קרן אורה/יבמות/ה/ב
תוס' בד"ה כולה משעטנז נפקא כו' וא"ת היכי ילפינן מכלאים הא הותר מכללו בבגדי כהונה ותי' דהתם נמי משום דאתי עשה דבגדי כהונה ודחי ל"ת דכלאים. ונראה דהתוס' ז"ל ס"ל הכא כשיטת הרמב"ם ז"ל דלא הותרו כלאים בבגדי כהונה אלא בעידן עבודה ובזה שייך לומר דאתי עשה ודחי ל"ת. אבל לדעת הראב"ד ז"ל דשלא בשעת עבודה נמי הותרה וכן כתבו התוס' במנחות פרק התכלת דאפילו במדינה ליכא אלא איסור דרבנן. א"כ ע"כ צ"ל דהותרה ממש ולא מטעם דיחוי וא"כ הדק"ל הא כלאים הותר מכללו בבגדי כהונה. אלא דהתוס' ז"ל שם כתבו דכלאים בציצית ג"כ הותר לגמרי אפילו לנשים. וכבר העירותי בזה לעיל דא"כ היכי ילפינן מינה בעלמא כיון דהיתרא הוא אפי' היכא דליכא מצוה. ולענין קושית התוס' ז"ל יש לומר דהעשה נמי לא נאמרה בכל דהא נשים פטורות. וכי היכי דהל"ת קיל דהותר בכהנים. ה"נ העשה קיל דליתא בנשים:
בא"ד. וי"ל כיון דלא בטלה מצותו בכך כו'. ויש לדקדק לאביי שם בשבת דיליף מעולת שבת בשבתו ולא עולת חול ביו"ט. הא אם לא יקרב ביו"ט יבטל מצותו. וא"כ נילף מינה דאין עשה דוחה ל"ת. וצ"ל כיון דעיקר זמנה הוי בעיו"ט תו לא דחיא יו"ט. ולא ילפינן אלא דומיא דכלאים דא"א לקיים המצוה אלא בדחיית הל"ת. ולפ"ז היה נראה דבעלמא נמי אין עשה דוחה ל"ת היכא דעיקר קיום העשה אפשר בלא דחי' אלא דאירע מחמת איזה סיבה דא"א לקיים העשה אם לא ע"י דחיית ל"ק כמו אם לא היה לו שופר בר"ה וצריך הוא לעבור בל"ת כדי ליקח אותו. והא דאמרינן בראש השנה דעשה דשופר אינו דוחה יו"ט דהוי עשה ול"ת. ומשמע דאם לא היה אלא ל"ת גרידא הוי דחי. היינו לרב אשי דאמר בשריפת קדשים נמי הטעם הוא משום דיו"ט עשה ול"ת הוא ואינו מחלק בין עשה שעיקר מצותו הוא ע"י דחיית לאו ובין עשה שנזדמנה לדחות הלאו ואין עיקר המצוה בכך כמו שריפת קדשים שאפשר לאחר זמן או עולת חול ביו"ט דעיקר זמנה הוא קודם יו"ט. אבל להני דילפי מקראי דאין שורפין קדשים ביו"ט שפיר ילפינן מינה בעלמא דכל כה"ג אין עשה דוחה ל"ת:
ועי' בתוס' בזבחים דף ל"ב שכתבו בפשיטות דעשה שיש בו כרת דוחה ל"ת ועשה וגם לא בעינן בעידנא דמיעק' לאו מקיים עשה. ודבריה' ז"ל צ"ע דא"כ למה לי בשר דכתי' במילה בגדול דדוחה צרעת הא בלא"ה נמי דוחה עשה שיש בו כרת ל"ת ועשה. וכ"ת דאיצטריך קרא כי היכי דלא נילף ממילה שלא בזמנה דלא דחיא יו"ט. א"כ תיקשי בעלמא אמאי לא ילפינן ממילה שלא בזמנה (ביו"ט) דלא דחיא יו"ט אפי' בגדול דאית בה כרת. וכ"ת דשאני מילה דאפשר לקיימה לאחר זמן דהא רב אשי לא מחלק. וכנ"ל וצ"ע יותר בזה:
וראיתי בתוס' בפסחים פרק אלו עוברין דף מ"ז בד"ה אחרישה לא ליחייב שכתבו שם דמיירי בענין שא"א לכסות בע"א. ובתר הכי שם בד"ה כתישה ביו"ט מי שרי הקשו היכי בעי למימר דאתי עשה ודחי ל"ת הא שריפת קדשים לא דחיא יו"ט. ולכאורה אין קושיא זו מובנת דהא שריפת קדשים שאני דאפשר לקיימה לאחר זמן וכמו שכתבו כאן. אבל לפי הנ"ל יש ליישב דבריהם דכי היכי דשמעינן דשריפת קדשים לא דחיא כיון דאפשר לקיימה לאחר זמן א"כ עשה דכסוי נמי לא לידחי כיון דהיה אפשר לקיים מצוה זו להכין אפר מערב יו"ט. וכמו עולת חול בשבת. וע"כ כיון דבעי למימר דעשה דכיסוי לידחי ה"נ שריפת קדשים לידחי. וממ"נ אין עשה דכיסוי דוחה או משום דבעינן דוקא עשה שא"א לקיימה אלא בדחיית הלאו. או משום דיו"ט הוי עשה ול"ת כמו שריפת קדשים. ומש"ה פרשו התם דקאי אחרישה בכלאים דליכא אלא לאו גרידא וס"ל להאי סוגיא כרבא ורב אשי דלא מחלקינן בהכי ואפי' עשה שאפשר לקיימה בלא עקירת הלאו ע"פ הרוב. מ"מ אם אירע הדבר שאין לקיימה אלא ע"י דחיית הלאו שפיר דמי:
ועפ"ז נתיישב לי קצת מאי דהוה קשיא ליה בימי חורפי בהך סוגיא דפסחים היכי ס"ד למימר דלא לילקי אחרישה מחמת הואיל וחזי לכסויי דם צפור כיון דקי"ל כר"ל דאפילו היכא דאיכא עשה קמן אם אפשר לקיימה בלא עקירת הלאו אסור לדחות הלאו א"כ כ"ש דליכא מצוה כלל פשיטא דלוקה והיכי שייך למיפטרי' בזה מטעם הואיל. ולפי הנ"ל יש ליישב קצת דהא דר"ל נמי אזלא כמ"ד דבעינן דוקא שא"א לקיים העשה בלא דחיית הלאו וכל שאפשר לקיימה בלא דחייה אינה דוחה הלאו. אבל לרבא ורב אשי דלא מחלקי בהכי לא ס"ל נמי הא דר"ל ובכל גוונא עשה דוחה ל"ת. אלא דלקמן בפ' כיצד רבא גופא קאמר להא דר"ל ושם יתבאר עוד בזה בעז"ה:
תוס' בד"ה ומכולהו נמי שכן ישנן לפני הדיבור כו'. ע"ש שהקשו נילף משאר קרבנות. ולענ"ד נראה דהא דקאמר הש"ס הני פרכי הוא לרווחא דמלתא דבלא"ה ליכא למילף מפסח ותמיד ומשאר קרבנות צבור דהתם היתרא הוא כדאיתא להדיא ביומא שלהי פרק טרף בקלפי דשבת הותרה אצל צבור. וא"ש בזה מה דמקשו התוס' לקמן למאי דבעי למימר דעשה דוחה ל"ת שיש בה כרת א"כ למה לי' קרא לפסח ותמיד. ולפי הנ"ל לא תיקשי דבעינן קרא להיתר גמור. אלא דאכתי איצטריך להני פרכי דלא נילף דבעלמא נמי הותרה ל"ת שיש בו כרת לגבי עשה. ועוד דאכתי איכא למילף מפסח ותמיד דדחיא טומאה דהוא ג"כ ל"ת שיש בו כרת:
והנה צריך לדקדק מ"ש לענין עבודה דאמרינן דהותרה שבת אצלה ולענין מילה בשבת משמע בפ' ר"א דמילה דדחוי' היא. גבי הא דפליגי תנאי התם מנלן דמילה דוחה צרעת ח"א דכתיב בשר אף במקום בהרת יקוץ וח"א אינו צריך שבת חמורה דוחה צרעת לא כ"ש. וקאמר הש"ס למה לי קרא הא הוי דבר שאין מתכוין ומשני באומר לקוץ בהרתו קמכוין ופריך ואי איכא אחר ליעבד אחר כדר"ל אלמא דלמאן דיליף מבשר דחויה היא דאי התירא אפי' כי איכא אחר מאי הוה. וממילא למאן דיליף מק"ו משבת נמי דחויה היא וש"מ דמילה אצל שבת דחויה היא ולא הותרה והכא בשמעתין משמע דמילה ועבודה בשבת שניהן שוין להתירא. וכן משמע נמי התם בשבת דבעי למילף בק"ו דמילה דחיא שבת מק"ו דמילה דוחה צרעת חמורה דדחיא עבודה. ועבודה דחיא שבת. שבת שנדחית בפני עבודה אינו דין שמילה דוחה אותה. משמע דמילה ועבודה שוין הן וע"כ צ"ל דהא דאמרינן אי איכא אחר ליעבד אחר היינו משום דקיי"ל כהאי לישנא ביומא דף ו' דאפילו למ"ד טומאה הותרה בצבור היינו דלא בעינן להדורי אטהורין אבל היכא דאיכא טמאין וטהורין טהורין עבדי טמאין לא עבדי. והיינו דאמרינן נמי אי איכא אחר ליעבד אחר. אלא דקצת קשה לפ"ז הא דמייתי להא דר"ל ור"ל בדחויין איירי:
ועוד צ"ע לפ"ז הא דאמר רב אשי התם דהא דלא דחיא עבודה לצרעת אע"ג דאיכא למילף בק"ו שבת חמורה עבודה דוחה אותה אינו דין דעבודה תדחה צרעת. וקאמר רב אשי דע"כ לא אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת אלא היכא דבעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה. אבל לדחות צרעת מפני עבודה הא לא מקיים עשה. והשתא כיון דנילף דצרעת הותרה לענין עבודה כמו שבת. מנ"ל דבעינן בעידנא דמיעקר לאו כו'. ולקמן בסוגיין גבי הא דדרשינן לא תבערו לשריפת בת כהן יתבאר יותר בזה בעז"ה. עכ"פ זה נ"ל ברור דמילה בשבת הותרה ולא דחויה. ומזה תראה דדברי הכ"מ ז"ל בפ"ב מהלכות שבת שכתב דכי היכי דפליגי בטומאה אי דחוי' אי הותרה ה"נ פליגי בפיקוח נפש צ"ע דהא כבר נתבאר לעיל דמילה הותרה בשבת. וראב"ע יליף פקוח נפש בק"ו ממילה וש"מ דפקוח נפש נמי התירא הוא. ועיין בספר חוסן ישועות שהביא בשם, שעה"מ דמילה דחויה היא בשבת ולענ"ד נראה כמש"כ ודו"ק:
שם. לא מסיק מידי למ"ד עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראיה הואי. ולי יראה דמאן ס"ל עולת ראיה הואי ב"ש. וב"ש לא דרשי דרשא דעלי' כלל. והא דדרשינן עליה לאסור צרות ועריות ב"ה היא דאוסרין את הצרות לאחין ומש"ה קאמר הש"ס דלב"ה למה לי קרא להכי. הא מפסח ותמיד ליכא למילף שכן ישנן לפני הדיבור:
והנה כתבתי לעיל דהוי מצי למילף מטומאה דפסח ותמיד דחיא טומאה ואיצטריך למדחי דכרת או תדיר או ישנן לפני הדבור שאני. וא"כ קשה לי על הא דאמרינן בזבחים בקרא דעצם לא תשברו בו אחד עצם שיש בו מוח כו' והיינו מטעם דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. ואמאי לא ילפינן מעשה דפסח דדחיא טומאה דהוי ל"ת שיש בה כרת במקדש. ואמאי לא ידחה עשה דפסח ל"ת דשבירת עצם. וי"ל דעשה דאכילת פסח לאו עשה שיש בה כרת היא דאכילת פסחים לא מעכבא וליכא אלא עשה דואכלו את הבשר בלילה הזה:
ומהך דשמעתין משמע כדברי התוס' בזבחים שהבאתי לעיל דעשה דפסח שיש בו כרת דחיא אפי' עשה ול"ת דהא בשבת איכא נמי עשה ול"ת כמש"כ התוס' לקמן ואפ"ה דחיא ולפי מאי דס"ד למילף מפסח ותמיד דבעלמא נמי דחיא ה"ה דהוי ילפינן לעשה ול"ת אלא דאחר שכתב רחמנא עליה דבעלמא לא דחיא עשה ל"ת שיש בה כרת ה"ה דלא דחיא עשה ול"ת:
ויש לשאול עוד שאלה קטנה בהך דשמעתין היכי בעינן למילף מפסח ותמיד דדחיא שבת דעשה דיבום דחיא ל"ת דעריות הא ל"ת דעריות חמורה דדחיא עבודה הדוחה שבת כדתנן בבכורות הנושא נשים בעבירה פסול לעבודה והכי פרכינן בשבת גבי הא דבעי למילף דמילה דוחה צרעת מק"ו משבת. וי"ל דמדרבנן בעלמא הוא דפסול לעבודה:
גמ'. אלא סד"א תיתי מכיבוד אב ואם דתניא יכול יהא כיבוד אב ואם דוחה שבת כו' מאי לאו דאמר ליה שחוט לי בשל לי וטעמא כו' הא בעלמא דחי. ויש לדקדק לפי מש"כ התוס' ז"ל דעיקר הפרכא גבי פסח ותמיד הוא שכן תדיר כיון דהוי בכל השנה א"כ מנ"ל למידק דבעלמא דחי אפילו היכא דלאו תדיר הוא כלל דלמא לא שמעינן דבעלמא דחי אלא דומיא דמצוה דכיבוד דהוי מצוה המצוי' ומצוי הוא דומיא דתדיר וכן מילה מצוי הוא כדאמרינן בזבחים פרק כל התדיר. וכש"כ לפי מש"כ התוס' דעיקר קרא אתא לאשמעינן דבעלמא דחי א"כ לא שמעינן אלא דומיא דכיבוד. ועיין מהרש"א ז"ל שכתב על דברי התוס' שכתבו דכיבוד לא אתי מפסח ותמיד משום דכיבוד הוא הכשר מצוה ולא כתבו שכן ישנן לפני הדיבור משום דכיבוד נמי ישנה לפני הדיבור ובמרה נצטוו. ולא הוצרך לזה דאכתי איכא למילף משאר קרבנות וע"כ איצטריך לפרכא דתדיר וכיבוד נמי תדיר היא. ושפיר מצינן למילף מפסח ותמיד אי לאו פרכא דהכש' מצוה. ולדברי מהרש"א ז"ל דכיבוד נמי ישנו לפני הדיבור משום דבמרה נצטוו א"כ שבת נמי ישנו לפני הדיבור. דשבת נמי נצטוו במרה. וא"כ מאי אהני חומרא דמילה ופסח דישנו לפני הדיבור הא ל"ת דשבת נמי ישנו לפני הדיבור. וי"ל דמ"מ ליכא למילף לעשה ולא תעשה דלאחר הדיבור ועיין בתוס' קדושין סוף פרק קמא שכתבו בשם הירושלמי הסברא להיפך דאין עשה דלפני הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור. ועיין עוד תוס' בר"ה:
עכ"פ מש"כ ודאי קשיא. ונראה דכל הני דמייתינן בשמעתין הוא להוכיח דאין לחלק בין חומרא רבא לחומרא זוטא. ומש"ה איצטריך קרא לכיבוד דלא דחי. אבל בעלמא שפיר דחי אפילו חומרא רבא דשאני כיבוד דהוי הכשר מצוה כמ"ש וכמו שאכתוב לקמן או דכולכם חייבין בכבודי. אבל עשה דעלמא דחי מסברא אפי' חומרא רבא מש"ה כתב רחמנא עלי' דלא דחיא חומרא רבא וילפינן מינה בעלמא דלא דחיא חומרא רבא היינו ל"ת שיש בו כרת או עשה ול"ת והשתא לא תיקשי קרא דכלאים בציצית למה לי משום דאי לאו קרא דכלאים בציצית לא הוי ידעינן כלל דעשה דוחה ל"ת וכן לא יקשה דלא פריך נגמר מהכא דדוחה אפי' לא תעשה ועשה משום דלפי האמת דכתיב עלי' לאיסורא תו לא ילפינן אלא חומרא זוטא דומיא דכלאים בציצית. אלא דעדיין אינו מיושב חדא דהא אכתי לא ידע מסברא דהכשר מצוה. ואי נימא דקרא דכיבוד איצטריך לגופי' א"כ נילף מינה בעלמא דלא דחי וכדפריך הש"ס לקמן. ועוד השתא דכתיב עליה קרא דכיבוד למה לי. וי"ל דאי לאו קרא דכיבוד לא הוה ידעינן דאין לחלק בין החומרות. וכי איצטריך עליה לאיסורא. ועיין בזה בדברי הרשב"א ז"ל:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |