ערוך לנר/יבמות/ו/א
בגמרא והא תנא בעלמא קאי. ק"ק לפי מה שתירץ הרשב"א בשם מורו אמה שהקשו התוספות מאי פריך ניגמר דלא דחי דהיאך ניגמר כיון דשבת ע' ול"ת הוא דע' דשבת לא קאי אמחמר ע"ש, א"כ מאי פריך הכא דלמא לעולם לאוי דשבת חמירי ומכ"מ יליף שפיר טומאה והשבת אבידה משבת כיון דהם בע' ול"ת ודלמא ל"ת וע' חמיר כלאו דשבת גרידא אבל אכתי מנ"ל דלא חמיר לאו דשבת משאר לאוין, ואין לומר דהכי קפריך שהר הך תנא ע"כ ס"ל דע' כמאן דליתא נגד כבוד או"א דהוקש כבודם לכבוד המקום דאל"כ ל"ל קרא דלא דחי טומאה והשבה כיון דבע' ול"ת הם ופשיטא דאין ע' דוחה ל"ת וע' אע"כ דה"א דדחי משום דהוקש וכדאמרינן בב"מ (דף ל"ב) דז"א דהא כמו כן גם לענין שבת הע' דכבוד או"א חמור ולכן אכתי יליף שפיר כמו דלגבי שבת לא דחי ע' החמור לאו דשבת משום דחמיר טפי כמו כן לא דחי לע' ול"ת אף דע' דכבוד חמור אבל אכתי מנ"ל דל"ה שאינו חמור יותר מע' לא נדחה מפני ע' ולכן לענ"ד מזה ראי' לשיטת התוספות דבמחמר ג"כ איכא ע':
תיתי מבנין בית המקדש. בפ' כי תשא פירש רש"י דמדכתיב אך את שבתותי תשמורו ילפינן דאין מלאכת המשכן דוחה שבת וכן פירש בפ' ויקהל מדסמיך שבת למלאכת המשכן וכן נדרש שם במכילתא וכבר כתב שם הרא"מ דצריך הנך ב' דרשות אחת בציווי הקב"ה למשה ואחת בציווי משה לישראל, והנה לא קשה לפי התירוץ דהכא דכתיב קרא דאין בנין ביהמ"ק דוחה שבת ל"ל קרא כיון דכבר גלי קרא כן מדכתיב אך לפי פי' רש"י או לפי מש"כ הרמב"ן בכ' כי תשא מדסמיך שבת למלאכת המשכן, דיש לומר דצריך קרא למשכן ולמקדש דלכל א' יש קדושה שאינה לאחר דמשכן נמשח בשמן המשחה ומקדש קדושתו קדושת עולם ולכן אי לא כתיב רק חד קרא ה"א דהאחר שקדושתו גדולה יותר בחד צד דוחה שבת וכדאמרינן שבועו' (דף ט"ו) צריכותא כזה לענין כניסה בטומאה אם נאמר מקדש וכו' ע"ש, אבל הא קשיא דנילף מהכא דע' דוחה ל"ת שי"ב כרת מדאצטריך קרא דאין בנין משכן דוחה שבת מכלל דבעלמא דחי ואין לומר דמאי עדיפא הך ילפותא משנילף כן ממקדש די"ל דע"ז לא הוי שייך לומר לא בלאו דמחמר דהא שם במשכן סמיך למחללי' מות ימות דכתיב גבי אבות מלאכות, וביותר ק' דלפי המסקנא דמסיק דלית לן קרא במקדש שלא תדחה שבת אכתי נילף כן ממשכן ונימא ג"כ כמו דהוי בעי למימר לגבי מקדש דאם אינו ענין להכשר מצו' דתפוק לי' מכבוד או"א תנהו ענין לאין הכשר מצוה דג"כ ע' דוחה ל"ת שיב"כ:
והנלענ"ד בזה דלכאורה ק' אמאי לא יליף דע' דוחה ל"ת שיב"כ מדדחי ע' דנשיא א' ליום יקריבו את קרבנם ללאו דשבת דהנשיאים הקריבו בשבת כדאמרינן במ"ק (דף ט') ולענין ילפותא כזה לא שייך מה דפריך לעיל אילפותא מתמיד ופסח שכן תדיר ושכן לפני הדיבור דקרבן נשיא לא הוי תדיר ולא לפני הדבור ולא נשארה רק הפירכא שכן צורך גבו' ועל זה נאמר מילה תוכיח ונילף במה הצד, וצ"ל כיון ששם הוראת שעה היתה דקרבן יחיד דוחה שבת לא ילפינן מיני' וכדאמרינן מנחות (דף י"ט) דורות משעה לא ילפינן:
ובזה א"ש ג"כ מה דק' כיון דאין בנין המשכן דוחה שבת היאך אמרינן בספרי ובפסיקתא בפסוק ויהי ביום כלות משה שכל שבעת הימים הקים משה המשכן ופירקו ובאותו יום שהי' שביעי למלואים הקימו ושוב לא פירקו ע"ש והרי בתוך שבעת הימים הוא שבת ולא עוד אלא דשביעי למלואים דכתיב בי' ביום כלות משה להקים הי' שבת שהרי אמרינן בת"כ ובסדר עולם שיום שמיני למילואים הי' ראשון למעשה בראשית וא"כ שביעי למילואים הי' בשבת והיאך הקים משה בו את המשכן שהרי יש בזה משום בונה ואף דע"פ הדבור עשה מכ"מ נילף מזה דע' דוחה ל"ת שיב"כ, ואף דע"פ האגדה הוקם המשכן מאליו מכ"מ פרישת האוהל על המשכן ודאי הי' ע"י משה כדאמרינן שבת (דף צ"ב), וע"כ צ"ל ג"כ כדכתבנו דשם הוראת שעה הי' ודורות משעה לא ילפינן, אכן כפי הנראה מהכתוב נצטו' משה על ענין המילואים בשעה שנצטו' על מלאכת המשכן שכתוב בפ' תצוה קודם לווי דמזבח הקטורת אם לא שנאמר דאין מוקדם ומאוחר בתורה מה שאין צורך בזה לומר הכא כן, ולכן א"ש דהוצרך הקב"ה לצוות שאין בנין המשכן דוחה שבת שלא ידון משה כיון שצו' הקב"ה להקימו כל שבעת ימי המשיחה ובתוכם שבת (ואף שלא כתוב שם בפי' ציווי ההקמה והפירוק בשבעת הימים מסתמא כשנצטו' על ענין המילואים והמשיחה נצטו' ג"כ על זה) יהי' ג"כ מותר לבנותו בשבת ולכן שם צריך לגופא ולא נידוק מיני' שבעלמא ע' דוחה ל"ת שי"ב כרת:
מאי לאו בבונה וסותר. אין להקשות דאיך ה"א דדחי הא בעידנא דסותר לא מקיים ע' דבנין המקדש די"ל כיון דסותר לא הוי מלאכה רק בעל מנת לבנות דאל"כ הוי מקלקל שפיר מקיים ע' דבנין בסותר ע"מ לבנות אבל אכתי ק' אהא דקאמר לא במחמר דא"כ ל"ל קרא הא מחמיר לא הוי בעידנא דנא ועוד מאי פריך ניגמר מהכא דלא נידחי דהיאך ניגמר דדלמא ה"ט דלא דחי משום דלא הוי בעידנא ובשלמא לפי פי' התוספות זהו באמת מה שהשיב שכן הכשר מצו' וכמו שכתב הרשב"א אבל לפי' רש"י קשה, ויש לומר דבנין ביהמ"ק חשוב ט' דרבים וע' דרבים דוחה ל"ת אפילו שלא בעידנא כמו שהוכיח הר"ת הביאו המג"א (סי' תמ"ו) ממה דפריך בר"ה (דף ל"ג) אהא דאמר דשופר של ר"ה אין מחתכין אותו בדבר שהוא משום ל"ת דאמאי ליתי ע' ולידחי ל"ת, ומאי קושיא הא לא הוי בעידנא, אע"כ כיון דשופר הוי ע' דרבים לא בעינן בעידנא ע"ש:
ברש"י ד"ה לאו דמחמר. בשבת פטור. אין להקשות דאכתי למ"ד שם חייב לירוק דע' דוחה ל"ת שיש בה כרת די"ל דגם להך מ"ד משכחת איסורי שבת בלא כרת דהיינו תחומין ואליבי' דר"ע או הבערה ואליבי' דרבי יוסי וכדאמרינן בשבת שם אכן אם יש מ"ד דס"ל דמחמר חייב ותחומין דרבנן והבערה לחלק יצאת לא משכחת בשבת לאו גרידא שאין בו כרת, ובזה יש לתרץ מה שהקשו התוספות בד"ה נגמר ותימה דמנ"ל לתנא לאוקמי' וכו' ע"ש דעל תירוצם ק' דאם על זה סמך קושיתו דלכתוב כן בשאר דברים שאינן רק לאו דעלמא א"כ לפרוך הא ולא לפרוך דלגמר מהכא דלא לידחי כיון דזה ק' גם אי איירי בשחיטה ובישול דדלמא אתי ללאו דמחמר וליגמר מיני' דלא לידחי, אבל לפ"ד יש לתרץ קושית התוספות דהכי קפריך אי איירי במחמר א"כ ניגמר מיני' דלא דחי אע"כ דהך תנא דברייתא ס"ל מחמר חייב ותחומין דרבנן והבערה לחלק יצאת וע"כ ליכא לאוקמי' קרא רק בל"ת שיש בה כרת וש"מ דבעלמא דחי:
בד"ה היטמא. בביה"ק להשיב אבדה. הא דהוצרך לפרש כן ולא בפשטות שאמר לו אביו בלי טעם היטמא י"ל משום דהיכא דאינו מגיע הנאה לאביו במה שמטמא לא מצרכינן קרא שלא ישמע לו דאין בזה משום כבוד וכמו שכתבו הרמב"ן והרשב"א ולכן פירש שאמר לו האב שיטמא להחזיר לו האבדה שיש לו הנאה, ואין לומר דאיך קרא זה אבדה כיון שהאב בעצמו יכול ליקח אותה דז"א כיון שהוא כהן גם אביו כהן ואסור לכנוס לביה"ק ואם לא יקח לו תאבד, ואין להקשות דא"כ דבהכי קמיירי מאי פריך בב"מ (דף ל"ב) ל"ל קרא הא אין ע' דוחה ל"ת וע' דהרי לפי פי' רש"י תרי ע' הוי דכבוד ודהשבת אבידה והוי אמינא דתרי ע' דוחה ל"ת וע', די"ל שהרי כבר כתבו התוספות לעיל (דף ה' ד"ה ואכתי) דהקושיא שם אינה על היטמא אלא על אל תחזיר וכן נראה בפי' מרש"י בב"מ שם שרק על השבת אבדה פריך (וע"ש בפני יהושע שהקשה על רש"י למה פירש רק על אבדה ולא ג"כ על טומאה, אכן במכ"ה לא נזכר בדברי התוספות הנ"ל שכתבו דרק מאבדה קפריך ולא מטומאה, ומה שלא פירש דמשבת קפריך היינו דמשבת לא הי' צריך להקשות מע' ול"ת אלא דתיפוק לי' דל"ת שי"ב כרת הוא), ועוד י"ל דגם תרי ע' לא דחו לל"ת וע' כמו שכתבו התוספות לקמן (דף ך'):
אכן אכתי ק"ק מה דחק לרש"י לפרש כן דההנאה שמגיע לאביו היא השבת אבדה ולא בשאר הנאה בעלמא שאין כאן רק מצות כבוד וכגון שאמר לו אביו היטמא להביא לו פירות מביה"ק וכמש"כ הרמב"ן, ונ"ל דמשמע לרש"י כן דבב"מ ושם) מייתי הך ברייתא אפיסקא דמתניתין שם דאם היתה בביה"ק לא יטמא לה וכו' ומשמע מדמייתי לה הש"ס על זה וגם מדנקט בברייתא אל תחזיר ולא מפרש אל תחזיר אבדה דאהא דאם היתה בביה"ק נשנה דין זה דברייתא דיכול דאף דמדין השבת אבדה לא יטמא אבל אם אמר לו אביו היטמא או שאמר לו על אבדה דאיירינן בה אל תחזיר שישמע לו ולכן לא צריך לפרש אבדה כיון דבהכי קמיירי, ומזה הוציא רש"י לפרש דהיטמא בביה"ק להשיב אבדה קאמר והא דנקטה באמת הברייתא בכה"ג ולא בהיטמא דעלמא בשמגיע הנאה לאביו אפילו ליכא מצו' בזה י"ל דכבר הביא הש"מ בב"מ (שם) קושיא בשם הראשוני' אמה דקאמר שם דה"א כיון דהשו' כבודם לכבוד המקום ליציית לי' דאכתי איך ס"ד כן דאם השו' אכתי לא עדיף מכבוד המקום ע"ש שנדחקו ביישוב קושיא זו, אבל לענ"ד י"ל דאדרבא בזה א"ש למה נקט הני תרתי היטמא ואל תחזיר דהנה אהא דאל תחזיר פשיטא שלא קשה כקושיתם כיון דאם משיב עובר על כבוד אב בקום ועשה ואם אינו משיב עובר על כבוד המקום בשו"ת ה"א אף ששון מכ"מ שו"ת עדיף וכדאמרינן בברכות (דף ך') לענין כבוד הבריות אבל אכתי יקשה קושיתם לענין היטמא מהיכי תיתי שישמע לאביו דבזה הוי אפכא דאם יטמא עובר על כבוד המקום בקום ועשה ואם לא יטמא עובר על כבוד אב בשו"ת וא"כ כיון דשוין פשיטא דשו"ת עדיף ולא יטמא ואכתי קרא ל"ל, אכן לזה י"ל דנקט הברייתא כן דאמר האב שיטמא להשיב אבדה ולכן שפיר ה"א כיון שהשוה כבודם א"כ הוי מצות כבוד נגר מצות טומאה שו' בשו' ואף דהוי שו"ת מכ"מ ה"א דיכריע עתה מצות השבה שישמע לאביו לכן צריך קרא דכלכם חייבים בכבודי ולכן נקט היטמא לענין השבת אבדה דלענין שאר דבר שאין כאן מצו' פשיטא שלא ישמע לו דאפילו ס"ד דהשו' כבודם לכ"ה מכ"מ שו"ת עדיף:
בתוספות ד"ה ניגמר. וא"ת והיכי ניגמר מהכא. לפי מה שכתבו התוספות בקידושין (דף ל"ד) בשם י"ח דהיכא דאיכא ע' ול"ת והע' אינה בנשים אז בהן דוחה ע' לל"ת ע"ש, ע"פ שיטה זו יש ליישב קושית התוספות דכאן דשם (דף ל') אמרינן בגמרא איש אין לי אלא איש אשה מניין ת"ל תיראו הרי כאן שני' ע"ש והשתא כיון דעל זה כתוב ואת שבתותי תשמורו ג"כ לשון רבים קאי ג"כ אאשה וא"כ גלי קרא דגם אשה לא תשמע לאבי' אם יאמר לה לחלל שבת במחמר ולכן פריך שפיר דניגמר מהכ' דלא לידחי דא"ל דהוי ע' ול"ת שהרי באשה ליכא רק ל"ת ואעפ"כ צו' הכתוב שלא תשמע לאבי', אכן מכ"מ גם על תירוץ זה יקשה מה שהקשיתי על תירוץ הרשב"א בשם מורו כמו שכתבתי לעיל בגמרא:
בא"ד. משום כפרה דבת כהן. עיין במהרש"א שנדחק לנוה הוצרכו התוספות לפרש דגם בת כהן חמיר כיון דעל בת כהן לא פריך דניגמר מיני', ולענ"ד כתבו כן ע"פ מה שכתבו לעיל דלהכי לא דייק מכבוד או"א דבעלמא דחי ל"ת וע' כמו דדייקינן לענין ל"ת שי"ב כרת דשאני כבוד או"א דהשו' כבודם לכ"ה, והנה כמו כן יש להקשות ג"כ אמה דבעינן למילף לקמן מבת כהן דע' דוחה ל"ת שי"ב כרת דאל"כ קרא ל"ל דאין הבערה דוח' שבת דאכתי קרא ל"ל כיון דאין ע' דוחה ל"ת וע', וראיתי ברמב"ן שבאמת הקשה כן וכן יקשה אמה דמתרץ דר' יוסי היא דס"ל הבערה ללאו יצאת דהא עכ"פ ע' ול"ת הוא ואכתי קרא ל"ל וכמו דמקשה בב"מ אהך דכבוד או"א ולכן הוצרכו התוספות לומר דגם בבת כהן חמיר ע' דשריפה משום כפרה ולכן ה"א דדוחה אפילו ל"ת וע':
בא"ד. דכבוד הוי הכשר מצוה. הקשה המהרש"א בשם פורת יוסף הא לפי הך ס"ד אכתי לא אסיק אדעתי' הך דהכשר מצוה ונדחק ביישוב קושיא זו, ולא ידעתי שהרי לפי מה שחילק המהרש"א בעצמו לעיל בתוספות ד"ה טעמא דלענין דלא נילף כבוד או"א לקולא ידע גם לפי ס"ד פירכא דהכשר מצוה רק דלענין דלא נילף בעלמא מכבוד או"א לחומרא עדיין לא ידע פירכא זו עד לבסוף ע"ש גם הכא א"ש דהא הכא ג"כ לענין דלא נילף כבוד מכלאים לקולא כתבו כן ולענין זה ידע גם לפי הס"ד הפירכא:
בד"ה שכן הכשר. וק' לר"י שאין זה אפשר. ליישב שיטת רש"י נלענ"ד די"ל דרש"י סובר כיון דאם נאמר שאסור לייבם ולכן ג"כ אינה עולה לחליצה הוי גם בזה הכשר מצוה וע"כ נילף מכבוד או"א דמותר חד מינייהו או חליצה או יבום וכיון שנוכל לומר שיחלוץ גם בלא קרא דעלי' הוי אמרינן שיבום אסור דהא לא הוי אז יבום הכשר מצו' והוי גמרינן מקרא דיבמתו דגם ח"כ אף שאינן עולין ליבום עולין לחליצה כמו דילפינן מזה דחייבי ע' חולצין לקמן (דף ך') והוי ילפינן מיבמתו בין ח"כ בין חייבי ע' כיון דשניהם אינן עולין ליבום מן התורה ואין לומר דא"כ קרא דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה למאי אתי די"ל דאתי להא דדרשינן מיני' לקמן (דף מ"א) דבתוך ג' חדשים אינה חולצת ולמה דדרשינן מיני' לקמן (דף מ"ד) דבשתי יבמות לא נימא דליבם לחדא ולחלוץ לחדא, ומה שהקשו התוספות עוד הא אמרינן לקמן חליצה במקום יבום לאו מצוה הוא, בזה הי' אפשר לפרש דעת רש"י דקושית הגמרא כאן הוא לרבא ואיתימא ר"א דס"ל לקמן (שם) דלכך לא דחי ע' לל"ת משום דאפשר בחליצה וכן סובר ג"כ או רבי יוחנן או ר"א שם ועלייהו פריך עלי' ל"ל ואף דבלא"ה מסקו שם בתיובתא מכ"מ פריך הכא דנימא דאפילו מיתורא דקרא תהוי תיובתא עלייהו דמברייתא אין קושיא כ"כ דאפשר דלא ידעי לה:
אכן ביותר נלענ"ד ביישוב קושיא זו ארש"י דהתם לא קאמרינן דחליצה במקום יבום לאו מצו' היא אלא לגבי הא אי נימא דמדאורייתא אין חשש איסור ליבם דע' דוחה ל"ת רק משום דאפשר בחליצה נאסר בזה אמרינן דלא מקרי זה אפשר לקיים שניהם אבל הכא דמסברא אין ע' דוחה ל"ת שי"ב כרת רק דנימא דגלי קרא מדאצטריך את שבתותי תשמורו דדחי א"כ נימא דלא גלי קרא כן אלא דומיא דכבוד היכא דאם יבטל המצוה בטל לגמרי ואי אפשר לתת מצו' תחתיו אבל הכא אם מצד הדין אסור ליבם הרי נכנס חליצה תחת יבום כמו בחייבי ע' דמרבינן מיבמתו א"כ גם בלא עלי' הוי אמרינן דיחלוץ ולא ייבם כיון דלא דמי להא דכבוד או"א דילפינן מיני' דע' דוחה ל"ת שיב"כ:
ומה שהקשו התוספות עוד על רש"י דלפי האמת קרא בכלאים ל"ל גם אי נימא כמו שתירץ המהרש"א קושית המהרש"ל ע"ש מכ"מ לא קשה על רש"י די"ל דס"ל כתירוץ השני של התוספות דלעיל דבלא קרא הוי אמרינן דאין ע' דציצית דוחה לל"ת דכלאים מפני שאינה שו' בכל דנשים פטורות מציצית ומ"ד נשים חייבות בציצית י"ל דס"ל באמת דאצטריך קרא לכדרבא, ומה שהקשו עוד דהא מסקינן דבכ"מ אפילו בהכשר מצו' אין ע' דוחה ל"ת שיב"כ, יש לומר דזה אליבי' דרבא דוקא דאמר לקמן ערו' לא צריך קרא אבל למסקנת סתם גמרא דקאמר מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא באמת ע' דוחה ל"ת שיב"כ היכי דהוי הכשר מצו' ורק שבת לא דחי דילפינן מכבוד וכמש"כ התוספות, ועיין מה שכתבתי לעיל ראי' לשיטת רש"י מסוגיא דכריתות (דף י"ד) דגם לפי המסקנא אמרינן דע' דותה ל"ת שיב"כ:
והנה מלבד קושיות הללו הקשו עוד הרמב"ן והרשב"א והריטב"א על שיטת רש"י דלשון הכשר לא מצינו בכל מקום על המצו' עצמה רק על דבר שמתקן ומכין, אכן לענ"ד גם זה מתורץ בסוגיא דכריתות שהזכרתי דקרי שם לשילוח השעיר הכשרו דיוה"כ אלמא דעיקר קיום המצו' קרוי הכשר, וכבר כתבתי לעיל שמזה ראי' לשיטת רש"י ע"פ מה שפירשתי בקושית הגמרא שם, ועוד הקשו הראשונים הנ"ל על רש"י דא"כ מפסח ומילה ותמיד ומיתת ב"ד ג"כ לא תיתי שכן הכשר מצו', ולענ"ד לק"מ דמפסח מילה ותמיד פשיטא שלא קשה שהרי כשרצה הש"ס למילף מינייהו אכתי לא אסיק אדעתי' הך פירכא שכן הכשר מצוה וכי אסיק לבסוף ופריך אשבת מה להנך שכן הכשר מצו לא בלבד שעתה לא צריך עוד להשיב אפסח מילה ותמיד שכבר השיב שכן ישנן לפני הדבור, אלא שי"ל ג"כ שבאמת בכלל מה להנך דקפריך גם פסח מילה ותמיד בכלל, אכן גם אילפותא ממיתת ב"ד ג"כ ל"ק כקושיתם דה"ל למיפרך שכן הכשר מצו' שהרי גם אילפותא מבנין ביהמ"ק הי' מקשה כן שכן הכשר מצו' ומתרץ דהכשר תיפוק לי' מהתם וע"י קושיא זו חזר מילפותא זו ורצה למילף ממיתת ב"ד והיאך שייך שיפרוך שכן הכשר מצו' שהרי ידע כבר התירוץ דהכשר מצו' תיפוק לי' מהתם דהיינו מכבוד או"א ואם אינו ענין להכשר תנהו ענין לאינו הכשר ותמהני על הראשונים שהקשו כן:
ועיין במהרש"א שהקשה עוד לדעת רש"י ממה דפריך בב"מ (דף ל"ב) ותירץ די"ל ושם לא אקרא דאת שבתותי קפריך ל"ל אלא אלישנא דברייתא דיליף משבת גם היטמא ואל תחזיר, ולא ידעתי מה חידש המהרש"א בזה שהרי בלא"ה כבר כתבו התוספות לעיל (דף ה') כן ולא עוד אלא דלא אכל הברייתא אלא אהשבת אבדה דוקא פריך, וכבר כתבתי לעיל שמדברי רש"י בב"מ שם נראה בפי' שמפרש ג"כ הכי דרק מהשבת אבדה קפריך, ולכן מתורצי' כל הקושיות שהוקשו אשיטת רש"י, ולענ"ד יש ראי' לשיטת רש"י מלשון הגמרא דפריך אהך ילפותא מבנין ביהמ"ק מה להנך שכן ה"מ, דלפי' רבינו חננאל ק' איך שייך הנך לשון רבים כין דלא קאי רק אמחמר והל"ל מה להך, אבל לפי' רש"י א"ש דנקט לשון רבים כיון דקאי אבונה וסותר שהזכיר:
ועיין במהרש"א שתמה על הרא"ם פ' קדושים שכתב דצריך קרא בכבוד דסד"א משום דהוקש כבודם שזה נגד סוגיא דהכא דמסקינן לרש"י דאי קרא לשחוט ובישול אתי לאשמעינן דבעלמא ע' דוחה ל"ת שיב"כ אבל משום הוקש לא ס"ד דע' דוחה ל"ת שיב"כ ונדחק ביישובו, ולענ"ד אדרבא הרא"ם השלים בזה שיטת רש"י דע"פ מה שכתבנו רק לסתם גמרא מסקינן דע' דותה ל"ת שיב"כ אבל לא לרבא וא"כ יקשה לרבא קרא דאת שבתותי ל"ל כיון דבכ"מ אין ע' דוחה ל"ת שיב"כ ולכן כתב הרא"ם שפיר דלדידי' אמרינן דצריך דהוי ס"ד דמשום דהשו' דוחה אפילו ל"ת שיב"כ משא"כ לסתם גמרא דס"ל כמש"כ התוס' דמשום הך סברא לא הוי דחי ולכן ע"כ אתי קרא לדיוקא לאשמעינן דבעלמא דחי:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |