אבן האזל/מכירה/ב

אבן האזל ‏ מכירה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

ומה היא החזקה בקנין עבדים שישתמש בהן כדרך שמשתמשין בעבדים בפני רבו כיצד התיר לו מנעלו, או שהוליך כליו לבית המרחץ או שהפשיטו או סכו או גרדו או הלבישו או הגביה את רבו קנה, וכן אם הגביה הרב את העבד קנה.

השגת הראב"ד. וכן אם הגביה וכו' א"א נראה מדבריו דלא גריס בה פלוגתא אלא הכי גריס הגביהו הוא לרבו קנאו הגביהו רבו א"ר שמעון לא תהא חזקה גדולה מהגבהה כו' והכי גריס לה הרב ז"ל עכ"ל.

כתב המ"מ מיהו בהלכות שלנו במחלוקת שנויה הגביהו רבו לא קנאו אמר ר"ש לא תהא וכו' ואעפ"כ כתב הרשב"א וז"ל וקיי"ל כר"ש דהא נקנה אף במשיכה כדאמר שמואל וכ"ש בהגבהה עכ"ד, ונראה דיש לדון בראיית הרשב"א דבהלכה ג' כתב הרמב"ם תקפו והביאו אצלו קנה שהעבדים נקנים במשיכה כזו, אבל אם קרא לעבד ובא אצלו או שאמר לו רבו הראשון לך אצל הלוקח והלך אצלו לא קנה עד שימשכנו בתקיפה או שישתמש בו כמו שבארנו, ואם החזיק בו שלא בפני הרב צריך שיאמר לו לך חזק וקני, וקשה דכיון דהלכה זו במשיכה עסקינן רק שבתוך ההלכה הזכיר גם או שישתמש בו, אבל עכ"פ עיקר ההלכה הוא המשיכה והיה לו לכתוב ואם משך שלא בפני הרב צריך שיאמר לו לך משוך וקני. או שיכתוב שתיהם לך משוך וקני ולך חזק וקני עוד כתב בהלכה ד' עבד קטן הרי הוא כבהמה וקונין אותו בדברים שקונין בהן הבהמה ובדברים שקונין בהם העבדים לפיכך נקנה במשיכה אע"פ שלא תקפו, ודבריו הם מדברי הגמ' דאמר בטעמא דלא קנה עבד כשקראו ובא אצלו ובבהמה קני משום דבהמה אדעתא דמרא אזלא. ועבד אדעתא דנפשיה קא עביד. וע"ז אמר רב אשי עבד קטן כבהמה דמי, אבל לשונו קשה דהו"ל לומר דעבד קטן הוי כבהמה דמהני משיכה כשקראו ובא אצלו, אבל מה שכתב שקונין אותו בדברים שקונין הבהמה לפיכך וכו' אינו מדוייק.

לכן נראה דסובר הרמב"ם דבעבד כיון שאין דרכו למשוך אותו במשיכה אלא קוראים לו והוא בא ע"כ אף דלא קנה במשיכה כזו משום דאדעתא דנפשיה עביד אבל גם משיכה שתקפו והביאו אצלו אין זו משיכה שדרכה בכך בעבד, ומצינו לשיטות רוב הראשונים דיש נ"מ בין גמל לחמור לענין משיכה דזה דרכו בהנהגה וזה במשיכה, אלא דהרמב"ם אין שיטתו כן בפי"ז מה' גזו"א. אבל לענין עבד דאין דרכו כלל במשיכה כזו לא קנה מטעם משיכה אלא מטעם חזקה שמחזיק בו כשמושכו בתקיפה, וזהו שכתב שהעבדים נקנים במשיכה כזו, ולכן כ' שצריך שיאמר לו לך חזק וקני משום דכל זה הוא מדין חזקה.

ועכשיו מבואר מה שכתב דעבד קטן קונים בדברים שקונים הבהמה דהיינו שנקנה במשיכה דזהו קנין הבהמה ולא קנין העבדים, איברא דאין זה מטעם דמשיכה לא קני בעבדים אלא משום דקראו ובא אצלו אדעתא דנפשיה קא עביד, ותקפו והביאו אצלו אין דרכו במשיכה כזו. אבל עכ"פ כיון דאין קנין משיכה בעבד גדול אלא קנין חזקה. לכן כתב שפיר דעבד קטן נקנה בדברים שקונין בהם הבהמה דהיינו במשיכה דקראו ובא אצלו דלא הוי חזקה אלא משיכה.

ולפי"מ שבארנו אין להביא ראיה ממה דמהני משיכה בעבד לדין הגבהה כיון דמשיכה הוא מדין חזקה שתוקפו ומביאו אצלו. אבל הגבהה אין בזה גדר חזקה דאין זה מדרך חזקת אדון בעבדו שיגביה אותו, ולכן קנין זה הוא דוקא מדין קנין הגבהה. וזה מבואר מדברי ר' שמעון דאמר לא תהא חזקה גדולה מהגבהה שהגבהה קונה בכל מקום. ובאמת מלשון זה ג"כ מבואר כמו שכתבנו דמשיכה בעבד אינה מדין משיכה אלא מדין חזקה דאי משיכה נמי מהני א"כ למה צריך לטעמא שהגבהה קונה בכל מקום אבל לפימש"כ מבואר דבא לומר דאף דמשיכה באמת לא קני מטעם משיכה שאין דרכו במשיכה כזו ואינו קונה אלא מדין חזקה מ"מ הגבהה הוא קנין יותר חשוב ומהני אף שאין דרכו להגביהו, ולכן מבואר גירסת הראב"ד שכתב דכן הוא גירסת הרי"ף דר"ש לא בא לחלוק על ת"ק ולכן פסקינן כר"ש.

ה

הבהמה בין דקה ובין גסה נקנית במשיכה אע"פ שאפשר להגביה אותה לא הצריכוהו להגביה מפני שמתחבטת בארץ ואם הגביה קנה, והגבהה קונה בכ"מ אבל המשיכה אין קונין בה אלא בסימטא או בחצר של שניהם ואין קונין בה בר"ה ולא בחצר שאינה של שניהם.

כתב המ"מ וז"ל כך היא מסקנא דסוגיא בפ"ק דקדושין זה וזה במשיכה אבל במסירה לא דטפי עדיפא משיכה ממסירה ועיקר עכ"ל, והקשה הלח"מ דבפי"ז מה' גזו"א כתב הרמב"ם בהמה של הפקר ונכסי הגר אינה נקנית במסירה וכתב המ"מ דזהו משום דאין דעת אחרת מקנה אותן ומוכח דבמכירה ומתנה נקנית במסירה, וכן איתא שם בגמ' בב"מ דף ח' מוסירה מחבירו קנה. וכן הקשה על הרבינו ירוחם שהביא מקודם דברי הרמב"ם דמסירה לא קנה בבהמה ואח"כ כתב דמסר י' בהמות באפסר אחד כשנותן דמיהם קנה. ומשמע דקנה במסירה ולא משום הדמים דאינו קונה אלא למי שפרע, ותי' הלח"מ דמסירה דקדושין הוא בשאחזה בשערה וכו' דאז לא קנה דאין דרך הבהמה בכך, אבל מוסירה דפ"ק דב"מ הוי אפסר דדרכו בכך, ודבריו תמוהין דא"כ היה להרמב"ם לכתוב כאן דבהמה נקנית במסירה דאפסר, ועוד דבפ"ג הל' ג' כתב דספינה הואיל ויש במשיכתה טורח גדול נקנית במסירה ובספינה ודאי המסירה זהו כמו אפסר והיינו החבלים שמושכים בהם, ומוכח דבבהמה הואיל ואפשר במשיכה לא קנה במסירה, ועכ"פ צריכין אנו ליישב קושיית הלח"מ ובאמת לא רק דברי המ"מ קשה אלא גוף ההלכה דהא בב"מ אמר דמוסירה מחבירו קנה, ואיך פסק הרמב"ם דגם במו"מ לא קנה מסירה.

אכן נראה דהחלוק בין מו"מ להפקר ונכסי הגר הוא בזה דבהפקר ונכסי הגר אין מסירה קנין כלל מעיקר הדין, וכדאמר שם בב"מ דמאן מסר ליה דליקני, אבל במו"מ דלא קנה מסירה הוא משום דמשיכה עדיפא. ונ"מ דהיכי דלא יהיה אפשר מאיזה טעם לקנות במשיכה יקנה במסירה, והדבר מבואר להדיא בדברי הרמב"ם בפ"ג הל' ג' שכתב הספינה הואיל ואי אפשר להגביהה ויש במשיכתה טורח גדול ואינה נמשכת אלא לרבים לא הצריכוהו משיכה אלא נקנית במסירה. וכן כל כיוצא בזה, וקשה דמנין להרמב"ם להוסיף ולכתוב על דין ספינה נקנית במסירה דיש כיוצא בזה ולא כתב זה מסברא דנפשיה ובודאי יש לו מקור לזה ולכן פשוט דזהו גופא מקורו של הרמב"ם דכיון דמסקנת הסוגיא דקדושין דבהמה בין גסה בין דקה אינה נקנית במסירה ובב"מ מבואר דמוסירה מחברו קנה וא"א לומר דהכונה על ספינה דהתם מיירי בדין קנין רכוב דהוא בבהמה. ולכן מוכרח מזה דאף דמסירה לא קנה בבהמה אפי' במו"מ זהו משום דאפשר במשיכה בלא טורח גדול, אבל אם יש טורח גדול קונה גם בבהמה במסירה ומשום זה אם היה שייך קנין מסירה בבהמה של הפקר היה קונה במסירה אפי' בבהמה אחת דכיון דרוצה לקנות את המציאה כשמוצאה ברה"ר לא שייך לומר דמשיכה עדיפא דהא משיכה אינה קונה ברה"ר ולפעמים שהסמטא רחוקה ועד שילך למשוך אותה לסמטא יבואו אחרים ויחטפו את המציאה ממנו, ולכן אם היה מועיל מסירה מעיקר דין קנין היה מועיל במציאה אפי' בבהמה אחת. ולכן אמר בגמ' בטעמא דמסירה לא קנה משום דמאן מסר לו דליקני, ובזה מיושב דברי רבינו ירוחם דסובר דבעשרה בהמות באפסר אחד משכחת שיהיה טרחא גדולה להוליכם לסמטא ולכן קונה במסירה.

ח

האומר לחבירו משוך ותקנה או חזק ותקנה וכיוצא בדברים אלו והלך ומשך או שהחזיק לא קנה שמשמעו תקנה להבא ועדיין לא הקנה לו אלא צריך המוכר או הנותן לומר לו לך חזק וקנה או משוך וקנה וכיוצא בדברים אלו שמשמען שיקנה עתה בעת שימשוך או יחזיק.

השגת הראב"ד, משוך ותקנה או חזק וכו', א"א זהו דבר תימה שהרי מצינו אחת מהם תתקדש לי שהקדושין מקויימים בלשון זה, וכן עקוץ תאנה מתאנתי ותקנה לי גנבתך, וכן מצינו יטול ויזכה ויחזיק ויקנה כולן לשון הקנאה הן עכ"ל.

המ"מ והמ"ע כתבו ליישב השגת הראב"ד ע"פ דקדוק הלשון והלח"מ באר הדברים ועדיין אין הדברים מבוררים, ונראה ליישב באופן אחר דבאמת יש חילוק בין קנין משיכה וחזקה ובין קנין כסף. דקנין כסף כיון שמצינו דמהני כסף לאחר שלשים מוכח דאין עיקר נתינת וקבלת הכסף הוא הקנין דא"כ לא הוי מהני לאחר שלשים כמו דלא מהני בחזקה. וע"כ דהקנין נעשה תיכף אחר הקבלה במה שיש אצלו כסף של הקונה דהכסף גומר הקנין. ולכן אפשר להמשיך מעשה הקנין ולומר דהכסף לא יגמור הקנין עכשיו אלא יגמור לאחר שלשים, ובגמ' חידשו עוד דאפי' נתאכלו המעות מהני ולא דמי למלוה. כיון שהכסף ניתן לשם קנין. אבל אימתי מהני לקנין הא הוא דוקא היכי דאם היה המוכר חוזר או האשה היתה חוזרת היו צריכים לשלם דאז יכול לגמור חיוב הכסף. וכמש"כ בתוס' ביבמות דף צ"ג ע"א בד"ה קנויה לך וז"ל. דאפי' נתאכלו המעות חשיב כל שעה כאילו הם בעין שהמעות נשארו אצל המקנה ואם לא נעשה הקנין היה צריך להחזירם, וחשיב כאלו הם בעין לשם קדושין עכ"ל. ומה דאמרו בגמ' בקדושין דף מ"ו ע"ב וש"מ מעות בעלמא חוזרים. ובארו שם בתוס' דאם הוי מעות מתנה אם יחזור בו אז מקודשת ע"ש החלוק הוא בין אם חזר הוא לחזרה היא. דאם הוא יכול לחזור ולקבל הכסף א"כ לא נמסרו לשם קדושין. ולכן אינה מקודשת אלא אם נתן בהחלט לשם קדושין שלא יוכל לקבל הכסף אם יחזור מקדושין. אבל אם תחזור היא ע"כ מחויבת היא להחזיר הכסף, וכן כתב להדיא הר"ן בר"פ האומר. עכ"פ מוכח מזה דמה שהיא היתה מחויבת לשלם אם תחזור זה גומר הקנין משום שקבלה הכסף לשם קדושין ונמצא דהכסף גומר הקנין ולא קבלת הכסף:

אכן עוד אנו צריכים לבאר בין משיכה לחזקה, דחזקה בודאי הוי הקנין בשעת החזקה ולא אחר החזקה. אבל במשיכה יש לחקור אם עצם מעשה המשיכה עושה הקנין או דהמשיכה הוא רק התחלה לקנין. אבל הקנין נגמר אחר המשיכה משום דבזה דהוא מושכה בסימטא הוי כאלו מושכה לרשותו. ונמצא דאחר המשיכה נגמר הקנין. והנה בהלכה ט' יתבאר דבזה חולקים הרמב"ם והראב"ד דלהרמב"ם קנין משיכה הוא ע"י עצם המשיכה ולהראב"ד הוא מה שמכניסה לרשותו ויבואר שם דכן הוא דעת התוס' והר"ן. ולכן דעת הרמב"ם מבואר דעיקר סברתו הוא דכיון דמשיכה וחזקה צריך להיות הקנין בשעת המשיכה והחזקה. וכמש"כ להדיא בדבריו דאם אמר וקנה מהני שמשמעו שיקנה עתה בעת שימשוך או יחזיק, ולכן זהו החלוק ממשיכה וחזקה לכסף דבכסף מהני לשון תקנה, דבאמת כן הוא שאחר שיקבל הכסף יוגמר הקנין, אבל במשיכה וחזקה לא מהני באופן זה, אבל להראב"ד א"א לומר כן במשיכה דהוא נמי כמו בכסף דהקנין הוא אחר המשיכה, ולפי דעתו צריך לומר דלשון תקנה לא משמע כלל לשון הקנאה עכשיו, וע"ז הקשה מתתקדש ומתקנה דמהני, ונמצא דהרמב"ם והראב"ד אזלי לשיטתייהו כמו שיתבאר בהל' ט'.

ט

האומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר שלשים יום ומשך לא קנה, ואם אמר לו קנה מעכשיו ולאחר שלשים יום קנה. ואפי' היתה עומדת באגם ביום שלשים שזה כמו שהקנה אותו מעתה על תנאי נעשה התנאי נתקיים הקנין וכל האומר על מנת כאומר מעכשיו.

השגת הראב"ד ביום שלשים וכו' א"א נראה לי אם הפרה עומדת ברשות הלוקח ביום ל"א שהיא קנויה לו מידי דהוי אהרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום דחיילי קדושין בההוא יומא עכ"ל.

המ"מ כתב על השגת הראב"ד דיש לחלק דאם דומה לאשה א"כ אפי' בר"ה אלא הכא טעמא משום דכלתה משיכתן, ובבאור מחלוקתן צריכים אנו מקודם לבאר מש"כ המ"מ על מה שכתב הרמב"ם על מעכשיו ולאחר שלשים ואפי' עומדת באגם דהכונה ברשות שאינה שלו, וה"ה אפי' בר"ה והקשו הכ"מ והלח"מ דבכתובות דף פ"ב אמר ר' יוחנן משוך פרה זו ולא תהיה קנויה לך אלא לאחר שלשים קנה ואפי' עומדת באגם ואוקמו שם בדאמר מעכשיו, ובדף פ"ז בעי רמב"ח מר"ח ה"ז גיטך ולא תתגרשי בו אלא לאחר ל' יום והלכה והניחתו בצדי ר"ה וללישנא בתרא פשיט ליה דמוגרשת מדר"נ דאמר משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר ל' קנה ואפי' עומדת באגם וצדי ר"ה כאגם דמי ובאר המ"מ פ"ט מה' גירושין דהגמ' מדמה גט בלא מעכשיו למשיכת פרה מעכשיו, עכ"פ מוכח דדוקא באגם ולא ברה"ר, וכתב הלח"מ דהיה אפשר לומר דהגמ' קאי שם אליבא דר' יוחנן דסבר שיורא הוי, ולכן גם במעכשיו בעינן דקיימא באגם, אבל הרמב"ם דפוסק דתנאה הוי לענין ממון וזהו כשמואל א"כ אפי' עומדת בר"ה.

והנה הלח"מ כתב דבריו ע"פ תי' א' של המ"מ אבל המ"מ כ' שם עוד א"נ דהא דר"נ הוא בכל גווני ואנן לא קיי"ל כותיה בפרה אלא באמר מעכשיו, אלא דלפי"ז אינו מבואר למה פסק הרמב"ם בגט דמהני גם בלא מעכשיו, וכמש"כ אח"כ בעצמו מדברי הרשב"א דכיון דלא קיי"ל דמהני בלא מעכשיו לענין פרה ה"נ לא מהני לענין גט, וצריך לומר דסומך על מש"כ מתחלה דגט בלא מעכשיו דמי לפרה במעכשיו, אבל באמת אינו מובן דלמה יהיה שוה גט בלא מעכשיו לפרה מעכשיו, ונראה דבגט כשאמר הרי זה גיטך ולא תתגרשי בו אלא לאחר ל' הא לא אמר שלא תקנה הגט אלא לאחר שלשים, לכן הגט הוא מעכשיו שלה אלא דמ"מ כיון שאינה מתגרשת בו אלא לאחר ל' צריך שיהיה הגט ברשותה לאחר ל', דאף שאפשר לחלק קבלת הגט וגמר הגירושין מ"מ צריך להיות דומיא דסתם גירושין שנותן לה הגט ובזה מתגרשת דאז הגט ברשותה, ולכן מהני כשהגט הוא במקום שאפשר ליחשב כרשותה כשתניח בו חפץ שלה, אבל כל זה הוא בגט שכבר הוא שלה, אבל במשיכת פרה אם לא אמר מעכשיו כיון דאכתי אין הפרה שלו לא נחשב האגם או הצדי ר"ה לרשות שלו, אלא דמ"מ הדמיון בזה מחוסר הבנה דבמעכשיו כיון דסובר הרמב"ם דהוי מעכשיו ממש ולאחר שלשים לא הוי אלא תנאה, א"כ ודאי דמהני המשיכה ואיזה מקור יש מכאן ללמוד ללא תתגרשי אלא לאחר ל' דמהני כשהניחתו בצדי ר"ה.

-השמטות ומלואים-

ד"ה והנה, בתוך הדברים כתבתי שם בזה"ל ונראה דבגט כשאמר הר"ז גיטך ולא תתגרשי בו אלא לאחר ל' הא לא אמר שלא תקנה הגט אלא לאחר ל' לכן הגט הוא מעכשיו שלה וכו', הנה עיין שם ברמב"ם פ"ט הל' ה' שמפורש שלא קנתה אף גופו של גט ועיין באור שמח שם, והעירני לזה הגרא"ש שי'. [ע"כ].

ולכן נראה דמשום זה כתב התי' הב' דאנן לא קיי"ל כר"נ בפרה אלא באומר מעכשיו, אבל ר"נ מיירי בלא מעכשיו ומ"מ כיון דמסתבר לרמב"ח ורב חסדא דמהני גבי גט כשהניחתו במקום שאפשר להיות נחשב רשותה ושו"ט רק אם צדי ר"ה כרה"ר דמי וכיון דאסיקי דצדי ר"ה לאו כר"ה דמי קיי"ל כותייהו כיון דאין סתירה מזה דלא קיי"ל כר"נ בפרה אלא היכי דאמר מעכשיו.

ולפי"ז נוכל לבאר דברי המ"מ כאן דאף דבה' גירושין כתב דלא קיי"ל כר"נ אלא במעכשיו, אבל הרשב"א הביאו שם המ"מ הא כתב דלא קיי"ל כרמב"ח ורב חסדא בזה דסברי דר"נ מיירי אפי' בלא מעכשיו אלא כמסקנא דגמ' בהאשה שנפלו דדוקא באומר מעכשיו, אלא דהרשב"א חולק מטעם זה על הרמב"ם בדין לא תתגרשי, אבל המ"מ הא סובר שם דיש לחלק מזה לזה ואפשר למיסבר כוותייהו בלא תתגרשי, א"כ נוכל שפיר לומר דהמ"מ סובר כאן בזה כהרשב"א דר"נ בעצמו באמת מיירי במעכשיו, ומ"מ פסק הרמב"ם לענין גט דמגורשת בלא מעכשיו וכנ"ל, וכיון דבאמת מיירי ר"נ במעכשיו א"כ ע"כ דאגם דנקט אורחא דמילתא הוא.

אכן דברי המ"מ הם דחוקים דכיון דבגמ' מוכח דיש חילוק בין אגם לרה"ר ואם סובר הרמב"ם דמהני אפי' עומדת בר"ה לא היה לו לכתוב אפי' עומדת באגם, וכן קשה על ר"נ גופיה אם נימא דלאו דוקא נקט אגם.

והנה בהא דמעכשיו ולאחר ל' תנאה הוא פירש"י דהוא תנאי אם לא יחזור בו, והקשה הרמב"ן דהא לא הזכיר תנאי חזרה, ועוד דאם יש בכלל תנאי זה גם חזרה גם היא תוכל לחזור דהא לא התנה דוקא שיוכל הוא לחזור, ולכן פי' הרמב"ן דהוא תנאי אם יהיה בחיים אחר ל', ונראה דאפשר לפרש מה דאמרינן תנאה הוא באופן דסבר ר' יוחנן דהוי שיורא וכמו שכתבו בתוס' בד"ה אפי' מאה, דר"ל דמעכשיו יתחילו הקדושין ולאחר ל' יגמרו, אלא דרב סבר דעיקר הקדושין הוי מעכשיו רק דקבע זה בתורת תנאי שאם יהיה אפשר שיגמרו לאחר ל' אז יחולו מעכשיו, וחזרה באמת לא מהני כיון דחלים מעכשיו, והנ"מ הוא רק לענין אם ימות וכמש"כ הרמב"ן דאז לא שייך שיגמרו ואף דאם נתקדשה לאחר או חזרה ג"כ לא שייך שיגמרו מ"מ כיון דמעשה הקדושין מצד עצמם שייך שיגמרו לא מהני לא קדושין ולא חזרה כיון דחלים מעכשיו, ועכשיו מיושב דבאמת גבי פרה צריך דוקא דקיימא באגם וכמו לר' יוחנן ועיין מש"כ התוס' בדף פ"ב, ומבואר מש"כ הרמב"ם אפי' עומדת באגם אף דפסק דתנאה הוא, אבל זה מיושב לתי' הא' של המ"מ דר"נ נמי מיירי במעכשיו אבל לתי' הב' דר"נ מיירי בלא מעכשיו רק אנן קיי"ל כסוגיא דס"פ האשה שנפלו דדוקא במעכשיו מהני, א"כ אין להרמב"ם יסוד לומר דאפי' במעכשיו צריך דוקא קיימא באגם, ואף דלפי מש"כ פירושא דתנאה אפשר לבאר כן אבל עכ"פ אין להרמב"ם מקור ע"ז לכן נראה יותר לפי"ז כתי' הראשון של המ"מ כנ"ל.

עתה נבוא לדברי הראב"ד והמ"מ, והנה מש"כ מקודם לבאר דברי המ"מ בה' גירושין בתירוצו הא' דהגמ' מדמה גט בלא מעכשיו, לפרה במעכשיו ובארנו דסובר דגדר תנאה הוא תנאי אם יהיה אפשר ליגמר לאחר שלשים אז יחול מעכשיו, והנה זה שייך אם נימא דגדר משיכה הוא הכנסת רשות דבמה שמושך בסימטא הוא כמו שמכניסה לרשותו וכענין שכתבו התוס' בקדושין דף כ"ה בשם הר"ר חיים כהן דמש"ה לא מהני מסירה בסימטא משום שתיכף שהביא המוכר בהמתו נעשה המקום כחצרו ומשיכה דמהני משום שעקר הלוקח ממקומו הראשון, ולכן נימא דאז נחשב כאלו מושכו הלוקח לרשותו, וכן כתבו התוס' להדיא ביבמות דף צ"ג ע"א וז"ל אבל משיכה קונה במעכשיו ולאחר ל' כיון דבסוף ל' הפרה עומדת באגם שהוא מקום הראוי לקנין, דע"י תחלת משיכה שהותחל קנין נעשה האגם רשותו והו"ל כמשיכה אריכתא ואפי' יצתה מן האגם תוך ל' או אפי' משכה המקנה לחצרו, ושוב בסוף ל' חזרה לאגם קני עכ"ד. אבל אם נימא דמשיכה הוא רק מעשה קנין א"כ א"א כלל דליהני משיכה לאחר ל' דהא כלתה משיכתו.

ולכן לתי' הב' של המ"מ וכפי שיטתו כאן דמה דאמר עומדת באגם הוא לאו דוקא ואפי' בר"ה נוכל לומר דסובר דמשיכה הוא רק מעשה קנין, ולכן לא שייך לומר גבי פרה דהתנאי הוא על אפשרות גמר הקנין כיון דמשיכה א"א כלל לימשך, ולפי"ז ע"כ נימא דגם מה דאמר בדף פ"ב אליבא דר' יוחנן דאם עומדת באגם קני הוא לאו דוקא אגם דא"א לומר דבדר' יוחנן נפרש דוקא אגם ובדר"נ נפרש דלאו דוקא דמנ"ל לפרש כן ואין לומר משום דקיי"ל דתנאה הוי דאדרבא הא גופא קשיא דמנ"ל לפסוק דתנאה הוי דלא כר' יוחנן ור"נ דאמרי הכי, ובלא זה הקשה הלח"מ דלמה פסק הרמב"ם כשמואל ולא כר' יוחנן, ולכן ע"כ צ"ל דכיון דנימא דמשיכה אינו אלא מעשה קנין ולא הכנסת רשות דיהיה שייך לומר כמש"כ התוס' שיוגמר הקנין אחר ל', גם ר' יוחנן מודה דא"א לומר גבי משיכת פרה דהוי שיורא, וע"כ דתנאה היא וכפירש"י או כפי' הרמב"ן.

ועכשיו מיושב מה שהקשה הלח"מ במה דפסק הרמב"ם כאן דתנאה הוא ובקדושין פסק דהוא ספק תנאה ספק חזרה דלפי דברינו לא שייך להסתפק גבי פרה בספק חזרה היינו דהוא רוצה להקנות לאחר ל' כיון דלאחר ל' כלתה משיכתו, ואף דלא קיי"ל כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה זהו כמש"כ התוס' בכתובות דף ע' היכי שאנו צריכין לתקן דבריו, אבל הכא דהשאלה איך לפרש דבריו בודאי לא נפרש באופן שאי אפשר לפרשם כן, ולכן גבי פרה ודאי תנאה הוא, וזהו טעמא דר' יוחנן ור"נ דסברי דקנה אפי' עומדת באגם והכונה ברשות שאינו שלו כמש"כ המ"מ.

ולפי"ז מבואר מה שכתב המ"מ דהרמב"ם אינו מודה להראב"ד ואפי' אי קיימא בחצרו בסוף ל' לא מהני, דהראב"ד סובר דדין משיכה הוא הכנסת רשות, ומה דלא מהני לאחר ל' זהו דכיון דלא הותחל הקנין לא נעשה האגם רשותו, וכמש"כ התוס' הטעם דדוקא ע"י שהותחל הקנין נעשה רשותו, ולכן סובר הראב"ד דאם בסוף ל' קיימא בחצרו מהני דאף שלא הכניסה בשעת משיכה לחצרו מ"מ כיון דעיקר המשיכה הוא קנין של רשות הלוקח, וכיון שאמר שיחול הקנין אחר ל' א"כ כל היכי דמצי לחול אמרינן דכן היה דעת המוכר שיחול באופן זה שאחר ל' יקנה ע"י רשותו כיון דעיקר קנין המשיכה הוא ע"י שמושכה לרשותו וקונה ע"י רשותו, ולדעת הראב"ד באמת נפרש דאגם דכתב הרמב"ם הוא דוקא וכמו שכתבנו לפי דברי המ"מ בה' גירושין, אבל המ"מ דסובר כאן דדעת הרמב"ם דאפי' בר"ה, וע"כ דסובר דמשיכה אינו קנין ע"י הרשות אלא מעשה קנין ולאחר ל' כלתה משיכתו ולא מהני אפי' מעכשיו ולאחר ל' לענין זה א"כ שפיר שחולק על הראב"ד וסובר דלדעת הרמב"ם לא קנה הלוקח אפי' אי קיימא לאחר ל' בחצרו של לוקח כיון שלא הקנה לו בקנין חצר כלל.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.