משאת המלך/דברים/כא

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

משאת המלך TriangleArrow-Left.png דברים TriangleArrow-Left.png כא

משאת המלך על התורה - דברים כא

א[עריכה]

כי ימצא חלל (כא א)

גרסינן בירושלמי (פ"ט דסוטה הל"א) חלל ולא מפרכס, ראוהו מפרפר כאן ובאו לאחר זמן ולא מצאו, אני אומר נעשה לו נסים וחיה, ראוהו מפרכס כאן ובאו ומצאו מת במקום אחר, מודדין ממקום שנמצא. ולכאורה צ"ע דהרי מהא שאמרו בסיפא ראוהו מפרכס כאן ובאו ומצאו מת במקום אחר מודדין ממקום שנמצא, מבואר דה"ט דאין מודדין למפרפר משום דנתמעט מקרא דחלל ולא מפרפר, דאי מהטעם דשמא נעשה לו נס וחיה הרי הכא קמן שלא נעשה לו נס שהרי נמצא מת, וא"כ צ"ע מש"כ ברישא בראוהו מפרפר כאן ובאו לאחר זמן ולא מצאו אני אומר נעשה לו נס, הא בלא"ה אין מביאין עגלה דהא לא היה קמן אלא מפרפר ואין זה חלל.

ונראה בביאורו דהנה טעמא דרישא שאני אומר נעשה לו נסים וחיה צ"ע, והא הוי מיעוטא דמיעוטא ולמה לא יביאו עגלה על ספק כזה, אלא דברור דהכוונה בזה לא לטעמא בפ"ע שמא יחיה, אלא הוי טעמא וגדר במיעוטא דחלל ולא מפרכס, והיינו דלא תימא מפני מה נתמעט מפרכס והרי סופו למות, ולזה קאמר כיון דיתכן שיהא נס ויחיה א"כ אין לזה שם חלל, והלכך נמי אף בסיפא שמצאו מת אח"כ אין מודדין אלא ממקום שמצאוהו מת, דהא שראוהו כשהיה מפרפר אינה חשובה מציאת חלל, דאין המפרפר חשוב חלל ופשוט.

ג[עריכה]

והיה העיר הקרבה אל החלל ולקחו זקני העיר וגו' (כא ג)

אמרו בגמ' דסוטה (מ"ה:) דה"ט דאין מודדין אלא לעיר שיש בה ב"ד משום דבעינא זקני העיר, והרמב"ם בהל' רוצח (פ"ט ה"ד) כתב אלא לעיר שיש בה ב"ד של כ"ג, וסמך לדבריו י"ל ממש"כ בתרגום יונתן (ז') וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה, ופי' דלא בא לידינו ופטרנו את זה ששפך את הדם, ומבואר דזקני העיר הם שאומרים דלא פטרו הרוצח, וע"כ היינו זקנים שבידם היה לדון הרוצח דהם ב"ד של כ"ג. [דזה נראה דוחק לומר דמתקיים אף בבי"ד של ג', דאף דאין יכולים לדון אותו אבל יכולים עכ"פ לקבל העדות לחייבו בבי"ד אחר לשי' הרס"ג (ערמב"ן לעיל י"ז ו') דלקבלת עדות בד"נ סגי בבי"ד של ג'].

ובקרית ספר כתב דבעי בי"ד של כ"ג לפי שהוא דיני נפשות, ודבריו צ"ב מאי שייטא דהאי לדיני נפשות, מיהו חזינן מיניה דדיני נפשות שצריך בי"ד של כ"ג אין זה משום שמחייבין מיתה ויש כאן איבוד נשמה, אלא שעצם הדין בדיני נפשות בעי כ"ג וכל שיש לזה שם ד"נ בעי כ"ג.

ולכאורה יש להקשות על זה מסנהדרין (י'.) דאמרו דה"ט דר"י דמלקות בב"ד של כ"ג משום דמלקות במקום מיתה עומדת, ופי' התוס' משום דזימנין מתים ע"י מלקות כדתנן ומת תחת ידו פטור, ולכאורה למבואר דדיני נפשות בכ"ג אין זה מחמת שחומר איבוד נשמה צריך כ"ג אלא עיקר דדיני נפשות צריך כ"ג, א"כ צ"ב סברתם שאמרו דלכן מלקות צריך כ"ג לפי דזימנין דמיית, אבל הרי מ"מ הדין הוא להלקותו ולא להורגו וא"כ עצם הדין הוא דין מלקות ולא דין נפשות ומה בכך שיתכן שימות, והרי נתבאר דאין הטעם להצריך כ"ג מפני כובד וחומרת הענין של איבוד נשמה.

ונראה פשוט בכוונתם דס"ל דהא דמיית זימנין מהמלקות אף זה כלול בדין המלקות כלומר שיקבל עונש מלקות ולית לן במה דזימנין דמיית, נמצא לפי"ז דבעת שאנו דנין אותו למלקות אף דנין כאן דין נפשות ומתחייב הוא נמי בכך דשמא ימות והלכך חשיב זה שפיר דיני נפשות. [ובזה יתפרש נמי מה דהביאו ראיה מדתנן ומת תחת ידו פטור, דבפשטא מה רצו להביא ראיה וכי לכך דיתכן שימות או דשכיח שימות, אמנם להנ"ל א"ש דהוכיחו דאף אם ימות ה"ז מחיובו דדנוהו ע"כ, ולפיכך תנן דבמת תחת ידו פטור לפי שאף מיתתו זאת היתה מדין העונש וכמוש"נ].

עוד נראה בסברת הרמב"ם דהדין נותן דזקני העיר היינו בי"ד של כ"ג, דבי"ד של ג' אין חשובין זקני העיר שאין חייבין למנות בעיר בי"ד של ג', ועיין כ"מ (פ"א מסנהדרין הל"ד) דכתב דהא דבעיר שאין בה סנהדרין ממנין ג' זהו מילתא דפשיטא שאין מניחין אותה בלא ב"ד, ע"ש, ור"ל דאי"ז מחיובא דמינוי דיינין אלא כדי שיהיה בפני מי לדין עכ"פ [א"ה, כבר ציינו לסה"מ ע' קע"ו דמשמע דג' נמי מחיובא למנות דיינין וצ"ת], וא"כ אין ב"ד של ג' חשיבי זקני העיר, ואין זה אלא יחוד שיהיו מזומנים כשיצטרכו לדון ואז שם בי"ד עלייהו אבל כשאינם דנים אין חשובים בי"ד כלל, משא"כ בי"ד של כ"ג שהוא דין מינוי ותורת בי"ד עלייהו אף כשאינם דנים, ודו"ק ופשוט הוא.

ט[עריכה]

ואתה תבער הדם הנקי מקרבך (כא ט)

כתב הרמב"ם פ"י מרוצח הל"ח) ואע"פ שנמצא הרוצח אחר עריפתה ה"ז יהרג שנאמר ואתה תבער הדם הנקי מקרבך, ובהגה"מ כתב, כן פרש"י בפי' החומש , אכן בפ' אלו נערות ילפינן לה מולארץ לא יכופר כי אם בדם שופכו (במדבר ל"ה ל"ג) וע"ש בתוס' (כתובות ל"ז:). ויל"ע כשרצח בשוגג שחייב גלות אם יתחייב גם בנמצא לאחר שנערפה עגלה, וי"ל דתליא בהא דאי ילפינן מולארץ לא יכופר הדם כי אם בדם שופכו, הנה כתוב זה איירי לענין המתת הרוצח שהרג במזיד, אבל בשוגג שחיובו גלות יתכן דמתכפר בעריפת העגלה, אולם באם ילפינן מואתה תבער הדם הנקי מקרבך בזה יל"ע אם משמע נמי הענשת השוגג בגלות, וצ"ע. ובאמת לא יתכן דיש נפקמ"נ בין הנך ב' ילפותות דא"כ יקשה מפני מה עזב הרמב"ם דרשת הגמ' כיון דיש נפקמ"נ לדינא.

אולם לא ידעתי אם יש דין עריפת עגלה על רציחה בשוגג היינו באופן שמבורר שהחלל נרצח בשוגג, [וכן אם נערפה ונתברר שנהרג בשוגג אם נאסרה באיסוה"נ] דדילמא כל חיוב עגלה ערופה הוא רק על ספק דהרציחה היתה במזיד. שו"ר באברבנאל עה"ת שביאר ענין עגלה ערופה שכתב כשנמצא חלל ונהרג שדינו במזיד מיתה ובשוגג גלות, ורהיטת דבריו נראה דלא חילק בין שוגג למזיד, וצ"ע.

* * *
פרשת כי תצא

יח[עריכה]

כי יהיה לאיש בן סורר ומורה (כא יח)

אמרו בסנהדרין (ע"א.) בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר, אמר ר' יונתן אני ראיתיו וישבתי על קברו, ובגליון הש"ס להגרע"א ציין לשו"ע יו"ד רס"י שס"ד, וכפי הנראה כונתו למה דהביא הרמ"א להגהות אשר"י דאסור לישב על האבן שנותנין על הקבר למצבה, וא"כ יקשה איך ישב על קברו.

ולכאורה היה אפשר לתרץ דהנה בהרוגי בי"ד כיון שאין מתעסקין עמהם בכל דבר, כדאיתא במס' שמחות (פ"ב ז'), א"כ אין המצבה לכבודם אלא לציין מקום הטומאה בלבד, וא"כ ניחא דישב על קברו לפי שלא נאסרה המצבה בהנאה מאחר שלא הניחוה לכבודו. [א"ה, יעויין בפתחי תשובה (שם סק"ב) דאיכא ב' טעמים לאיסור המצבה לישב עליה, גם משום איסוה"נ וגם משום בזיון המת יעו"ש הנפק"מ בין הני טעמי, ולכאורה בהרוגי ב"ד גם אם נימא דאין המצבה איסוה"נ לפי שאינה לכבודו וכנ"ל, מ"מ אכתי יאסר לישב עליה דלא מצינו שהותר לבזות הרוגי ב"ד].

אמנם יל"ע דדילמא דין זה אמור דוקא בשאר הרוגי בי"ד, אבל בן סו"מ דרק ע"ש סופו נהרג ומשום דימות זכאי ואל ימות חייב, וא"כ בדין הוא שיתעסקו עמו, וא"כ תיאסר המצבה שעל קברו ככל מצבה שהיא לכבוד המת. כן היה נראה לכאורה אלא דמ"מ אין נראה כן מדלא מצאנו חילוק בדבר ומשמע דבכל הרוגי בי"ד אין מתעסקים עמהם לכל דבר, ולא חילקו להוציא מהכלל בן סו"מ. [ואף חזינן דנהרג בסקילה ולא במיתה הקלה שהיא חנק, וע"כ דדין המתתו הוא ככל הרוגי בי"ד].

וגם דאפילו בהרוגי בי"ד מסופקני אם אכן אין המצבה נאסרת, דיתכן דכיון דנתכפר להו בקבורה כמבואר בסנהדרין (מ"ז:) א"כ שוב אפשר לכבדם אח"כ והוי המצבה לכבודם ונאסרת, וכיוצ"ב דאמרו שם לענין אבילות דה"ט דאין מתאבלין עליהן משום דכיון דאידחי אידחי, אבל לולא זאת כיון דנתכפרו שוב מתאבלין עליהם.

כ[עריכה]

איננו שמע בקלנו (כא כ)

בסנהדרין (ע"א.) למדו מכאן שצריכין אביו ואמו להיות שוים בקול ובמראה ובקומה, וכעין זה ביומא (ס"ב.) לענין שני שעירי יוה"כ מצותן שיהיו שוין במראה ובקומה ובדמים, והא דהתם הם שוין בדמים דבר שאינו בבן סו"מ, ואילו בבן סו"מ צריכין להיות שוין בקול דבר שאינו בב' שעירים, והחילוק פשוט דהרי קול בבע"ח אין זה מהדברים שמציינים בע"ח ורק באדם שמדבר שייך ענין שוין בקול, וכמו"כ איפכא לענין דמים שאך בבע"ח קובע ענין הדמים ולא באדם. [וביותר אם אין דמים לבן חורין וכל חיוב תשלומי נזק הוא דין מחודש ולא משום החיסרון וההפסד כמוש"כ הגר"ח, וכן בדמי עלי מטו בשם הגרי"ז שאין זה אלא דין שומא כעבד הנמכר בשוק, ולא שזהו דמיו כבאומר דמי בהמה זו עלי, א"כ בודאי ל"ש ענין דמים באדם, אמנם טעם זה אין עולה יפה שהרי שור דאזיק אדם ודאי התשלומין הוא עבור דמיו ממש].

*

ואמינא דרך צחות שהרי ביפת תואר אמרו לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר עפרש"י לעיל (י"א), והיינו הגם דלכאורה היה מסתברא אדרבה שזהו זיווגו, שהרי יפ"ת זו שוה לו בקול ובמראה ובקומה שהרי אמרו למה נסמכה פרשת בן סו"מ ליפת תואר שאם לקחה סופו להוליד ממנה בן סו"מ (עפרש"י שם), ובבן סו"מ הרי אמרו שאביו ואמו שוים כו', ומדאמרינן דזהו כנגד יצה"ר עכצ"ל דכפה"נ איכא חסרון במה שהאב והאם דומין זל"ז, וכמו"כ י"ל דהיינו נמי דאמרה תורה (בראשית ב' י"ח) אעשה לו עזר כנגדו, כלומר שאדרבה דהעזר הוא מה שהיא כנגדו. ולכן אף הבן שנעשה בן סו"מ תלינן הקולר במה שאביו ואמו שוין הם.

כא[עריכה]

ובערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו ויראו (כא כא)

איתא בירושלמי סנהדרין (פ"ח ה"ז) דבן סו"מ נידון ע"ש סופו וכו' ולבסוף מקפח נפשות ולבסוף משכח תלמודו, וחזינן מינה שזו גדולה מכולם, שאף דכבר אמרו לבסוף מקפח נפשות מ"מ משכח תלמודו זו החמורה ביותר, וצ"ב.

אולם נראה בפשוטו שהרי בן סו"מ נהרג ע"ש סופו ולכן הכל תליא מה יעלה בסופו, הלכך באם לא היה משכח תלמודו אין סופו מוכרע די"ל שהמאור שבה היה מחזירו למוטב [כדאיתא בילקוט ירמיה רמז רפ"ב‏], ורק כיון שלבסוף משכח תלמודו, נמצא דשוב אין לו תקנה לכן אפשר להורגו ע"ש סופו.

· הבא >
מעבר לתחילת הדף

ספרי משאת המלך מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של המחבר הגאון רבי שמעון משה ב"ר יהושע זליג דיסקין זצ"ל.
הזכויות שמורות לבני הגהמ"ח יבלחט"א