ערוך לנר/יבמות/ה/ב
בגמרא תכיפה אחת אינה חבור. המהר"ם הקשה לפי' ריב"ן שהיא ג"כ פי רש"י דלפנינו יחדיו לשתי תכיפות ל"ל דבלא תכיפה נמי הוי שעטנז כיון דשוע וטוי יחד וא"ל דתכיפה הוי כאלו טווי יחד דא"כ גם התוספות לא מקשי מידי ע"ש שהניח בקושיא, ולענ"ד י"ל דשפיר צריך יחדיו שהרי ע"י שוע וטוי ב' המינים יחד עדיין אין כאן שעטנז דעוד בעי נוז שהוא ארוג לפירש רש"י ולכן גלי קרא ביחדיו דאם לא ארג רק חבר בשתי תכיפות הוי חבור ג"כ אבל ט"י תכיפה א' לא ולכן א"ש דצריך יחדיו אבל מכ"מ התוספות הקשו שפיר דכיון דאפילו שיע וטוי לא משכחת בכלאים בציצית א"כ לא הוי כלאים כלל:
שם. נילף ממילה. ק"ק דנימא דא"כ ל"ל קרא לתמיד ופסח דדחי שבת נילף ג"כ ממילה אע"כ דה"ל ג' כתובים הבאים כאחד דאין מלמדין וכמו שכתבו התוספות לעיל שלא נילף דחיית ע' ול"ת, ואי נימא הכי ממילא לא יקשה ג"כ מה דמקשה בתר הכי דנילף מתמיד או נילף מפסח, וי"ל דניחא לי' לנקוט האמת דיש פירכא לכל א' וממילא לא ה"ל ג"כ ג' כתובים דליכא למילף חד מאידך:
שם. שכן תדיר. א"ל א"כ איך נילף ע' דוחה ל"ת מכלאים בציצית נימא ג"כ מה לציצית שכן תדיר שהרי אפילו מילה ועומר ושתי לחם מקרי תדיר כמש"כ התוספות כש"כ ציצית שהיא מצו' שנוהגת בכל יום, דז"א דבשלמא הני מקרי שפיר תדיר כיון שיש זמן קבוע להם שחייב לקיימם משא"כ בציצית אף שהחיוב הוא בכל עת מכ"מ אין חיוב עליו לקיים מצוה זו שהרי אם אינו לובש טלית בת ד' כנפות אינו חייב לעולם בציצית:
ודע שאין להקשות אמה שכתבו התוספות דמילה מקרי תדיר דא"כ מה הקשו בפסחי' (ס"ו) אמה דמקשה שם מה לתמיד שכן תדיר דנילף מתמיד ומילה מבינייהו והניחו בתימא, והרי לדבריהם הכא מילה הוי ג"כ תדיר, די"ל שהרי בלא"ה יקשה לפי מה שכתבו התוספות כאן דעומר ושתי לחם וכל קרבנות צבור הוי תדיר וכ"כ ג"כ בזבחים (נ'.) וא"כ דכש"כ דפסח מקרי תדיר שמקריבין אותו רבים בכל שנה והשתא מה פריך שם בפסחים מה לתמיד שכן תדיר שהרי גם פסח הוא תדירי, וע"כ צ"ל דנגד שאר דברים שאין חיובם תלי בזמן כלל מקרי פסח תדיר אבל נגד תמיד לא הוי תדיר שהוא נוהג דכל יום ופסח רק פעם א' בשנה ולכן הקשו גם התוספות דנילף מתמיד ומילה דליכא למימר מה לתרווייהו שכן תדיר דלנגד פסח לא מקרי מילה תדיר:
שוב ראיתי דפליגי ב' תירוצי גמרא בזה אי מילה לגבי פסח הוי תדיר בזבחים (צ"א.) דלחד תירוצא דלא מקרי מצוי תדיר לא הוי למילה חומרא נגד פסח רק שנכרתו עלי' י"ג בריתות אבל לחד תירוצא מקרי תדיר מפני שמצוי יותר ע"ש והשתא אליבי' דהך תירוץ בתרא דמילה מקרי תדיר נגד פסח לא יקשה קושית התוס' דפסחים הנ"ל דלא שייך למילף מבינייהו דמה אתרווייהו שכן תדיר, וצ"ל דקושית התוספות לאידך תירוצא דזבחים דמילה לא הוי תדיר ל"ל להלל גז"ש הא מצי למילף במה הצד מתמיד ומילה אבל ק"ל לתירוץ קמא דזבחים דמילה לא מקרי תדיר א"כ קושית התוספות דהכא במקומה עומדת דנילף משאר קר בנות ומילה דלא שייך כתירוצם דמה לתרווייהו שכן תדיר שהרי מילה לא מקרי תדיר וגם, א"ל דפסח ושאר קרבנות הוי ב"כ הבאים כאחד דל"ל קרא דבמועדו בפסח נילף משאר קרבנות דתדיר כמותן, דז"א דמועדו דפסח לא מיותר דצריך ללמד דחיית טומאה לקרבנות צבור וצ"ע, ועיין מש"כ לקמן בתוספות:
שם. ומכולהו נמי שכן ישנן לפני הדבור. ק"ק אמה דאמר רבא בזבחים (דף צ"ז) אין ע' דוחה ל"ת שבמקדש ע"ש, הרי כמו דמקשה הכא משבת כמו כן יש להקשות מטומאה איך אמרינן דתמיד ופסח ושאר ק"צ דוחין טומאה דבשלמא הא ל"ק הרי אין ע' דוחה ל"ת שיש בה כרת וטומאה ל"ת שיש בה כרת היא דעל זה י"ל שפיר הפירכא כמו לענין שבת שכן ישנן לפני הדבור אבל אכתי ק' הא אין ע' דוחה ל"ת שבמקדש ועל זה אין לתרץ שכן ישנו לפני הדבור או שכן תדיר דגם ע' דלפני הדבור ותדיר אינו דוחה ל"ת שבמקדש כדמוכח חמה דקאמר שם שאין ע' דואכלו את הבשר דוחה ל"ת דלא תשברו בו אף דע' דתדיר ודלפני הדבור הוא, והי' נלענ"ד לומר דלפי מש"כ התוספות ביומא (דף ו') בתירוץ השני דרבא ס"ל טומאה הותרה בצבור א"ש דלמ"ד הותרה אין הטעם שבא בטומאה מפני דע' דוחה ל"ת אלא מפני שאיסור טומאה לא נאמר כלל לענין מצות תמיד ופסח וק"צ וכמש"כ לעיל, ועיין מה שכתבו התוספות בברכות (דף כ') ולמ"ד דטומאה דחוי' בצבור ג"כ ל"ק די"ל דס"ל כרב אשי בזבחים שם דע' דוחה ל"ת שבמקדש אכן אין זה מספיק דמלבד דלפ"ז יקשה כקושיתינו על תירוצם הראשון ביומא דרבא ס"ל ט"ד בצבור, גם לתירוצם השני אכתי יקשה לרבא מדחיית פסח לטומאה דבפסח גם לתירוצם השני ס"ל לרבא דט"ד בצבור, אבל י"ל ע"פ מש"כ התוספות בזבחים שם דאיך פריך וליתי פ' ולידחי ל"ת דשבירת עצם הא בפי' גלי קרא דלא דחי, ותרצו דקושית הש"ס היא דליגמר מיני' דאין ע' דוחה ל"ת כלל אע"כ דל"ת דמקדש שאני ע"ש, ולכן לא קשה מטומאה די"ל דשאני התם דגלי קרא דע' דוחה ל"ת שבמקדש וא"ל דליגמר מיני' דאדרבא גמרינן משבירת עצם לחומרא דלא דחי:
בתוספות ד"ה גדילים. ותימא מנלן. הרמב"ם (ריש ה' ציצית) כתב דמנין החוטין אינו מן התורה, והכס"מ תמה עליו מסוגיא דהכא דיליף כן מגדילים והניח בצ"ע, ולענ"ד י"ל שלהרמב"ם הוקשה קושית התוספות במנחות (דף ל"ט) בד"ה וההוא שהקשו דלרבב"ח מנינא מנא לי' ע"ש שהניחו בתימא, אבל י"ל דשם (דף מ"א) ת"ר כמה חוטין הוא נותן ב"ש אומרים ד' וב"ה אומרים ג', וע"ש בתוספות שכתבו בחד תירוץ דב"ה לא דרשי גדילים, ולפ"ז י"ל דזה ג"כ טעם דרבב"ח דלא דרש גדילים מדד"ה לא דרש לי' ולרב צ"ל דהך ברייתא לא שמיע לי', ולכן א"ש הא דפסק הרמב"ם שאין לחוטין חנין מן התורה דהוא פסק כרבב"ח דברייתא מסייע לי', ולפ"ז מה דקאמר ב"ה כמה חוטין הוא מתן ע"כ אינו רק מדרבנן או מד"ס כיון דלא מקרא קדרש והשתא מה דפריך הכא דצריך גדילים למנין נקט הדרשה אליבי' דרב אבל מכ"מ גם לרבב"ח ק' דצריך להא שמותר לעשות ג"כ גדיל וכחו שדרש שם או גדיל או פתיל, ועכ"פ מתורץ בזה קושית התוס' דכאן דכאו דלרבב"ח המנין דשמנה אינו מן התורה כלל כמו כן גם לרב י"ל דמה שעשו האמוראים ח' חוטין זה אינו רק מדרבנן דמדאורייתא באמת בד' סגי:
בד"ה ואכתי זה עם זה. במה שכתבו התוספות לעיל (דף ד' ד"ה אבל) דשעטנז נמי משמע לשון תערובות ע"ש מתורצת קושיא זו:
בד"ה עד שיהא. ועוד דבנדה פרק האשה. ע"ש בנדה שהקשו התוספות עוד לפי' רש"י ל"ל נוז לאריגה הא מיחדיו ידעינן ב' תכיפות וכש"כ אריג, ולענ"ד י"ל שיטת רש"י דס"ל כדעת הטור בי"ד (סי' ש') דב' תכיפות לא הוי חיבור עד שיקשור ובאריגה ודאי לא בעינן קשירה, ולכן י"ל כיון דשוע טוי ונוז משמע ב' המינים יחד ואעפ"כ כתיב קרא להתיר כלאים בציצית וגם מדכתיב נוז לארוג אע"ג דכבר כתיב יחדיו בזה גלי רחמנא דמה דבעינן שוע וטוי ביחד זה דוקא אם החבור הוא ע"י אריגה שהיא תכיפות בלי קשירה אבל אם החבור הוא ע"י תכיפות עם קשירה דנפקי מיחדיו בזה אסור גם בלא שוע וטוי ב' המינים יחד דהא שוע וטוי גבי נוז כתיב דוקא ולא גבי יחדיו דמיני' אתי האיסור בב' תכיפות, ובזה מתורץ מה שהקשו התוספות דכלאים בציצית היכי משכחה לה דכיון דהתם החבור הוא ע"י תכיפה וקשירה דאתו מיחדיו א"כ הוי כלאים אפילו בלא שוע וטוי יחד, וגם מה שהקשו ל"ל נוז לאריגה הא ידעינן מיחדיו, מתורץ שפיר לפי דברינו שהרי בנוז אחרי שהוא שוע וטוי יחד סגי באריגה בלא קשירה למהוי כלאים אבל בשתי תכיפות דאתיין מיחדיו בעינן קשירה דוקא אבל נגד זה הוי כלאים גם בלא שוע וטוי יחד דבנוז דוקא כתיב שוע וטוי ולא גבי צמר ופשתים יחדיו דהכי אשמעינן קרא לא תלבש שעטנז צמר ופשתים וגם לא צמר ופשתים יחדיו, והשתא לפ"ז ממילא מתורצים ג"כ שני הקושית שהקשו התוספות על רש"י במה שפי' שנוז הוא ארוג דמ"ש דשוע וטוי הוא כל א' לבדו ונוז לתרווייהו דז"א שהרי לפי' רש"י גם שוע וטוי הם ב' ביחד, וגם מתורץ מה שהקשו מנדה שהרי לפי' רש"י בנוז שהוא ארוג בלא נוז אי אפשר להיות כלאים, דלרש"י לשיטתו לא קשה כן כיון דפירש דשוע וטוי הם ב' מינים יחד שפיר י"ל דבשוע או טוי ב' המינים יחד אפילו בלא אריגה הוי כלאים, והרי לפי הנראה גם התוספות לא הקשו קושיות הללו על פי' רש"י בנוז רק אחר שהשיבו על פירושו שאי אפשר לפרש שוע וטוי ב' המינים יחד אבל לאחר שיישבת פירושו בזה ממילא ל"ק ג"כ מה שהקשו על פירושו בנוז, וע"פ דברינו מתורץ ג"כ לפי' רש"י מה שהקשו התוספות לעיל (דף ד' בד"ה ואמר רחמנא) דאימא דהתורה איירי בלא שוע וטוי ע"ש, דהשתא א"ש שהרי בכלאים בציצית שהוא בשתי תכיפות עם קשירה הוי כלאים אפילו בלא שוע וטוי כיון דמיחדיו אתי:
בד"ה כולה משעטנז. וטוי ונוז בהדיא. ק"ק דבנדה (דף ס"א) פריך הגמרא אימא לו שוע או טוי או נוז, ומתרץ מדכתבי' רחמנא בחד לישנא, וא"כ ע"כ צרך לכתוב שעטנז ולא שוע וטוי ונוז, וי"ל דזה תלי בפלוגתא דר"י ור"י בסנהדרין (דף ס"ו) דלר' יאשי' שוע וטוי ונוז ג"כ משמע כולם ביחד, וא"כ י"ל דרבנן דמתרץ הכי אליבייהו סברי כר' יאשי' ור' יונתן י"ל דס"ל כר' ישמעאל דיליף מופנה מצמר ופשתים ולא צריך שעטנז לאפנויי, אכן עדיין ק' שהרי לפי מש"כ התוספות לעיל ד"ה לרבנן אזיל כל הסוגיא דהכא לרבא אליבי' דרבנן דברייתא דס"ל לרבא כוותייהו וא"כ אכתי איך משני הכא כולה משעטנז נפקא שהרי בב"מ (דף צ"ד) אמרינן דרבא ס"ל כר' יונתן וא"כ הא צריך לרבא לכתוב שעטנז דאי הוי כתיב שוע וטוי ונוז הי' משמע או שוע או טוי או נוז, ולכן לענ"ד מזה ראי' לפי' הרמב"ן והרשב"א והרא"ש והריטב"א דהך כולה משעטנז נפקא אדלעיל קאי ודרשה דיחדיו הוא דקמתרץ לי', והא דרש"י ותוספות לא פירשו כן נראה דהם לא היו גורסים אלא כולה משעטנז נפקא ולכן ע"כ לא אדלעיל קאי מדלא קאמר אלא אבל הראשונים הביאו בפי' הגירסא אלא כולה משעטנז נפקא ולכן ע"כ הפירוש כמו שכתבו:
בא"ד. וא"ת ודלמא לדרבא. לפי מה שפירש התוספות הרא"ש בשם הר"מ שהבאתי לעיל בקושית הגמרא לרבנן מנ"ל מה שהקשו התוספות היא קושית הגמרא דלעיל וע"כ צ"ל בתירוץ הגמרא כיון דכתיב יתור בשעטנז בזה גלי לן קרא דנדרוש להיתר כלאים בציצית דדרשה דרבא גם בלא הך יתורא אתיא דלרבנן דרשינן סמוכים גם בלא מוכח או מופנה כן צריך לפרש תירוץ הגמר' לפי שיטה זו, ובזה מתורץ קושי' התוספות גם לפי פירושם:
בא"ד. דהותרו מכללו אצל בגדי כהונה. לפי מה שכתבו התוספות בחולין (דף קט"ו) אקושית הר"י מאורליינש והיכי דלא כתיב כל לא שייך הותר מכללו להיות עי"ז קיל ע"ש, מתורצת קושיא זו שהרי בכלאים לא כתיב כל:
בא"ד. ודחי לאו דכלאים. הרמב"ם (ה' כלאים פ"י) כתב כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעה עבודה אפי' במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאי' ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהיא מצות ע' כציצית עכ"ל, ובשו"ת שאגת ארי' (סי' כ"ט) הקשה לפי מה שמבואר מדברי הרמב"ם דהיתר כלאים בבגדי כהונה הוא מטעם ע' דעבודה דוחה ל"ת הרי זה לא הוי בעידנא דבשעה שהוא עובר על ל"ת דכלאים אכתי אינו מקיים ע' דעבודה, והנה קושיא זו יקשה גם על דברי התוספות דהכא שכתבו ג"כ דמה שמותר כלאים בב"כ הוא מטעם ע' דוחה ל"ת, ועוד הקשה בשו"ת הנ"ל דלדעת הרמב"ם ילבש הבגדים שיש בהם כלאים באחרונה סמוך לעבודה, ועוד הקשה שם דלדעת הרמב"ם הכ"ג לא יעבוד כל ימות השנה חוץ מיוה"כ כיון דאפשר לקיים מצות ע' דעבודה בכהן הדיוט שאין בבגדיו כלאים למ"ד שאבנטו של בוץ היה והו"ל אפשר לקיים שניהם, ולענ"ד שגה הרב בזה במכ"ה שהוא חשב שמה שכתב הרמב"ם שהיא מצות ע' כציצית שכוון למצות ע' דעבודה ואין הדבר כן שהרי בה' כלי המקדש (פ' י') כתב הרמב"ם מצות ע' לעשות בגדים אלו ולהיות הכהן עובד בהם שנאמר ועשית בגדי קדש ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות עכ"ל, וביותר ביאר זה בס' המצות (מצות ע' ל"ג) שהביא שם הספרי דלבישת הבגדים לצורך עבודה היא מצות ע' והשיג על בה"ג שלא חשב ע' זו למצוה לבדה ע"ש וברמב"ן, ומבואר שלמצות ע' זאת כוון הרמב"ם במש"כ שהיא מצות ע' כציצית, והשתא ל"ק תמיהת הש"א על הרמב"ם היאך דחי הא לא הוי בעידנא דשפיר הוי בעידנא דבשעה שלבשם לצורך עבודה שעובר על הלאו מקיים ג"כ מצות ע' דלבישת ב"כ, וכ"נ בפירש גם מדברי התוספות דכאן שכתבו דאתי ע' דבגדי כהונה ולא כתבו ע' דעבודה רק בתירוצם הב' כתבו דצורך עבודה שאני, הרי בפי' שלא כוונו בתחלה לע' דעבודה, ולכן ל"ק ג"כ מה שהקשה הגאון הנ"ל עוד דהכה"ג לא יעבוד כל ימות השנה דאפשר לקיים שניהם ע"י כהן הדיוט דכיון דהתירה התורה לכה"ג ללבוש בגדיו לצורך עבודה הרי מצות ע' זו דלבישת בגדי כהן הגדול א"א לקיים ע"י כהן הדיוט, וגם מה שהקשה שילבש בגדי הכלאים סמוך לעבודה ל"ק ע"פ דברינו כיון דהעשה מקיים בכל בגד שלובש א"כ מה לי סמוך מה לי רחוק יותר לעבודה, ועוד הארכתי בחידושי ליישב גם שאר הקושיות שהקשה בשו"ת הנ"ל על הרמב"ם ולא ראיתי להזכיר פה רק מה שנוגע לפרש גם דברי התוספות פה:
בא"ד. דצורך עבודה שאני. ק"ק דא"כ לקמן (ד' ו') דרצה ליליף מדכתיב קרא דאין בנין ביהמ"ק דוחה שבת דע' דוחה ל"ת שיש בה כרת נימא ג"כ דצורך עבודה שאני דא"ל דבנין ביהמ"ק לא מקרי צורך עבודה כיון שיכול לבנותו לאחר שבת דא"כ מה הרויחו התוספות בתירוץ זה דצורך עבודה שאני כיון דגם לתי' זה עדיין צריך לחילוק דתי' קמא דמצותן בכך וא"א לקיים בענין אחר שאני:
בא"ד. נילף משריפת קדשים. הנה זה פשוט דקושיא זו ל"ק רק לתי' חזקיה דאית ליה קרא מיותר דעד בקר דאין שריפת קדשים דוחה י"ט דלרבא ואביי שם אין לזה קרא מיותר דנילף מיניה וכש"כ דלרב אשי ל"ק דהא לא יליף מקרא כלל אלא משום דה"ל י"ט ע' ול"ת. ונלענ"ד ליישב קושיא זו דלכאור' י"ל מ"ט דהנך מ"ד דמצרכי קרא לשריפת קדשים הא באמת י"ט ע' ול"ת הוא, גם כבר הקשו התוספות בשבת (דף כ"ד) דבביצה (דף ז') משמע דרבא גופא ס"ל דע' ול"ת הוא, גם ק' דלפי המבואר בתוספות פסחים (דף ק"כ) ראב"ע לית לי' דחזקי' ליתן בוקר שני לשריפתו, וא"כ איך מתרץ חזקי' לראב"ע מנ"ל דאין שריפת קדשים דוחה י"ט, וכן ק' ג"כ לאביי דלפי מה שכתבו התוספות בשבת (דף כ"ד) דרשת אביי לא קאי רק לר"ע א"כ לאביי אליבא דר' ישמעאל מנ"ל דאין ש"ק דוחה י"ט, ונ"ל ע"פ מה שהקשו התוספות בקידושין (דף ל"ד) דלמה אין נשים מדליקין בשמן שריפה בי"ט כיון דע' ליכא גבן דהוי מ"ע שהזמן גרמא, ותי' הר"ר יוסף איש ירושלים דהיכא דאיכא ע' בהדי לאו אף הלאו אלים ע"ש, הרי עכ"פ מבואר שם דט' דשבתון לא הוי בנשים, וא"כ לכאורה ק' לפי מה שכתבו התוספות לעיל דדחיית ע' לל"ת וע' שאינו שוה בכל שפיר ילפינן מזקנו א"כ מה מתרץ רב אשי די"ט ע' ול"ת הוא הא הוי הע' אינו שוה בכל דהיינו בנשים וא"ל שפיר נדחה מפני ע' דילפינן מזקנו ודוחק לומר כיון דהלאו הוי שוה בכל לא ילפינן מזקנו דלענין לאו מה חילוק יש בין שוה בכל ללא ש"ב כיון דלעולם נדחה מפני ע', ולכאורה מזה ראי' לשיטת היש מפרשים דשאני מצורע דחמיר משום שלום בית דהשתא ליכא למילף מזקנו דדוחה אפילו ע' דאינו שו' בכל, אכן לפי המבואר בתוספות שם תלי תירוץ זה בפלוגתא דתנאי אי מצורע מותר בימי חלוטו בת"ה או לא דלמ"ד אסור ליכא למילף מזקנו ולמ"ד מותר שפיר ילפינן מזקנו:
ולפ"ז י"ל דהני אמוראי ורב אשי לא פליגי דכל א' סבירא לי' תי' דאידך דהיינו חזקי' ואביי ורבא ס"ל ג"כ די"ט ע' ול"ת הוא, ולכן ל"ק לחזקי' אליבי' דראב"ע ולאביי אליבי' דר' ישמעאל ולרבא אליבי' דגופי' רק דתירוץ זה לא מספיק להם לחוד דאכתי יקשה למ"ד דמצורע בימי חלוטו מותר בת"ה דלדידי' לא שייך ש"ב ושפיר ילפינן מזקנו לכך ילפי מקרא ורב אשי מתרץ אליבי' דהני תנאי דלא מצי למילף מקראי והם באמת י"ל דסוברים דמצורע אסור בת"ה ואיכא ש"ב ולכן ליכא למילף מזקנו דע' דוחה לל"ת וע' שאינו שוה בכל ולכן שפיר מתרץ די"ט ע' ול"ת הוא:
ולפ"ז מתורץ ג"כ מה שהקשו התוספות כאן דלא שייך למילף משריפת קדשים דלא דחי דשאני שריפת קדשים דע' ול"ת הוא ואף דאינו שוה בכל מכ"מ לא מצינו למילף רק דאין ע' דוחה לל"ת וע' שאינה שוה בכל אבל ל"ת גרידא אכתי לא ידעינן דלא דחי, וגם מתורץ בזה מה שהקשו התוספות לעיל דמאי פריך בוהתעלמת ובכבוד אב ואם הא אין ע' דוחה לל"ת וע' דנילף מזקנו דדחי כיון דהשתא כתיב שריפת קדשים דנוכל למילף מיני' דלא דחי ע' לע' ול"ת שאינו שוה בכל א"כ אדנילף מזקנו דדחי אדרבה ילפינן משריפת קדשים דלא דחי, ודע שאין להשיב על דברינו דהא ע' דשריפת קדשים ג"כ אינו שוה בכל כיון דשריפת קדשים לא הוי אלא ביום א"כ הוי מ"ע שהזמן גרמא ונשים פטורות וא"כ ליכא בנשים, דז"א דא"כ גם התוספות בקידושין לא מקשו מידי דידליק שמן שריפה ע"י נשים, אכן כבר כתבתי לקמן (דף ע"ב) וכן ראיתי א"ע בשער המלך (ה' פסולי המוקדשין פ' י"ט) דשריפת קדשים הוי מ"ע שאין הזמן גרמא:
וע"פ דברינו אלה יש ליישב ג"כ מה שהקשו התוספות בסמוך ומיהו ק' לקמן גבי שריפת בת כהן וכו' דעל תירוצם קשה דמה בכך דתרווייהו מקרי אי אפשר אכתי ל"ל קרא לשריפת קדשים דאדהוי ילפינן מכלאים בציצית דדחי אדרבה הוי ילפינן נן משריפת ב"כ דלא דחי דלחומרא גמרינן, אכן לפ"ד הנ"ל יש לתרץ דלפי הס"ד דלקמן הוי מוקמינן ברייתא דשריפה ב"כ כמ"ד דמצורע בימי חלוטו אסור בת"ה דאין למילף לדידי' מזקנו ובאמת לית לן קרא לשריפת קדשים אלא מטעם אין ט' דוחה לל"ת וע' אין שורפין קדשים בי"ט וא"ל דא"כ אכתי ל"ל קרא לשריפת בת כהן מהיכי תיתי דדחי הא שבת ג"כ ע' ול"ת הוא דכבר כתבו התוספות לקמן בד"ה ניגמר דע' דשריפת ב"כ דחמיר שפיר ה"א דדחי אפילו לע' ול"ת:
בא"ד. וא"ת ולמה לן קרא למילף מכלאים בציצית. ק"ל ע"פ מש"כ התוספות לעיל (דף ג' בד"ה טעמא דכתב רחמנא) דאי לא דידעינן לעלמא דע' דוחה ל"ת לא הוי מוקמינן עלי' לאיסורא רק להיתירא ע"ש וא"כ מאי קושיא דלמא אי לאו קרא דכלאים בציצית לעולם ה"א דאין ע' דוחה ל"ת וא"ל דא"כ קרא בשריפת קרשים ל"ל דהא אז הוי מוקמינן עלי' להתירא כיון דמסברא אין ע' דוחה ל"ת וה"א דנילף שריפת קדשים דדוחה ו"ט מיבום דדוחה לאיסור אחות אשה ולכן צריך קרא דאין שריפת קדשים דוחה י"ט לכן ע"כ כתיב קרא דכלאים בציצית דע' דוחה ל"ת למען נדע דעלי' לאסורא כתיב, וי"ל דהנה גם על תירוץ התוספות יש להקשות כיון דלמ"ד נונ"ד אין קרבין בי"ט ל"ל קרא דכלאים בציצית א"כ מאי פריך בש"ס הניחא לתנא דבי ר"י אלא לרבנן מנ"ל ע' דוחה ל"ת דלמא רבנן סברי כמ"ד נונ"ד א"ק בי"ט וילפי דע' דוחה ל"ת מדאצטריך קרא לאסור שריפת קדשים בי"ט אבל י"ל דודאי לפי מה דס"ד הגמרא השתא דעלי' צריך לאסור ייבום בערו' שלא נתיר מטעם ע' דוחה ל"ת באמת לא ק' דלא לכתוב קרא דכלאים בציצית דשפיר מצרכינן כי היכי דלא נטעה כנ"ל למידרש עלי' להתירא ולכן פריך בש"ס שפיר לרבנן מנ"ל דא"ל דסברי כמ"ד נונ"ד א"ק בי"ט דאכתי גם להך מ"ד ליכא הוכחה מדאיצטריך קרא דשריפת קדשי' די"ל דמצרכינן כי היכי דלא נדרוש עלי' כנ"ל אבל קושית התוספות היא לפי המסקנא דלא מטעם ע' דוחה ל"ת מצרכינן עלי' כיון דאין ע' דוחה ל"ת שש בה כרת אלא משום דה"א דנלמוד מאשת אח כדמסקינן בגמרא לקמן (דף ז') וא"כ לעולם גם אם אין ע' דוחה ל"ת ידעינן שפיר דעלי' אסורא אתי ולכן הקשו התוספות שפיר דקרא בכלאים בציצית צ"ל ועל זה תירצו שפיר דמצרכינן למ"ד נונ"ד קרבין בי"ט:
בא"ד. ולמ"ד נונ"ד א"ק בי"ט לא אצטריך הכא קרא. לפ"ז לא היו התוספות במנחות (דף מ') צריכים לדחוק דב"ש יליף ע' דוחה ל"ת מראשו וסבר כמ"ד דראשו קאי למצורע גרידא כיון דב"ש ס"ל בביצה (דף י"ט) נונ"ד א"ק בי"ט א"כ יליף ע' דוחה ל"ת מדאצטריך קרא לשריפת קדשים, וצ"ל דהתוספות הוצרכו שם לטעם זה לשאר אמוראים אליבי' דב"ש דלא דרשי' איסור שריפת קדשים מעד בקר דלדידהו ליכא למילף מידי משריפת קדשי וכמו שכתבתי לעיל:
בד"ה ומכולהו. ואר"י דחשיבא התם. בפסחים (דף ע"ז) הקשו התוספות ג"כ קושיתם דהכא ושם הניחו בקושיא, הנה מתירוצם דהכא נראה שהי' קושיתם לא דנילף משאר קרבנות לחוד דהא איכא למיפרך שכן תדיר ושכן צורך גבו' אלא שנילף משאר קרבנות ומילה במה הצד אבל שם בפסחים לא הזכירו רק שאר קרבנות ומהנך לחור לכאורה ל"ק שיש לפרוך כדפריך הכא אתמיד ופסח שכן צורך גבו' וצ"ל שגם שם סמכו אמילה אלא שקצרו, ואם נאמר כן יש ליישב למה לא תרצו שם הקושיא כחו הכא די"ל דהכא תרצו אליבי' דתירוץ שני דזבחים (דף צ"א) דמילה מקרי תדיר כיון דמצוי אבל בפסחים הקשו אליבי' דתירוץ קמא דשם דלא מקרי מילה תדיר ולכן הניחו בקושיא וכמו שהקשינו לעיל בגמרא:
בד"ה כלכם. וי"ל מהכא ילפינן התם. בכתובות (דף מ') הביאו התוספות ישנים קושיא בשם הר' עזרא ל"ל הכא קרא דאין ע' דכבוד דוחה ל"ת דשבת תיפוק לי' דאם אמר האב לא בעינא מי איתא לע' כלל ע"ש וכן ראיתי קושיא בשם תוספות גורניש לפי הסברא דאמרינן (שם) דלכך אין ע' דולו תהי' לאשה דוחה לל"ת דאי אמרה לא בעינא מי איתא לע' כלל א"כ מאי ס"ד הכא דליתי ע' דיבום ולידחי ל"ת דכרת וכן מה פריך לקמן (דף ך') דליתי ע' דייבום ולידחי ל"ת דאלמנה הא אי אמר לא בעינא לייבם אלא לחלוץ ליתא לע' כלל ולענ"ד יש לתרץ ב' קושיות הללו בתירוץ התוספות דכאן דיש להבין באמת מה סברא בזה דכיון דע' התלוי ברצונה היא דלא לידחי ל"ת אבל י"ל דזה גופא הסברא דאמרינן הכא כלכם חייבין בכבודי דאם לא הי' ברצונה לסלק הקיום הע' א"ל יש בע' זה רק כבוד שמים אבל כיון דאם אמירה לא בעינא ליכא ע' א"ר מה שצו' הכתוב שישאנה היא רק מפני כבודה תחת אשר עינה אשר על כן אם אמחול על כבודה אין כאן ע' לכן היכי שיש כאן איסור לאו כבוד שמים עדיף ולא ישאנה אכן סברא זו לא ידענו רק אחר שכתוב לענין כבוד אב כלכם חייבין כבודי ולכן ל"ק קושית הת"י ל"ל הכא קרא הא מסברא ידעינן שהרי מהכא ילפינן התם וגם קושית התוספות גורניש ל"ק דסברא זו אי אמר לא בעינא לא שייך רק היכי שהע' הוא מפני כבודו אבל בייבום דלא שייך כן אף שהע' תלוי ברצונו מכ"מ כיון דאיכא כבוד שמים דחי לל"ת:
בא"ד. ילפינן התם. ק"ק דלפ"ז מאי פריך אלא דקיימ"ל דאתי ע' ודחי ל"ת ליגמר מהכא דלא לידחי דלמא שאל הכא דגלי קרא שאתה ואביך חייבין בכבודי וא"כ אין כאן ע' כלל:
בד"ה. טעמא דכתב שכן הכשר מצוה. זה לא שייך רק לפי' התוספות אבל לא לפי' רש"י לקמן בהך שכן הכשר מצו' ולרש"י ט"כ צ"ל כתירוץ השני שכתבו התוספות בזה דאדרבא נילף ממקדש ומהב"כ:
בא"ד. ממקדש והבערת ב"כ הוי ילפינן. מזה משמע דלפי ס"ד דילפינן מכבוד או"א גם ממקדש והבערת ב"כ מצינן למילף ולא אמרינן כדאסיק לקמן דאין למילף משניה' לא ממקדש דלא קאי קרא רק לירא ממקד' ולא מהבערת ב"כ דלא קאי מיעוטא רק כי היכי דלא נילף להתיר מק"ו, ולפ"ז ק"ק איך ילפינן ממקדש ושריפת ב"כ הא ה"ל ב' כתובי' הבכ"א וכמו שכתב הרשב"א בשמעתין דה"ל כבוד או"א וייבום ב"כ הבאים כא' ולכן אין מלמדין שאין ע' דוחה ל"ת שי"ב כרת, וצ"ל דכוונת התיספ' לא שנילף מתרווייהו אלא או ממקדש או מהבערת ב"כ דאם נילף ממקדש אז אמרינן דמהבערת ב"כ אין למילף דאצטריך משום ק"ו ואם נילף מהבערת ב"כ אז נימא דמקדש אתי למורא באופן דלעולם לא הוי ב"כ הבאים כאחד:
בא"ד. היינו משום דעדיף דהוקש כבודם לכ"ה. ק"ק לפמש"כ התוספות לקמן ד"ה ניגמר וא"ת והיכי ניגמר מהכא וכו' ואר"י דעשה דכבוד הואיל ועדיף ע"ש, א"כ אחת מב' קושיותיהם דהכא ק' ממנ"פ על המקשן דפריך ליגמר מהכא דלא דחי כיין דאתי לדייק מזה דלא איירי שש אלא בשחיטה ובשול ואתי קרא להורות דבעלמא דחי ל"ת שי"ב כרת וגם פשיטא לי' ע"כ דסברא דהוקש כבודם לכ"ה מהני לדחות ל"ת וע' א"כ ק' עליו ממנ"פ אי ס"ל דל"ת שיש בה כרת חמור מע' ול"ת א"כ קשה כקושית התוספות וא"ת וכיון דהשתא בעי למימר וכו' דאם נאמר דדוחה ל"ת שיש בה כרת כש"כ לל"ת וע' דקל ואם נאמר כתירוץ התוספות דס"ל דע' ול"ת חמיר מל"ת שי"ב כרת א"כ כיון דמהני סברא דהוקש כבודם לדחות ע' ול"ת החמור כש"כ דתהני לדחות ל"ת שיש בה כרת דקיל מיני' וא"כ ק' כקושיתם וא"ת אכתי הא אצטריך וכו' דהשתא איך קדייק מדכתיב קרא דכבוד או"א לא דוחה שבת דבעלמא ע' דוחה ל"ת שי"ב כרת דלמא צריך לגופא דס"ד דדחי הואיל והוקש כבודם דהשתא לא שייך כתירוצם דלענין ל"ת שי"ב כרת לא מהני סברא זו משום דחמיר כיון דהאי מקשן ע"כ ס"ל דמהני לענין ע' ול"ת דחמיר לדידי' מל"ת שיש בה כרת וא"כ ק' ממנ"פ אחת משני קושיותיהם על המקשן:
בא"ד. וא"ת אי בעלמא דחי. המהרש"א הקשה בזה בשם פורת יוסף הא אצטריך קרא לאשמעינן דקשר עליון דאוריתא ולא תירץ כלום, ולענ"ד י"ל דהנה במנחות (דף ל"ט) על מה דקאמר רבא שם ש"מ קשר עליון דאורייתא פירש רש"י הלכה למשה מסיני ע"ש, ולכאורה מנ"ל לפרש כן דהל"מ הוא דלמא ה"ק במה דאצטריך קרא להתיר סדין בציצית בזה אשמעינן צריך לקשור ומזה שמענו דקשר עליון דאורייתא, אבל י"ל דרש"י הוכיח כן דאם כן הפירוש מנ"ל לדייק דכוונת הכתוב שיקשור משום דתכיפה א' אינו חבור דלמא אשמעינן קרא דיעשה הציצית בטלית בב' תכיפות ולא מבעי' דיקשה כן לדעת הרמב"ם שהביא הטור י"ד (סי' ש') דשתי תכיפות אפילו בלא קשירה הוי חבור אלא אפילו לדעת הרא"ש והטור וכפי מה שכתבתי לעיל שגם שיטת רש"י כן דגם ב' תכיפות אינו חבור בלא קשירה ג"כ ק' כן שהרי המגן אברהם (סי' י"א) כבר הקשה לשיטה זו דתרווייהו בעינן וב' תכיפות בלא קשירה או קשירה בתכיפה א' אינו חבור א"כ אכתי ל"ל קרא להתיר סדין בציצית כיון דלדידן אינו תוכף רק תכיפה א' א"כ אפילו בקושר לא הוי כלאים ותירץ דבקושר ב' קשרים זע"ז אפילו בתכיפה א' הוי חבור וכב' תכיפות אפי' בקשר א' הוי חבור כמו שכתב הר"ן לענין שבת ע"ש, ולפ"ז מה דדייק רבא ש"מ קשר עליון דאורייתא ע"כ הפירוש ב' קשרים זע"ז דאי קשר א' קאמר אכתי לא אצטריך קרא כיון דתכיפה א' עם קשר א' אינו חבור (ומש"כ רש"י שם כלומר קשר אחד בציצית לא אתי לאפוקי שלא יעשה ב' קשרים זה ע"ג זה דמזה לא איירי רק שלא יצטרך מדאורייתא ב' קשרים בשני מקומות למעלה ולמטה) וכיון שכן יקשה גם להך שיטה מנ"ל דגלי קרא שיעשה קשר דהיינו ב' קשרים זע"ז בתכיפה א' דלמא גלי שיעשה ב' תכיפות וקשר א' לבד ולכן פירש רש"י דה"ק ממה דכתיב קרא להתיר סדין בציצי' אף שאנו עושין ציצית רק בתכיפה א' בבגד מזה מוכח דקבלה בידינו הל"מ לעשות קשר בציצית דאל"כ דלמא מדכתיב קרא להתיר כלאים אשמעינן דצריך ציצית בב' תכיפות והיינו צריכים לעשות כן כנלענ"ד בפירש דברי רש"י, ועכ"פ לפי פירושו הקש' התוספות שפיר ל"ל קרא דכלאים בציצית דא"ל דצריך להורות קשר עליון כיון דהל"מ הוא:
ודע שהמגן אברהם (שם) הקשה קושיא עצומה לדעת בעל העיטור שהביא הב"י שיעשה ב' נקבים זה בצד זה ויכניס בהם הציצית דא"כ איך קדייק רבא דקשר עליון דאורייתא כיון דתוכף ת"א אינה חבור הרי ה"ל ב' תכיפות והניח בקושיא, ולענ"ד אולי י"ל די"ל על מה דפריך לעיל ואכתי מבעי לי' לתוכף שתי תכיפות חבור וכו' שהרי כל הסוגיא אליבי' דר' יהודה אזלא דלדידי' מצרכינן מוכח או מופנה להתיר כלאים בציצית וא"כ היאך נקט תוכף שתי תכיפות חבור שהרי ר' יהודה ס"ל (כלאים פ"ט) עד שישלש אבל ב' תכיפות לא הוי חבור, וצ"ל או דהש"ס נקט הלשון דשייך לדידן ולר' יהודה צ"ל דמבעי לי' לתוכף ג' תכיפות חבור או דר' יהודה לא פליג את"ק לענין ב' תכיפות דהוי חבור רק דפליג מה נקרא ב' תכיפות דלדידי' התכיפה פעם א' בלא הוצאה באותו צד לא מקרי תכיפה, ואיך שיהי' א"ש מה דדייק רבא קשר עליון דאורייתא מדכתיב קרא להתיר סדין בציצית דהרי ר' יהודא הוא עיקר המ"ד דמצריך קרא להכי והרי תוכף תכיפה א' אינו חבור לדידן ולדידי' גם ב' תכיפות או דזה מקרי לדידי' תכיפה אחת מה שמוציא ב' ראשיהם לצד א' וא"כ ע"כ מוכח לר' יהודה דקשר עליון דאורייתא ומדר"י נשמע ג"כ לרבנן שהרי בזה לא פליגי כן נלענ"ד להמליץ בעד בעה"ע שלא לעשותו כטועה בגמרא מפורשת:
בא"ד. ועוד ס"ד דלא לידחי. לענ"ד תירוץ זה אינו מספיק לתרץ קושיתם שהרי כמו שהקשו הכא אמה דבעי למילף דע' דוחה ל"ת שיש בה כרת מכבוד או"א כמו כן קשה קושיתם אתירוצי אחריני דהגמרא כדבעי למילף כן מדאצטריך קרא דבנין ביהמ"ק והבערת ב"כ אינו דוחה שבת שע' דוחה ל"ת שי"ב כרת דא"כ קרא דכלאים בציצית ל"ל ועל זה לא שייך כתירוצם דה"א דע' דציצית לא דחי שאינו שוה בכל שהרי בנין ביהמ"ק וכן הבערת ב"כ ודאי אין נוהגין בנשים כיון דלא דחי שבת וי"ט וגם אינן בלילה דבנין ביהמ"ק אינו בלילה כדאמרינן שבועות (דף ט"ו) וגם אין דנין דיני נפשות בלילה כדאמרינן סנהדרין (דף ל"ד) א"כ מקרי מצות ע' שהזמן גרמא כמו ציצית ועוד דהבערת ב"כ בלא"ה אינה נוהגת בנשים שפסולים לדון כמש"כ התוספות נדה (דף נ') והוי להו הנך ג"כ ע' שאינן שוין בכל וכי דייקינן מינייהו מדאצטריך קרא דלא דחי מכלל דבעלמא דחי גם לענין ע' שאינו שו' בכל דייקינן כן ואכתי יקשה קרא דכלאים בציצית ל"ל להנך תירוצים וצ"ע:
בא"ד. עד דפרי' לי'. ק"ק דאכתי יקשה להך תירוצא דלעיל שבגמרא דיליף מראשו דהך תנא דמוקי לנזיר דשם כבר ידע החילוק שבין שוה בכל שחילק כן לענין דרשה דזקנו והיאך רצה למילף לדידי' כלאים בציצית מזה, וע"כ צ"ל לדידי' דסבר נשים חייבות בציצית כמש"כ התוספות אח"כ לפי הסוגיא דפ' ב' נזירים א"כ גם לפי מה דרצה למילף מראשו דמצורע י"ל כן:
בא"ד. דס"ד למילף לענין שבת. ע"פ תירוץ זה יש לתרץ מה שקשה אמה דמקשה בכריתות (דף י"ד) ארפרם דיליף אין ערוב והוצאה ליוה"כ מדמצרכינן עתי אפילו בשבת דדלמא שאני יוה"כ דהכשירו ביוה"כ בכך, ולכאורה ק' הרי גם ביוה"כ אפשר בלא כך כגון דלא חלה השעיר דהא חלול שבת ויוה"כ אינו רק בחלה כדאמרינן יומא (דף ס"ו) וא"כ מאי שנא יוה"כ משבח והיאך שייך לומר דהכשירו בכך, וכבר הרגישו בזה ג"כ התוספות ישנים ביומא (שם) ע"ש, אבל לפ"ז י"ל דלפי מה שהוכיחו התוספות לקמן ד"ה שכן הכשר לשיטת רש"י קיימינן לפי המסקנא דבהכשר מצו' ע' דוחה ל"ת שיש בה כרת אבל מכ"מ לענין שבת מוכח דלא נדחה מפני ע' כדדייקי הכא מדכתיב קרא דפסח ומילה ותמיד דוחין שבת ולכן יש לפרש מה דקאמר שם ודלמא שאני יוה"כ דהכשירו דיוה"כ בכך דה"ק דדלמא לעולם ערוב והוצאה ליוה"כ ומכ"מ ל"ל קרא ליוה"כ דדחי כיון דע' דוחה ל"ת שיש בה כרת היכי דהוי הכשירו בכך שהוא לשון הכשר מצוה דהכא אבל שבת דלא נדחה מפני ע' כדילפינן מכבוד או"א דלא דחי שבת שפיר מצרכינן עתי אפילו בשבת:
ובזה יש ליישב ג"כ מה שהעירו התוספות ביומא ובכריתות (שם) על סתירת הסוגיות דביומא לא הקשה טל רפרם כלום ובכריתות מקשה דלמא שאני יוה"כ דהכשירו בכך, אבל לפ"ז י"ל דלפי מה שאכתוב לקמן לשיטת רש"י יש פלוגתא בין סתם גמרא דלקמן ורבא דלסתם גמרא דמסיק מה לי חומרא רבא מה לי חומרא זוטא לפי המסקנא ע' דוחה ל"ת שי"ב כרת אבל לרבא לא, והשתא י"ל דבכריתות אזיל הש"ס אליבי' דהך שיטה דסתם גמרא דלקמן דע' דוחה ל"ת שי"ב כרת ולכן השיב שפיר ארפרם דאיוה"כ ל"ל קרא אבל ביומא אזיל אליבי' דרבא ולדידי' אתי שפיר דיוק דרפרם שהרי לענין דחיי' אין חילוק בין שבת ליוה"כ, ובחידושי לכריתות כתבתי עוד יישוב אחר לסתירת הסוגיות:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |