אבן האזל/ביאת מקדש/ד

אבן האזל ‏ ביאת מקדש ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד[עריכה]

וכן טמא שעבד קודם שיעריב שמשו עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים שנאמר ולא יחללו וגו' מפי השמועה למדו שזו אזהרה לטבול יום שעבד שעדיין טמא הוא שנאמר ובא השמש וטהר מכלל שעדיין לא טהר, אבל מחוסר כפורים שעבד שעבודתו פסולה וחלל ה"ז פטור, ומנין שעבודתו פסולה שנאמר וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שעדיין לא נגמרה טהרתה, וה"ה לכל מחו"כ.

השגת הראב"ד, וחלל הרי זה פטור, א"א והא אמרינן במכות עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים, ועוד מבהונות של מצורע דאמרינן בזבחים עשה שיש בו כרת הוא, ועוד וטהרה כתיב ביולדת מכלל דעד השתא טמאה היא, ואמרינן בזבחים דמחו"כ דזב כזב דמי, ובתוס' דזבחים מונה אותו עם אותן שבמיתה עכ"ל.

הכ"מ כתב דהרמב"ם סובר מחוסר כפורים דזב לאו כזב דמי, וכבר כתבתי דבריו בפ"ג הל' ט' והנה לפי"מ שבארתי שם דגבי ביאת מקדש לא גמרינן במחו"כ לענין מלקות וכרת מקרא דוטהרה מכלל שהיא טמאה, משום דמקרא דעוד טומאתו בו דאיצטריך לרבות מחו"כ מוכח דהי' אפשר לפרש דקרא דואל המקדש לא תבוא לא קאי אלא עד מלאת ימי טהרה, א"כ יקשה אמאי לענין חלול עבודה ילפינן מקרא דוכפר עליה הכהן וטהרה והנה קושיא זו הקשו בתוס' בסנהדרין דף פ"ג בד"ה וטבול יום למאי איצטריך קרא בביאת מקדש עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים, למה לא נילף מקרא דוטהרה מכלל שהיא טמאה, אלא שהתוס' הקשו זה להסוגיא דהתם דמחוסר כפורים ששימש במיתה, אבל לשיטת הרמב"ם דאינו במיתה אלא דמחלל עבודה יש לומר דכיון דעכ"פ מקרא דעוד טומאתו בו ידעינן דמחוסר כפורים הוי טמא, וממילא לא נוכל לומר לענין ביאת מקדש שכיון שמלאו ימיה טהרה, ולכן לענין איסור ליכנס לעזרה כתב הרמב"ם מקרא דוכפר עליה הכהן וטהרה, ולכן גם לענין חלול עבודה ילפינן מקרא דוטהרה מכלל שהיא טמאה דרק לדין עונש ומלקות ומיתה לא נוכל ללמוד מעוד טומאתו בו לגלות דגם מחוסר כפורים נקרא טמא, אבל לענין חלול עבודה שפיר ילפינן, אלא דלפי"ז לא הי' חייב מלקות לפי"מ דסובר הרמב"ם גבי ביאת מקדש דכיון דנלמד מרבויא דעוד טומאתו בו ליכא מלקות, ולפי"מ שנבאר לפנינו אינו פוטרו אלא מכרת, אלא דיש לומר דכיון דעכ"פ איכא לאו מפורש דלא יחללו, וכיון דמחלל עבודה ממילא ע"כ לוקה.

אכן נראה דיש לבאר באופן אחר דכיון דלדין אכילת קודש ילפינן מקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל דקרא דבכל קודש לא תגע לא הוי עד מלאת ימי טהרה אלא עד שתביא כפרתה, ולכן חייב מלקות וחזינן דגבי קודש נקרא מחוסר כפורים טמא, ורק לדין ביאת מקדש צריך ללמוד מקרא דעוד טומאתו בו, א"כ לדין חלול עבודה דזה לגבי קודש שפיר ילפינן מקרא דוטהרה דעדיין לא נגמרה טהרתה, ולא צריכינן לגבי חלול עבודה לקרא דעוד טומאתו בו דכתיב בביאת מקדש, אלא דמעיקר קרא דוטהרה ידעינן ומבואר מה דהביאו בגמ' וברמב"ם רק הך קרא דוטהרה.

והנה בהשגת הראב"ד כבר כתבנו דמעוד טומאתו בו לא מרבינן אלא לאיסור ולא לחיוב, ומה שהוכיח מסוגיא דזבחים דף ל"ב דאמרינן עשה שיש בו כרת הוא, ע"כ כונת הראב"ד על מה דמתרץ שם בגמ' שאני מצורע הואיל והותר לצרעתו הותר לקרויו דמקודם הא מיירי בטבול יום דגם הרמב"ם סובר דחייב כרת, וזהו משום דמפרש דהרמב"ם אינו סובר להא דעוד טומאתו בו, וא"כ ליכא איסור דאורייתא כלל, וע"ז השיגו מהך סוגיא דמוכח דאיכא איסור דאורייתא דבשביל זה הותר ביאה במקצת בטבול יום, אבל לפימש"כ דגם הרמב"ם סובר להא דעוד טומאתו רק דאינו חייב ע"ז, אבל כיון דהאיסור הוי דאורייתא שייך לומר הואיל והותר לצרעתו, ואף דטבול יום דבעל קרי איכא כרת ובמצורע ליכא כרת מ"מ שייך לומר הואיל ואשתרי אשתרי, ומה שהקשה מוטהרה מכלל שהיא טמאה כבר נתבאר, וכן מה שכתב מהא דמחוסר כפורים דזב כזב דמי כבר כתב הכ"מ דהרמב"ם סובר דלאו כזב דמי, אכן מה שהקשה מהא דבתוס' דזבחים מנה אותו עם אותן שבמיתה זה קשה, וכבר תמה הכ"מ דהא הוא ברייתא מפורשת בסנהדרין דף פ"ג, ומשמע מדברי הכ"מ דכונתו לתרץ גם זה במה דסובר הרמב"ם דמחו"כ דזב לאו כזב דמי, והיינו דהברייתא דסנהדרין סברה דכזב דמי.

-הערות רבנו בגיליון ספרו-

בד"ה והנה בהשגת הראב"ד במש"כ וזהו משום דמפרש דהרמב"ם אינו סובר דחייב כרת, נ"ב מה שכתבתי כאן אינו מדוייק די"ל דהראב"ד מפרש דלא שייך הואיל ואישתרי אישתרי אלא דגם במצורע איכא כרת וכן כתב רש"י ביבמות דף ז' הואיל והותרה וכו' שהרי עדין מח"כ הוא ובכרת.

ונראה דיש להוסיף על דברי הכ"מ דהא עיקר דין מיתה דילפינן בחלול עבודה הוא משום דילפינן חלול חלול מתרומה, ובזבחים דף י"ז בתוס' ד"ה דגמר חלול חלול מתרומה כתבו הקשה הר"ר חיים כיון דטבול יום יליף מתרומה א"כ טבול יום שאכל תרומה יהא במיתה, ובפ' הנשרפין לא חשיב טבול יום ושמא הוא הדין, א"נ כי היכי דממעטי התם בע"מ ששימש מדכתיב בו ולא בע"מ ה"ה ומתו בו דכתיב בתרומה בו ולא בטבול יום ומיהו טמא ששימש אין למעט מדכתיב בו דלהכי אהני גז"ש דחילול חילול, וכן בטבול יום ששימש נמי הוי במיתה, והיינו טעמא דדמי לטמא טפי מבע"מ, אח"כ כתבו ונראה דה"ה לתרומה דלא ממעטינן טבו"י, ובדעת הרמב"ם אינו מבואר אבל משמעות לשונו בפרק ז' מהל' תרומות הל' א' וב' שכתב מקודם דכהן טמא שאכל תרומה במיתה ואח"כ כתב דאין הטמאים אוכלין בתרומה עד שיעריב שמשן, משמע דכ"ז שלא העריב שמשן יש להם דין טמאים לתרומה וחייבין מיתה, ולפי"ז שפיר דטבול יום שעבד חייב מיתה דילפינן חלול חלול מתרומה, אבל מחוסר כפורים כיון דבתרומה אינו טמא לכן אף דהי' אפשר לומר דון מינה ואוקי באתרה דהכי קיי"ל בחולין ק"כ וביבמות ע"ח מ"מ לזה מהני הא דכתיב ומתו בו, וכמו דממעטינן בע"מ ששימש משום דכתיב ומתו בו ולא בבע"מ ה"נ נימא בו ולא מחוסר כפורים, אלא דבהך ברייתא גופא דתניא דמחוסר כפורים במיתה פליגי רבי ורבנן בבע"מ ששימש דרבי סבר דחייב מיתה ורבנן סברי דפטור משום דדרשי בו ולא בבע"מ, ופירש"י ומסתברא בע"מ הוא דקא ממעט ליה ולא טמא וטבול יום שהן פסול טומאה, ולא הזכיר רש"י מחוסר כפורים דתניא בברייתא ומפרש לה בגמ' דמחלל מקרא דוכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה, וצ"ל דכלל רש"י מחו"כ בהדי טבו"י אבל יש לומר דזה תליא אי מחו"כ דזב כזב דמי א"כ הוי טמא ממש ולא ממעטינן מקרא דומתו בו, ואף דבתרומה מותר אבל בקדשים דהוא אסור הוי טמא, אבל אי מחו"כ דזב לאו כזב א"כ אף דאסור בקדשים אבל לא הוי טמא ממש והוי כמו בע"מ ששימש דנתמעט מומתו בו ויש לומר יותר דמה דממעטינן בו ולא בבע"מ זהו משום דבע"מ אינו אסור בתרומה רק דמ"מ אי מחוסר כפורים כזב דמי לא נתמעט כיון דלקדשים הוי כזב ממש, ולכן כיון דסובר הרמב"ם דמחו"כ דזב לאו כזב דמי לכן פסק דפטור.

והנה הכ"מ הקשה דהרמב"ם סתר שיטתו דבפי"ט מהל' סנהדרין מנה מחו"כ ששימש בכלל מחוייבי מיתה שחייבין מלקות ולא תירץ בזה, ובהל' סנהדרין מביא מה שכתב הר"י קורקיס דע"כ ט"ס הוא וצריך לכתוב במקומו יתר בגדים, ואני תמה על הגהה זו דא"כ היה להרמב"ם לכתוב זה אחר מחוסר בגדים באות י"ב ולא באות ט"ז אחר טבול יום ששימש, וצריך לומר דכונתו דבאמת הוא ט"ס כאן וצריך לכתוב יתר בגדים אחר מחוסר בגדים אבל קשה לשנות הגירסא באופן זה, ולפי"מ שבארנו יש לומר דהרמב"ם סובר דלדין מלקות מולא יחללו לא נתמעט מחו"כ כיון דלקודש הוי מחו"כ טמא, וכמו באוכל את הקודש כן חייב מולא יחללו אם עבד בטומאה ורק לדין חיוב מיתה כיון דזה ילפינן מתרומה בזה נתמעט מחו"כ כמו בע"מ כיון דבתרומה אינו אסור וגם בקדשים לא הוי כזב והוי כמו איסור בפ"ע בקדשים דלא שייך בתרומה ולכן נתמעט מומתו בו.

ולפי"ז נוכל לומר דמה דכתב הרמב"ם כאן דמחוסר כפורים פטור היינו ממיתה דבזה התחיל בפרק זה וכתב טמא שעבד במקדש חילל עבודתו וחייב מיתה בידי שמים, ובהל' ד' כתב וכן טמא שטבל ועבד קודם שיעריב שמשו עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים וכו', וע"ז הוא שכתב אבל מחוסר כפורים שעבד אע"פ שעבודתו פסולה וחלל ה"ז פטור, ואף דבהל' א' כתב וכל לאו שחייבין מיתה בידי שמים לוקין עליו, וא"כ במחו"כ דפטור ממיתה הי' צריך לכתוב דעכ"פ חייב מלקות קיצר כאן וסמך על מה שמבאר בהל' סנהדרין כל חייבי מלקות, אלא דלכאורה אין מקום לדברינו דהא הרמב"ם מנה שם מחו"כ בין מחוייבי מיתה בידי שמים שלוקין עליהם, א"כ סובר שם דחייב מיתה, אבל באמת לא קשה דלא מנה שם הרמב"ם אלא הלאווין שיש בהלאו חיוב מיתה, וכיון דמחוסר כפורים ששימש הלאו שלו הוא מקרא דולא יחללו ולאו זה הוא לאו שיש בו מיתה, לכן מנה אותו בין הלאוים שיש בהם חיוב מיתה, ומה דמנה טמא וטבול יום ומחוסר כפורים לשלשה אף דהוא מלאו אחד זהו מכיון דעל טבול יום יש למוד מיוחד מקרא דקדושים יהיו ולא יחללו כדאיתא בסנהדרין דף פ"ג ובזבחים דף י"ז, (ועיין שם בתוס' שביארו למה צריך הך קרא) וכיון דיש למוד מיוחד על טבול יום ומנה אותו ביחוד, לכן ע"כ מנה גם למחוסר כפורים ביחוד, אבל לענין אכילת קודש לא מנה רק טמא שאכל את הקודש ובכלל זה טבול יום ומחו"כ משום דליכא בזה קראי לכל אחד בפ"ע, וראי' לזה דהא מנה זר ששימש דהוא מכלל הלאוין שיש בהם מיתה ובזר ששימש לא בכל העבודות יש חיוב מיתה אלא בעבודת מתנה ועבודה תמה ולא בשאר עבודות, וא"כ הי' לו לכתוב שאר עבודות בין חייבי מלקות שאין בהם מיתה, וע"כ דכיון דעכ"פ בלאו דזר ששימש איכא חיוב מיתה מנה כל העבודות בכלל זה, וזה ביאר במקומו דבעבודות סילוק ובעבודות שיש אחריהן עבודה אינו חייב מיתה, ולכן ה"נ במחו"כ כיון שנתבאר במקומו דבמחו"כ ליכא חיוב מיתה מנה גם מחו"כ בין הלאוין שיש בהם חיוב מיתה ודברי הרמב"ם בשני המקומות מבארים זה את זה.

ה[עריכה]

וכן טמא שעבד קודם שיעריב שמשו עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים שנאמר ולא יחללו וגו' מפי השמועה למדו שזו אזהרה לטבול יום שעבד שעדיין טמא הוא שנאמר ובא השמש וטהר מכלל שעדיין לא טהר, אבל מחוסר כפורים שעבד שעבודתו פסולה וחלל ה"ז פטור, ומנין שעבודתו פסולה שנאמר וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שעדיין לא נגמרה טהרתה, וה"ה לכל מחו"כ.

השגת הראב"ד, וחלל הרי זה פטור, א"א והא אמרינן במכות עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים, ועוד מבהונות של מצורע דאמרינן בזבחים עשה שיש בו כרת הוא, ועוד וטהרה כתיב ביולדת מכלל דעד השתא טמאה היא, ואמרינן בזבחים דמחו"כ דזב כזב דמי, ובתוס' דזבחים מונה אותו עם אותן שבמיתה עכ"ל.

הכ"מ כתב דהרמב"ם סובר מחוסר כפורים דזב לאו כזב דמי, וכבר כתבתי דבריו בפ"ג הל' ט' והנה לפי"מ שבארתי שם דגבי ביאת מקדש לא גמרינן במחו"כ לענין מלקות וכרת מקרא דוטהרה מכלל שהיא טמאה, משום דמקרא דעוד טומאתו בו דאיצטריך לרבות מחו"כ מוכח דהי' אפשר לפרש דקרא דואל המקדש לא תבוא לא קאי אלא עד מלאת ימי טהרה, א"כ יקשה אמאי לענין חלול עבודה ילפינן מקרא דוכפר עליה הכהן וטהרה והנה קושיא זו הקשו בתוס' בסנהדרין דף פ"ג בד"ה וטבול יום למאי איצטריך קרא בביאת מקדש עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים, למה לא נילף מקרא דוטהרה מכלל שהיא טמאה, אלא שהתוס' הקשו זה להסוגיא דהתם דמחוסר כפורים ששימש במיתה, אבל לשיטת הרמב"ם דאינו במיתה אלא דמחלל עבודה יש לומר דכיון דעכ"פ מקרא דעוד טומאתו בו ידעינן דמחוסר כפורים הוי טמא, וממילא לא נוכל לומר לענין ביאת מקדש שכיון שמלאו ימיה טהרה, ולכן לענין איסור ליכנס לעזרה כתב הרמב"ם מקרא דוכפר עליה הכהן וטהרה, ולכן גם לענין חלול עבודה ילפינן מקרא דוטהרה מכלל שהיא טמאה דרק לדין עונש ומלקות ומיתה לא נוכל ללמוד מעוד טומאתו בו לגלות דגם מחוסר כפורים נקרא טמא, אבל לענין חלול עבודה שפיר ילפינן, אלא דלפי"ז לא הי' חייב מלקות לפי"מ דסובר הרמב"ם גבי ביאת מקדש דכיון דנלמד מרבויא דעוד טומאתו בו ליכא מלקות, ולפי"מ שנבאר לפנינו אינו פוטרו אלא מכרת, אלא דיש לומר דכיון דעכ"פ איכא לאו מפורש דלא יחללו, וכיון דמחלל עבודה ממילא ע"כ לוקה.

אכן נראה דיש לבאר באופן אחר דכיון דלדין אכילת קודש ילפינן מקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל דקרא דבכל קודש לא תגע לא הוי עד מלאת ימי טהרה אלא עד שתביא כפרתה, ולכן חייב מלקות וחזינן דגבי קודש נקרא מחוסר כפורים טמא, ורק לדין ביאת מקדש צריך ללמוד מקרא דעוד טומאתו בו, א"כ לדין חלול עבודה דזה לגבי קודש שפיר ילפינן מקרא דוטהרה דעדיין לא נגמרה טהרתה, ולא צריכינן לגבי חלול עבודה לקרא דעוד טומאתו בו דכתיב בביאת מקדש, אלא דמעיקר קרא דוטהרה ידעינן ומבואר מה דהביאו בגמ' וברמב"ם רק הך קרא דוטהרה.

והנה בהשגת הראב"ד כבר כתבנו דמעוד טומאתו בו לא מרבינן אלא לאיסור ולא לחיוב, ומה שהוכיח מסוגיא דזבחים דף ל"ב דאמרינן עשה שיש בו כרת הוא, ע"כ כונת הראב"ד על מה דמתרץ שם בגמ' שאני מצורע הואיל והותר לצרעתו הותר לקרויו דמקודם הא מיירי בטבול יום דגם הרמב"ם סובר דחייב כרת, וזהו משום דמפרש דהרמב"ם אינו סובר להא דעוד טומאתו בו, וא"כ ליכא איסור דאורייתא כלל, וע"ז השיגו מהך סוגיא דמוכח דאיכא איסור דאורייתא דבשביל זה הותר ביאה במקצת בטבול יום, אבל לפימש"כ דגם הרמב"ם סובר להא דעוד טומאתו רק דאינו חייב ע"ז, אבל כיון דהאיסור הוי דאורייתא שייך לומר הואיל והותר לצרעתו, ואף דטבול יום דבעל קרי איכא כרת ובמצורע ליכא כרת מ"מ שייך לומר הואיל ואשתרי אשתרי, ומה שהקשה מוטהרה מכלל שהיא טמאה כבר נתבאר, וכן מה שכתב מהא דמחוסר כפורים דזב כזב דמי כבר כתב הכ"מ דהרמב"ם סובר דלאו כזב דמי, אכן מה שהקשה מהא דבתוס' דזבחים מנה אותו עם אותן שבמיתה זה קשה, וכבר תמה הכ"מ דהא הוא ברייתא מפורשת בסנהדרין דף פ"ג, ומשמע מדברי הכ"מ דכונתו לתרץ גם זה במה דסובר הרמב"ם דמחו"כ דזב לאו כזב דמי, והיינו דהברייתא דסנהדרין סברה דכזב דמי.

-הערות רבנו בגיליון ספרו-

בד"ה והנה בהשגת הראב"ד במש"כ וזהו משום דמפרש דהרמב"ם אינו סובר דחייב כרת, נ"ב מה שכתבתי כאן אינו מדוייק די"ל דהראב"ד מפרש דלא שייך הואיל ואישתרי אישתרי אלא דגם במצורע איכא כרת וכן כתב רש"י ביבמות דף ז' הואיל והותרה וכו' שהרי עדין מח"כ הוא ובכרת.

ונראה דיש להוסיף על דברי הכ"מ דהא עיקר דין מיתה דילפינן בחלול עבודה הוא משום דילפינן חלול חלול מתרומה, ובזבחים דף י"ז בתוס' ד"ה דגמר חלול חלול מתרומה כתבו הקשה הר"ר חיים כיון דטבול יום יליף מתרומה א"כ טבול יום שאכל תרומה יהא במיתה, ובפ' הנשרפין לא חשיב טבול יום ושמא הוא הדין, א"נ כי היכי דממעטי התם בע"מ ששימש מדכתיב בו ולא בע"מ ה"ה ומתו בו דכתיב בתרומה בו ולא בטבול יום ומיהו טמא ששימש אין למעט מדכתיב בו דלהכי אהני גז"ש דחילול חילול, וכן בטבול יום ששימש נמי הוי במיתה, והיינו טעמא דדמי לטמא טפי מבע"מ, אח"כ כתבו ונראה דה"ה לתרומה דלא ממעטינן טבו"י, ובדעת הרמב"ם אינו מבואר אבל משמעות לשונו בפרק ז' מהל' תרומות הל' א' וב' שכתב מקודם דכהן טמא שאכל תרומה במיתה ואח"כ כתב דאין הטמאים אוכלין בתרומה עד שיעריב שמשן, משמע דכ"ז שלא העריב שמשן יש להם דין טמאים לתרומה וחייבין מיתה, ולפי"ז שפיר דטבול יום שעבד חייב מיתה דילפינן חלול חלול מתרומה, אבל מחוסר כפורים כיון דבתרומה אינו טמא לכן אף דהי' אפשר לומר דון מינה ואוקי באתרה דהכי קיי"ל בחולין ק"כ וביבמות ע"ח מ"מ לזה מהני הא דכתיב ומתו בו, וכמו דממעטינן בע"מ ששימש משום דכתיב ומתו בו ולא בבע"מ ה"נ נימא בו ולא מחוסר כפורים, אלא דבהך ברייתא גופא דתניא דמחוסר כפורים במיתה פליגי רבי ורבנן בבע"מ ששימש דרבי סבר דחייב מיתה ורבנן סברי דפטור משום דדרשי בו ולא בבע"מ, ופירש"י ומסתברא בע"מ הוא דקא ממעט ליה ולא טמא וטבול יום שהן פסול טומאה, ולא הזכיר רש"י מחוסר כפורים דתניא בברייתא ומפרש לה בגמ' דמחלל מקרא דוכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה, וצ"ל דכלל רש"י מחו"כ בהדי טבו"י אבל יש לומר דזה תליא אי מחו"כ דזב כזב דמי א"כ הוי טמא ממש ולא ממעטינן מקרא דומתו בו, ואף דבתרומה מותר אבל בקדשים דהוא אסור הוי טמא, אבל אי מחו"כ דזב לאו כזב א"כ אף דאסור בקדשים אבל לא הוי טמא ממש והוי כמו בע"מ ששימש דנתמעט מומתו בו ויש לומר יותר דמה דממעטינן בו ולא בבע"מ זהו משום דבע"מ אינו אסור בתרומה רק דמ"מ אי מחוסר כפורים כזב דמי לא נתמעט כיון דלקדשים הוי כזב ממש, ולכן כיון דסובר הרמב"ם דמחו"כ דזב לאו כזב דמי לכן פסק דפטור.

והנה הכ"מ הקשה דהרמב"ם סתר שיטתו דבפי"ט מהל' סנהדרין מנה מחו"כ ששימש בכלל מחוייבי מיתה שחייבין מלקות ולא תירץ בזה, ובהל' סנהדרין מביא מה שכתב הר"י קורקיס דע"כ ט"ס הוא וצריך לכתוב במקומו יתר בגדים, ואני תמה על הגהה זו דא"כ היה להרמב"ם לכתוב זה אחר מחוסר בגדים באות י"ב ולא באות ט"ז אחר טבול יום ששימש, וצריך לומר דכונתו דבאמת הוא ט"ס כאן וצריך לכתוב יתר בגדים אחר מחוסר בגדים אבל קשה לשנות הגירסא באופן זה, ולפי"מ שבארנו יש לומר דהרמב"ם סובר דלדין מלקות מולא יחללו לא נתמעט מחו"כ כיון דלקודש הוי מחו"כ טמא, וכמו באוכל את הקודש כן חייב מולא יחללו אם עבד בטומאה ורק לדין חיוב מיתה כיון דזה ילפינן מתרומה בזה נתמעט מחו"כ כמו בע"מ כיון דבתרומה אינו אסור וגם בקדשים לא הוי כזב והוי כמו איסור בפ"ע בקדשים דלא שייך בתרומה ולכן נתמעט מומתו בו.

ולפי"ז נוכל לומר דמה דכתב הרמב"ם כאן דמחוסר כפורים פטור היינו ממיתה דבזה התחיל בפרק זה וכתב טמא שעבד במקדש חילל עבודתו וחייב מיתה בידי שמים, ובהל' ד' כתב וכן טמא שטבל ועבד קודם שיעריב שמשו עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים וכו', וע"ז הוא שכתב אבל מחוסר כפורים שעבד אע"פ שעבודתו פסולה וחלל ה"ז פטור, ואף דבהל' א' כתב וכל לאו שחייבין מיתה בידי שמים לוקין עליו, וא"כ במחו"כ דפטור ממיתה הי' צריך לכתוב דעכ"פ חייב מלקות קיצר כאן וסמך על מה שמבאר בהל' סנהדרין כל חייבי מלקות, אלא דלכאורה אין מקום לדברינו דהא הרמב"ם מנה שם מחו"כ בין מחוייבי מיתה בידי שמים שלוקין עליהם, א"כ סובר שם דחייב מיתה, אבל באמת לא קשה דלא מנה שם הרמב"ם אלא הלאווין שיש בהלאו חיוב מיתה, וכיון דמחוסר כפורים ששימש הלאו שלו הוא מקרא דולא יחללו ולאו זה הוא לאו שיש בו מיתה, לכן מנה אותו בין הלאוים שיש בהם חיוב מיתה, ומה דמנה טמא וטבול יום ומחוסר כפורים לשלשה אף דהוא מלאו אחד זהו מכיון דעל טבול יום יש למוד מיוחד מקרא דקדושים יהיו ולא יחללו כדאיתא בסנהדרין דף פ"ג ובזבחים דף י"ז, (ועיין שם בתוס' שביארו למה צריך הך קרא) וכיון דיש למוד מיוחד על טבול יום ומנה אותו ביחוד, לכן ע"כ מנה גם למחוסר כפורים ביחוד, אבל לענין אכילת קודש לא מנה רק טמא שאכל את הקודש ובכלל זה טבול יום ומחו"כ משום דליכא בזה קראי לכל אחד בפ"ע, וראי' לזה דהא מנה זר ששימש דהוא מכלל הלאוין שיש בהם מיתה ובזר ששימש לא בכל העבודות יש חיוב מיתה אלא בעבודת מתנה ועבודה תמה ולא בשאר עבודות, וא"כ הי' לו לכתוב שאר עבודות בין חייבי מלקות שאין בהם מיתה, וע"כ דכיון דעכ"פ בלאו דזר ששימש איכא חיוב מיתה מנה כל העבודות בכלל זה, וזה ביאר במקומו דבעבודות סילוק ובעבודות שיש אחריהן עבודה אינו חייב מיתה, ולכן ה"נ במחו"כ כיון שנתבאר במקומו דבמחו"כ ליכא חיוב מיתה מנה גם מחו"כ בין הלאוין שיש בהם חיוב מיתה ודברי הרמב"ם בשני המקומות מבארים זה את זה.

ו[עריכה]

כהן שעבד ואחר כך נודע שהיה טמא אם היא טומאה ידועה כל הקרבנות שהקריב פסולין שהרי עבודתו חולין, ואם היא טומאת התהום הציץ מרצה וכל הקרבנות שהקריב נרצו, ואפי' נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק הדם וזרק הורצה, שהציץ מרצה על טומאת התהום אע"פ שהוא מזיד, וכבר בארנו טומאת התהום בנזירות.

ואם היא טומאת התהום הציץ מרצה, כתב הכ"מ וז"ל משנה בפ' כיצד צולין דף פ' ואע"ג דלענין פסח איתניא משמע דה"ה לכל הקרבנות אלא שיש ביניהן קצת חילוק כמו שאכתוב בסמוך ומה שכתב ואפי' נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק הדם וזרק הורצה וכו' שם וכלישנא בתרא, אלא דאיכא למידק שממש"כ רבינו נראה דלכתחלה אינו זורק כל שנודע לו, ובפ"ו מהל' קרבן פסח נראה מדבריו דלכתחלה נמי שוחט וזורק וצריך לומר שטעמו משום דשאני קרבן פסח שהוא חובה והיא מצוה עוברת עכ"ל, ומה שכתב הכ"מ דבפ"ו מהל' קרבן פסח נראה מדבריו דשוחט לכתחלה זהו בהל' י"א שכתב שם וז"ל, מי שעבר בדרך ומצא מת מושכב לרוחבה של דרך אם היה המת טומאת התהום אע"פ שהוא טמא לתרומה הרי זה טהור לפסח ושוחט ואוכל פסחו ואע"פ שאפשר שנגע הואיל והוא טומאת התהום טהור לפסח, וכתב שם הכ"מ ומש"כ רבינו ושוחט ואוכל פסחו כלישנא בתרא דרב אשי דאפי' נודע לו לפני זריקה הציץ מרצה, ומשמע לרבינו דאפי' לכתחלה שוחט קרבן פסח שהוא חובה והיא מצוה עוברת משא"כ בשאר הקרבנות שאם נודע לו קודם זריקה אם זרק הורצה אבל לכתחלה לא יזרוק כדמשמע מדברי רבינו פ"ד מהל' ביאת מקדש עכ"ל.

ודברי הכ"מ תמוהים דהא כתב שם הרמב"ם אחר דבריו שהבאתי וז"ל, ואע"פ שהמת שלם והוא מן הקצה אל הקצה הרי זה עושה פסחו עד שידע בודאי שנטמא בו, בד"א כשהיה מהלך ברגליו שהרי אפשר שלא יגע, אבל אם היה רוכב או טעון משא הרי זה טמא אע"פ שהוא טומאת התהום, לפי שא"א שלא יגע ושלא יסיט ושלא יאהיל, וכבר בארנו טומאת התהום בהל' נזירות, ומבואר להדיא דהרמב"ם מפרש דאף שהמת שלם והוא מן הקצה אל הקצה מ"מ אינו ודאי גמור דהא כתב עד שידע בודאי שנטמא בו, וכתב דזהו במהלך ברגליו שהרי אפשר שלא יגע בו וכונתו דאפשר נטה קצת מן הדרך, וטעמא משום דבטומאת התהום בעינן ודאי נודע ולכן ברוכב או טעון משא דבודאי הי' בדרך הרי זה טמא אפי' לפסח, א"כ אין זה שייך לדין טומאת התהום שנטמא בודאי דמיירי הרמב"ם כאן, וכן כתב להדיא המאירי בפסחים.

אח"כ ראיתי שכבר עמד בזה האור שמח שם בהל' י"ב שכתב הרמב"ם וז"ל מי שעשה פסח בחזקת שהוא טהור ואח"כ נודע לו שהיה טמא בטומאת התהום אינו חייב בפסח שני, ודבר זה הלכה מפי הקבלה אבל אם נודע לו שהי' טמא בטומאה ידועה חייב בפסח שני, והוכיח האור שמח מכאן דדוקא אם לא נודע לו עד אחר שעשה הפסח והיינו אחר זריקה, אבל נודע לו קודם זריקה אינו זורק ואם זרק לא הורצה, ובמצא מת מושכב משום דאינו ודאי וכמש"כ וטעמא דלא הורצה בנודע לו קודם זריקה משום דלאכילת הפסח לא מהני היתר טומאת התהום והוכיח זה מהירושלמי, ולפי דבריו מה שכתב הרמב"ם כאן בהלכה שלפנינו דאפי' נודע קודם זריקה הורצה הי' אפשר לומר דזהו דוקא בשאר קרבנות ולא בפסח דבעינן פסח דחזי לאכילה, אבל א"א לומר כן דהא בפסחים דף פ"א מסיק הגמ' כלישנא בתרא דמר בר"א דאפי' נודע לו לפני זריקה מרצה אפי' בפסח, ולכן כתב דהרמב"ם מפרש דהגמ' קאי בטומאת כהן, דליכא חסרון באכילת הפסח וזהו שכתב כאן הרמב"ם דינו בכהן שהי' טמא, אבל בטומאת בעלים כיון דאכילת פסחים מעכבא ובעינן פסח דחזי לאכילה לא מהני אלא בנודע לו לאחר זריקה. ומקודם כתב דמר בר"א אזיל לפי"מ דמוקי רב מתני' דדף ע"ח כר' נתן, והוא דחוק.

אבל אני תמה על האור שמח שלא הזכיר דברי הרמב"ם בהל' קרבן פסח פ"ד הל' ב' שכתב וז"ל נטמאו הבעלים אחר שנשחט הפסח לא יזרוק את הדם, ואם זרק לא הורצה לפיכך חייבין בפסח שני שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף אלא אם נטמא בטומאת התהום כמו שבארנו בהל' ביאת מקדש עכ"ל, ומבואר להדיא דאפי' נודע לו לפני זריקה דהא הכא בנודע לו הוא שכתב לא יזרוק את הדם ואם זרק לא הורצה, ומ"מ כתב אלא אם נטמא בטומאת התהום, ועוד דכיון שכתב כמו שבארנו בהל' ביאת מקדש ושם הא כתב להדיא דאפי' נודע לו קודם זריקה מרצה, ומוכח דאין חילוק בין בעלים לכהן דאפי' בטומאת בעלים הורצה אפי' בנודע לו לפני זריקה, ומה שכתב הרמב"ם בהל' י"ב מי שעשה פסח בחזקת שהוא טהור ואח"כ נודע לו שהי' טמא וכו', דלכאורה משמע דדוקא בכה"ג, צריך לומר דכונתו דכיון דזה כבר כתב בפ"ד דין טומאת התהום דאפי' נודע לו קודם זריקה וזרק הורצה, וציין שם לדבריו בהל' ביאת מקדש דהוא בהלכה שלפנינו שמבואר היטב דין זה, אלא משום דבפרק ו' איירי בדין מי הם החייבין בפסח שני ומי הם הפטורים מפ"ש ולפי שהי' מקום לומר דאף דאם נודע לו קודם זריקה דלכתחלה לא יזרוק ואם זרק הורצה מ"מ היה אפשר לומר דזה דוקא אם כבר ידע וזורק, אבל אם לא נודע לו עד אחר זריקה שאם היה יודע לא הי' זורק את הדם כיון דאינו יכול לאכול הפסח והו"א דבשביל זה יהי' צריך לעשות פסח שני, לכן כתב דמ"מ פטורין מלעשות פסח שני ואף דלכאורה הוא ק"ו וכן מבואר בגמ' דנודע לו לאחר זריקה יותר צ"ל דמרצה דהא הכי סבר מר בר"א בלישנא קמא מ"מ כתב זה הרמב"ם כשכתב החייבין והפטורין מפסח שני אבל דין דנודע לו קודם זריקה לא הוצרך לכתוב כיון שכבר כתבו בפ"ד וכאן בהל' ביאת מקדש. ונראה להוסיף דאף דסובר הרמב"ם דאפי' נודע לו קודם זריקה הציץ מרצה מ"מ אם נודע לו קודם שחיטה ודאי אין הציץ מרצה דכיון שנודע לו שהוא טמא וכבר נדחה לפסח שני אינו מרצה הציץ ודוקא אם כבר נשחט הפסח קודם שנודע אז מרצה הציץ על הזריקה, וא"כ מה שכתב הרמב"ם מי שעשה פסח בחזקת שהוא טהור יש לפרש על תחלת עשיית הפסח דהיינו השחיטה אלא דמ"מ בלשון עשה הפסח משמע כל עשיותיו, ובזה לא דייק הרמב"ם כיון דכבר כתב בפ"ד שאם זרק הורצה, וכאן אשמעינן דין זה שאינו חייב בפסח שני וכנ"ל.

ב) והנה בפ"ו מה' נזירות הל' ט"ז כתב הרמב"ם נזיר שגלח תגלחת טהרה ואח"כ נודע שטמא היה בתוך ימי נזרו אם בטומאה ידועה נטמא סתר הכל ומביא קרבנות טומאה ומגלח תגלחת טומאה ומונה נזירות אחרת ומביא קרבנות טהרה, ואם בטומאת התהום נטמא אינו סותר, ודבר זה הלכה מפי הקבלה, ואם עד שלא נזרק עליו אחד מן הדמים נודע שהוא טמא בין בטומאה ידועה בין בטומאת התהום סתר הכל, נודע לו אחר שנזרק אחד מן הדמים אע"פ שלא גלח הואיל וטומאה שאינה ידועה היא אינו סותר עכ"ל, וכתב הכ"מ דהרמב"ם פסק כלישנא קמא דמר בר"א דדוקא נודע לאחר זריקה מרצה, ודבריו תמוהים דבעצמו כתב כאן דפסק כלישנא בתרא ונמצאו דברי הרמב"ם בכאן ובפ"ד מהל' קרבן פסח סותרים לדבריו בהל' נזירות.

והלח"מ כתב משום דבנזיר בדף ס"ג במתני' תנן דאם נודע לו עד שלא גילח סתר הכל, ומוקי בגמ' דמתני' כר"א דסבר תגלחת מעכבא וממילא זריקה לרבנן כמו תגלחת לר"א, ומה דאמר מר בר"א בלישנא בתרא דאפי' נודע לו לאחר זריקה כבר הקשו כן בתוס' בנזיר ותירצו דלא קאמר רב אשי אלא דוקא בפסח דליכא תגלחת אבל לא בנזיר, וגם דבריו תמוהים דהתוס' כתבו שם וז"ל יש לומר דלגבי עושה פסח מיירי שאין טעון גילוח ואיתא בין לרבנן בין לר"א דכיון שנשחט הפסח א"כ הוי הדם עומד ליזרק וכל העומד ליזרק כזרוק דמי ולכך אינו סותר כיון שנשחט, אבל תגלחת מצוה באפי נפשיה היא, ועוד י"ל דהא דאמרינן התם טומאת התהום מרצה היינו ע"י ריצוי ציץ אבל על תגלחת לא שייך ריצוי ציץ עכ"ל, וא"כ שני תירוצי התוס' אינם אלא ליישב מה דלר"א נודע קודם גילוח סותר וזהו לר"א דתגלחת מעכבא, אבל לדידן דתגלחת לא מעכבא וכמו שפסק הרמב"ם דגם נודע קודם גילוח אינו סותר, מאי נ"מ מנזיר לפסח בדין נודע לו קודם זריקה.

ונראה בדעת הרמב"ם דסובר כתי' ב' דלתי' א' דכל דעומד לזרוק כזרוק דמי א"כ ה"נ בנזיר וסובר דלא שייך בזה כל העומד לזרוק כזרוק דמי דלא שייך אלא בדין ראוי אבל הכא איירינן בדין אם כבר הותר הנזיר מנזירותו וכל זמן שלא נזרק עדיין לא הותר, ולכן סובר כתי' ב' דטעמא דמר בר"א בלישנא בתרא הוא משום דאיכא ריצוי ציץ רק דהתוס' לא כתבו זה אלא בטעמא דר"א דלגבי תגלחת לא שייך ריצוי ציץ, והרמב"ם סובר דבדין נודע לו לפני זריקה נמי איכא נ"מ מנזיר לפסח, דאף דבקרבנות דנזיר נמי איכא ריצוי ציץ, אבל אנן הא דיינינן בדין הנזיר שקודם זריקת הדמים עוד לא הותר מנזירותו, ונמצא דכיון דנודע לו עכשיו מטומאות התהום הרי הוא נזיר טמא ואינו שייך כלל לקרבנות טהרה אלא לקרבנות טומאה ורצוי הציץ אינו מועיל אלא להרצות הקרבנות של טהרה, אבל אינו מועיל בגברא בהנזיר לעשות אותו לנזיר טהור, וכיון שהוא נזיר טמא הא אינו שייך כלל לקרבנות טהרה ולא מהני רצוי הציץ דקרבנות טהרה, ולכן בנזיר ע"כ דוקא בנודע לו אחר שנזרקו עליו אחד מן הדמים הוא דאינו סותר, ומר בר"א בפסחים לא אמר דאפי' נודע לו קודם זריקה אלא בפסח.

אכן אכתי קשה דהא בגמ' שם פריך אלישנא קמא דמר בר"א דאמר דדוקא נודע לו לפני זריקה מרצה מהא דתניא המוצא מת מושכב לרוחבו של דרך לתרומה טמא לנזיר ועושה פסח טהור וכל טמא וטהור להבא הוא, ומסיק אלא אי אתמר הכי אתמר אמר מר בר"א לא תימא נודע לו לאחר זריקה הוא דמרצה, אבל נודע לו לפני זריקה לא מרצה, אלא אפי' נודע לו לאחר זריקה מרצה, וכיון דעיקר מה דהדר בגמ' הוא מברייתא דמוצא מת מושכב והתם הא קתני בהדיא לנזיר ועושה פסח, ומפורש להדיא דגם אפי' נודע לו לפני זריקה מרצה.

אלא דבאמת גם בלא זה הסוגיא אינה מיושבת לשיטת הרמב"ם לפי"מ שכתבנו למעלה דשיטת הרמב"ם דדין מוצא מת מושכב הוא רק משום דיש קצת ספק דמפרש הא דקתני בברייתא בד"א במהלך ברגליו אבל טעון או רכוב טמא דזה קאי על מצאו שלם ולנזיר ועושה פסח, ולא כפירש"י דזה קאי על משובר ומפורק ולתרומה משום דרש"י סובר דלנזיר ועושה פסח גם בטומאת ודאי מהני טומאת התהום (ומה שכתב רש"י במתני' בטומאת התהום טומאת ספק כבר ציין שם הרש"ש דכונתו שעכשיו אינה ידועה וכמש"כ רש"י בדף פ"א ד"ה ופטורה) אבל שיטת הרמב"ם דמוצא מת מושכב דמטהרינן ליה לכתחלה וגם קודם זריקה זהו דוקא בספק אף שהוא ספק רחוק וקרוב יותר שנטמא, אבל עכ"פ לא נודע לו בודאי, ומשום זה פסק הרמב"ם גבי מוצא מת מושכב דזורק לכתחלה ובטומאת התהום בודאי פסק דלא יזרוק ואם זרק הורצה, וא"כ קשה טובא דמאי מייתי הגמ' מהך ברייתא דהוי ספק טומאה ומטהרינן ליה לכתחלה לדין ודאי טומאת התהום דלכתחלה לא יזרוק, רק דאם זרק הורצה דבזה שפיר אמר מר בר"א דדוקא נודע לו אחר זריקה.

ג) והנה אחר שכתבתי זה מכבר זכינו עכשיו לאור גדול ספרו של אדמו"ר "חדושי רבינו חיים הלוי" שמרחיב בהלכה זו בהעמקה עצומה כדרכו בקודש וראיתי שבטעמו של הרמב"ם שמחלק בין פסח לנזיר כיונתי ב"ה לדבריו, וכן בזה דמת מושכב הוא טומאת ספק והוא בגדר לא נודע אלא דגבי פסח מחלק גם הוא בין כהן לבעלים ובמה דקשה סוגיית הגמ' דפסחים כתב ליישב דמלשון הרמב"ם בהלכה שלפנינו שכתב שהציץ מרצה על טומאת התהום אע"פ שהוא מזיד, ומוכח מזה דכל החדוש הוא רק בזה שהוא מזיד כיון שנודע לו, אבל לא דעצם הידיעה הוא חסרון ברצוי ציץ דלא נודע בעינן רק בדין טומאת התהום בלא רצוי ציץ, אבל בטומאת התהום עם רצוי ציץ אין חסרון מה שנודע לו לפני זריקה, ולישנא קמא דמר בר"א דסבר דדוקא נודע לו לאחר זריקה הוא משום דכי איזדריק דם שפיר איזדריק והיינו שלא הי' מזיד בזריקתו וזהו דמוכיח הגמ' ממצא מת מושכב דאף דהתם הוא ספק מ"מ בדין מזיד ושוגג אין נ"מ בין ספק לודאי דאין נ"מ אלא בגדר נודע ולא נודע, אבל לענין מזיד גם ידיעת ספק מיקרי מזיד, ולכן פריך שפיר הגמ' מהא דמצא מת מושכב על טומאת התהום ודאי להוכיח דמזיד אינו חסרון ברצוי הציץ.

ולכאורה לפי דרכי שהוכחתי דהרמב"ם אינו מחלק בין טומאת בעלים לטומאת כהן וגם בטומאת בעלים מרצה ציץ אפי' נודע לפני זריקה, (ולפנינו נבאר הטעם מה דבאמת אינו מעכב הא דבעינן שיהיה חזי לאכילה) לא אוכל ליישב הסוגיא בתירוצו של אדמו"ר דכיון דלפי"ז גם הסוגיא דפסחים מיירי גם בטומאת בעלים וא"כ אכתי תיקשי מנלן להוכיח מהא דמת מושכב כיון דשם טהור לכתחלה ומותר גם לאכול הפסח, ואיך אפשר להוכיח מזה על טומאת בעלים בודאי טומאת התהום דאינו יכול לאכול הפסח וקיי"ל אכילת פסחים מעכבא אם בשעת זריקה לא הי' ראוי, אך באמת לא קשה דבמתני' הא לא תנן דוקא טומאת בעלים וללישנא קמא דמר בר"א דאמר לא שנו אלא שנודע לו לאחר זריקה הא גם בטומאת כהן הוא כן אף דאין כאן חסרון משום אכילת בעלים, וא"כ שפיר פריך על לישנא קמא מברייתא דמת מושכב וע"כ הוצרך לומר דהכי אמר דאפי' נודע לפני זריקה מרצה, וממילא ג"כ אין נ"מ בין כהן לבעלים כיון דבמתני' ליכא חילוק.

אכן עיקר תירוצו של אדמו"ר צריך עיון דעכ"פ מנלן לדמות אפי' לגבי מזיד דין מת מושכב דמותר לכתחלה לדין ודאי טומאת התהום דלכתחלה לא יזרוק דמה שיש לחלק לגבי ציץ מרצה בין שוגג למזיד הא מסתבר דכיון שהוא מזיד ולא הי' לו לזרוק בזה לא אמרה תורה שהציץ מרצה, וא"כ לא שייך זה אלא היכי דלכתחלה לא יזרוק, אבל במת מושכב דזורק לכתחלה למה יהי' נ"מ בין שוגג למזיד, ואף דאפשר דזה גופא הוי הוכחה דלמה מותר לכתחלה לזרוק ע"י כח של רצוי הציץ כיון דידיעת ספק הוי נמי מזיד, וע"כ דלענין ציץ מרצה אין חילוק מ"מ עוד אינו מיושב דעכ"פ גבי מת מושכב אחר רצוי ציץ אמרינן דמותר ומשו"ה מרצה אפי' במזיד אבל בטומאת ודאי דאינו זורק אפשר דאינו מרצה במזיד.

עוד העירני חביבי הרב הנעלה מ' יצחק עפשטיין נ"י דכיון דאמרינן דבלא נודע לפני זריקה יש היתר טומאת התהום אלא שאנו באין לומר דעם ריצוי ציץ יהי' מותר גם בנודע לפני זריקה ומנ"ל לומר כן הא שפיר סבר מר בר"א ללישנא קמא דכל דין מרצה גבי טומאת התהום בקרבנות דצריך רצוי ציץ הוא דוקא בלא נודע דאיכא עיקר דינא דטומאת התהום ואין ראיה ממת מושכב כיון דמשום דהוי ספק מיקרי לא נודע, והיא הערה נכונה מאוד וצע"ג לעמוד על כונת רבנו בזה.

ונראה ליישב הסוגיא דפסחים דהרמב"ם מפרש פירכת הגמ' מהברייתא דמצא מת מושכב באופן אחר, דכיון דקתני בברייתא טהור וזה ודאי דאינו משום גדר ספק טומאה כמו גדר ספק טומאה ברה"ר דהא לתרומה טמא אף שהי' ברה"ר משום דהאומדנא וקרוב לודאי שנטמא וא"כ אין סברא דבטומאת התהום נטהרו מספק, וע"כ דהוא דין מיוחד דבטומאת התהום בעינן נודע הטומאה וכל זמן שלא נודע לא נטמא ואפי' כשנודע אחר כן לא נטמא למפרע וכיון דבעינן נודע ולכן כי איכא קצת ספק לא מיקרי אכתי נודע וטהור בנזיר ועושה פסח מדין טומאת התהום, ולפי"ז פריך בגמ' דכיון דטהור לכתחלה משמע א"כ לא בעינן בזה רצוי ציץ, דאף דבטומאה בצבור בעינן רצוי ציץ הא זהו דוקא אם טומאה דחויה בצבור, אבל אם טומאה הותרה בצבור הא לא בעינן ריצוי ציץ, וא"כ דין טומאת התהום אם הותרה בלא נודע הא לא צריך רצוי ציץ, דאף דאחר זריקה נודעה לו כיון דמקודם לא נודעה הא הוי היתר דזה א"א לומר דאף דקודם זריקה מותר אף אם קמי שמיא גליא שנטמא מ"מ כשנודעה אח"כ נטמא למפרע ובעינן ריצוי ציץ, דכיון דמעיקרא לא נטמא מה מהני מה שנודע אחר זריקה, ומבואר דגבי טומאת התהום דנזיר בפ"ו מהל' נזירות לא הזכיר הרמב"ם רצוי ציץ, וכן לא הזכיר רצוי ציץ בפ"ו מהל' קרבן פסח הל' י"א גבי מת מושכב, ובהל' י"ב גבי לא נודע לו לפני זריקה, וכיון דתנן במתני' נטמא בטומאת התהום הציץ מרצה א"א לומר כמר בר"א דקאי דוקא בנודע לו לאחר זריקה דא"כ למה לי רצוי ציץ, וע"כ דקאי על נודע לו לפני זריקה, דאף דלכתחלה לא יזרוק אם זרק הורצה, וזהו דין חדש בטומאת התהום עם רצוי ציץ דאפי' נודע לו קודם זריקה מהני ציץ לרצות.

ולפי"מ שבארנו אף דתנן במתני' מפני שאמרו נזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת בשר ואינו מרצה על טומאת הגוף, מ"מ מה דמסיים במתני' נטמא טומאת התהום הציץ מרצה לא קאי אלא על עיקר מתני' דמיירי בפסח משום דבנזיר כיון דע"כ לא הותרה טומאת התהום אלא בלא נודע לו קודם זריקה וכנ"ל, וזהו היתר גמור דהא בספק מת מושכב מותר לכתחלה וממילא לא צריך רצוי ציץ, וזהו מה שלא הזכיר הרמב"ם גבי נזיר רצוי ציץ וכמו שכתבנו, ומבואר עכשיו היטב מה שהקשינו דאיך מייתי הגמ' מהברייתא דמצא מת מושכב דאפי' נודע לו לפני זריקה מרצה דהא בברייתא קתני נמי נזיר ובנזיר הא פסק דדוקא נודע לאחר זריקה, וגם מה שהקשינו דהא מת מושכב הוא טומאת ספק דהוי חסרון בידיעתו ואיך מוכיח הגמ' על ודאי טומאה דמותר אפי' בנודע לו לפני זריקה, אבל לפי"מ שבארנו לא קשה כלל דהא עיקר הוכחת הגמ' דע"כ מתני' הוא בנודע לפני זריקה משום דבנודע לאחר זריקה לא צריך רצוי ציץ, ומת מושכב הא הוי כלא נודע ומש"ה מותר בנזיר ובאמת בלא רצוי ציץ וכנ"ל.

ד)והנה צריכים אנו לבאר לפימש"כ בדעת הרמב"ם דגם בפסח בטומאת בעלים בטומאת התהום ונודע לפני זריקה אם זרק הורצה דאיך אפשר לומר כן הא קיי"ל אכילת פסחים מעכבא ובשלמא בנודע לאחר זריקה, כתבו בזה האור שמח וכן אדמו"ר בספרו דזהו דין טומאת התהום דלענין החסרון דאכילת פסחים הוי כמו שלא נטמא כל זמן שלא נודע, אבל אם נודע קודם זריקה דידעינן בשעת זריקה שהפסח אינו ראוי לאכילה הא קיי"ל דאכילת פסחים מעכבא.

והנה בפ"ד מהל' קרבן פסח הל' ב' כתב הרמב"ם בשר הפסח שנטמא ונודע לו קודם זריקה אע"פ שהאימורין טהורין לא יזרוק את הדם שאין הפסח בא אלא לאכילה ואם זרק לא הורצה, ואם לא נודע לו עד שנזרק הדם הורצה שהציץ מרצה על שגגת הבשר שנטמא ואינו מרצה על הזדון, ודין זה הוא במתני' דפסחים דף פ' ע"ב דתנן הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה, ופירש"י שהוא טמא הבשר או הדם והתוס' הקשו שם על פירש"י וכתבו דלפי"ז אתיא מתני' כר' נתן דאכילת פסחים לא מעכבא ולכן פירשו דרק הדם נטמא, וא"כ קשה על הרמב"ם דפסק בפ"ב הל' י"ב דלא כר' נתן.

ונראה בדעת הרמב"ם דציץ מרצה מהני לזה דליכא חסרון בהפסח במה שאינו ראוי לאכילה, ומקור לזה הוא ממנחות דף ט"ו בהא דתנן נטמא אחת מן החלות דר' יהודה אומר שניהם יצאו לבית השרפה וחכמים אומרים הטמא בטומאתו והטהור יאכל דאוקמה ר"א לפני זריקה, ואמר ר"פ בציץ מרצה על אכילות קא מיפלגי, ופירש"י דלא מהני ציץ מרצה אלא למשוי קרבן מעליא אבל לא משתרי באכילה, וכן כתבו בתוס' דמהני ציץ מרצה דלא הוי האי טמא כאבוד ושרוף, ואף דנדחה טעמא דר"פ וטעמא דר' יהודה הוא לפי שאין קרבן צבור חלוק, אבל בטעמא דרבנן ע"כ צריך לומר כדאמר ר"פ דלענין זה הוי ציץ מרצה דלא הוי כאבוד דאי הוי כאבוד כולם נפסלו, וכן מצינו בעיקר דין ציץ מרצה בטומאת דברים הקרבים דאף דבלא ציץ קיי"ל מקרא דועשית עולותיך הבשר והדם דאם נטמאו הבשר והאימורין לא יזרוק את הדם מ"מ אם זרק הורצה כדתניא בפסחים דף ל"ד ומבואר שם דהוא משום ריצוי ציץ וחזינן דהציץ מרצה כאילו יש בשר ואימורין אף דבאמת לא יקטיר האימורין ולא יאכל הבשר, ולכן גם לענין פסח הדין כן דאף דאכילת פסחים מעכבא מ"מ דין הציץ מרצה עושה דהוי כמו שיש בשר, דכמו דבכל הקרבנות אם אין בשר או אימורין אינו זורק את הדם ה"נ בפסח תליא לגמרי בבשר, וכמו דבכל הקרבנות מהני רצוי ציץ למשוי כמו שיש בשר או אימורין ה"נ בפסח מהני ריצוי ציץ למשוי כמו שיש בשר, ומה דאינו יכול אח"כ לאכול הפסח הוי כמו שנטמא אחר זריקה דאין אכילת הפסח מעכב.

אח"כ ראיתי בדברי האור שמח בפ"ד מה' ק"פ שכתב בד"ה ורבינו וז"ל, ואע"ג דסבר אין הציץ מרצה על האכילות זה דוקא בכולהו קרבנות דעלמא, הא בפסח שכן מצאנו בצבור שהם אוכלים בטומאה ורבנו סבר טומאה דחויה בצבור ובעיא ציץ לריצוי אף בטומאת הגוף כמש"כ בפ"ד מה' ביאת מקדש וכיון דאכילת פסחים מעכבא מרצה עליו ציץ לכן ביחיד כיון דאם נטמאו הצבור חזי לאכילה לכן מהני ריצוי ציץ בשגגה דהוי כמו שנטמא אחר זריקה עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דאיזה ראיה מביא מטומאה בצבור דדחויה היא והבעלים אוכלין הפסח לטומאת יחיד שאינו אוכל וקיי"ל אכילת פסחים מעכבא וע"כ צ"ל כמו שכתבנו דהדמיון הוא מכל הקרבנות דג"כ מעכבין אימורין או בשר ומ"מ רצוי ציץ עושה כמו שיש אימורין או בשר.

ה) ונראה דבזה יש לפרש הא דאמר הגמ' בפסחים דף ע"ט ע"א ואיבעית אימא רב דאמר כר' יהושע דתניא ר' יהושע אומר כל הזבחים שבתורה בין שנטמא בשר וחלב קיים בין שנטמא חלב ובשר קיים זורק את הדם, נזיר ועושה פסח נטמא חלב ובשר קיים זורק את הדם, נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם, ואם זרק הורצה, ופירש"י בד"ה כר' יהושע דאית ליה אכילת פסחים לא מעכבא, וקשה דמאי חידש הגמ' בהואבע"א הא זהו תי' קמא דרב דאמר כר' נתן דאכילת פסחים לא מעכבא, ואף דר' יהושע קדום מר' נתן מ"מ לא שייך לשון ואבע"א דמשמע דזהו תי' אחר, אבל לפימש"כ הוא באמת תי' אחר דר' נתן סבר דאכילת פסחים לא מעכבא כלל דהא סבר דחזרו ונמנו עליו חבורה אחרת שאין להם כזית פטורין מלעשות פסח שני, אבל ר' יהושע דאמר דאם זרק הורצה הוא משום טעמא דהציץ מרצה אף דאכילת פסחים מעכבא, מ"מ רצוי ציץ עושה לענין הכשר הפסח כמו שיש בשר, ומה שבמציאות אינו יכול לאכול הפסח הוי כמו נטמא אחר זריקה דאין אכילת הפסח מעכב.

ועכשיו מבואר שפיר דהרמב"ם פסק כהואב"ע דרב דאמר אם זרק הורצה לא סבר כר' נתן דאכילת פסחים לא מעכבא, אלא כר' יהושע דאף דמעכבא מ"מ היכי דאיכא רצוי ציץ אם זרק הורצה, אלא דבזה לא פסק כרב וכר' יהושע דאפי' נודע קודם שזרק אם זרק הורצה, משום דרב אמר זה אמתני' קמייתא דדף ע"ח דתנן נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם ולא קתני על בדיעבד, ועל זה אמר רב אם זרק הורצה ורב דאמר כר' יהושע, אבל סתם מתני' דדף פ' דתנן הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה דמיירי אם זרק ומ"מ תנן דוקא נזרק ואח"כ נודע וסתם מתני' דלא כר' יהושע, ולכן פסק הרמב"ם כסתם מתני' דדוקא נזרק ואח"כ נודע הציץ מרצה, ובמה שבארנו מיושב גם קושיית התוס' הב' כמו שיראה המעיין.

ו) אלא שעלינו עוד לבאר דהא גבי נטמא הבשר לגבי פסח פסק הרמב"ם בהלכה זו דדוקא נודע לאחר זריקה מרצה, ומ"ש דגבי נטמאו הבעלים בטומאת התהום פסק דאפי' נודע לפני זריקה כיון דנימא דעיקר ההיתר הוא משום רצוי ציץ, והא חזינן דגבי נטמא הבשר לא מהני רצוי ציץ אלא אם נודע לאחר זריקה, והנה בעיקר ההלכה נראה דהרמב"ם הכריע כן מלשון המשנה דתנן הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה, נטמא הגוף אין הציץ מרצה מפני שאמרו נזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת הדם, ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף, נטמא טומאת התהום הציץ מרצה ומדלא קתני בסיפא נזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא בטומאת התהום מוכח דבטומאת התהום בכל גווני מרצה, אכן בטעמא דמילתא צריך לומר דכיון דהא איכא תרתי דין טומאת התהום ודין רצוי ציץ מהני אפי' בנודע לפני זריקה דטומאת התהום מתיר איסור הטומאה שבדיעבד אם זרק אמרינן דהוי כמו שאין כאן איסור טומאה ופסול הטומאה מרצה הציץ, אבל גבי נזירות אם נודע לפני זריקה לא מהני טומאת התהום דעכ"פ כבר נעשה עליו דין נזיר טמא, וגבי טומאת דם או בשר בטומאה ידועה כיון דליכא היתרא דטומאת התהום ונשאר רק היתר דרצוי ציץ לא מהני בנודע לפני זריקה, דכיון דאיכא איסור טומאה לא מהני רצוי ציץ וכמו שנבאר לפנינו בהל' ז'.

ויסוד לדברינו נוכל להוכיח מהך דינא דאין בשר אין דם, דבהך סוגיא בפסחים פריך בגמ' אמתני' דתנן הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע, ופריך בגמ' טעמא דנזרק ואח"כ נודע, אבל נודע ואח"כ נזרק לא מרצה ורמינהו על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין ביחיד בין בצבור, ומשני רבינא טומאתו בין בשוגג בין במזיד הורצה, זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה, ורב שילא משני דטומאתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה, והרמב"ם פסק גבי פסח כרבינא, ובמנחות דף כ"ה מייתי הגמ' הא דרבינא ורב שילא על הברייתא דדם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה, עכ"פ מבואר דגם בשאר קרבנות איכא נ"מ בין שוגג למזיד והרמב"ם בפ"א מהל' פסוה"מ הל' ל"ד כתב כל הזבחים של יחיד בין שנטמא בשר והחלב קיים בין שנטמא חלב והבשר קיים זורק את הדם, נטמאו שניהן לא יזרוק ואם זרק הורצה שהציץ מרצה על הטומאה, ולא חילק בין נודע לאחר זריקה לנודע קודם זריקה.

ז) איברא דדברי הרמב"ם הם מהברייתא דפסחים דף ל"ד דתניא ומודה ר' יהושע שאם זרק הורצה ולא תניא דדוקא בנודע לאחר זריקה, אבל עכ"פ קשה מהברייתא דדם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה ומהא דמוקים בפסחים הברייתא דעל מה הציץ מרצה וכו' בין בשוגג בין במזיד דזהו על טומאתו, אבל זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה, ונראה דהרמב"ם סובר דודאי מברייתא דפסחים דמודה ר' יהושע שאם זרק הורצה מוכח דליכא חילוק ובכל גווני הציץ מרצה, והא דתניא דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה זהו בטומאת דם דכיון דאסור לזרוק דם טמא על המזבח אין הציץ מרצה בנודע קודם זריקה, אבל מה דאין בשר אין דם אין זה איסור בעצם אלא דכיון דאין מה לרצות לא מהני הזריקה, ואף דעכ"פ לכתחלה לא יזרוק מ"מ כיון דאם זרק הורצה, א"כ ליכא כאן עבירה כלל כיון שהי' על מה לרצות ולא נתבטלה הזריקה, אבל בפסח כיון דעיקר פסח הוא לאכילה לכן כי נודע לו לפני זריקה אסור לזרוק הדם באופן שלא יאכל הפסח, ומוטב שיפסול זה הפסח ויקריב פסח אחר שיאכל אותו, וכיון דאיכא בזה איסור אין הציץ מרצה דהציץ אינו מרצה היכי שעשה עבירה במזיד, ולפי"ז הא דפריך בגמ' מהברייתא דעל מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד יש לומר דפריך מדם או דגם מבשר וחלב היכי שהקטיר החלב בכל הזבחים והבשר בעולה, איברא דעוד אינו מיושב דגם באימורין ובאיברי עולה כתב הרמב"ם בהל' זו שהבאנו וז"ל וכן אימורין או איברי עולה שנטמאו והקטירן הציץ מרצה כמו שבארנו, ולא חילק בין נודע לפני הקטרה או לא נודע.

אכן נראה דכיון דבעיקר דינא לכאורה אין נ"מ אם הציץ מרצה אם הקטיר האימורין או איברי העולה דהא הקטרה לא מעכבא והוא רק ידיעה בעיקר ההלכה שהציץ מרצה על טומאת דברים הקרבים, וכיון שכתב הרמב"ם "כמו שבארנו" וכונתו לדבריו בהל' ביאת מקדש בהל' ז' שכתב וכן הציץ מרצה על טומאת דברים הקרבים וכו', וכיון שבהל' ו' גבי טומאת התהום כתב ואפי' נודע לו שהוא טמא וכו' שהציץ מרצה על טומאת התהום אע"פ שהוא מזיד, ובהל' ז' גבי דברים הקרבים לא הזכיר דאפי' במזיד מרצה, א"כ משמע דבזה באמת דוקא בשוגג מרצה, וא"כ יש לומר דבהל' פסוה"מ כיון שהזכיר כמו שבארנו סמך על מה שביאר בהל' ביאת המקדש שלא הזכיר דאפי' במזיד, עכ"פ מבואר מכל זה דעיקר רצוי ציץ אפשר גם בנודע לפני זריקה ודוקא היכי דאיכא איסור בהזריקה אז לא מרצה, ולכן גבי טומאת התהום דאף דלכתחלה לא יזרוק מ"מ בדיעבד אם זרק מהני טומאת התהום לעשות כאילו אין כאן עבירה, ולכן שפיר מרצה הציץ, ומבואר מה דפסק הרמב"ם דאפי' נודע קודם זריקה הציץ מרצה אף דאכילת פסחים מעכבא דרצוי הציץ מהני כאילו יש בשר וכמו בלא נודע לפני זריקה גבי טומאת בשר דע"כ צריך ג"כ לסברא זו וכמו שבארנו.

-הערות רבנו בגיליון ספרו-

בד"ה אכן נראה במש"כ שם דבהל' פסוהמ"ק כיון שהזכיר כמו שבארנו סמך על מה שביאר בהל' ביאת מקדש שלא הזכיר דאפי' במזיד, נ"ב יש לעיין דאפשר י"ל דדוקא היכי שזרק באיסור בשביל שהי' טמא הדם לפ"מ דסברא הברייתא דאפשר לדם ליטמא אז אינו מרצה במזיד, אבל היכי דהחסרון הוא בשביל שנטמאו הבשר והאמורין ואם אין בשר אין דם א"כ על עצם הזריקה ליכא איסור לא נאמר בזה אם זרק במזיד לא הורצה. ע"כ.

והנה התוס' בפסחים דף פ' הקשו על פירש"י שנטמא הבשר דהא ביבמות דף צ' אמר בגמ' דהנ"מ בין נודע לפני זריקה לנודע לאחר זריקה הוא רק מדרבנן, וא"כ היכי מחייבי ליה רבנן בפסח שני דהא שם אמר ריב"ח מאי לא הורצה להתיר בשר באכילה אבל בעלים נתכפרו, וכאן לענין אכילה אין נ"מ דבכל אופן אסור לאכול הפסח שנטמא, לכן הוכיחו התוס' דהדם הוא שנטמא ולפירש"י כתבו דהנ"מ הוא להקטיר האימורין, ובדעת הרמב"ם שכתב בסתם דאם נודע ואח"כ נזרק אין הציץ מרצה קשה לפרש כן דמשמע דממילא לא יצא בהפסח וחייב בפסח שני וקשה עליו קושיית התוס'.

ח) ונראה דביבמות בהא דפריך בגמ' אברייתא דדם שנטמא דבמזיד לא הורצה והא הכא דמדאורייתא ארצויי מרצה וכו', הקשו התוס' דהא בפסחים ובמנחות פריך להו אהדדי ומשני רבינא דטומאה בין בשוגג בין במזיד הורצה זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה, ורב שילא אמר איפכא והכא משמע דחד ברייתא איירי מדאורייתא וחדא מדרבנן ותירצו דהברייתא דעל מה הציץ מרצה דקתני בין בשוגג בין במזיד ע"כ דינא קמ"ל אפי' מדרבנן ומ"מ מוכח שפיר דברייתא דבמזיד לא הורצה הוא מדרבנן דמדאורייתא אין לחלק בין שוגג למזיד והוא רק משום קנס, ורבינא ורב שילא פליגי במאי יש סברא טפי למיקנס, אבל לדעת הרמב"ם יש לומר דיש סברא לחלק בין אליבא דרבינא ובין אליבא דרב שילא, דלרב שילא דהחילוק הוא בטומאתו בין נטמא בשוגג ובין נטמא במזיד ודאי מסתבר כדברי התוס' דמדאורייתא לא שייך לחלק, אבל לרבינא דהחילוק הוא בזריקתו ודאי שייך שפיר לחלק בדאורייתא דהיכי דאיכא עבירה במזיד ודאי יש לומר דאין הציץ מרצה, ולכן סובר הרמב"ם דהסוגיא דיבמות אזלא אליבא דרב שילא דמחלק בטומאתו דודאי מסתבר דזהו רק מדרבנן ומשום קנס כמו שכתבו התוס' וע"כ גם ריב"ח סבר כרב שילא, אבל להרמב"ם דפסק כרבינא שפיר סובר דהוא מדאורייתא.

ואף דהפסח שנטמא הוא מתני' וע"כ צריך לפרש מתני' גם לרב שילא ולהסוגיא דיבמות דאי אפשר לפרש בטומאת בשר וכנ"ל, אבל באמת לא קשה דמתני' שייך שפיר לפרש בשנטמא הדם, וכן פירש הרמב"ם מתני' בפיהמ"ש וכתב וז"ל ועוד יתבאר בסוף עדיות כי דם קדשים אינו נטמא וכי זה הדבר כולו הנמצא בטומאת הדם היא משנה ראשונה וכן כתב בעדיות פרק ח' וז"ל והואיל והדבר כן כל מה שבא במשנה מזכרון טומאת דם הקדשים ודאי אמרו אותו קודם עדות זו שהעיד בה ר' יוסי שמשקה בית מטבחים טהור, אבל להלכה דא"א להעמיד דין משנתנו בטומאת דם כתבה הרמב"ם בטומאת בשר, ולפי ההלכה דפסק כרבינא סובר דהנ"מ בין נודע קודם זריקה ובין נודע לאחר זריקה הוא מדאורייתא, ומשום דפשטה דמתני' דתנן דדוקא שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה, משמע דנודע ואח"כ נזרק אין הציץ מרצה כלל וחייב בפסח שני, וממילא לרבינא א"צ לאוקמא מתני' בטומאת דם ושלא להלכה, ובפיהמ"ש פי' המשנה לריב"ח ולרב שילא וכן א"צ לפרש הברייתא דקתני דם שנטמא וזרקו דבמזיד לא הורצה דהוא רק להתיר בשר באכילה אלא דלא הורצה כלל וכמו שבארנו.

ט) והנה בפ"ו מהל' ק"פ הל' י"ג כתב הרמב"ם מי שנטמא במת והוזה עליו שלישי ושביעי ובשביעי שלו נטמא בקבר התהום ולא ידע ועשה פסח בחזקת שהוא טהור ואח"כ נודע לו שהוא טמא בטומאת התהום אינו חייב בפסח שני שכיון שטבל בשביעי פסקה טומאה הראשונה, אבל אם נטמא בטומאת התהום בששי לטומאתו ולא ידע עד שעשה הפסח הרי זה חייב בפסח שני שחזקת הטמא טמא עד שיהי' טהור ודאי שרגלים לדבר, ודברי הרמב"ם הוא מהגמ' דנזיר דף ס"ג דאמר רב המנונא נזיר ועושה פסח שהלכו בקבר התהום בשביעי שלהם טהורים מ"ט לא אלימא טומאת התהום למיסתר, ומוכח מדברי הרמב"ם דהוא בטומאת ודאי ומה שכתב שחזקת הטמא טמא שרגלים לדבר דזהו לשון המשנה בדף ס"ג דתנן נמצא משוקע בקרקע המערה ירד להקר טהור ליטהר מטומאת מת טמא שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור שרגלים לדבר, ופי' שם המפרש דזהו לענין ספק אם נטמא, אבל התוס' פירשו שם דאינו משום ספק טומאה דס"ט ברה"י טמא ודאי רק דכי גמירי דטומאת התהום הותר דוקא לאדם שלא הי' בחזקת טומאת מת ועל שחזקת טמא טמא שרגלים לדבר כתבו כלומר שטעם גדול י"ל הואיל והוא בחזקת טומאת מת לא הותרה טומאת התהום אצלו, אבל אדמו"ר זצ"ל בספרו בהלכה שלפנינו הוכיח מדברי הרמב"ם פ"ו דנזירות דמפרש מתני' בטומאת ספק שכתב שם מי שנטמא במת וירד וטבל במערה והביא קרבנות טומאה ומנה נזירות וגלח תגלחת טהרה ואח"כ נודע שמת הי' מושקע בקרקעית המערה כשירד לטבול אע"פ שהיא טומאה שאינה ידועה סתר הכל מפני שהוחזק לטומאה חזקת הטמא טמא עד שיטהר ודאי ירד להקר הרי זה טהור עד שידע שנגע, ומדכתב עד שידע שנגע מוכח דמשום ספק מטהרינן ליה, ומשום דאף דע"פ דין הוא טמא מדין ספק טומאה ברה"י מ"מ הא לא נודע הטומאה וזהו דינא דטומאת התהום דכל זמן שלא נודע הוא טהור, ולכן הוא גם עכשיו טהור ויכול לגמור נזירותו.

ולפי"ז קשה טובא מה דבהל' ק"פ כתב הך דינא בטומאת התהום ודאי דלא מטמאינן למפרע, ומ"מ בטבל בששי כיון שחזקת הטמא טמא ליכא דינא דטומאת התהום, ולומר דדינא דרב המנונא הוא דין אחר ואינו דין משנתנו קשה דבגמ' אמר שם מתיב רבא ירד ליטהר מטומאת המת טמא שחזקת הטמא טמא, אמר ליה מודינא בנזיר שמחוסר תגלחת א"ל רבא אף אנא מודינא לך בעושה פסח דלא מחוסר ולא כלום, א"ל אביי והא מחוסר הערב שמש א"ל שימשא ממילא ערבא, ומדפריך ממתני' אדינא דרב המנונא מוכח דגם דינא דמתני' הוא בטומאת ודאי, ובאופן שבודאי הי' המת מושקע בקרקע שעמד עליה, וא"כ סותרים דברי הרמב"ם בהל' נזירות לדבריו בהל' ק"פ.

ונראה דזה ודאי כמש"כ אדמו"ר דהרמב"ם מפרש מתני' בטומאת ספק אלא דכיון דבטומאת התהום הדין הוא דצריך נודע, וכל זמן שלא נודע טהור וא"כ ע"כ מה דתנן שחזקת הטמא טמא אינו משום דמוקמינן ליה אחזקת טומאה כמו שפירש שם המפרש דעכ"פ זה לא מיקרי נודע, וע"כ דזה מועיל דלא דיינינן בזה כלל דינא דטומאת התהום, ומה דפריך רבא לרב המנונא ממתני' הוא משום דרב המנונא עצמו הא חילק בכך דלא התיר אלא בשהלכו בקבר התהום בשביעי שלהם, ומוכח דבששי אף שהוא טומאת התהום מ"מ סותר ומטמאינן ליה למפרע, וע"כ טעמא משום דדין טומאת התהום לא נאמרה אלא בטהור וכמש"כ בתוס', וע"ז פריך ליה רבא ממתני' דתנן ליטהר מטומאת מת טמא שחזקת הטמא טמא וליטהר הוא בשביעי, ומשום דאף דמתני' מיירי בספק טומאת התהום מ"מ כיון דע"פ דין הוא טמא מדין ספק טומאה ברה"י ומה דמטהרינן ליה בירד להקר הוא משום דעכ"פ הוי לא נודע, א"כ מה דמטמאינן בירד ליטהר הוא משום דבטמא לא דיינינן דינא דטומאת התהום, וע"ז משני דטעמא דמתני' הוא במחוסר גילוח, ולכן בעושה פסח שפיר הפסח כשר.

י) אכן עוד אנו צריכים לבאר דעת הרמב"ם דהתוס' שם כתבו דהא דאמר רב המנונא מודינא לך שמחוסר תגלחת, דרב המנונא מיירי בנזיר שכבר גילח בשביעי, ובהא דאמר רבא אף אנא מודינא לך בעושה פסח כתבו בתוס' אף אנא מודינא לך בנזיר ועושה פסח דלא מחוסר ולא כלום כלומר אחר שטבל ואחר שגילח, וא"כ צריך טעם למה לא כתב הרמב"ם גבי נזיר הך דינא דטומאת ודאי דבטבל בשביעי אינו סותר נזירותו, איברא דבגירסתנו ליתא אלא מודינא לך בעושה פסח ובגירסת התוס' משמע שהיו גורסים מודינא לך בנזיר ועושה פסח, אבל עכ"פ צריך ביאור בטעמא דאינו סובר הרמב"ם כשיטת התוס' ולא כתב הך דינא דטומאת התהום ודאי אלא בעושה פסח ולא בנזיר.

איברא דלכאורה הוא פשוט דהא דאמר רב המנונא מודינא לך בנזיר שמחוסר תגלחת הא קאי אמתני' דסברה תגלחת מעכבא, ואף דיש מקום לחלק בין תגלחת טהרה לתגלחת טומאה, כבר חקר בזה המנ"ח והעלה דגם תגלחת טומאה לרבנן לא מעכבא, ולרבנן זריקה מעכבא ואם נודע לו לפני זריקה לא הותרה טומאת התהום כמו שפסק הרמב"ם בפ"ו מהל' נזירות הל' י"ז וכמו שבארנו למעלה, וא"כ לכאורה יקשה איך כתבו התוס' דאם גילח הנזיר מודה רבא הא מחוסר זריקה הוא דהוא בשמיני, אבל ל"ק דהתוס' הא אינם מוכרחים לסבור כשיטת הרמב"ם לחלק בין נזירות לפסח, וכיון דבפסחים דף פ' אמר מר בר"א בל"ב דאפי' נודע לפני זריקה מרצה, א"כ ה"נ נימא דלענין זה היינו בנזיר שנטמא בשביעי שלו אינו מעכב מה שעוד לא הביא קרבנותיו, אבל הרמב"ם דסובר דזריקה מעכב בדין נזיר ואם נודע לו לפני זריקה אינו מרצה בטומאת התהום, א"כ יש לומר דה"נ בדין טמא מת בשביעי שלו אף דתגלחת לא מעכבא אבל הקרבנות הא מעכבין ובשביעי עוד לא נזרק הדם.

אך באמת אין זה פשוט דבודאי יש לחלק בין קרבנות טהרה בדין נודע לפני זריקה, ובין קרבנות טומאה בדין טמא מת שנטמא בטומאת התהום בשביעי שלו, דלא מצינו דהקרבנות מעכבין אלא בדין נזירותו, וכיון שנודע לו לפני זריקה ונעשה מנזיר טהור נזיר טמא וע"ז לא מהני רצוי ציץ, לכן סתר הכל וכמו שבארנו למעלה, אבל קרבנות טומאה הא לא מצינו דבשביל חיוב הקרבנות נחשב עוד לטמא רק דהוא תנאי שלא יוכל עוד להתחיל למנות נזירות דטהרה דהא הנזיר אינו ממחוסרי כפרה דנימא דטהרתו תלויה בהבאת קרבנותיו, וא"כ אין אנו צריכין לומר דהתוס' אינם סוברים כשיטת הרמב"ם, דאפי' לשיטת הרמב"ם, דבנזיר שנודע לו לפני זריקה סותר הכל, מ"מ הכא שפיר כתבו דבגילח בשביעי אליבא דמתני' הותרה לו טומאת התהום, ואף דבתגלחת למתני' גם רב המנונא מודה מ"מ צריך לומר דגבי נזיר תגלחת הטומאה דינה בהסרת הטומאה מה שנוגע בדין נזירות, אבל הקרבנות אין לנו הוכחה לזה, וכיון דרב המנונא סבר דבגילח בשביעי לא ח

ז[עריכה]

וכן הציץ מרצה על טומאת דברים הקרבין שנאמר והיה על מצח אהרן ונשא את עון הקדשים, אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין ולא על טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה, אלא א"כ היתה הטומאה הדחויה בצבור שהציץ מרצה עליה. ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו שנאמר והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ד'.

אלא אם כן היתה הטומאה הדחויה בצבור, מדברי הרמב"ם מבואר דגם בטומאת המקריבים הציץ מרצה, ומפרש דמה דתנן בפסחים דף פ' דנטמא טומאת הגוף אין הציץ מרצה זהו ביחיד ולא בצבור דכיון דקיי"ל טומאה דחויה בצבור צריך רצוי ציץ והוא תימה דהא בזבחים דף כ"ג ע"ב וכן במנחות דף כ"ה ע"א אמר בגמ' טומאת קדשים ולא טומאת המקדישים, ובמנחות דף ט"ו ע"א בהא דתניא ר' יהודה אומר אפי' שבט אחד טמא וכל השבטים טהורין יעשו בטומאה לפי שאין קרבנות צבור חלוק, פריך בגמ' והכא מאי ציץ מרצה איכא ופירשו בתוס' משום דאין הציץ מרצה על טומאת הגוף, והוכיחו מזה ומהא דאמרינן עון הקדשים הוא נושא ולא עון המקדישים דהא דאמרינן ביומא דף ז' ובפסחים דף ע"ז דלמ"ד טומאה דחויה בצבור בעי ציץ לרצויי זהו רק על טומאת בשר דמהני ציץ, אבל לטומאת הגוף דלא מהני ציץ מרצה בלא ציץ, וא"כ צריך באור מה שכתב הרמב"ם דבטומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה מרצה הציץ עליה אם היתה בצבור, ומצאתי שכבר נשאר בתימה בזה בגבורת ארי על יומא דף ז' ולפנינו נביא מה שהקשה עוד בזה.

והנראה בדעת הרמב"ם דבדין רצוי ציץ יש שני דינים א' הוא לרצות הקרבן שנעשה בטומאה וזהו והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ד', ב' מה שהוא נושא עון הטומאה מה שאסור להקריב קרבן בטומאה וזהו ונשא אהרן את עון הקדשים, ושני הדינים הוצרכו, דבמה שנשא אהרן את עון הקדשים ונעשה ע"י הציץ כאילו אין כאן עבירה עוד לא יתכשר הקרבן, דלבד העברה הוא דין דעבודת טומאה בין בטומאת הקרבן בין בטומאת המקריב היא מחוללת, ולכן צריך רצוי הציץ שירצה הקרבן, ונשיאת העון ג"כ הוצרך דבמקום שיש עברה א"א שהקרבן ירצה ובגדר מצוה הבאה בעברה ולכן שני הגדרים הוצרכו.

ועכשיו מבואר דמה דאמר בגמ' עון הקדשים ולא עון המקדישים זהו בדין נשיאת העון, אלא דממילא אם נשאר עון ע"כ הקרבן לא הורצה, אבל כל זה הוא בטומאת קרבן יחיד דאיכא עון, אבל בטומאת קרבן צבור דעון ליכא דטומאה דחויה בצבור וכמו היתר דכלאים בבגדי כהונה או דכלאים בציצית דלא צריך לרצוי ציץ ה"נ דין טומאה דחויה בצבור ג"כ לא צריך לרצוי ציץ, ומה שהוצרך לציץ בקרבן צבור הוא רק לרצות על הכשר הקרבן שלא יהי' מחולל בשביל שהוא בטומאה, ובדין רצוי קרבן שהציץ מרצה ליכא חילוק בין הקדשים ובין המקדישים דבקרא דלרצון להם לא כתיב הקדשים, ולכן שפיר דבטומאת קרבן צבור צריך רצוי ציץ ומהני הרצוי.

והנה באמת דברינו מוכרחים מדין טומאת התהום דהוא משנה מפורשת דנטמא טומאת התהום הציץ מרצה, ואף דטומאת התהום היא הלכה מ"מ קשה כיון דבקרא דרצוי ציץ מפורש דאינו אלא על טומאת הקדשים ולא על טומאת המקדישים, אבל לדברינו מבואר דדין טומאת התהום שהוא מהלכה הוא להתיר איסור של הטומאה, אבל מה דקרבן שקרב בטומאה דינו שהוא מחולל על זה צריך רצוי ציץ שהקרבן ירצה, ולכן מיושב שפיר שבטומאת התהום מרצה גם על טומאת הגוף, כיון דאיסור הטומאה הותר ולא צריך נשיאת עון הקדשים ורק רצוי הציץ, ובזה ליכא חילוק בין טומאת הקדשים לטומאת המקדישים וכמו שכתבנו.

ואף דלפי"מ שכתבנו בהל' ו' מבואר דהיכי דהותר לכתחלה מדין טומאת התהום דהיינו בלא נודע לפני זריקה לא בעי כלל רצוי ציץ, וכי בעי רצוי ציץ זהו בנודע לפני זריקה דלא הותר לזרוק, א"כ יוצא מזה שהציץ מרצה על עון המקדשים, אבל באמת לא קשה דעכ"פ על זה הא מהני ההלכה דדין טומאת התהום שבדיעבד אם זרק ליכא עבירה של מקריב בטומאת הגוף, ורק דצריך רצוי ציץ שלא יהי' הקרבן מחולל כמבואר, ובזה אינו דוקא בטומאת הקדשים דבקרא דוהי' לרצון לא כתיב הקדשים וכנ"ל.

ובמה שהוכיחו בתוס' במנחות דף ט"ו מהא דאמר בגמ' והכא מאי ציץ מרצה איכא, וכתבו התוס' פירוש הא אין הציץ מרצה על טומאת הגוף, ולפי פירושם שפיר הוכיחו דהכא בקרבן צבור מיירי, אבל באמת אינו מוכרח כלל לפרש כן דהתם קאי אמתני' דנטמא אחת מן החלות או אחת מן הסדרים דר' יהודה אומר שניהם יצאו לבית השרפה שאין קרבן צבור חלוק וחכ"א הטמא בטומאתו והטהור יאכל ואמר רב פפא בציץ מרצה על אכילות קא מיפלגי, רבנן סברי הציץ מרצה על אכילות, ור' יהודה סבר אין הציץ מרצה על אכילות ופירש"י וז"ל הציץ מרצה על אכילת כהנים למיהוי זריקה שנזרקה עליהם זריקה מעליתא ומיהו כי מרצה ציץ למיהוי קרבן מעליא, אבל טמא לא מישתרי באכילה, וכן כתבו בתוס' וז"ל לאו למישרייה לטמא באכילה אלא לענין דלא הוי האי טמא כאבוד ושרוף אלא חשוב כטהור לענין דשריא זריקה לאידך כטהור גמור עכ"ל, וע"ז פריך בגמ' מהא דאמר ר' יהודה אפי' שבט אחד טמא וכל השבטים טהורים יעשו בטומאה לפי שאין קרבנות צבור חלוק, ויש לפרש דאין כונת הגמ' דגבי נטמא שבט אחד לא שייך הציץ מרצה, אלא דלא שייך טעמא דהציץ מרצה למתלי בהא פלוגתא דר' יהודה ורבנן דבין אם הציץ מרצה בטומאת הגוף בין אם אינו מרצה, והיינו דבין למ"ד טומאה הותרה דלא צריך לרצוי ציץ בין למ"ד טומאה דחויה דצריך לריצוי ציץ לא שייך למיתלי בזה פלוגתא דר' יהודה ורבנן, דאפי' אם הציץ מרצה אינו גורם שיעשו לכתחלה כל השבטים בטומאה כיון דאין הטמאים רוב הקהל, וגם אם אין הציץ מרצה אינו שייך שיהי' זה טעם שיעשו כל השבטים בטומאה, לכן פריך שפיר והכא מאי הציץ מרצה איכא דלשבטים הטהורים למה יצריכו אותם לעשות בטומאה בשביל ציץ מרצה או ציץ אינו מרצה.

ולפי דברינו מיושב קושיית הגבורת ארי שהקשה על שיטת הרמב"ם ונביא דבריו וז"ל ואני תמה הא בפ"ק דשבועות אמרינן מ"ט דר"ש דאמר התם שעירי הרגלים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו ושעירי ר"ח מכפרים על הטהור שאכל את הטמא, דכתיב גבי שעיר של ר"ח ואותה נתן לכם לכפר על עון העדה ויליף עון עון מציץ מה להלן טומאת בשר אף כאן טומאת בשר ש"מ דאין הציץ מרצה על טומאת מקדש ואי ציץ מרצה על כהן טמא מת שעובד בקרבן צבור הא מרצה ומכפר על עון העדה שאינו עון בשר, אלא ודאי הא דטומאה דחויה היא בצבור בלא רצוי ציץ ע"ש שהאריך, אבל לדברינו לא קשה כלל דבאמת הציץ אינו מרצה על עון דטומאת הגוף, ומה שמרצה בקרבן צבור הוא משום דליכא עון בקרבן צבור וכמו שכתבנו.

-מלואים והשמטות-

מה שהשבתי לחתני הגאון מו"ה יצחק מאיר בן-מנחם שליט"א חבר הרבנות דפתח תקוה בעהמ"ס פרשת המלך

[דבריו הגיעוני אחר שכבר נדפסו הקודמים].

עוד במה שכתבתי בפ"ד מהל' ביאת מקדש הל' ז' לבאר שיטת הרמב"ם דסובר דבקרבן צבור צריך רצוי ציץ גם בטומאת הכהנים המקריבים שהקשו התוס' דהא דרשינן עון הקדשים ולא עון המקדישים, והוכיחו דבטומאת המקריבים נדחית בלא רצוי ציץ, וכתבתי דבדין רצוי ציץ יש רצוי הקרבן ונשיאת העון וצריך נשיאת העון לרצוי הקרבן, ולכן בקרבן צבור דליכא עון מרצה הציץ על הקרבן גם בטומאת מקדישים, העירני בזה דא"כ איך יהי' באופן דאיכא לאהדורה אטהרה בצבור ועברו והקריבו בטומאה דאיכא כבר עון, וכי נאמר דבזה גם בצבור אינו מרצה בטומאת הגוף ודאי אין לומר כן, ואין לומר דאף דצריך לאהדורי בכ"ז בעשו בטומאה לא נקרא זה עון, מלבד דאינו מסתבר כיון דיש בזה איסור דאורייתא הרי יש להוכיח מהא דמשני רב נחמן ביומא דף ז', לא פרים פר דע"א והוא פר העלם דבר של צבור דאינו דוחה טומאה, ומ"מ בא"א לאהדורי עבדינן בטומאה, וכמבואר שם בתוס' א"כ עיקר קרא דונשא קאי רק על עון כזה דהוא רק משום דצריך לאהדורי.

והנה מצד הראיה מהא דרב נחמן יש לומר דלא דמי דדוקא בזה דמצד עיקר דין הטומאה אינה נדחית ורק דמשום דין דהציץ מרצה אמרינן דאם א"א בטהרה עבדינן בטומאה והציץ ירצה שפיר שייך בזה גדר ונשא אהרן עון הקדשים כיון דבלא הציץ הוא עון, ולכן הציץ נושא העון, אבל בדין קרבן צבור דכתיב במועדו דצריך להקריב אפי' בטומאה רק דכיון דהוא דחויה אמרינן דהיכי דאפשר לאַהדורי אַטהרה מהדרינן א"כ אין ראיה דזה נקרא עון אם עשו בטומאָה כיון דבדיעבד נדחה דין הטומאה, אלא דמ"מ איני קובע בזה מסמרים דמצד הסברא נכונים דבריו, דכיון דמדאורייתא צריך לאהדורי אם עברו על זה מסתבר דהוי עון.

ולכן נראה באופן אחר והוא עפ"מ שבארתי בהשמטות לפרק ד' הל' י"ב ליישב קושיית הגבורת ארי על הרמב"ם שכתב דגם ברוב הקהל טמאים ג"כ נעשה בטומאה שכתבנו שם דאפי' למ"ד טומאה דחויה מ"מ זה ודאַי דלא נימא דאם אפשר לעשות העבודה ע"י כהן אחד טמא אסור לכהן שני טמא ליכנס למקדש משום דאפשר לקיים שניהם ע"י הכהן הראשון, ואין חילוק בין שימשך עי"ז יותר זמן העבודה או לא, ואפי' אם נמצא כהן טמא אחד בעזרה יכול הכהן השני לבוא אף שהראשון יכול להקריב וטעמא דכיון דנדחה איסור טומאה א"כ מצוה על כל כהן להקריב, ולכן מה שהקרבן יוכל להקריב ע"י הכהן האחד אינו מבטל דינו של הכהן השני לקיים מצות הקרבה, ודין אפשר לקיים שניהם אינו אלא היכי שיקיים שניהם ולא היכי שלא יקיים אלא שיפטר מן המצוה דהא בטלית של פשתן יכול ללבוש של צמר ולא יהי' דחוי של כלאים, רק שעכ"פ בבגד פשתן זה לא יקיים מצות תכלת, ומה שיקיים בבגד צמר זהו מצוה אחרת, וה"נ מה שיקיים הכהן הראשון זה אינו נוגע להכהן השני וכשאמרה תורה במועדו אפי' בטומאה נעשה מצוה על כל כהן להקריב, ולכן אף דזהו רק היכי ששניהם טמאים מ"מ יש לומר דכן הוא גם כשנמצא טהור שיוכל להקריב מ"מ על הכהן הטמא ליכא דין שהוא לא יקיים מצות הקרבה משום שאפשר לקיים שניהם ע"י הכהן הטהור דזה אינו בגדר אפשר לקיים שניהם לגבי כהן הטמא, ומה דאמרינן דאם אפשר לאהדורי זהו רק דין על ראש המשמר או ראש בית אב דהיכי דאפשר לו ליתן העבודה לכהן טהור אין לו ליתן העבודה לכהן טמא דלגבי עיקר הקרבת הקרבן הרי אפשר לקיים שניהם, וא"כ שפיר מיושב דמה דעבר ראש המשמר על דין דאפשר לאהדורי מהדרינן ונתן לכהן טמא לעבוד אין זה עון בעיקר ההקרבה כיון דמצד הכהן המקריב אין כאן עון, ושפיר כתבתי דבקרבן צבור ליכא עון ולכן מרצה ציץ אפי' על טומאת הכהנים כשיטת הרמב"ם.

אלא דיש להוסיף דע"י הערתו זאת נתחזקו דברי במה שכתבתי דבקרבן צבור הבא בטומאה לא דמי להא דאמרינן דהיכי דאפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת, ולכן גם היכי דאפשר לכהן טהור לעבוד לא אמרינן דליכא כאן היתרא דבמועדו אפי' בטומאה דזה כתבתי ליישב שיטת הרמב"ם אבל ע"י הערה זו יתחזקו דברי דמוכרח לומר כן גם לשיטת התוס' דהא קושייתו זאת יקשה ביותר לשיטת התוס' דטומאת הכהנים נדחה בקרבן צבור גם בלא רצוי ציץ, כיון דאין הציץ מרצה על טומאת המקדישים, דהא יקשה לשיטתם דא"כ היכי דאפשר לאהדורי אטהורים והקריבו טמאים צריך להיות הקרבן פסול כיון דטומאה דחויה ולא נדחה אלא היכי דאי אפשר בטהרה ולא הוזכר זה בגמ' ולא אמרו אלא מהדרינן והוא רק לכתחילה, וע"כ כמש"כ דכיון דאמרה תורה במועדו אפי' בטומאה אין כאן דין לגבי הכהן המקריב, דלגבי דידיה לא הוי כאן אפשר לקיים שניהם, ולכן שפיר דוחה הקרבת הקרבן דין הטומאה, אלא דהוא דין לכתחלה רק על ראש המשמר, אבל הקרבן הוקרב בהכשר מדין במועדו אפי' בטומאה. [עד כאן].

ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו שנאמר והיה על מצחו תמיד לרצון לפני ד'.

הכ"מ הקשה בשם הר"י קורקוס דהא ביומא דף ז' בברייתא א"ל ר"ש לר' יהודה כהן גדול ביוה"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה א"ל ר' יהודה הנח לכה"ג ביוה"כ שטומאה הותרה לו בצבור ואמר בגמ' דר"ש סבר טומאה דחויה בצבור וא"כ קשה על הרמב"ם דכיון דפסק דטומאה דחויה בצבור איך פסק כר' יהודה דאינו על מצחו אינו מרצה, וכתב שהר"י קורקוס תי' שסובר רבינו שאותה קושיא אינה מוכרחת לומר כן ותירץ לו כן לרווחא דמילתא והאריך בדבר להוכיח כן עכ"ל ולא ביאר דבריו כלל, ולכאורה כונתו פשוטה ע"פ דברי התוס' שם שהקשו דמאי ראי' מייתי ר"ש מיוה"כ דילמא כיון דא"א להיות על מצחו דחיא טומאה בצבור אפי' בלא ציץ כמו בטומאת גברא דלא מרצה ציץ עלה ודחיא טומאה, וכתבו דהוכחת ר"ש הוא משום דאם נטמא הקרבן בידו אין אומרים לו להביא אחרת, וע"כ משום רצוי ציץ דכיון דאיכא תרתי רצוי ציץ וקרבן צבור לא מייתי אחריתא, ולפי מש"כ התוס' דברי הר"י קורקוס מבוארים דאין כאן הוכחה אלא משום דסבר הכי דאפי' אם נטמאת בידו של כה"ג אין אומרים לו הבא אחרת תחתי' ור' יהודה השיב לו לשיטתו דטומאה הותרה בצבור, אבל לדידן דטומאה דחוי' בצבור וגם קיי"ל בזה כר' יהודה דאין עודהו על מצחו אינו מרצה באמת נאמר שיביא אחרת.

אבל באמת א"א ליישב כן לשיטת הרמב"ם דהתוס' כתבו לפי שיטתם דבטומאת גברא לא דחיא ציץ משום דכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים ולא עון המקדישים, וכן כתבו התוס' במנחות דף ט"ו ע"א דבטומאת המקדישים ע"כ דחיא טומאה בצבור בלא רצוי ציץ, אבל שיטת הרמב"ם בפ"ד הל' ז' דבטומאה דחויה בצבור מרצה ציץ גם על טומאת גברא ועמש"כ שם, וא"כ אין לנו יסוד לומר דאפשר דין טומאה דחויה בלא ריצוי ציץ והוי הוכחת ר"ש כפשוטה וממילא קשה על הרמב"ם דפסק דטומאה דחוי' ואין עודהו על מצחו אינו מרצה.

ונראה דיש ליישב דעת הרמב"ם בפשיטות לפי"מ שכתב בפיהמ"ש בפסחים פ' כיצד צולין אמתני' דהפסח שנזרק דמו, דכל מה שהוזכר במתני' בטומאת הדם היא קודם עדותו של ר' יוסי בן יועזר דמשקי בית מטבחיא דכן (הבאתי דבריו בפ"ד הל' ד' אות ח') וא"כ עיקר הוכחתו של ר"ש אינה הוכחה להלכה דבשעה שהקטיר הכה"ג את האימורין הרי הי' בעזרה ולבש שמנה בגדים עם הציץ, והוכחתו היא כשהי' בהיכל ושם לא הקריב אלא מה שהזה את הדם בפנים ודם לא נטמא להלכה, ואף דאפשר שבשעה שהכה"ג מזה בפנים בלא הציץ נטמאו הבשר והאימורין שהן בחוץ, ואם אין בשר ואימורין אין דם ואיך יזרוק את הדם, אבל באמת לא קשה דכיון דכשיבוא להקטיר את האימורין על המזבח יהי' לבוש בח' בגדים עם הציץ, ואז ירצה על הטומאה ויהי' מותר להקטיר א"כ לא קרינן בזה אם אין בשר אין דם דהא יש אימורין להקטיר שהרי תמיד בשעת הקטרה יהי' ריצוי ציץ, ואם ההוכחה היא אם נטמא הכה"ג הא באמת אם נטמא היו ממנין כה"ג אחר תחתיו וכדאיתא ביומא דף מ"ז גבי בן קמחית ואף דשם מיירי שהכהנים טהורים וההוכחה אפשר היכי שהכהנים טמאים אבל אינו מצוי שלא יהי' כהן אחד טהור, ולכן אה"נ דבעבודת כה"ג בפנים לא אמרינן טומאה דחויה בצבור משום דליכא ריצוי ציץ, ואם נטמא הכה"ג ממנין כה"ג אחר.

איברא דאכתי אינו מיושב דהא אפשר שיטמא הקטורת שמקטיר בפנים בלא ציץ אכן צריך לבאר בעיקר אפשרות טומאת הקטורת דבפ"ו מהל' איסורי מזבח הל' ח' כתב הרמב"ם מעלה יתירה עשו חכמים בקדשים וכו' וכן העצים והלבונה אע"פ שאינן אוכלין הרי הן מתטמאין כאוכל לענין הקרבנות ויפסלו העצים והלבונה בטומאה זו למזבח ואין מקריבין אותן, והקשה הלח"מ דבפי"ח מה' פסוה"מ כתב דאכל לבונת המנחה שנטמאת אחר שנתקדשה בכלי לוקה, ורוצה לומר דכונת הרמב"ם כאן הוא מדאורייתא ולא משמע כן בדבריו דהא כתב מעלה יתירה עשו חכמים, וצריך לומר דהחלוק הוא בין קודם שנתקדשה בכלי ובין לאחר שנתקדשה בכלי וכמו שכתבו התוס' במנחות דף ק"א ע"ש.

אכן בפ"י מה' טומאת אוכלין הל' י"ז כתב הרמב"ם דבשר קדשים צריך הכשר להטמא מדין תורה ומדבריהן טמא בלא הכשר דחבת הקודש מכשיר, ומבואר מזה דהוא מחלק בין עיקר דין הטומאה דמרבינן מוהבשר דגם דבר שאינו אוכל חשיב אוכל להתטמא, ובין דין הכשר דגם אוכל גמור אינו טמא בלא הכשר בזה לא מרבינן מוהבשר דגם מה שלא הוכשר יטמא, ורק הא דחבת הקדש מכשיר זהו רק מדבריהן, וכעין זה כתבו התוס' בחגיגה דף כ"ג ע"ב ד"ה והא ע"ש וממילא לשיטתו עצים ולבונה לא חמירי מבשר קודש גופא דעצים ולבונה הא מרבינן מוהבשר, וכיון דבשר צריך הכשר א"כ גם עצים ולבונה צריך הכשר מדין תורה, וא"כ צריך לפרש דהא דכתב הרמב"ם דאוכל לבונת המנחה שנטמאת לוקה היינו כשהוכשרה קודם.

אמנם דבי"א סמנים דקטרת הא איכא צפורן והצפורן הא שורין ביין קפריסין כדתניא בברייתא דפטום הקטרת וברמב"ם בה' כלי המקדש פ"ב וא"כ הצפורן הוכשר, אבל יש לומר גם בזה דהנה לא נמצא ברמב"ם רק דלבונה נטמאת מדאורייתא וחייב עליה מלקות, אבל לא הזכיר הך דינא בעצים, וצ"ל דסובר כדברי התוס' בחגיגה דף כ"ד בד"ה והא דרבנן דעיקר דרשה דוהבשר הוא אלבונה, אבל על עצים הוי אסמכתא בעלמא, והיינו דלבונה הוי קצת אוכל שאפשר לאכלו, אבל עצים אינם ראויים כלל לאכילה, וממילא יש לומר כן גם בצפורן דהוא דבר קשה, וכמו שכתב הערוך דהוא דבר קשה כמו צפורן אדם והוי כמו עצים דאין להם טומאה מה"ת וא"כ בשעה שהצפורן הי' קשה קודם ששחקו אותו לא הי' ראוי לאכילה וממילא לא מהני ביה הכשר, ואחר ששחקו כל הי"א סמנים הא לא הוכשרו והלבונה ג"כ נוכל לומר דבסתמא לא הוכשרה, וכן כל הסמנים דבסתמא שמרו אותם מהכשר כדי שלא יטמאו מדין תורה, וא"כ אין ראיה מקטרת דנדחה טומאה בצבור בלא ציץ כיון דלא נטמא כלל מן התורה, ושפיר סובר הרמב"ם דאין הציץ על מצחו אינו מרצה אף דסובר דטומאה דחויה בצבור.

ח[עריכה]