אבן האזל/תמידין ומוספין/ח

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

נושאי כלים

מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
אור שמח
הר המוריה
יצחק ירנן
מעשה רקח
קרית ספר
שרשי הים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב[עריכה]

שתי הלחם אינן באין אלא מן הארץ ומן החדש שנאמר ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וגו' לא מצאו חדש יביאו מן העליה.

השגת הראב"ד א"א הלכה זו בהפך.

הכ"מ הקשה דבגמ' אמר אמתני' דתנן שתי הלחם אין באים אלא מן הארץ ומן החדש דהוא דלא כברייתא דתניא שתי הלחם הבאות מן הישן כשירות, והרמב"ם כתב לשון המשנה ופסק כברייתא ולזה נתכוין הראב"ד וכתב דבגמ' דייק ממתני' משום דלא תנן ואם הביא כשר, ומה דפסק כברייתא כתב משום דבגמ' מפרש טעמא דברייתא, והלח"מ כתב עפ"מ שהקשה עוד למה לא כתב הרמב"ם גבי עומר דאם הביא מן הישן כשר, ולכן כתב דמתני' לא פליגא אברייתא אלא בעומר ולא בשתי הלחם משום דר"ע אית ליה דכשר, והוכיח מזה דלא כתב הרמב"ם גבי עומר דאם הביא מן הישן כשר, ובדרך הלח"מ הלך גם הקרן אורה וכתב בדעת הרמב"ם דגבי עומר פסול מן הישן מדלא כתב גבי עומר דיביא מן העליה וגבי שתי הלחם כתב לא מצאו חדש יביא מן העליה.

והנה בעיקר דין מה דצריך בעומר ובשתי הלחם חדש כתב הרמב"ם בפיהמ"ש אמר רחמנא בעומר כי תבואו אל הארץ וקצרתם וגו' - וכונתו דכתיב והבאתם את עומר ראשית קצירכם, וכן הוא בגמ' והכתיב ראשית למצוה - ונאמר בשתי הלחם ממושבותיכם תביאו לחם תנופה ונאמר בה והקרבתם מנחה חדשה לד' ונאמר עוד חג הקציר בכורי מעשיך. נמצא דבעומר גדר חדש הוא מראשית קצירכם שיהיה ראשית הקציר וכדין עומר שאסור לקצור קודם לעומר וגבי שתי הלחם גדר חדש הוא או משום דכתיב חדשה או משום דכתיב בכורי מעשיך, ואף דגבי עומר ג"כ כתיב בפ' ויקרא ואם תקריב מנחת בכורים, אבל כיון דעיקר דין שיביא מן החדש הוא מקרא דראשית קצירכם, א"כ נוכל לומר דמה דאמר הכתוב ע"ז מנחת בכורים היינו בכורים לקצירה שלא קצר עוד קודם העומר אבל בשתי הלחם דליכא דין איסור קצירה א"כ כשאמר הכתוב מנחה חדשה או בכורי מעשיך היינו דעיקר התבואה שמקריבים לשתי הלחם תהיה חדשה.

ולפי"ז מיושב מה שלא כתב הרמב"ם גבי עומר דאם הביא מן הישן או מן העליה כשר, דלא הוצרך להביא זה והביא רק לשון הברייתא בדף ע"ב שמצותו לבוא מן הקמה. ואם הביא מן העומרים והיינו שלא קצר לשם עומר אלא שהיו קצורין מתחלה מ"מ כשר דריבה קרא תקריב מ"מ, דגבי עומר עיקר דין חדש הוא על זה שיקצור לשם עומר, אבל גבי שתי הלחם עיקר דין חדש הוא שיהיה מזה שגדל בשנה זו, לכן כתב עיקר דלא מצא חדש יביא מן העליה ולפי ד' הלח"מ והקרן אורה היה להרמב"ם לכתוב גבי עומר דמצותו להביא מן החדש, ובאמת לא הזכיר דין חדש כלל גבי עומר אלא שכתב מצותו לבוא מן הקמה ואם הביא מן העומרים כשר דזהו ישן לגבי עומר והוא פשוט.

יב[עריכה]

שחט שני כבשים על ארבעה חלות, אם אמר יקדשו שתים מתוך ארבע מושך שתים מהם ומניפן והשאר פודין אותן בפנים ונאכלין בחוץ כשאר החולין, ואם לא התנה לא קדש הלחם.

ונאכלין בחוץ הלח"מ הקשה דהא קיי"ל אין ברירה, ורש"י ותוס' כתבו דצריך להניף כל הד' וכן שאוכלם בפנים, וכן הקשה על מש"כ הרמב"ם בפי"ב מהל' פסוה"מ גבי תודה שנשחטה על שמונים חלות שהמ' האחרות יפדו ויצאו לחולין והנה המרכה"מ כתב דכיון דאמר הגמ' בדף ע"ח אליבא דחזקיה גבי תודה דגם אם לא אמר ליקדשו מ' מתוך פ' דלאחריות קא מכוין, א"כ הוי כמו מקדיש שתי חטאות לאחריות דאין בזה חסרון משום דאין ברירה, וגיסי הגאון ז"ל בס' לבוש מרדכי סי' כ' כיון לדבריו, והוכיח לנכון דלפירש"י ותוס' דהוקדשו מספק כל מקום שהם, א"כ מה אמר לאחריות קא מכוין דזה שייך דאם יאבדו מ' ישארו מ' לאחריות אבל אם נאמר שקדשו כל מקום שהם והוי תערובות א"כ אם יאבדו מ' לא יצא במ' הנותרים.

ונראה להוסיף על דבריהם דבמנחות אמר הגמ' לחזקיה לאחריות קא מכוין, ובעירובין דף נ' איתא עוד ועל תנאי אייתנהו, והנה מה שהוא בדרך תנאי אם תלוי בדין ברירה לפירש"י בגיטין דף כ"ה דמה שאינו בידו תלוי בדין ברירה, והתוס' שם אף דבעיקר הא דמה הוא באותם הימים חלקו על פירש"י ומ"מ הסכימו לעיקר היסוד, והוכיחו מהא דהריני בועלך ע"מ שירצה אבא, והרמב"ן שם הביא מד' התוס' דהיכי שעתיד ודאי להתברר כמו באם מתי או ע"מ שירצה אבא קיי"ל דיש ברירה, והוא בד' התוס' בעירובין דף ל"ז ע"א ד"ה ר' יוסי, והרמב"ן לא הסכים לזה, אבל היש"ש בקונטרס ברירה בב"ק פ"ה הכריע כד' התוס' וא"כ כאן שבודאי עומד להתברר איזה מ' שיקח או איזה שתים בשתי הלחם, וכיון שהביאם ע"י תנאי יש ברירה ואף דכאן הוא מתנה על שני דברים ובזה יותר תלוי בדין ברירה, אבל מד' התוס' בעירובין שכתבו דדוקא בב' לוגין שאני עתיד להפריש דשמא לא יבוא לידי הפרשה, מוכח דאפי' בב' דברים היכי שודאי יתברר אמרינן יש ברירה, אלא דצריך לומר דלא סמכינן על ברירה אלא כ"ז שלא נעשה דין פסול על הלחם ומהני שיוכל לפדות האחרים, אבל כשיצאו ונעשה עליהם פסול יוצא לא מהני לפדותם, כיון שהם פסולים ולשרפה קיימי ואין בהם שיווי לגבוה כ"ז שהם קדשים, ולכן לא מהני בהו פדיון ואף דבמתני' דיש אוכל אכילה אחת תנן דגם בנותר מועלין אף דעומד לשריפה ומוכח דהוי כמו שו"פ לגבוה כבר פירש"י בכריתות דף כ"ג ע"א ד"ה בגסה משום דאם עלו לא ירדו, א"כ זהו בקרבן ממש שראוי למזבח אבל החלות הא אינם ראויים למזבח, ועיין במרכה"מ ובלבוש מרדכי מה שכתבו בזה.

טו[עריכה]

שתי הלחם מעכבים את הכבשים ושני הכבשים אינן מעכבים את הלחם, ואם הונפו עם הכבשים מעכבין זה את זה, ואם אבד הלחם יאבדו הכבשים ואם אבדו הכבשים יאבדו הלחם ויביאו לחם אחר וכבשים אחרים.

השגת הראב"ד שתי הלחם וכו' א"א הלכה זו בהפך ואם הונפו א"א ספק הוא בגמרא.

בהשגת הראב"ד הא' עיין מש"כ בכ"מ ולח"מ ובהשגת הראב"ד הב' כתב הכ"מ דכיון דבגמ' איתא א"ל אביי לרבא מ"ש ב' כבשים דמקדשי לחם ומעכבי, ומ"ש ז' כבשים דלא מקדשי לחם ולא מעכבי, וא"ל משום דהוזקקו זה לזה בתנופה משמע דס"ל דתנופה עושה זיקה, והנה בהא דאמר אביי מ"ש שני כבשים דמקדשי לחם ומעכבי פירש"י אם הוזקקו זה לזה בשחיטה כדאמר ר' יוחנן לעיל, ואפי' לא הוזקקו מעכבי לבן ננס, ומוכח דמפרש דאפי' לר' יוחנן דאמר לר"ע דדוקא אם הוזקקו בשחיטה מעכבי, מ"מ אמר לו הואיל והוזקקו זה לזה בתנופה, וע"כ דהיינו דהא דהוזקקו זל"ז בתנופה מועיל דליעכבי בשחיטה, וזהו טעמא דז' כבשים אף דנשחטו אין מעכבים את הלחם וא"כ הוא דלא כדעת הרמב"ם דבמה דאמר לו הואיל והוזקקו זל"ז בתנופה מוכח דתנופה מעכבת, וזה א"א לומר דבעי אליבא דבן ננס וכמו שכתב רש"י דגם לבן ננס בעי דהא לבן ננס א"א לומר דהוזקקו בתנופה גורם שיעכבו הכבשים את הלחם, דהא בן ננס ודאי סבר דלחם אינו בא בלא כבשים שאין לו מי יתירנו, ואם נפרש דגם לבן ננס בעי והיינו דנימא שהז' כבשים יתירו את הלחם בזה ודאי ע"כ צ"ל דהואיל והוזקקו זל"ז בתנופה אינו אלא טעמא דמילתא, דבשביל שיש דין אח"כ שיהיו נזקקים זל"ז בתנופה, אבל זה ודאי דלבן ננס עיקר דין לחם אינו בא בלא ב' כבשים שהם מקדשים ומתירים את הלחם, וא"כ אין לנו להוכיח מלבן ננס אליבא דידן דכבשים אין מעכבים את הלחם דאם הוזקקו זל"ז בתנופה מעכבים וזה אין לומר דעיקר מה דא"ל אביי לרבא היינו קודם שחיטה וכשהוזקקו בתנופה, דא"כ לא שייך לומר מ"ש כיון דידע דהטעם הוא דהוזקקו בתנופה ובז' כבשים ליכא תנופה עם הלחם.

ונראה בדעת הרמב"ם דמפרש דזהו גופא דאמר רבא לאביי דודאי אביי שאל על הא דאמר ר' יוחנן שאם הוזקקו זל"ז מעכבים ואיזה זיקה זה שחיטה, וע"ז שאל אביי דגם ז' כבשים ליעכבו בשחיטה, וע"ז אמר לו רבא דבאמת הטעם הוא הואיל והוזקקו זל"ז בתנופה, והיינו דשחיטה לחוד לא הוי מהני לעכב כמו דלא מהני בז' כבשים אלא דהטעם הוא הואיל והוזקקו זל"ז בתנופה, ואף דלפי"ז פליג רבא על ר' יוחנן דהא אמר הגמ' לעיל דלר' יוחנן מיבעי ליה בתנופה, ומ"מ פשוט ליה בשחיטה דעושה זיקה צ"ל דאה"נ דלר' יוחנן דאמר דשחיטה עושה זיקה אף דמספקא ליה בתנופה ע"כ לא סבר דמטעם זה שחיטה עושה זיקה משום דהוזקקו זל"ז בתנופה, דאם הוזקקו בתנופה הא לא צריך שחיטה, וכמו דבאמת מסיק הגמ' בחילוק שבין ב' וז' כבשים משום דהב' שלמים והז' עולות, אבל רבא דאמר בתחלה טעמא דתנופה ע"כ משום דסבר דתנופה עושה זיקה.

יח[עריכה]

איל של מוסף היום ושני אלים הבאין בגלל הלחם אינן מעכבין זה את זה. שבעה כבשים של מוסף היום ושבעה כבשים הבאין בגלל הלחם אין מעכבין זה את זה, ואם נשחטו כולן מעכבין זה את זה.

השגת הראב"ד איל כו' ואם נשחטו כו', א"א לא ידעתי שחיטה זו בכאן מה היא והיה לו לומר אבל הם עצמם דתורת כהנים מעכבים זה את זה מ"ט הויה כתיב בהו.

הכ"מ כתב דמקור ד' הרמב"ם במה שכתב דאם נשחטו כולם מעכבים זא"ז הוא מהא דאמר ר' יוחנן הכל מודים שאם הוזקקו זל"ז שמעכבים זא"ז ואיזו זיקה שלהם היא שחיטה ודבריו תמוהים, וכבר תמה בזה הבה"ז דהא ר' יוחנן קאי אפלוגתא דר"ע ובן ננס על שתי הלחם וב' כבשים, וכתב זה הרמב"ם בהל' ט"ו אלא שפסק דגם תנופה הוי זיקה ומעכבי, אבל מה זה שייך לז' כבשים דתו"כ הבאים בגלל הלחם, וז' כבשים של מוסף דפ' פנחס, וכתב הבה"ז עפ"מ דאיתא בדף מ"ה ע"א דמביא קרא דיחזקאל דדריש מיניה על ז' כבשים דר"ח שאם לא מצאו אלא אחד מקריבים אחד ומנין שמעכבים זא"ז ת"ל יהיו, ופירש"י אם יש להם וכן פירשו בתוס', וכתב הבה"ז דהרמב"ם מפרש הא דקאמר מנין שמעכבים הז' כבשים דר"ח וה"ה דעצרת שבחומש הפקודים זא"ז היינו כשנשחטו יחד, ובזה יתיישב השגת הראב"ד שהבין שהרמב"ם כתב כן אז' כבשים דתו"כ והשיגו דהא בלא"ה מעכבים זא"ז דהויה כתיב בהו ולפימ"ש א"ש עכ"ל.

והנה אם אמנם המל"מ ציין לעיין בדבריו אבל לדעתי אינם מיושבים, חדא דהרמב"ם כתב ז' כבשים של מוסף היום וז' כבשים הבאים בגלל הלחם אינם מעכבים זא"ז וכונתו פשוטה דהז' כבשים אין מעכבים להז' כבשים, וע"ז כתב ואם נשחטו כולם מעכבים זא"ז היינו הז' כבשים להז' כבשים, והבה"ז בא לפרש דכונתו רק להז' כבשים של מוסף זהו חדא, ועוד דמה שכתב לפרש דמה שאמר בגמ', ומנין שמעכבים זא"ז שהוא על קרא דיחזקאל דקאי על מוסף ר"ח, וכתב הבה"ז וה"ה דעצרת שבחומש הפקודים מנלן דה"ה דעצרת ואם בא ללמוד כיון דכולהו כתיב בפ' פנחס כל קרבנות המוספים, א"כ למה קבע הרמב"ם דין זה בז' כבשים של מוסף עצרת, ועוד יותר תימה דדוקא בז' כבשים של מוסף של ר"ח לא כתב זה וכתב דין מוסף של ר"ח בתוך שאר המוספים של המועדות, וכתב התמידים אין מעכבים וכו' ולא המוספים מעכבים זא"ז ולא מנין העולות כולם מעכב, כיצד הרי שלא מצאו וכו' אפי' לא מצאו אלא אחד מקריבים אותו בין בראשי חדשים בין בימי המועדות והשבתות וכו' ולפי פירושו של הבה"ז היה להרמב"ם לכתוב כאן דין זה שאם נשחטו כולם מעכבים זא"ז ולמה כתב זה דוקא בדין ז' כבשים דעצרת.

ונראה דבהא דא"ל אביי לרבא מ"ש ב' כבשים דמקדשי לחם וכו' ומ"ש ז' כבשים וכו' ואמר מעיקרא הואיל והוזקקו זל"ז בתנופה, ופריך והרי תודה דלא הוזקקו זל"ז בתנופה ומקדשא ומעכבא אלא כתודה מה תודה שלמים אף ה"נ שלמים ופירש"י אבל ז' כבשים ופרים ואילים עולה נינהו, וחזינן דמה דמקדשי ומעכבי לד"ה הואיל והוזקקו זל"ז בשחיטה, זהו משום שהם שוים בקדושתם ששניהם שלמים, וכיון דחזינן דהיכי דהם שוים פועלת זיקת השחיטה שיעכבו בקרבן שניהם אף דבלא שחיטה אין מעכבים זא"ז א"כ ה"נ בז' כבשים של מוסף וז' כבשים הבאים בגלל הלחם כיון דכולם עולות אם נשחטו כולם מעכבים זא"ז ואף דמהא דמהני שחיטת ב' הכבשים שיעכבו את הלחם אין ראיה לז' כבשים וז' כבשים דב' הכבשים הא מתירים את הלחם בשחיטתם, אבל מזה דמהני שחיטת הכבשים שהלחם יעכבו הכבשים שפיר הוי ראיה דהא אין הלחם מתיר הכבשים, וע"כ דזהו דין מיוחד דכיון דשניהם שלמים נזקקים זל"ז בשחיטת הכבשים וה"נ היכא דכולם עולות.

אמנם דגם לפי"ז בכל קרבנות של מוספים שכולם עולות אם נשחטו כולם מעכבים זא"ז ויהיה גם לפי"ז קשה למה כתב זה הרמב"ם בז' כבשים וז' כבשים דעצרת, ויש לומר דודאי אה"נ, ומה שהקשיתי על תי' הבה"ז זהו בשביל שכתב מקור לד' הרמב"ם מהא דאמר הגמ' בז' כבשים דר"ח, אבל לפי דברינו כיון דעיקר, ד' הרמב"ם הוא מהא דאמר ר' יוחנן גבי ב' כבשים ולחם דעצרת ומזה כתב דה"נ בז' כבשים וז' כבשים כיון דנשחטו מעכבים זא"ז ובהל' כ' כתב רק דלא מצאו אין מעכבים, אבל בזה סמך על מה שכתב מקודם דאם נשחטו מעכבים ובהל' כ' כתב רק החדוש דאפי' בז' כבשים עצמם אם לא מצאו אין מעכבים.

אכן עלינו ליישב עוד מה שהקשה הראב"ד שהיה לו לומר דהם עצמם דתו"כ מעכבים זא"ז מ"ט הויה כתיב בהו, והכ"מ רוצה ליישב בזה דאינו גורס גבי האיל ושני האילים אין מעכבים זא"ז אלא אין מעכבים, ואינו מיושב דמה פי' אין מעכבים דלאיזה דבר אין מעכבים ואם שאין מעכבים את הלחם כבר כתב זה הרמב"ם בהל' ט"ז, וע"כ דצ"ל זא"ז או דהפי' כן, ובאמת ממה שכתב זא"ז אין הוכחה כלל שכונתו על הם עצמם דכל ההלכות שכתב כאן הוא כן, דמה שכותב בתחלה ומה שכותב אחר כן אין מעכבים זא"ז אלא דאכתי קשה למה לא כתב הרמב"ם דשני האילים וכן ז' כבשים שבתו"כ מעכבים הם עצמם זא"ז.

ונראה דהרמב"ם סובר דלהלכה לא קיי"ל כהך סוגיא דהנה זה ע"כ צריך לומר דלא כל הויה הוי עיכובא דהא בפ' פנחס כתיב במוספי פסח ועצרת ויוהכ"פ וא' דסוכות יהיו, ותנן דהמוספים אין מעכבים זא"ז וכבר כתבו כן התוס' בדף מ"ד ע"ב בד"ה אלא וצ"ע מה שעמדו בזה רק על פירש"י ובקרבן מוסף דפסח וצ"ל דסוברים דבמתני' יש לפרש דהמוספים אין מעכבים זא"ז אין הפי' על הכבשים עצמם, אלא דהכבשים אין מעכבים הפר והאילים וכן להיפוך, אבל עכ"פ הא כתבו בתירוצם דלא כל יהיו הוא לעיכובא, והרמב"ם בהל' כ' הא כתב להדיא דבכל המוספים אין מעכבים הכבשים זא"ז, אלא דבאמת קשה על הסוגיא דהא תנן בדף כ"ז שני כבשי עצרת מעכבים זא"ז ומפרש בגמ' דכתיב הויה, וקשה דלמה דוקא השני כבשים ולא הז' כבשים דכתיב נמי יהיו ומוכח להדיא דדוקא השני כבשים ודוקא קרא דכתיב קודש יהיו לד' לכהן דרשינן מיהיו לעכב ולא מקרא דז' כבשים דכתיב יהיו עולה, ואולי דדוקא היכי דיהיו מיותר קצת ולא אתא לפשטיה דקרא אבל יהיו עולה הוא לפשטיה שיהיו עולה ולא שלמים.

ואף דשם בדף כ"ז תנן נמי ד' שבמצורע ומפרש בגמ' דכתיב זאת תהיה תורת המצורע ומפרש רש"י הויה עיכובא, וכן הוא בדף ה' דאמר ר"פ שאני הלכות מצורע דכתיב בהו הויה וצ"ל דשם מסיק תהיה בהוייתה תהא דרק תהיה דרשינן בהוייתה תהא, וא"כ קשה מה דאמר כאן בסוגיא על אילים דעצרת דתו"כ הויה כתיב בהו וזהו בהך קרא דז' כבשים דכתיב יהיו עולה לד'.

ולכן צריך לומר דהך סוגיא קאי אליבא דבן ננס, ויש לומר יותר משום דהוזכר במתני' ר"ש דסבר כבן ננס דסבר דכבשים מעכבים את הלחם, ואמר הגמ' דטעמא משום דמפרש קרא דכתיב קודש יהיו לד' לכהן דיהיו קאי אכבשים משום דיליף יהיו יהיו מקרא דיהיו עולה לד' מה להלן כבשים אף כאן כבשים וכיון דיליף גז"ש יהיו יהיו מקרא דז' כבשים אמרינן אין גז"ש למחצה וכי היכי דהך יהיו דקודש יהיו לד' הוא לעכב, ה"נ הך יהיו דב' האילים וז' כבשים נמי לעכב, ואף דהז' כבשים אין מעכבים את הלחם, כבר אמר רבא בדף מ"ו בטעמא משום דלחם שלמים והז' כבשים עולות, אבל האילים והז' כבשים עצמם מעכבים דכתיב יהיו, אבל מתני' דדף כ"ז הא אתי כר"ע דתנן שתי חלות מעכבים, ואמר הגמ' דכתיב הויה וזהו לר"ע דקודש יהיו קאי אחלות, לכן סבר מתני' דמקרא דיהיו עולה לד' לא ילפינן הויה לעיכובא כמו דלא ילפינן הויה לעיכובא מקראי דמוספים דפ' פנחס דכתיב בהו נמי הויה, ולכן סובר הרמב"ם דלהלכה שני האילים והז' כבשים אין מעכבים אפי' הם עצמם זא"ז.

יט[עריכה]