוק ובערת הרע מקרבך (י"ט י"ט) השייך לענין זה.
  67. מדייק דאחרי שכבר נתכפר למה זה מצוה עוד ואתה תבער וכו', אלא מרמז דאע"פ שנתכפר בכ"ז צריך לבער הרע כשנמצא, והנה בגמרא שלנו (סוטה מ"ז ב') ילפינן ענין זה מדרשה אחרת מפסוק דפ' מסעי ולארץ לא יכופר לדם כי אם בדם שופכו, וע' כתובות ל"ז ב', אבל ברמב"ם ורש"י בפסוק זה באה דרשה זו שלפנינו מירושלמי, וצ"ל דמה שבחרו בדרשה זו אע"פ דבעלמא תפסינן כבבלי נגד ירושלמי, וגם הפסוק דפ' מסעי מוקדם בתורה, יען שהפסוק שלפנינו הוא בענין אותה הפרשה וכדרכם בכ"מ. ועיין ברמב"ן כאן בשם הרמב"ם במו"נ בעיקר טעם ותכלית העגלה ערופה הוא כדי שעי"ז ידברו רבים מזה ואפשר שמתוך כך יתגלה הרוצח, עיי"ש בארוכה. ויש להעיר כי להדברים הנכוחים האלה יש למצוא מקור בתרגום יונתן בן עוזיאל כאן, אף שדבריו באו בציור מליציי וז"ל, ומן יד נפקין נחיל דמורנין מגו פרתא דעגלתא נגדין ואזלין עד אתרא דקטולא תמן וסלקין עלוי ואחדן בי דינא יתיה ודיינן יתיה, עכ"ל. הנה צייר את הקלא דלא פסיק בנחיל של מורנין – תולעים ההולכים ומתפשטים וחודרים בכל המחבואים הנעלמים מעיני איש, והדברים מאירים.
  68. עיין בסוטה ל"ה סוף ע"ב פירש"י דלשון כי תצא משמע כשתעלה על דעתך לצאת, עכ"ל. וזה דורש באור, ויתבאר עפ"י מ"ש במ"ר פ' צו פ"ט כל המצות כתוב בהן כי תראה כי תפגע כי יקרא, אם באת מצוה לידך אתה זקוק לעשותה ואם לאו אי אתה זקוק לעשותה, ע"כ. הרי מבואר דהלשון כי מורה על רשות, והוא הדין הכא, ומלחמת רשות נקראת כל מלחמה שתכליתה רק להרחיב גבולי א"י, לאפוקי מלחמה בשבע אומות ובעמלק וכש"כ מלחמות יהושע לכבוש א"י שמלחמת מצוה הם, ועיין בסוטה מ"ד ב'.
  69. לשון זה מיותר כאן ובא לרבות להתיר כנענים שבחו"ל, כדמפרש, לשון רש"י, ואפשר עוד לפרש דהלשון ושבית שביו משמע שתשבה מה שהוא כבר שבוי, והיינו מה ששבה אויבך מן הכנענים, וא"כ השבי שבזה הוא של הכנענים, ומבואר בפרשה שאחרי שנתגיירה תהיה לך לאשה, ולפי"ז ממילא מבואר שהכנענים שבחו"ל אם חוזרין בתשובה מקבלין אותן.
  70. פירש"י אם נתן עיניו בה מתחלה בשעת שביה ולא שלקחה למוכרה או לשפחה ואח"כ נתן עיניו בה, עכ"ל. ויתכן לומר דמדייק זה מדלא כתיב וראית בשבי (שהוא תאר לשבויים), כמו וישב ממנו שבי (פ' חקת), את השבי (פ' מטות), כי ילכו בשבי (פ' תבא), וזה הי' במשמע שגם אם תראה בהשבי לאחר זמן, משא"כ בשביה (שהוראת השם הזה היא פעולת הלכוד והתפיסה) מורה בשעת שביה גופא.
  71. מדייק מדלא כתיב אשה יפת תואר, ולשון אשת בתמונת הסמיכות מורה בכ"מ על אשת איש, כמו אשת חיל עטרת בעלה, אשת נעורים, אשת בריתך, וכדומה.
  72. ר"ל בקושי התירה התורה יפ"ת במלחמה רק מתוך שמתגרה בה יצרו יש לחוש שיזנה באיסור התירוהו לישאנה וכדמפרש במשל. ונ"מ בזה שאם אין נפשו חשקה בה רק שרוצה ליקח לו אשה אסור לו ליקח את זו. ויש להעיר בעיקר כלל זה לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר, הלא לפי"ז לא שבקית קיום לכל מצוה, דנימא דכיון שאפשר שיעבור באיסור נתיר לו שיעשה בהיתר, וי"ל דלא נאמר כלל זה אלא במלחמה, דאז צריך שיהי' רוח כל איש נכון בקרבו ולא יצער נפשו כדי שיוכל לעמוד בקשרי מלחמה, וכמבואר בס"פ שופטים בענין החוזרים ממערכות המלחמה, ויתכן לומר דמטעם זה הותרו קותלי דחזירי במלחמה כמבואר בחולין י"ז א' ולפנינו לעיל בפ' ואתחנן בפסוק ובתים מלאים כל טוב (ו' י"א).
  73. בזה נבדל הפעל "חשק" מ"חמד", האחרון יורה על האהבה המסובבת מדברים חיצונים וגשמיים, וכמו לא תחמוד כסף וזהב עליהם (דברים ז' כ"ה), אל תחמוד יפיה בלבך (משלי ו׳:כ״ה) ועוד הרבה, והראשון – מדברים פנימיים ורוחניים, וכמו רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם (דברים ז' ט"ו) וכדומה. ושעור הכתוב, וראית – ולקחת ע"י שהיא נאה במראיתה, או וחשקת – ולקחת אע"פ שאינה נאה.
  74. יתכן לפרש כונת דרשה זו עפ"י המבואר בדרשה הקודמת שכל עיקר דין יפ"ת הוא משום דלא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר, א"כ צריך שיהיה חושק בה באמת עד שיש לחוש שאם לא יתירוה לו ישאנה באיסור, ושיערה התורה כי אם חושק בשתים ניכר שאין חושק באמת בכל אחת, יען כי א"א לאהוב שתים כאחת, ולכן באופן זה אין נוהג היתר יפ"ת, וזהו שאמר וחשקת בה ולא בה ובחבירתה, ודו"ק. [ומזה טעם הדרשה במדרש חזית (ז') ועלי תשוקתו מלמד שאין תשוקתן של ישראל אלא באביהם שבשמים, כלומר ולא בעוד דבר זולתו, והיינו משום דאל"ה לא יונח הלשון תשוקה].
  75. כלומר שקדושין תופסין לו בה, ולכן הולד הולך אחריו ולא כמו נכרית שילדה מישראל שהולד הולך אחריה, וכמבואר בקדושין ס"ו ב'.
  76. וכתבו התוס' דהכי גרסינן שלא יקחנה לאביו ולא לבנו, ולא גרסינן אחת ואחת משום דמאי איריא שתים אפילו רק אחת לאביו אסור, כיון דלך כתיב, עכ"ל. ולפלא שלא העירו שכן מפורש בספרי ולקחת לך שלא תאמר הרי זו לאבא הרי זו לאחי, כמובא בסמוך, אבל ברמב"ם פ"ח ה"ג ממלכים מבואר מפורש כגירסת הגמרא, שכן כתב שם, ולקחת לך, שלא יקח שתים ויניח אחת לאביו או לאחיו, עכ"ל. ולא הזכיר מדרשת הספרי שלא יקח רק אחת עבור אביו או אחיו, וצ"ע. וע' בנמוקי רמב"ן שהביא שתי הגירסות מגמרא ומספרי.
  77. עיין מש"כ באות הקודם.
  78. פירש"י שלא ילחצנה במלחמה לבא אליה, עכ"ל. והיינו שאסור להתייחד עמה עד שיבא לביתו ועד אחר כל ההכנות שבפרשה. והתוס' הקשו על פירוש זה, עיי"ש. וגם יש להקשות לפירש"י אי ס"ד דאסור לו להתייחד עמה עד אחר כל המעשים שבפרשה א"כ למה אמרו כמה פרטי דינים בזה המורים על איסור הנשואים כמובא לעיל, כמו בה ולא בה ובחבירתה ושלא יקח אחת לו ואחת לאביו ולבנו, וכן אמרו סופו שתלד לו בן סורר ומורה, והא כיון דאחר כל המעשים האלה היא גיורת גמורה ותופסים בה קדושין כישראלית ונשואיה כשרים כישראלית והוא בא אליה בהיתר גמור, א"כ על מה כל אלה האיסורים ולמה נענש על זה, אבל אי נימא דמשום יצה"ר התירו לו להתיחד עמה גם במלחמה וקודם כל ההכנות, והרי ביאה זו אסורה ממש, לכן ניחא כל אלה הדרשות והדינים. וצ"ל דאעפ"י כן, מ"מ הואיל ולא באה הגירות מתחלה מרצון עצמה וחפשי רק אחר שנסתבבו בה סבת השביה וכו', לכן מגונה הדבר וללא רצון התורה מעשה זו, ולכן לא התירה לו רק לעצמו מפני יצה"ר ולא עבור קרוביו וגם אסרה לו ליקח שתים וגם רמזה לו התורה כי נשואים מגונים הם וסופו להוליד בן סו"מ. וע' בפ' הסמוך יובא מירושלמי מחלוקת אמוראים בפלוגתא זו דרש"י ותוס', ועוד יתבאר בפ' ההוא (אות פ"ו) מה ששייך לענין מחלוקת זו.
  79. אפשר הכונה שלא יהא הוא בבית אחד והיא בבית אחר, משום דבאופן כזה לא תתגנה ותתנוול עליו, ועיין בדרשה הסמוכה.
  80. הנה בראש לא נאמרה מכורש המלה עשיה, רק שם פעולה ותקון, וגלחה את ראשה, וקרי לזה ג"כ הלשון עשיה שהוא מורה על תיקון, כמש"כ רש"י בר"פ בראשית בפ' ויעש ה' את הרקיע, יעו"ש. וברור הכונה הוא כיון דתכלית הפעולה מתגלחת הראש הוא כדי שתנוול ותתגנה עליו ושלחה לנפשה ולעמה, כי גלוח הראש נוול הוא לאשה, וממילא צ"ל בעשיה האמור בצפרנים ג"כ בענין כזה, ענין ניוול, והיינו שתגדיל אותם, דנוול הוא, וכמש"כ בנוולותו דנבוכדנצר וטפרוהי כצפרין (דניאל ד' ל').
  81. כדי לזרז את הגברים ברוח גבורה במלחמה, שכל מי שמזדרז במלחמה היו קופצות להנשא לו, ומסמיך זה על המלה שמלה שמורה בכ"מ על בגדים חשובים ונאים, וכמו ברות ג' ושמת שמלותיך עליך, ואמרו חז"ל (שבת קי"ג ב') אלו בגדי שבת ויו"ט. וע"ע מש"כ לקמן כ"ב ג' בדרשה לשמלתו.
  82. ר"ל הא דבעינן שימתין שיעור בכי ירח ימים הוא רק אם לא קבלה עליה לפרוש מע"ז ולקבל דת ישראל אבל אם קבלה כזה מותר בה מיד. ונראה דהלשון מותר בה מיד לאו דוקא שמותר לו להתיחד עמה, דהא צריך להמתין ג' חדשים להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שנזרע שלא בקדושה כפי שיתבאר לפנינו בסמוך, אלא ר"ל א"צ עוד להתגלגל עמה בפעולת גלוח הראש וגדול הצפרנים והבכי אלא מגיירה מיד, וחידוש הוא שלא נתבאר זה ברמב"ם ומפרשים. ואמנם לפי מש"כ איזו פוסקים דהא דצריך להמתין חדשי הבחנה הוא רק מדרבנן בלא"ה אתי שפיר, ועוד נבאר מזה בסמוך.
  83. ולאפוקי מדעת ר"א דאביה ואמה – ממש, ונ"מ בזה היכי דאין לה אב ואם, דלר"א מגיירה מיד, משא"כ לר"ע, וקיי"ל כר"ע.
  84. ועיין עוד מענין זה בדרשה הסמוכה. ועיין בס' רה"ז דהא דקיי"ל בעלמא דשיעור ישיבה בעיר לענין שיהיה כאחד מבני העיר הוי שלשים יום יש להסמיך לכאן דפרט הכתוב וישבה בביתך שלשים יום, ולפנינו מבואר ענין זה לעיל בפ' ראה בפסוק הכה תכה את יושבי העיר (י"ג ט"ז) יעו"ש.
  85. כך הביא הרמב"ם דרשה זו בפ"ו ה"א מאבל, וכתב במגדל עוז דדרשה זו היא בירושלמי, ולפנינו לא מצאתי זה בכל סדרי הירושלמי שלפנינו. ומה שהכריח להרמב"ם להביא דרשה זו ולא הדרשה מבבלי מו"ק ט"ו א' בענין זה בארנו בפ' שמיני (י' ו') בפ' ראשיכם אל תפרעו, יעו"ש.
  86. הוא ס"ל דאחר מופלג, כלומר רחוק מהמעשה המבואר מקודם, ולכן מחשב שעור תשעים יום שעור הבחנה בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שנזרע שלא בקדושה, ומסמיך זה על הלשונות שבפ' זה כמבואר. ולדעת הפוסקים דעיקר ענין ההבחנה הוא מדרבנן הוי דרשה זו אסמכתא בעלמא, ואמנם כבר בארנו בפ' לך (י"ז ז') דלדעתנו עיקר כדעת הפוסקים דהוי מדאורייתא יעו"ש.
  87. ונ"מ בזה שהולד מתיחס אחריה ולא אחריו, ולכן אינו פוטר את אשתו מלהזקק ליבום, וכן מי שיש לו את הנולד לאביו מן הנכרית אינו נחשב לאחיו שיזקק את אשתו ליבום, ואינו נחשב כאחיו לירושה ולטומאה וכדומה.
  88. הא אם אם לא עשה בה את כל המעשים האלו ובא עליה הרי זה בעילת זנות. (ספרי). וכבר בארנו מענין דרשה זו לעיל ריש פסוק י"ב יעו"ש.
  89. לפי פשטות הענין הוי הכונה שא"צ לקדשה בכסף או בשטר רק בביאה לבד, וכ"מ בנמוקי רמב"ן, אבל הרמב"ם בפ"ח ה"ו ממלכים כתב שנושאה בכתובה וקדושין, וכבר הקשה עליו הלח"מ מדרשה זו, אבל י"ל דהרמב"ם מפרש דרשה זו דאחרי שעשתה כל המעשים האלה שבפרשה לא נשאר לפניך כי אם שתקרבה בדרך אישות ותו לא. וקצת ראיה יש להביא לדעת הרמב"ם דנושאה בקדושין וכתובה עפ"י המבואר בספרי פ' הבא דכשמשלחה משלחה בגט כשאר הנשים, וא"כ עפ"י הכלל שבעלמא מקשינן הויה ליציאה, לפי"ז כשם ששילוחיה כשאר הנשים כך הווייתה לו כדין שאר הנשים בכתובה ובקדושין.
  90. יתכן דאשמעינן שלא יחשב לזלזל בה כשבויה, ועיין מש"כ באות הקודם.
  91. מפרש הלשון והיה שהוא ציון ואות שכך יהיה בודאי, וכמו והיה כי תבאו אל הארץ, והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ואעפ"י דכתיב לשון אם, אך מצינו לשון אם המורה על ודאי כמבואר לפנינו בפ' משפטים בפ' אם כסף תלוה ובכ"מ, ועונש זה מעתידות השנאה בא על שלא היה שליט ברוחו להתגבר על יצרו באהבה זרה, כי אף אם שהותרה לו אך לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר ובשעת מלחמה כמבואר לעיל בפ' י"א, וזהו גם כונת הדרשה לקמן בפ' כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, כל הנושא יפ"ת יהי' לו בן סו"מ. ותכלית הבשורה הזאת י"ל שהיא להורות דעה את זה השקוע ברעיון אהבה זרה שינחם ממחשבתו אחרי ראותו את אשר יקרה לו בזה בעתיד.
  92. עיין בנמוקי רמב"ן כאן שחקר אם צריכה גט או לא, וכפי הנראה לא היתה לפניו דרשה זו בספרי כמו שהיא לפנינו, דאל"ה לא הוי משתמיט מלהביא מספרי, וגם לפני הרב"ם כנראה לא היתה דרשה זו בספרי, שכן כתב בפ"ח ה"ו ממלכים ואם לא חפץ בה משלחה לנפשה ולא זכר שמשלחה בגט, ובאמת הדעת נוטה שצריכה גט כיון דלאחר הגירות אשתו גמורה היא וכמש"כ והיתה לך לאשה, ובספרי אמרו והיתה לך לאשה כענין שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע, הרי דאשתו היא לכל דבר, וביותר למש"כ הרמב"ם דנושאה בכתובה וקדושין, א"כ צריך להקיש יציאה להויה, וצ"ע על הרמב"ן שחקר בזה ולא העיר מכל זה.
  93. ר"ל ק"ו לבנות ישראל דהיכי שמגרשה צריך להמתין עד שתבריא אם חולה היא. וטעם הדרשה הזאת היא מלשון ושלחתה לנפשה דהיינו באופן שתוכל להשתלח בעצמה, והיינו כשהיא בריאה, אבל חולה אינו יכול להשתלח מעצמו וכמ"ש בספרי פ' נשא מזכר ועד נקבה תשלחו, תשלחו – לרבות את החולים, יעו"ש.
  94. כך הגירסא ברמב"ן, ובנוסחאות אחרות הגירסא ולא לבית אלהיה, והכונה אחת היא שלא תשלחנה באופן שתחזור לבית אבותיה ששם עובדים עבודת כוכבים, יען שכבר ישראלית גמורה היא, ומצינו שנוי נוסחאות כאלה במובן זה בגמרא גיטין מ"ה א' כי ינצל אליך מעם אביו מבעי לי', וגירסא אחרת מעם אלהיו מבעי לי', יעו"ש.
  95. דכ"מ שהפעל נוסף על המקור מורה על עשית הפעולה בכל אופן שהוא, ובכ"מ מורה לדרשה, וכאן דריש שהעיקר הוא שלא תמסרנה לרשות אחר בין ע"י מכירה בכסף בין ע"י מתנה וכדומה, ותפס לא תמכרנה בכסף ע"ד ההוה.
  96. ר"ל אם רק איננה לך לאשה לא תחזיקנה בביתך לשפחה רק תשלחנה לנפשה.
  97. באור הענין, כי בדרשה הבאה יתבאר דהלשון אחת אהובה ואחת שנואה שבפסוק זה ענינו אהובה בנשואיה ושנואה בנשואיה, והפי' אהובה בנשואיה אשה כשרה לו שרשאי לקיימה ושנואה בנשואיה שאסורה לו באיסור לאו כגון אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכדומה, וכתיב כי תהיינה מלמד שקדושין תופסין בחייבי לאוין, ומפרש מנ"ל דבחייבי לאוין איירי דילמא בחייבי עשה כגון מצרית ואדומית שנתגיירו, כמבואר לקמן בפרשה דור שלישי יבא להם בקהל ה' אבל מקודם לא, ולאו הבא מכלל עשה – עשה, ואשמעינן הכתוב דקדושין תופסין בהם, ועל זה אמר דא"א לומר דהפסוק איירי בהם, משום דחייבי עשה לא יצוייר כלל בישראלית אך ורק באומות אחרות כגון מצרית ואדומית כמש"כ, וא"כ אם נימא דהפ' איירי בחייבי עשה יהי' הפירוש שתי נשים אחת אהובה ואחת שנואה [בנשואיה], אחת ישראלית ואחת מצרית, וזה ע"כ אי אפשר לומר כן, יען שהלשון שתי נשים מורה שתהיינה מעם אחד, וא"כ בהכרח איירי בחייבי לאוין ששתיהן ישראליות. ובטעם הענין שהלשון שתי מורה שתהיינה מעם אחד לא נתבאר, ונראה עפ"י מ"ש ביומא ס"ב ב' דכ"מ שנאמר המספר שני, שתי, במקום שגם בסתמא היינו תופסים שנים עפ"י הכלל דמעוט רבים שנים בא להורות על השתוות של אלה השנים וכה דרשינן שם שתי צפרים שבמצורע ושני שעירי יוהכ"פ שיהיו שוות בקומה ובמראה וכו', וכן בתו"כ פ' אמור לתם תנופה שתים שתהיינה שוות, ועוד הרבה, וה"נ דריש המלה שתי שמורה על השתוותן, ואחרי דבאנשים לא שייך השתוות הגוף כמ"ש בסנהדרין ל"ח א' בג' דברים אדם משונה מחבירו וכו', יעו"ש, לכן דריש על השתוותן מעם אחד, ודו"ק.
  98. פירש"י כלומר, וכי אהבתו או שנאתו של בעל תשובה לפני המקום לשנות דין הנחלה בשבילה שהוצרך הכתוב לומר לא יוכל לבכר את בן האהובה וכו', עכ"ל. ולדעתי אין פי' זה מוכרח, שהרי באמת מצינו שיכול אדם לשנות דין הירושה מאהבה או משנאה כמו דקיי"ל האומר על מי שראוי ליורשו שירשנו כולו במקום שאר היורשים דבריו קיימים (ב"ב ק"ל א'), וזה בודאי מסיבת אהבה ושנאה, וכן המעביר נחלתו מבנו לבתו מעשיו קיימין, וזה ג"כ מטעם הנזכר, וכדומה מה שיש בענין זה פרטי שינויים בדין הנחלות, וא"כ הלא אפשר ואפשר שהתורה תצוה כאן שמחמת אהבת ושנאת נשיו לא יוכל לבכר את בן האהובה, ועיין בתוס' וגם בדבריהם יש להעיר, כפי שימצא המעיין. אבל לדעתי יש לפרש כונת קושית הגמרא וכי יש אהובה לפני המקום ושנואה לפני המקום עפ"י מ"ש בפסחים קי"ג ב' על הפ' דפ' משפטים כי תראה חמור שונאך רובץ וגו', מאי שונא, אילימא שונא ישראל מי שרי לשנאותו והא כתיב לא תשנא את אחיך, אלא דחזי בי' דבר ערוה, יעו"ש, הרי דס"ל להגמרא דאין סברא דהתורה תתן מקום ופתח היתר שישנא איש ישראל את אחיו, ולפי"ז י"ל גם כאן דאין כונת הקושיא על הענין רק על הלשון אהובה ושנואה, וכי יש אהובה ושנואה לפני המקום, כלומר איך שייך לומר שנואה אחרי דמדין תורה אסור לאיש לשנוא את איש זולתו, אלא שנואה בנשואיה וכו'. ועם סברא כזו יש לפרש לשון הגמרא בב"ב קכ"ג א' על הפ' דפ' ויצא וירא ה' כי שנואה לאה פריך הגמרא מאי שנואה אילימא שנואה ממש אפשר בגנות צדיקים דבר הכתוב, אלא ראה הקב"ה ששנואין מעשה עשו בפניה וכו', ולא נתבאר ג"כ מה קשה לי' אילימא שנואה ממש, ולמה לא, ובפרט שמפורש כתיב שם ויאהב גם את רחל מלאה, אלא דקשה לי' ג"כ כמש"כ וכי יתכן שישנאה יעקב באמת והלא אסור לשנוא, והלא זה גנות לצדיקים, ודו"ק.
  99. כגון שהיו שני בנים וזה העובר והניח האב תשעה מנים חולקין הנכסים תחלה לג' חלקים כאלו אין כאן כי אם בכור ופשוט, ומגיע לפי"ז להבכור חלק בכורה שלשה מנים ואח"כ מחלקין הו' מנים הנותרים בין שלשתן [כי חלק פשיטות מגיע גם להעובר], ונמצא הבכור נוטל חמשה מנים והפשוט והעובר כל אחד ב' מנים, אבל אם הי' ממעט לא הי' נוטל הבכור אלא ד' וחצי מנה, פי שנים כנגד כל אחד. ובכעין ציור כזה יבוארו הדרשות הבאות לענין טומטום ועוד, יעו"ש. ואעפ"י דאפשר לצייר גם בבכור ועובר לבד, אך הציור שלפנינו בבכור ופשוט ועובר הוא פשוט יותר. ועיין מש"כ בענין זה בפ"ת לחו"מ סי' רפ"א סק"ז.
  100. דרך הולדה, וענין יוצא דופן פי' הרמב"ם בפיה"מ ריש פ"ה דחולין דאשה המקשה לילד שוסעין חלציה בסם והולד יוצא משם [וע' לפנינו ר"פ תזריע מה שהערנו על דבריו בזה]. ובספרי איתא דהוי בכור לנחלה, אמנם ידוע דסתם ספרי ר' שמעון, ולשיטתי' אזיל בגמרא דס"ל דגם יוצא דופן בכלל לידה. וע' לפנינו בפ' בא דגם לענין בכור לכהן נתמעט יוצא דופן מדכתיב בי' פטר רחם, יעו"ש.
  101. כלומר שיתייחס אחר אביו, אלא בתר דידה אזיל, ונ"מ בזה עיין מש"כ לעיל בפ' י"ג אות פ"ז.
  102. עיין מש"כ לעיל אות ל"א וצרף לכאן.
  103. כמש"כ לעיל בפ' י"ג אות פ"ז.
  104. כגון זו שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים ונשאת וילדה ספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לשני אינו יורש לא את זה ולא את זה, דמשניהם אפשר לדחותו כספק, ובזה שוה דין בכור לפשוט דגם בחלק הפשיטות דוחין אותו היורשים זה לזה, ומבואר זה במשנה יבמות ק' ב'.
  105. עיין מש"כ לעיל אות ל"א וצרף לכאן.
  106. ואעפ"י דגם בעלמא קיי"ל בנים ולא בנות כמו דדרשינן בני ישראל ולא בנות ישראל, בני אהרן ולא בנות אהרן, בכ"ז כאן אצטריכא דרשה זו כדמפרש משום דיש להן להבנות יתרון בירושה שקודמות להאחין כמבואר בפ' פינחס, הו"א דגם בבכורה יש להם זכות, ומה דכתיב וילדו לו בנים לאו דוקא רק בנים זכרים לבדן אלא כמו בעצב תלדי בנים, קמ"ל דאפ"ה דרשינן בנים ולא בנות. וע"ע לקמן כ"ג ט' בפסוק בנים אשר יולדו להם.
  107. נסמך על הדרשה הקודמת אחת אהובה ואחת שנואה דפסוק זה איירי בנשואי היתר ואיסור, ובחייבי לאוין דקדושין תופסין בהן משום דכתיב כי תהיינה ודרשינן שיש לו בהן הויה, על זה מרבה כאן מיתור לשון והשנואה דדי היה לכתוב וילדו לו בנים, דכולל גם נשואי איסור מחייבי כריתות, אעפ"י דאין בהן הויה, ולכאורה סוגיית הגמרא בקדושין ס"ח א' לא כן שהרי מוקי להפ' בחייבי לאוין, כמבואר לעיל, אמנם י"ל דאין הכרח שתחלוק הגמרא על הספרי, דאעפ"י דהלשון כי תהיינה בודאי בהכרח איירי בחייבי לאוין אבל עכ"פ מרבוי מיוחד אפשר לרבות גם חייבי כריתות, והסברא בזה דהא עכ"פ בכלל שנואה בנשואיה הוא. וזה נראה דעת הרמב"ם שכתב בפ"ב הי"ג מנחלות וז"ל, הי' הבכור ממזר נוטל פי שנים שנאמר כי את הבכור בן השנואה יכיר זו ששנואה בנשואיה וכו', ותפס עליו הלח"מ דהוא נגד הגמרא בקדושין דאוקים דהפ' איירי בחייבי לאוין, יעו"ש שעלה בתימא על הרמב"ם, אבל לפי מש"כ דעת הרמב"ם ברורה דס"ל דכיון דעפ"י רבוי מיוחד דרשינן בספרי לחייבי כריתות בודאי אין הגמרא חולקת על זה, והיא איירי רק בבאור הלשון כי תהיינה, ודו"ק.
  108. צ"ל דהכונה שיהי' ידוע לנו בשעת לידה שהוא בן זכר, אבל אין לפרש כפשוטו שיהא בן ולא טומטום, שהרי באמת היה בן בשעת לידה אלא שלא ראינו בגלוי.
  109. כגון שתי נשים של אדם אחד שילדו ביחד ואין ידוע איזה קדם להיות ראשית אונו שניהם אינם בכורים לנחלה, ואמנם אם הוכרו ולבסוף נתערבו כיון דהו"ל בכור ודאי שעה אחת יש להבכור דין בכור, ורק מפני שאין ידוע מי הוא כותבין הרשאה זל"ז ותובעין חלק בכורה מן הפשוטין.
  110. יתכן דמדייק הלשון והיה הבן הבכור לשנואה דמשמע דודאי יהיה, דאל"ה הול"ל בלשון תנאי ואם יהיה, ולכן דריש שהכתוב מבשרך שכן יהיה, והיינו כי סוף כל סוף גם לו יצר אשר הבן הנולד לו באיסור יקח פי שנים, ומבשרו הכתוב את העונש הזה, כי בכ"ז לא יוכל לבכר את בן האהובה [הנולד בהיתר] כנגד זה.
  111. ר"ל דענין הנחלות הוי כמו דין, ולכן אם הנחיל ביום הוי הצואה דין פסוק ואינו צריך עוד לדיינים, אבל אם הנחיל בלילה צריך הדבר להגמר בדיינים ואלו ששמעו הצואה יעידו לפניהם והם יחליטו הדין. וע"ע מענין זה לפנינו בפ' פנחס בפסוק והיתה וגו' לחקת משפט ובחו"מ סי' רנ"ג.
  112. משפט נחלות הוי נמי כמו דין וכמש"כ והיתה וגו' לחקת משפט (פ' פנחס) וכתיב כאן ביום דמשמע ביום ולא בלילה דאל"ה הול"ל בעת הנחילו, ושם כתיב בכל עת. והנה כל זה איירי כשדנין בכפיה [בימים הקדמונים], אבל קבלו הבע"ד לדון ברצון מתחילין גם בלילה, ונראה הסברא בזה משום דדין כזה הוי כעין הוראה בעלמא וכמו שאלת דין באו"ה, ועיין בחו"מ סי' ה'.
  113. ובכ"ז אם אמר פלוני בני לא יירש עם אחיו לא מהני, וטעם הדבר משום דכשאומר בלשון שלילה הרי הוא עוקר מפורש מה שכתוב בתורה שהבן יש לו זכות ירושה, ומהאי טעמא באנשים שאינם ראויים ליורשו כלל לא מהני גם אם אמר בלשון חיוב, כגון איש פלוני ירשני במקום בני או בתי תירשני במקום בני לא אמר כלום, דגם זה הוא בכלל עקירת דין התורה. ולפי"ז מתבאר דכדי שתועיל העברה בירושה צריך שני דברים כוללים, האחד שלא יאמר בלשון שלילה [פלוני בני לא ירשני] וגם כשזה שאליו מצוה לירש הוא ראוי לירש גם בלא"ה, כלומר גם בלא צואתו. רק חלק קטן לפי ערך המגיע בחלוקה לכל הבנים והוא מצוה לו לירש הכל, אבל אם אינו ראוי ליורשו כלל, כגון איש זר במקום בנים או בת במקום בנים לא מהני לעולם בכל לשון, וזה נפקא לן מלשון פסוק זה והיה ביום הנחילו את בניו דוקא בעת שמנחיל את הראויים לירש, ודו"ק. ולפי"ז יתבאר לשון הטור ושו"ע בחו"מ סי' רפ"א ס"א, והמפרשים לא בארו בענין זה די הצורך.
  114. כגון אחד ממורישי האב שמת לאחר מיתת האב הוי זה בעת מיתת האב ראוי, וזה פשוט משום דהבן בא מכח האב ויורש הכל, ולא הי' צריך להשמיענו בזה, רק כלפי דקיי"ל דהבכור אינו נוטל פי שנים בראוי כפי שיתבאר בסמוך בפ' הבא בכל אשר ימצא לו אשמעינן דהבן הפשוט נוטל גם בראוי.
  115. והלשון לא יוכל הוא כמו לא תוכל לאכול בשעריך (פ' ראה), לא יוכל לשלחה, וכדומה. ומכוין להמשנה דב"ב קכ"ו ב' האומר פלוני בני בכור לא יטול פי שנים לא אמר כלום, מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה, ואם בדרך מתנה דבריו קיימין.
  116. מדייק מדלא כתיב לא יבכר. וזה מכוון ללשון המשנה בב"ב קכ"ו ב' האומר פלוני בני בכור לא יטול פי שנים לא אמר כלום דמשמע אף בדיעבד, וע' בס' התוה"מ.
  117. ר"ל ראשו או גם רוב ראשו, דכך מורה לשון על פני, יציאת הראש או רובו, וטעם דין זה יתבאר בפסוק הסמוך אות נ"ב. – ודע שהרמב"ן בנימוקיו המציא כאן דין חדש מלשון על פני, דרק אז לא יוכל להעביר את חלק הבכורה רק כשהבכור חי אבל אם מת הבכור והניח זרע אז מותר לאביו להעביר חלק בכורתו, ודייק כן מלשון על פני דמצינו בעלמא רק בחיים, כמו על פני אהרן אביהם, על פני תרח אביו, וכדומה, עכ"ל. והי' אפשר לו להביא מפסוק לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, ומבואר במכילתא ופירש"י כל זמן שאני קיים, וכן לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו (ס"פ ואתחנן) שהוא בודאי הכונה בחיים, וגם הי' לו להעיר כי מצינו על שמשמש במקום עם, כמו ועל חרבך תחיה, שענינו עם חרבך, וכן ולא שתם על צאן לבן שפירושו עם, וכן ויבאו האנשים על הנשים, וכן נחה ארם על אפרים (ישעיהו ז׳:ב׳) וא"כ גם כאן יש לפרש על פני – עם פני הבן הבכור שזה בודאי מורה שהוא בחיים. אך בכלל עיקר חידושו של רמב"ן בבאור מלת על פני לאו חדתא היא, וכבר עמדו על זה רבותינו בבמ"ר ס"פ ב' בזה"ל, ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם, ר' יצחק אמר על פני בחייו, שכן הוא אומר על פני תרח אביו ור' חייא בר אבא אמר על פני במותו שכן הוא אומר ויקם אברהם מעל פני מתו, ע"כ. והרי מבואר שענין זה שנוי ומבואר במחלוקת חז"ל. – אמנם עם חידוש דינו של הרמב"ן יתבאר היטב מה דקיי"ל בברכות ז' ב' ובב"ב קכ"ג א' דיעקב אבינו העביר את הבכורה מראובן ונתנה ליוסף, ולכאורה קשה הא קיי"ל בב"ב קכ"ו ב' האומר פלוני בני בכור לא יטול פי שנים לא אמר כלום, ואף כי אמרו בטעם ההעברה מפני שחלל יצועי אביו, אך הן לא מצינו שבשביל עבירה יאבד הבכור בכורתו, ואמרו לא תהא בעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא וכו'. אך הנה מבואר דענין העברת הבכורה מראובן ליוסף היה בחלוקת הארץ, ואז בעת החלוקה לא היה עוד ראובן בחיים, והועברה הבכורה מבניו, והיינו כדברי רמב"ן שאינו אסור אלא בחיי הבכור. וראה איך יאיר לפי"ז לשון הכתוב בד"ה א' ה' בתולדות ראובן, ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו לבני יוסף, ולכאורה קשה, למה לא אמר בקיצור ניתנה הבכורה ליוסף, אך בא הכתוב לרמז שעקירת הבכורה היתה כדין והיינו שעברה מבני ראובן לבני יוסף, ולא מראובן עצמו, ודו"ק. ולפי זה יוצא לנו דין חדש, דרשאי האב להעביר חלק הבכורה מהבכור שתחול ההעברה לאחר מיתת הבכור אעפ"י שההעברה עצמה היא בחיי הבכור, וכמו שעשה יעקב אבינו, ועיין בזה כי הוא דין חדש הצריך תלמוד ועיון רב.
  118. דעת הרמב"ם בפ"ב הי"ד מנחלות דהכונה שנאמן לומר זה בני וגם הוא בכור, והיינו שמעיד על שני דברים על איש שלא הוחזק לנו שהוא בנו הוא מעיד שהוא בנו וגם מעיד שהוא בכור, וכ"נ דעת הרא"ש, אבל הרשב"ם בב"ב קל"ד ב' וכן התוס' כתבו דרק במוחזק לנו שהוא בנו נאמן לומר שהוא בכור, ולא פרשו טעמם בזה. ונראה לי בטעם הדבר, משום דכך מורה ענין פסוק זה כי את הבכור בן השנואה יכיר, וזה קאי על פסוק הקודם, כי תהיינה לאיש שתי נשים וילדו לו וכו', הרי דמפורש בענין דהא שהוא בנו הוא ידוע ומוחזק לנו מנשואיו את אשתו ומלידתה את הבן, רק על הבכורה אין אנו יודעים, והוא מכיר אותו, כלומר מעיד עליו שהוא בכור, אבל כשאינו מוחזק לנו שהוא בנו בזה לא איירי בפרשה כלל. ודעת הרמב"ם ורא"ש צ"ל דס"ל דרק עפ"י הסברא כן הוא, כיון דהאמינתו התורה על עדות בכורה האמינתו גם על עדות שהוא בנו, אבל לא שהוא מרומז בתורה, ודו"ק. – וטעם הדרשה כשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בן גרושה ובן חלוצה יתבאר מזה דהלשון יכיר קאי גם אבכור גם אבן השנואה, כלומר יכיר שהוא בכור גם בן השנואה יכיר, דנאמן לומר שהוא בן שנואה, דהיינו שנואה בנשואיה כגון חייבי לאוין וגרושה לכהן כמבואר לפנינו לעיל ר"פ ט"ו, כ"מ בתוס' יבמות מ"ז א' וב"ב קכ"ז ב', יעו"ש.
  119. ויצוייר שיולד לו בכור לאחר מיתתו ויהיו לו גם בנים פשוטים כגון שילדה אשתו תאומים או היו לו שתי נשים ואחר מיתתו ילדו שתיהן. ואמנם אם נולד הבכור בחייו אז אפילו לא ראהו ולא הכירו מימיו ג"כ הוי בכור לנחלה, יען דהפירוש יכיר – שיהיה ראוי להכירו.
  120. הנ"מ בזה לפי המבואר בדרשה הקודמת דבכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים, משום דבעינן שיכירנו, על זה אמר כאן שאם יצאה פדחתו עד החוטם בחיי אביו אעפ"י שלא יצא כל ראשו לאויר העולם אלא לאחר מיתת אביו הרי זה נוטל פי שנים, ואעפ"י דבעלמא כתיב לענין הכרה הכרת פניהם ענתה בם (ישעיהו ג׳:ט׳) ומשמע דבלא הפנים אין מכירין, אך באמת הכרת פנים לחוד ויכיר לחוד, וכאן א"צ שיכירנו בפנים אלא רק יראה מציאותו בעולם, ויוכל להראות עליו לומר זה הוא בכור כדמשמע קראי, ובזה די בהכרת פדחת.
  121. ר"ל דאין אדם יכיל ליתן לאחרים דבר שלא בא לעולם ואינו בידו, והיינו דוקא בשבח שגם הנכסים נשתנו, כגון כרמל שנעשו שבלים וסמדר שנעשו תמרים, אבל אם שבחו מחמת עצמן ולא נשתנו כגון אילן קטן שגדל ונתעבה נוטל פי שנים. ובסמוך תבא עוד דרשה בענין זה, ועיין בחו"מ סי' רע"ח ס"ו.
  122. ומפרש בגמרא דאין החזרה חזרה גמורה, ופירש"י הכונה שאין זה מאבד חלק בכורתו, אבל חוזרין וחולקין פי שנים כבתחלה, והרמב"ם בפי"א הכ"א משמיעין פירש שמחזיר חלק שנטל ונוטל החלק שכנגדו.
  123. דפי שנים כאחד והיינו כנגד אחד מן האחין נוטל פי שנים שאם הי' חמשה אחין חולקים הנכסים בששה חלקים ונוטל הבכור שנים מהם, ומדייק כן מיתור לשון ביום הנחילו את בניו, דהפירוש הוא פי שנים ממה שמנחיל את בניו, היינו את כל בן, ומפרש בגמרא דלר' יוחנן בן ברוקה דס"ל דהלשון ביום הנחילו את בניו בא להורות דנתנה התורה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה בין הבנים [כמבואר בפ' הקודם] אנו למדים הא דפי שנים כאחד מבכורת יוסף שלקח שכם אחד על אחיו וכתיב בי' אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, יעו"ש. – אך בכלל הדבר קשה טובא לפי כמה דרשות שבאו בגמרא ולפנינו לעיל בפסוק ט"ו לענין מי שממעט חלק בכורה ומי שאינו ממעט, כמו עובר והנולד לאחר מיתת אביו וטומטום שנקרע ונמצא זכר, שכולם אין ממעטין יעו"ש, ויליף שם כל אלה מדרשה, וא"כ אי ס"ד דהפי' פי שנים – בכל הנכסים כלומר הוא נוטל תמיד שני חלקים כנגד החלק השלישי הנשאר לאחיו אזלו להו כל הדרשות והספקות במי שממעטין חלק בכורה, אחרי כי הבכור נוטל בשוה בין כשיש לו עוד עשרה אחים בין כשיש לו רק את אחד, וא"כ הלא היה יכול לפשוט ספק זה מדינים אלו שנדרשו מקרא, וצ"ע. וקצת יש ליישב, דכיון דלא באו בתורה דרשות מיוחדות על דינים אלו דאין ממעטין חלק בכורה ורק למדו כן מלשון הכתוב דגם בלא"ה הי' כתוב כן, יעו"ש בפסוק ט"ו, לכן אין לפשוט חקירה זו, אבל תמיהני מאוד שלא העירו בזה המפרשים והפוסקים.
  124. ולפי"ז במקום שנפל לו הגורל לחלקו הפשוט יטול שם חלק הבכורה בלא גורל, ואם הם שני אחים ושלש שדות לא יפילו שלש גורלות שנים לבכור ואחד לפשוט, יען שאם יפול חלק הפשוט בשדה האמצעי לא יזכה בו, יען דלפי"ז יטול הבכור בשני מקומות, אלא יפילו שני גורלות ויטילום על שתי שדות הקצוויות ואיזו שיעלה לבכור יקח זו וגם האמצעית שסמוכה לה.
  125. היינו הך דדרשה דלעיל לתת לו פי שנים תניא אין הבכור נוטל בשבת וכו' שם נתבארה, ומר יליף מהכא ומר מהכא.
  126. כגון אחד ממורישי האב שמת לאחר מיתת האב אז הבכור והפשוט ירשו יחד בשוה, יען שלא הי' אביהם מוחזק בהם בשעת מיתתו, והוא הדין בהיה להאב מלוה ביד אחרים אפילו בשטר נקרא ראוי, ואפילו שטר מקוים, ורק במשכון נקרא מוחזק, וי"א דדוקא במשכון של ישראל. וטעם דין זה הוא דמדייק מלשון ימצא דצריך שימצא ממש, ויותר מזה דאחרי דלעיל בנחלת בנים פשוטים דייק הכתוב לכתוב ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו וכאן שינה וכתב את אשר ימצא לו, ש"מ דבבכורה בעינן מציאה וחזקה ממש תחת ידו. ואמנם נראה דהשטרות וועכסלין הנהוגים אצלנו בזה"ז אין נקראות ראוי אלא מוחזק, משום דכיון דעיקר הטעם שהשטרות אין נקראים מוחזק הוא מפני שמחוסרים גוביינא, אבל הן הוועכסלין אצלנו בזה"ז הם ככל סחורה עוברת לסוחר מיד ליד, וכמה בתי מסחר המיוסדים בעיקרם לתכלית קנית שטרות כאלה, ובכל שעה אפשר לקבל תמורתם בכסף מזומן, בודאי אין מחוסרים גוביינא, ואי משום הערבות הניתן בעדם מצד המוכר אם לא יסולקו מבעל חוב הראשון – מה בכך, הן הערבות הזאת יקבל עליו גם הבכור. ומכש"כ שהשטרות החבריות המדיניות והבאנקי"ם נקראים מוחזק ממש, אחרי שחליפתם על כסף הוא דבר המצוי ורגיל בכל מקום ובכל זמן. ועיין בפתחי תשובה לחו"מ סי' רע"ח ס"ו, ולדעתי דבר זה יוצא גם מגדר הספק.
  127. ומתבאר בגמרא, דזה רק בעובד כוכבים שנתגייר, אבל ישראל שהיה לו בן מן השפחה ומן העובד כוכבים הואיל ואינו קרוי בנו, הבא אחריו מן הישראלית הוי בכור לנחלה ונוטל פי שנים, וטעם הדבר פשוט משום דהבנים שהיו לו בהיותו עובד כוכבים אית להו יחוס אחריו, משא"כ בישראל שיש לו בן משפחה ומנכרית אינו בנו לכל דבר כמבואר לפנינו לעיל בפסוק ט"ו ובכ"מ.
  128. ר"ל דלא אזלינן בתחלה אחרי הבכורה מאם, ולא כמו בבכורה לכהן דרק בתר האם אזלינן דשם בפטר רחם תלי רחמנא, כמבואר בפ' בא.
  129. וכן מבואר בנדה כ"ג ב' לענין המפלת סנדל [ולד בלא צורת פנים] או שליא או שפיר מרוקם והיוצא מחותך הבא אחריו הוי בכור לנחלה, והטעם הוא משום דרק אז נקרא ראשית אונו כשנוצר ממנו ולד שלם, ובאופנים שציירנו יונח השם ראשית אונו על הולד הבא אחריו, וזה טעם הדרשה בפסוק הקודם כיון שיצא ראשו ורובו בחיים פוטר את הבא אחריו מן הבכורה, והיינו משום דעל ולד כזה לבו של אדם דוה ונקרא ראשית אונו ופוטר את הבא אחריו.
  130. ר"ל בנכסי מלוג שלה, דכך משמע הלשון בכל אשר ימצא לו כי הוא וגו' לו משפט הבכורה אבל לא בכל אשר ימצא לה.
  131. כלומר שיכול הבכור להוציא חלק בכורתו מאחיו הפשוטים בדיינים אם מסרבים ליתן לו, דכך מורה הלשון משפט דהוי כדין.
  132. עיין מש"כ לעיל בפ' י"ד בדרשה והיה אם לא חפצת בה, וצרף לכאן.
  133. ר"ל שיהיה ידוע לנו בשעת לידה שהוא בן זכר, אבל אין לפרש כפשוטו עד שיהא בן משעת הויה, יען שבאמת הי' בן בשעת לידה אלא שאנחנו לא ראינו בגלוי.
  134. היינו עד י"ג שנה ויום אחד שהוא תחלת אישותו, והוצרך לדרוש כן משום דאין לומר קטן ממש דפשיטא הוא שהרי לא בא לכלל מצות ומדייק כן מדהול"ל כי יהיה בן סו"מ, ואחרי דבעלמא הקטן פטור, ע"כ שהשם בן שבכאן מצייר רק הצעירות, ומסמיך זה על הלשון לאיש בן, וע"ע בדרשה הבאה.
  135. דהיינו לאחר ג' חדשים אחר שהביא שערות, שאז אם בא על האשה ראוי להיות העובר ניכר. ומה שאמר רב חסדא בסוגיא קטן שהוליד אין בנו נעשה סו"מ שנאמר כי יהיה לאיש בן ולא לבן בן – לא קיי"ל כן, אלא קיי"ל, כרבה בסוגיא כאן דקטן אינו מוליד, ולכן השמטנו דרשה זו, וכן ליתא בפוסקים, ובעל עין משפט ציין זה לרמב"ם ולא כיון בזה. והיוצא לדינא מדרשה זו ומהקודמת שכל ימיו של בן סו"מ אינן אלא ג' חדשים, משום דבשיעור הקטנות שבהם אינו נעשה סו"מ כמבואר לעיל אלא הסמוך לגבורתו של איש ולמדו חז"ל דהוא בן י"ג שנה ויום אחד שהביא שתי שערות, ואחר ג' חדשים מאותו הזמן כבר ראוי להוליד ולהקרא אב כמבואר כאן בן ולא הראוי לקרותו אב.
  136. עיין מש"כ באות הקודם. ומפרש בגמרא (ס"ט ב') א"ר שמעון בדין הוא שתהא בת ראויה להיות נדונה כבן סו"מ, שהכל מצויין אצלה בעבירה, [פירש"י וכשהיא זוללה וסובאה בקטנותה סופה כשלא תמצא מה שלמודה מרגלת את הבריות לעבירה בשביל אתנן] אלא גזה"כ הוא בן ולא בת. ואפשר לומר בטעם גזה"כ בזה עפ"י מ"ש בסנהדרין ק"ח א' בענין עונש דור המבול, בוא וראה כמה גדול כחה של חמס, שהרי דור המבול עבר על הכל [וגם על זנות כמש"כ שם כי השחית וגו'] ולא נחתם עליהם גז"ד עד שפשטו ידיהם בגזל, יעו"ש. והנה כאן בסוגיא מבואר דבן סו"מ נהרג על שם סופו, שסופו ללסטם את הבריות, ולפי"ז י"ל דאחרי שאין דרך אשה ללסטם [עיין ריש קדושין ב' ב' אין דרכה של אשה במלחמה], לכן אעפ"י שסופה לזנות בכ"ז אינה נהרגת עתה עבור זה וכמו בדור המבול שלא נחתם גז"ד רק על הגזל, ודו"ק. ועיין ברמב"ם פ"ז הי"א מממרים שכתב בטעם הדבר מפני שהבת אין דרכה להמשך באכילה ושתיה כאיש שנ' בן ולא בת, עכ"ל. והנה מלבד שאין לסברה זו יסוד בגמרא ואדרבה מהלשון שהעתקנו למעלה עפ"י פי' רש"י מבואר ההפך שגם הבת נמשכת באכילה ושתיה, אך גם לפי דבריו הול"ל שנ' בן – זולל וסבא אחרי דזהו עיקר החדוש, ודבריו צ"ע.
  137. ר"ל מכיון שסר מדרך הישר הרי הוא מורה לעצמו דרך עקלתון. והלשון שוטה [בשי"ן שמאלי] מלשון שטה מעליו ועבור (משלי ד') והיינו שסר מדרך הישר.
  138. ולהלן מפורש כתיב בטענות האבות זולל וסובא.
  139. בכלל מפרש הלשון ויסרו שבכאן לא מוסר דברים דפשיטא הוא, אלא מוסר במלקות וכמש"כ במשלי כ"ג אל תמנע מנער מוסר וגו' בשבט תכנו, ויליף ע"ד גז"ש בן דהכא מן בן הכות הרשע (לקמן כ"ה ב') מה התם מלקות אף כאן מלקות, ועיין ברש"י כאן ובכתובות מ"ו ב'.
  140. ומפרש בגמרא דאפילו למ"ד לא בעינן קרא כדכתיב [עיין סנהדרין מ"ה ב'], אך הכא הכל מודים [וכן בדרשה הבאה והוציאו אותו] יען דכולי' קרא מיותר, דהול"ל והוצאתם אל שער העיר וסקלתם אותו כאשר כן כתיב הלשון בכמה ענינים בתורה, וע"ע בפ' הסמוך.
  141. דאל"ה כל לשון זה מיותר דהול"ל והוצאתם אותו אל שער העיר וגו' וכמש"כ באות הקודם ועי' ברמב"ם (סוף ממרים ה"י) וז"ל, היה אביו רוצה ואמו אינו רוצה [והוא לשון המשנה ע"א א'] אינו נעשה בן סו"מ שנא' ותפשו בו אביו ואמו, עכ"ל. וכפי הנראה יש יחס לדרשה זו עם דרשת הספרי כאן, והמשנה לא היתה צריכה להביא גם חדוש דין הספרי, דמובן מאליו הוא, דאחרי דדרוש בזה רצון שניהם ואם אחד מהם איננו – הלא ממילא לית כאן רצון שניהם, וזאת היא כונת הרמב"ם אף דבהגמ' לפנינו לא מצינו הדרשה דותפשו על צורך רצון שניהם.
  142. עיין מש"כ לעיל אות ק"מ וצרף לכאן.
  143. בגמרא כאן מחלוקת חכמים בזה, ומפרש למ"ד אין דנין משום דבעינן זקני העיר וליכא, ומ"ד דנין מפרש דזקני העיר אינו אלא למצוה ולא לעכובא, ואנחנו העתקנו דעת מ"ד דנין משום דבספרי איתא בסתמא מצוה בזקני עירו, משמע דהוי רק למצוה בעלמא, ובזה מיושב מה שהקשה המל"מ על הרמב"ם בפ"ז ה"ז מממרים יעו"ש.
  144. לכאורה יש להעיר ממה דקיי"ל בעלמא דגם הגדה מתוך הכתב נקרא הגדה, וי"ל עפ"י מש"כ התוס' בגיטין ע"א א' דאעפ"י דהגדה מתוך הכתב נקרא הגדה אבל אמירה ע"י הכתב בודאי לא נקרא אמירה, יעו"ש. ולקמן בפ' חליצה בפ' ועמד ואמר נבאר טעם חילוק זה.
  145. דהלשון זה מורה על ההוראה באצבע וכמ"ש במנחות כ"ט א' שלשה דברים הראה הקב"ה למשה באצבע, ובכולם יליף מדכתיב בהו זה וכ"מ בכ"מ בגמרא [ע' לפנינו בס"פ ויחי בפ' אבל כבוד זה למצרים], ומכיון שהם סומים אינם יכולים להראות באצבע עליו. ובפסחים קט"ז ב' מפרש דטעם הדיוק הוא מדהי' יכול לכתוב בנינו הוא, ונראה דכן הוא הנכון, יען כי מהלשון זה ילפינן בדרשה הבאה ענין אחר, זה הוא שלקה בפניכם, יעו"ש.
  146. ולמ"ד בדרשה הקודמת דהלשון זה אתא למעט סומין צ"ל דתרתי ש"מ.
  147. פירש"י דטעם זה קאי רק אפטור מדבר עבירה, דהלשון איננו שומע בקולנו מעוטא הוא ולאפוקי האי דאף בקולו של מקום אינו שומע, עכ"ל. והוא תימא, דלפי"ז מנ"ל פטור בדבר מצוה, וגם פשטות לשון הגמרא מורה דקאי לפרש גם פטור דדבר מצוה, אבל באמת כפי המתבאר בירושלמי בסוגיא כאן (פ"ח ה"ב) מפרש בטעם זה גם פטור מצוה, דכך איתא שם, אבל בחבורת מצוה וכו' דכתיב איננו שומע בקולנו, יצא זה שהוא שומע בקול אביו שבשמים, [ר"ל אינו שומע בקולם בעבירה, יצא זה דמצוה הוא דעביד] וכל דבר איסור פטור דכתיב ולא ישמע אליהם יצא זה שאפילו בקול אביו שבשמים אינו שומע ע"כ, ולדעתי ברור הוא שגם כונת הגמרא שלנו כן הוא לפרש שני הפרטים אלא שבא הענין בקיצור, ודו"ק.
  148. כונת הדרשה דבשעה שמיסרים אותו למנוע מדרכיו הוא משיב להם איני שומע לכם, וכשהם חרשים אינם שומעים תשובתו ואינם יכולים לומר איננו שומע בקולנו. ויש להעיר שלא דרשו כזה על הבן סו"מ עצמו שאם הי' חרש אינו נעשה בן סו"מ מדכתיב איננו שומע, וצ"ע.
  149. ר"ל דבעינן שבאכילתו יעשה עבירה, יצא זה דמצוה הוא דעביד, וע"ע לעיל אות קמ"ז השייך לדרשה זו וצרף לכאן.
  150. וטעם הדבר משום דרק בשר ויין ממשכי לרעבתנות, וכמו בשמחה של מצוה אמרו אין שמחה אלא בבשר ויין (פסחים ק"ט א') כך בשמחה של הוללות.
  151. וע"ד אסמכתא דריש זולל מלשון זול, אך לא נתבאר כאן ענינו מהו לקיחה בזול, אבל יתבאר עפ"י מ"ש בירושלמי סנהדרין פ"ח ה"ג אינו חייב עד שיזלזל מעות, מהו שיזלזל, שיאמר הא לך חמשה דינרין והב לי חמשה, ר"ל, כגון שהי' הבשר בזול והוא אינו קפיד על המעות ואמר הרי לך חמשה דנרין ותן לו כפי מה שנותנין עכשיו בחמשה, וזה הוא הנקרא מזלזל, שמאחר שהוא רואה שהמקח בזול הרי הוא לוקח הרבה יותר מכפי הצורך לו, וזה הוא הפי' גם כאן, וטעם הדבר משום דאם אינם בזול א"א לו להשיג כדי מאוויו ואינו ממשיך ולא שייך בו זולל, וסובא.
  152. ויהי' שיעור הכתוב ורגמוהו כל אנשי עירו כמו ענין הכתוב בפ' וישלח בני יעקב באו על החללים אשר טמא את דינה אחותם, אעפ"י דרק שכם טימא, אך מאחר שהדבר נעשית לעיני בני העיר והם שתקו תלה הכתוב את הפעולה עצמה בהם [ועיין מש"כ בזה בארוכה שם], וה"נ מכיון שהדבר נעשית במעמד כל אנשי העיר תולה הכתוב את הפעולה בהם.
  153. ר"ל קמ"ל שבאבן אחת יצא, וגם קמ"ל שאם לא מת באבן אחת יוסיף אבנים. – ויש להעיר בכלל אופן המיתה בבן סו"מ בסקילה לפי מה דמבואר בסנהדרין ס"ח ב' בטעם הריגת בן סו"מ שאינו נהרג על עבירה שעבר עתה אלא שהגיעה תורה לסוף דעתו שסופו ללסטם את הבריות, כלומר שיהי' רוצח, וא"כ למה לא יהרג עתה בדין רוצח שהוא בסייף, כיון דסיבת הריגתו היא מחמת עון רציחה, ואפשר י"ל עפ"י הדרשה שבסמוך שבן סו"מ צריך הכרזה מדכתיב וכל ישראל ישמעו ויראו, וצריך שיהי' הדבר בפרסום, ומיתת סקילה היא בפרסום כמבואר בסנהדרין מ"ה א' בית הסקילה היה גבוה שתי קומות וכו', ועדיין צ"ע בזה ממיתת זקן ממרא שהיא בחנק וצריך ג"כ הכרזה, ואולי יש שם טעם אחר. והרא"ש, בפי' על התורה כתב ע"ז שני טעמים, א' משום כיון שהוא מלסטם אינו משמר שבתות ונתחייב סקילה, ב' מדכתיב איננו שומע מכלל שהוא מקלל אביו או אמו וחייב סקילה.
  154. ר"ל שצריך להכריז שפלוני ופלוני נהרג מפני שהי' בן סו"מ, ועיין מש"כ השייך לענין זה לעיל בפ' ראה בדין מסית (י"ג י"ב).
  155. עיקר טעם הדבר הוא משום צניעות, וביותר לפי הדרשה שבסמוך אותו – בלא כסותו, וסמיך זה על לשון באיש, דלא כתיב באדם שכולל גם נקבות.
  156. ונראה בטעם הדבר עפ"י מה דקי"ל בכ"מ בש"ס על הפ' ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה, שימות מהר ולא יעונה, כמבואר לפנינו בפ' קדושים, והמומת ע"י תליה מתענה הרבה, לכן ממיתין אותו מקודם ע"י סקילה, ובספרי איתא יכול יהיו תולין אותו חי ת"ל והומת ותלית, והיינו הך דדרשה שלפנינו.
  157. העץ יוצא מן הקורה כעין יתד ארוך סמוך לראש הקורה.
  158. ואע"פ דסוקלין ערום [כדי שימות מהר], וקודם תליה הוא נסקל כמבואר בדרשה דלעיל, וא"כ הלא כבר ערום הוא ולמה איצטריך לאשמעינן כאן אותו בלא כסותו, י"ל דהו"א דאין מן הנאות הוא שיתלה ערום, וצריך להלבישו קודם תליה קמ"ל.
  159. באור הדבר, כי העץ שנתלה עליו ג"כ נקבר עמו, כפי שיתבאר בסמוך, וא"כ הלא צריך עוד לקצצה לתכלית זה, ובעיקר טעם דרשה זו עיין מש"כ לקמן בפסוק ונתן בידה (כ"ד א') בדין כתיבת גט על קרן של פרה, וצרף לכאן.
  160. ר"ל כל מת, ולא רק הרוגי ב"ד הנתלים, ולפי מה שיתבאר בסמוך דהמ"ע כי קבר תקברנו היא רק אסמכתא, משום דפשטות הכתוב איירי בהרוגי ב"ד, א"כ גם ל"ת זו אינה אלא אסמכתא ולא לאו ממש במלקות, משום דלפי הפשט הפשוט מפרש הפסוק בעצמו טעם איסור הלינה כי קללת אלהים תלוי, וא"כ אין זה שייך רק בהרוגי ב"ד הנתלים ולא בכל מת דעלמא, וגם אם היה זה לאו ממש, לא היינו ממציאין קולא דבשביל כבודו מותר להשהותו, כפי שיתבאר בסמוך, ואמנם לא קשה לפי"ז הלשון עובר בלאו, יען דכמו כן מצינו לשון כזה על הרבה דרשות אסמכתות, וכמו המונה את ישראל עובר בלאו (יומא כ"ב ב'), הנהנה מצרי עין עובר בלאו (סוטה ל"ח ב'), המחזיק במחלוקת עובר בלאו (סנהדרין ק"י א'), המשהה נקביו עובר בלאו (מכות ט"ז ב') וכדומה, ועיין בסה"מ להרמב"ם שורש שמיני, ולפי"ז א"צ למש"כ רש"י בסוגיא כאן וז"ל, כי קבר תקברנו מרבויא דריש כל המתים [ר"ל גם לא הרוגי ב"ד] עכ"ל, והוא פלא, שהרי מקודם לזה פירש הוא עצמו דמרבויא ילפינן דגם עצו ואבניו צריכין קבורה, וכפי שיבא לפנינו, אבל לפי מש"כ דדרשה זו אסמכתא היא בלא"ה אתי שפיר, ודו"ק.
  161. הנה בגמ' הביאו דרשה זו לפי הפי' הלינו לכבודו לכבודן של החיים הקרובים למת, ומשמע שם דאם נפרש לכבוד המת א"צ כלל לדרשה זו, דמאליו נבין זה, וא"כ אחרי דאליבא דאמת קי"ל דהכבוד שעושין למת יקרא דשכבי הוא ולא יקרא דחיי א"כ א"צ לדרשה זו, ובכ"ז העתקנוה וצרפנוה לדין זה, יען כי כנראה לנו גם הא דעושין כזה ליקרא דשכבי ג"כ למדין מדרשה זו, דלא יתכן לחדש דין היתר הלנה עפ"י הסברא לבד במקום שנאמר מפורש לא תלין, ולכן גם לזה צריכה דרשה זו עפ"י הלמוד דומיא דתלוי, כמבואר, ועיין בזה בסוגיא ודו"ק.
  162. ר"ל דבר שיש בו קידוש השם וחילול השם לא דחינן מצוה דקידוש השם מפני חילול השם, וכדמפרש ממה דכתיב בבני רצפה בת איה שילדה לשאול ונהרגו ע"י הגבעונים, ושם היה קידוש השם, שהיו אנשים שואלים מה חטאו אלו שנשתנתה עליהם מדת הדין שכל כך לא יבאו לקבורה, והיו אומרים על שפשטו ידיהם בגרים גרורים [כלומר בגרים שנגררו עצמן בע"כ אחרי ישראל], ואמרו, ומה אלו שלא נתגיירו לשם שמים כך תבע הקב"ה את דמן, המתגייר לש"ש על אחת כו"כ, ובאותה שעה נתגיירו הרבה גרים, והרי מבואר דעבור קידוש השם עוברים על לא תלין שהוא חילול השם, כמש"כ כי קללת אלהים תלוי.
  163. לא איירי בהרוגי ב"ד בלבד אלא בכל המתים. ונראה דלכן נראה לו לדרוש כן על כל המתים ולא כפשוטו על הרוגי ב"ד הנתלים, יען דכיון דהמתבאר בענין הוי עיקר הקפידא והבזיון רק כשהוא תלוי דהוי פרסום, וכמש"כ כי קללת אלהים תלוי, וא"כ אי ס"ד דזה קאי אך ורק על הרוגי ב"ד הנתלים הול"ל רק לא תלין נבלתו על העץ כי קללת אלהים תלוי, ותו לא, דהוי מבואר דכיון שנטלוהו מן התליה שוב אין בזיון מקללת אלהים, ול"ל עוד לסיים כי קבר תקברנו, אלא ודאי איירי בהוה, דדרך המתים להקבר, ומסיים הפסוק שתנהוג בו כמו עם כל המתים שתקברנו, וממילא מבואר שדין כל המתים להקבר, ובכ"ז קרי לזה רמז ולא למוד שלם, משום דעכ"פ פשטות הכתוב איירי בהרוגי ב"ד הנתלין, ולפי"ז צ"ל דהא דמבואר בירושלמי נזיר [בדרשה הבאה] כי קבר תקברנו – זו מצות עשה, וקאי על כל המתים, אינה אלא אסמכתא, ועוד נבאר מזה באות הסמוך, יעוי"ש.
  164. עי' מש"כ באות הקודם דדרשה זו ביחס על כל המתים אסמכתא היא, יען דפשטות הכתוב קאי זה על הרוגי ב"ד הנתלין, וכ"מ מלשון הגמ' הבבלית בסנהדרין מ"ו ב' כי קבר תקברנו – מכאן רמז לקבורה מן התורה, משמע דאין זה למוד שלם רק רמז בעלמא, וזה כמש"כ. ולפי זה ניחא איבעיית הגמ' שם בטעם הקבורה אם הוא משום בזיוני או משום כפרה, וממציא נ"מ בזה במצוה אל תקברוני, יעוי"ש. ואי ס"ד דחיוב קבורה הוא מ"ע מה"ת כפשטות לשון הירושלמי שלפנינו, א"כ מה לנו לחקור בטעם הדבר, ואיך ס"ד שאחד יבא לבטל מ"ע שבתורה, ובכגון זה לאו כל כמיניה, ואין בכחו בזה, וכנודע מהרבה דוגמאות בגמ' בכהאי גונא, אלא ודאי דבעיקרו היא מצות או תקנת חכמים וחקר בטעם הדבר, ומצא נ"מ באומר אי אפשי בתקנת חכמים, וכדמפרש, ודו"ק. – אך אמנם בכלל קשה לי עיקר חקירת הגמ' קבורה משום מאי, משום בזיוני או משום כפרה, תיפק ליה לפי מה דקי"ל דמת אסור בהנאה, [ע"ל בפ' חקת בפ' ותמת שם מרים], וקי"ל דכל איסורי הנאה נקברים, כמבואר במשנה תמורה ל"ד ב', וא"כ הלא ממילא חיוב גמור לקבור מת, ומה ספק בזה, וגם קשה למה לא חשיב במשנה תמורה הנזכרת בין יתר הדברים דחשיב שם שהם מן הנקברים, גם מת, וצ"ע רב בזה. ויש ליישב שתי ההערות כאחד, דאלה הדברים החשובים במשנה דתמורה הנזכרת שהם מהנקברים, לולא החשש שיהנו מאפרם, יכולים להיות נדון גם בשריפה, כמבואר בסוף המשנה ההיא, יעוי"ש במפרשים, אבל בענין קבורת מת רוצה הגמרא להוכיח דרק קבורה ולא בעור אחר צריך וכפשטות לשון הכתוב כי קבר תקברנו, ולכן אין מביא הגמרא ראיה דצריך קבורה מכיון דאסור בהנאה, יען כי אי משום הא אפשר גם בשריפה, וגם ניחא מה דלא חשבו זה במשנה בין הנקברים, יען דקבורת מת דוקא היא ולא שריפה, משא"כ הני דחשיב במשנה מותרים מדינא גם בשריפה, כמש"כ, ודו"ק. וגם י"ל בטעם הדבר שלא חשיב זה במשנה ההיא, משום דלא חשיב רק אלה שענין בעורם לא נתפרש מפורש בתורה, משא"כ מת הלא התורה עצמה פירשה כי בעורו הוא קבורה. וראיה לדבר שהרי כמו כן לא חשבו במשנה ההיא שריפת נותר ובשר פסולי מוקדשין, והיינו טעמא, מפני שאופן בעורם בשריפה מפורש בתורה, ודו"ק.
  165. חסר כאן ואבן שנסקל בו, וכ"נ מסיום הלשון לו ולעצו ולאבניו.
  166. פי' בפני משה יכול יקברו עצמו לבדו ותו לא ת"ל תקברנו רבויא הוא קבורה לו וכו', עכ"ל. וזה פלא, דהא כבר ריבה קבורה לעצו ואבניו, אבל האמת נראה דט"ס הוא וצ"ל יכול יקברו עמו, ר"ל הוא וכליו ביחד, קמ"ל דהוא נקבר ביחוד וכליו ביחוד. וגם אפשר לומר, כי סרוס דברים יש כאן בהירושלמי, וכצ"ל, קבור מצות עשה, מה ת"ל תקברנו, יכול יקבור עצמו מנין את מרבה סייף כו' ת"ל כי קבור תקברנו קבורה לו כו'.
  167. הואיל והאי קרא איירי במצוה כמ"ש לעיל כי קבר תקברנו זו מ"ע דריש נמי למת מצוה דדינו הוי כנהרג.
  168. ר"ל כי הלשון כי קללת אלהים תלוי הוא מגדף, ובעובד עבודת כוכבים כתיב את ה' הוא מגדף (פ' שלח).
  169. זה הוא טעם על איסור הלנה, דמכיון דשם שמים מתחלל אין מן הכבוד שישאר בתלייתו זמן ארוך. ומטעם זה קיי"ל דאחד עולה ותולה אותו והשני עולה ומורידו מיד וקוברין אותו קודם שקיעת החמה. ועיין מש"כ בפ' משפטים בפסוק לכלב תשליכון אותו לענין הלנת וקבורת מת רשע. – ועדיין צריך באור למה תלה הכתוב איסור זה דוקא בהלנה ולא בסתם זמן ארוך, וגם כי בהלנה עוברים אף כי תלוהו סמוך לשקיעת החמה וגם אם הלילה קצרה, ואפשר לומר ע"פ מה דקיי"ל בכ"מ בש"ס דבשר קדשים שנפסל תעובר צורתו, כלומר צריך שתלין לילה ומפני זה תעבור צורת הבשר ותפסל בלינה [עיין פסחים ע"ג ב' וברש"י], הרי מבואר דמטבע הלילה לשעת הצורה, ולפי"ז י"ל דהוא טעם האיסור מלינת לילה כאן במת, כי מכיון שנשתנה הצורה הוי זה כבזיון לדמות דיוקנו וכפירש"י בפסוק זה, זלזולו של מלך הוא שאדם עשוי בדמות דיוקנו.
  170. לכאורה לפי טעם דרשה זו אין דין זה נוהג אלא בא"י כמש"כ ולא תטמא את אדמתך וכו', אבל באמת קיי"ל דגם בחו"ל הדין כן [עיין ביו"ד סי' שד"מ ס"ג], וצ"ל דאין הכונה דוקא טומאת אדמת א"י אלא כל שאינו עושה כמו שתקנו חז"ל הרי הוא גורם טומאה בעולם, והלשון את אדמתך אשר ה' אלהיך נותן לך לאו דוקא הוא א"י, ודבר הכתוב בהוה. והנה הרמב"ם השמיט הא דעובר עשום לא תטמא, וכנראה ס"ל דהוא אסמכתא וכ"מ בס' שירי קרבן.




שולי הגליון