משך חכמה/שמות/מ: הבדלים בין גרסאות בדף
(נסיון נוסף להעלאת דפים אוטומטית - הטקסט הראשוני פורסם באתר 'ספריא' תחת רשיון נחלת הכלל) |
(נסיון נוסף להעלאת דפים אוטומטית - הטקסט הראשוני פורסם באתר 'ספריא' תחת רשיון נחלת הכלל) |
||
| שורה 6: | שורה 6: | ||
== ב == | == ב == | ||
'''ביום ''' החודש הראשון באחד לחודש. יפלא דלפי משפטי הלשון היה לומר בחודש הראשון ביום אחד לחודש. ויום החודש הוא שם על ראש חודש וכאמור בשמואל ויהי החודש, מחר חודש, וא"כ מיותר לומר באחד לחודש, וכן ביחזקאל מ"ו וביום החודש. לכן נראה דהפירוש כאן לא על ציון היום שהוא ערב ובוקר יום אחד, רק המכוון הוא על עצמות יום ולא לילה וביום של החודש אמר, ר"ל ולא בלילה. וזה דהקמת המשכן לא היה רק ביום. ויעוין פ"ב דשבועות י"ד מקרא אחרינא. אי נמי מכוון ביום הראשון שקביעות החודש יהיה ביום הראשון לשבת ולא יעברוהו, וכן אמרו ראשון למעשה בראשית ודו"ק. | |||
== ה == | == ה == | ||
'''ונתת ''' את מזבח הזהב לקטרת לפני ארון העדות. הנה פשטא דקרא הוא על הקמתו במקום שיהא מכוון לפני ארון העדות, אבל א"כ הו"ל למיכתב לקמן גבי משה שהקים לפני הארון, ושם כתוב לפני הפרכת וכן כתוב בפרשה תצוה שיהיה לפני הפרכת. ונראה דהקדמונים מהם אמרו דטעם הקטרת הוא מפני שלא יהא ריח כבמקומות שמפטמין הבשר ושורפין החלבים תמיד יום ולילה. ולכן להטיב הריח צוה לפטם הקטרת ולהריח בשמים. וכבר צוחו ע"ז דא"כ מדה ומשקל ל"ל, ולמה חייבה כרת למפטם כמותה. ולדעתי קטרת של ז' ימי המלואים יוכיחו שעדיין לא קרבו קרבנות הרבה ופרקו בכל יום. וזה שאמר שלא תדמו שהקטרת הוא לצורך הבאים לחצר, רק הוא לריח ניחוח לצורך גבוה, וכמו שאמרו עבודה צורך גבוה, וזה ידוע להבאים בסוד ד' כמה פלאים מרומז בקטרת. ולכן אמר מזבח הזהב לקטרת לפני ארון העדות היינו שהקטרת יהיה לצורך שכינת כבודו אשר שכן על ארון העדות ששם יעד כבודו השי"ת ודו"ק. | |||
'''ונתת ''' את מזבח הזהב לקטורת, פירוש שכל זמן שלא הקטירו עליו אין רשאין להזות עליו דמי הפר והשעיר כדאמר ריש פרק ב"ש, ולכן יכון שהוא לקטרת ופשוט. | |||
'''והא ''' דלא אמר מזבח הקטרת כמו בפרשה דלעיל, נראה דבר"ה פרק ראוהו ב"ד אמר דאין כ"ג נכנס בבגדי זהב לפנים משום שאין קטיגור נעשה סניגור ודוקא מידי דהקרבה יעו"ש, לכן אמר מזבח הזהב, אף דזהב קטיגור, מ"מ עיקרו אינו לכפרה, דדם הכפורים אחת בשנה, אבל עקרו הוא לקטרת הסמים דאינו לכפרה ודו"ק. | |||
'''ונתת ''' את מזבח הזהב לקטרת. פירוש, דמזבח שנעקר מקטירין קטרת במקומו, אמנם זה דוקא במקדש שהיה המקום קדוש, אבל במשכן שהיה מטלטל ממקום למקום ונמשח המשכן אבל המקום לא היה קדוש כמוש"ב במ"א בפ' תרומה, לכן אם נעקר המזבח אין מקטירין במקומו, לכן גבי עשי' לא כתב לקטורת רק גבי הקמה שבמדבר רק המזבח לקטרת אבל מקומו אינו ראוי לקטרת וזה המזבח הוא לקטרת ודו"ק. כן דע דאף ע"ג דבגמ' לא נזכר מהיכן למד שמזבח שנעקר מקטירין במקומו נראה, דיליף דבשמן המאור כתיב בפ' אמור ויקחו אליך כו' על המנורה הטהורה וכו' וכאן בפ' תשא כתיב גבי קטרת ושחקת כו' לפני העדות באהמ"ע כו' ולא זכר את המזבח לאמר על המזבח יקטירנה, לכן מורה לנו דרק מקומו מעכב אבל המזבח לא מעכב, דאם נעקר מקטירין במקומו וזה דיוק נכון. וכן ילפינן מקטרת הפנימי שאם אין ארון נותן במקומו אבל דמים לא ילפינן ששם אינן גומרין הכפרה, עיין זבחים דף ק"ו ילפינן חוץ מפנים ובדף נ"ב יעו"ש ודו"ק. | |||
'''בגמ' ''' יומא ר' יודא אומר מזבח ממוצע ועומד באמצע עזרה כו' נמצא מזבח מכוון כנגד היכל וכותליו. נראה דר' יודא לטעמיה דאמר בזבחים דף י"ט דמזבח שעשה משה היה רחב עשר אמות והי' כמו המשכן שהי' חללו עשר אמות והי' עומד פתח אהמ"ע, והקרסים סבר בפ' הזורק דהיו מלמטה עובין אמה ומלמעלה כלין והולכין עד כאצבע אם כן רק למטה עובין אמה והי' מלמטה מכבר עם בדים לשאת המזבח בהן והי' הבד יוצא כשיעור אמה שישא אדם שרחבו אמה והי' מכוון כנגד משכן וכותליו וכן עשו בבית שני וזה ברור ויעוין תוס' שבת שם ודו"ק. | |||
== י == | == י == | ||
'''והיה ''' המזבח קדש קדשים. לעיל פירש כל הנוגע במזבח יקדש, שמקדיש פסולים ליקרב, אבל רק בראוי לו כדאמר פרק המזבח מקדש את שראוי לו, את שאינו ראוי לו לא מקדש למעט קמצים שלא נתקדשו בכלי. אמנם כלי שרת ומזבח פנימי מקדש אף שאינו ראוי כדאמר בדף כ"ח יעו"ש, לכן המזבח הוא קדש לקדשים, הא הנך דלא קדשי כמו קמצים שלא נתקדשו בכלי אינם קדושים עליו ודו"ק. אבל בשאר כלי המשכן כתיב והיה קדש שמקדש אף מי שאינו ראוי לו כקמצים שלא נתקדשו בכלי. | |||
== יא == | == יא == | ||
'''ומשחת ''' את הכיור כו' וקדשת אותו. לא כתיב והיה קדש בכיור וכן בכה"ג כתיב והלבשת כו'. הענין מפני שלדעתי מי כיור אין מועלין בהן דנתנו לרחיצה ולהנות לכהנים וכן בגדי כהונה אין מועלין בהן דנתנו להנות בהן כדאמר קדושין נ"ג ודו"ק. | |||
'''והנה ''' בפרק שני מדות אמר דמדות הלח נמשחו בין מבפנים בין מבחוץ ולכן בירוציהם קדוש. ולכן נראה דהכיור צוה השי"ת לתת בו מים ואחרי זה למושחו, א"כ לא נמשח מבפנים רק מבחוץ ובו לא היו בירוצים דאין בירוצים למים, ולכן כתוב הכיור בפני עצמו ולא נכתב בכלל כלי המזבח משום דהוא נמשח מבחוץ לבד, והוא נכלל בכלל כלים יעוין זבחים נ"ט צפונה שיהא צפון פניו מכלים, וכיון כלי הוא, רש"י ודו"ק. | |||
== יד == | == יד == | ||
'''ואת ''' בניו תקריב והלבשתם כתנות, ומשחת אותם כו' להיות להם משחתם וכו'. נראה דכמו דכתב הראב"ע שמה שנאמר ויצוק על ראש אהרן היה קודם לבישת המצנפת, יעו"ש, כן אם נאמר שעשה יציקה ומשיחה על ראש של בניו היה טרם לבשו המגבעות ונמצא שלבשו רק הכתונות והמכנסים כדאמרו מנין שלא יהא דבר קודם למכנסים (יומא כ"ג) רק שלא הלבישם משה כמוש"כ הרמב"ן, אך הכתונות לבדן היה מלבישן והיה מושחן, וכן מצאנו לתנאי דסברי דבהרמת דשן לא הזכיר רק מכנסים וכתונת משום שכשרה בשני כלים ונמשחו כן, ואח"כ כשלבשו כל הבגדים הזה עליהן ועל הבגדים. וזה מרמז המסורה יעוין בבעה"ט דמשחתם בהם מום בהם, דבהרמה דכשרה בשני כלים כשרים בעלי מומין כדאמר ר"ל שם ביומא. ודו"ק בכ"ז. | |||
== טו == | == טו == | ||
'''כאשר ''' משחת את אביהם. יתכן דעל מעלת אהרן לא היה משה מתקנא שהיה נביא ומלך וכה"ג, אבל על מעלת בניו אמרו על תקרב הלום ביקש לו ולזרעו כו', וא"כ אולי לא ימשח אותם בשמחה רבה ובלב שלם, לכן אמר ומשחת אותם מרצון גמור כאשר משחת את אביהם. | |||
== כ == | == כ == | ||
'''ויקח ''' ויתן את העדות אל הארון וישם את הבדים על הארון. לפלא, הלא כבר כתוב שבצלאל הביא הבדים בטבעות כמוש"כ ויבא את הבדים בטבעות על צלעות הארון כו', וליכא למימר שעדיין לא נמשח והיה מותר להסירם, רק שהביא לראות אם יהיו הטבעות לפי מדתם, א"כ קשה דכתיב לעיל וירכסו את החושן כו' אל טבעות האפד כו' ולא יזח החושן מעל האפד אע"ג שעדיין לא נתקדשו עד הזיית הדם ושמן המשחה. אולם המדקדק ימצא כי המה הבדים היו בהטבעות משני צלעיו והיה אצל צלעיו, אולם בעת ההקמה היו מעמידין אותן על דפנות הארון ומשכיבין אותן מלמעלה מעל הארון, ולכך כתיב ויקח ויתן את העדות כו' וישם את הבדים על הארון, היינו שמתחלה היו על צלעיו ובעת הקמתו היה מניחן על הארון וזה עומק פשוטו. אבל בפרשת במדבר כתיב ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה כו' ושמו בדיו, היינו שישימו אותם על צלעות הארון ולא יהיו מונחים על הארון. ובזה מסולק מה שתמהו ע"ז התוספות יומא דף ע"ב ע"א ד"ה כי כתיב עיי"ש. והנלע"ד כתבתי ודו"ק. | |||
== ל == | == ל == | ||
'''ויתן ''' שמה מים לרחצה. פירוש, דמים חיים נובעים הוי מידי דחזי לאדם לשתות, אבל מי גשמים מכונסים אינן ראוין לשתיית אדם רק לבהמה וכדאמר פרק עושין פסין לא התירו פסי ביראתו אלא מים חיים בלבד מידי דחזי לאדם, ולכן לשתיית סוטה הוה אמינא דחזי לאדם, לכן אמר שנתן מים לרחצה והמה של שאר מימות דלא קיימי לאדם וכחכמים החולקים על ר' ישמעאל דאמר מי כיור מי מעיין הם ודו"ק. | |||
'''בהפטרה. ''' אשר היה עם לבבך לבנות בית לשמי הטיבות כי היה עם לבבך רק אתה לא תבנה הבית. הענין עפ"י מה דביארתי בדרוש במק"א, דסובר ר"ח וטעמו פרשתי דשמוני בניך כחולדה הדרה בעיקרי בתים, שהשכינה שורה בתכלית ההעלם כדאיתא בזוה"ק דינקא באשמורה ג' דזהו התגלות, עד שיופיע אור ד' לעין כל, בב"א, ובמות אסורין דהא בהעלם קדוש הבית כמו שהיה והבן. וטעמו נראה, דידוע מה שדרשו רז"ל על הפסוק טבעו בארץ שעריה שהשערים המה מעשי ידיו של דוד, ולכך לא שלטו בהם אויבים, ולכן במחשבה היה קבוע בלבו לבנות הבית, ושלכן נשאר הקדושה קיימת לעולם עולמים בתכלית ההעלם בחינת המחשבה של דוד קדישא, לכן אמר הטיבות כי היה עם לבבך, פירוש פועל יוצא, הטיבות להקדושה שתהיה קיימת לעולמים בתכלית ההעלם. ולכך כתיב במלכים ט' והבית הזה יהיה עליון כל עובר עליו ישום ושרק כו' ולבית הזה, ובדברי הימים ב' ז' כתיב והבית הזה אשר היה עליון לכל עובר עליו ישום, הענין דכתובים ברוה"ק, ורוה"ק דרגא תתאה מנבואה כידוע, לכן בנביאים בדרגא עילאה כתיב והבית הזה יהיה עליון, שקדושתו קיימת אף בזמן שהוא חרב, וכל עובר עליו ישום כו' לא כן בכתובים דהוא דרגא תתאה דהוא באתגליא כתיב והבית הזה אשר היה עליון, פירוש ואינו עליון בקדושתו בעת חורבנו ודו"ק. | |||
'''ואבנה ''' הבית כו' ואשים שם מקום לארון ובדברי הימים ואשים שם הארון. יתכן דשלמה כוון שיהא מקום הארון קדוש בקדושת הארון לענין קטרת של יום הכפורים והזאת בין הבדים, שאם יטול אויב הארון יעשו כמו שהיה בבית שני וכמו דאמרו בפ' הוציאו לו אבן שתי' הי' שם ומימות נביאים הראשונים הי' שם, ובסוף סוטה דוד ושלמה, עיי"ש, וכמו דדרשו במנחות מקרא דמקדש הקודש בדף כ"ז וזה ברור מאוד ודו"ק, ומימות יאשי' נגנז הארון ויעוין בהלכות בהב"ח פרק ד' הל' א' ידע שסופו לחרב ודו"ק. ולפ"ז רמז מקום לארון לגנזו שם ובמקומו נגנז: | |||
הפטרת שקלים | הפטרת שקלים | ||
| שורה 56: | שורה 56: | ||
''' | ''' | ||
'''ויקח ''' כו' ארון אחד. הסמיכות כאלו כתוב ארון איש אחד רד"ק. ונראה משום דחששו למוסיף על הבנין (יעוין ריש פרק כיסוי הדם) לכן כתוב בדברי הימים ויתנהו בשער בית ד' חוצה, פירוש בשער ניקנור שלא נתקדש החלל (כדי שיכניסו המצורעים בהונות פסחים דף פ"ה ע"ב). ועוד משום שלקחו ארון איש אחד ולא ביטל להבנין. ועיין או"ח סימן קנ"ג ס"ק כ"ב ודו"ק. ועיין שקלים סוף פרק ששי בזה. | |||
הפטרת זכור | הפטרת זכור | ||
| שורה 64: | שורה 64: | ||
''' | ''' | ||
'''ממיטב ''' הבקר והצאן לזבוח לד' אלקיך. פירוש שלא חיישינן לרביעה, דכיון דהם ממיטב, והנרבעת נכחשת בבשר, עיין פרק אין מעמידין. ולכן אמרו גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לד' דאם איתא דאקציה או דפלח לא היה נותן אותו. ובטול מצרים לעו"ג שלהם היה מועיל דלא הוי בגדר לא פלח דהא נשתייר בעל צפון כדי להטעותם ודו"ק. | |||
'''ויאמר ''' אליו שמואל קרע ד' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך וגם נצח ישראל לא ישקר וכו'. הענין דלטובה שאמר מתחילה רעה חוזר לטובה, ולרעה אינו חוזר מן הטובה שאמר תחלה. וגם בנגמר גזר דין אמרו בגמרא דביחיד אינו חוזר ובציבור חוזר, עיין רה"ש, והקשה הטורי אבן הא בחזקיה נגמר הדין ואפ"ה חזר, ותירץ דמלך כפרתו כצבור לא בשעירה ואף לאחר גמר דין חוזר, לכן אמר שמואל לשאול, חדא קרע ד' ממלכות ישראל מעליך היום וא"כ אין שוב לך דין מלך, וביחיד אינו חוזר אחר גמר דין, ועוד ונתנה לרעך הטוב ממך וא"כ לגבי דידיה טובה ושוב אינו חוזר אף קודם גמ"ד ומעתה ונצח ישראל לא ישקר ולא ינחם ודו"ק. | |||
'''ובזה ''' מבואר מה דאמר הגמרא סוף נזיר, שנאמר איך אלך ושמע שאול והרגני שכבר היה עליו מורא בשר ודם, פירוש דבשלמא במלך מצוה שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, אבל הכא כבר הוסר מאתו המלוכה וכמו שאמר שאול ולא המלך שאול, ואפ"ה נתירא, ופשוט. | |||
הפטרת החודש | הפטרת החודש | ||
| שורה 76: | שורה 76: | ||
''' | ''' | ||
'''וכי ''' יעשה הנשיא נדבה עולה או שלמים נדבה לד'. הקדים נדבה לעולה, שהמתנדב עולה דילמא אתי לידי תקלה דימעול, צריך להביאה לעזרה ולקרות שם עולה עליה כהלל פסחים ריש אלו דברים, אבל בשלמים שאין בהם מעילה מחיים יכול להיות שם שלמים קודם ואחר זה נדבה לד' ודו"ק. | |||
הפטרת שבת הגדול | הפטרת שבת הגדול | ||
| שורה 84: | שורה 84: | ||
''' | ''' | ||
'''וערבה ''' לד' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכו'. הנה מתוק הוא דבר המתוק מצד עצמו, אבל ערב הוא דבר הנתמזג ונתערב מתערובת מינים שונים שיהיו מתבשמין זה מזה, וכמו קטרת שהיה מעורב חלבנה עמהם ובכללותם היה ערב, ומנחה אינה באה בשותפין רק ביחיד שנאמר נפש, וצבור מביאין מנחה אחת, דכתיב בהו כל נפש הבאה לבית יעקב, שהיו עובדין לד' אחד והן אחד, אבל בעשו כתיב נפשות, שהיו עובדין לע"ז הרבה כדאמר במדרש, וזה שאמר וערבה לד' מנחת יהודה כימי עולם, שלא היה בהן עו"ג בדורו של הבל והמנחה ערבה, שנתבשמו זה מזה ונעשו נפש אחד. וזה הכונה בשופטים ו' וידל ישראל מאוד, ואמר בילקוט, שלא היה בידן להקריב מנחה, שנאמר ואם דל הוא כו', פירוש, שלא היה ביניהן חיבור וקישור זה לזה, שנפרדו זה מזה, שהיו עובדין לבעל ולאשרה ולא היו מקושרין להאחד היחיד המקשר כולם כאחד, והיו נפרדין ואין שותפין מקריבין מנחה. ולכן בסוף א"ל צליל לחם שעורים זה מנחת העומר, שהיו נחשבין לצבור וכלליותם שקול כנגד כל מדין ועמלק, שכל אחד מישראל שקול הרבה, ויכולין להקריב מנחה, ושעורים ליכא ביחיד רק בציבור. ודו"ק. | |||
'''או ''' יאמר, שמנחה אינה באה בשותפין רק בצבור, ולכך בזמן שהיו ישראל נחלקין לשתי ממלכות לא ערבה מנחת יהודה וירושלים, שהיו מקריבין בבמות והוי יהודה כשותפין, אולם לעתיד שיתקיים נבואת יחזקאל ל"ז ולא יהיו עוד לשני גוים כו' ורועה אחד יהיה לכולם, אז בהיות כל ישראל כאחד ועיניהם נשואות למזבח ד' בירושלים אז תערב לד' מנחת יהודה וירושלים ודו"ק. | |||
'''ואשרו ''' אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ. הנה ארץ ישראל בזמן שכל יושביה עליה אינה ביד ישראל למכור לצמיתות, כי לי הארץ, ובתנאי שלא תחזור ביובל לא מהני, דהוי כמוכר דבר שאינו שלו, כן ישראל בעצמם עבדי הם וקנוים להשי"ת, ואינם יכולים להמכר לצמיתות, רק ביובל יצאו ואינם בעלים על עצמם להמכר לעבדות, רק קנין למעשה ידיו, וזה שאמר שיסכימו כל הגוים, כי אתם ארץ חפץ ואינכם ברשותכם להמכר ולהכנע לבני אדם, כי עבדי ד' אתם ולא עבדי אחשורוש. ודו"ק. | |||
'''ליראי ''' ד' ולחושבי שמו. אפילו חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשה כו' (סוף פ"ק דקדושין), אך אונסא כמאן דלא עבד היכא שחבירו צריך להתחייב, דלו יהא דפלוני נאנס, מכל מקום חבירו שכנגדו לא נתחייב על אופן זה, יעוין ש"ך סימן כ"א, אך זה רק במי שצריך תועליות, לכן כיון שחבירו אנוס ולא עשה, לא נתחייב על אופן זה, אבל בהשי"ת, שאם חטאת מה תפעל לו כו', לכן כיון שהישראלי אנוס מיחשב כאילו עשה וזה והיו לי ליום כו' אשר אני עושה סגולה, שאהבתן אצלי אינה מצד התועליות שאקבל מהן רק ענין סגולי, ולכן שכרם גדול כאילו עשאו לבד רק אם נחייב על פרט שיעשה חבירו ונאנס חבירו ולא עשה אין השתעבדות מחבירו, דהא לא נעשה. לכן בסוכה וכן בתקיעת שופר דדרשי מנין שנאמרין מלכיות דכתיב אני ד' אלדיכם, וקאי על שופר דסמיך למו, לכן מאני ד' אלדיכם ואין ליתן שכר אם נאנס ולא עשה בטל ההתחייבות לשלם ע"ז, לכן אמרו במשנה בירדו גשמים, דדומה למי שבא למזוג כוס לרבו כו'. וכן ברה"ש כל שנה שאין מריעין בתחילתה ואפילו איתייליד אונסא כהבה"ג, אבל בלולב דלא כתוב אני ד' אלדיכם, רק בכלל התורה הוא מיחשב שפיר כאילו עשאו, ודו"ק, כמו שהיה בשנת תרע"ז. ולכן מה שדברתם, שע"י הרדיפות והצרות שוא עבוד אלקים, שהעבודה לא יוכל להיות, כי הישראלי לא יוכל לעסוק בתורה ומה בצע כי שמרנו משמרתו היינו הל"ת לא תאמרו כן שבין העובד אלקים לאשר לא עבדו תרויהו צדיקי גמורי נינהו, ואילו בין צדיק לרשע המרחק גדול ועושי רשעה ילהט אותם יום הבא, וזה עוז שתוקף שישראל מחזקין עצמן נגד הרדיפות, ומזה נחת רוח לרצון השי"ת, וזה וחדוה במקומו, וזה בבתי גואי, שזה יותר טוב לפני השי"ת מהטוב והצדק שעשו ישראל בזמן שיש שלום, והוא הרצון הפנימי של ישראל הוא נפלא במסירת נפשו נגד הרדיפות, וזה בתי גואי, ורק בבתי בראי איכא בכיה שמצב ישראל שפל בתורה ומצות מן הרדיפות אבל בבתי גואי עוז וחדוה במקומו, כגירסת ש"ס כ"י בחגיגה ה'. יעוין בדיקדוקי סופרים ודו"ק בכ"ז. | |||
'''ובענין ''' זה יש לבאר הפסוקים בשיר השירים כי עזה כמות אהבה וכו' רשפיה רשפי אש וכו' מים רבים לא יוכלו לכבות וכו', דהנה אש ומים ידוע דמים מכבים את האש, רק תולדות האש ומים, התולדה כמו ברזל שהוסק באש מיבש דבר הנשרה במים, והנה המון עמים כהמות ימים יהמיון ואיך אינם מכבים את ישראל שדתיהן של אלו אש (ביצה כ"ה), אמנם תנן במשנה פ"ד דביצה אין מוציאין אש מן המים, דנגד האש יכולים להוציא ע"י השמש אש מהמים, רש"י, ולכן באליהו כתיב ויהי בצהרים ויהתל בהם אליהו, שגם פעולה טבעית אינם יכולים לעשות, ואליהו המתין עד עלות המנחה, כד מנח שמשא, שלא יאמרו שעשה פעולה טבעיית, לכן כתיב שמש ומגן ד' אלקים, שהשגחת השי"ת תמיד, וכמו דכתיב השוכן אתם בתוך טומאותם אפילו כשהן טמאין (יומא נ"ה), ולכן ע"י השגחת השי"ת מהמים, היינו מגזרות ורדיפות של האומות במדינות מארקא, מזה יצא אש להבעיר את שלהבת הדת בתוך לבב בני ישראל ולהיות בכל עוז ותעצומות נגד הרודפים וזה שלהבת יה, לכן מים רבים לא יוכלו לכבות האהבה וישראל עומדים בתקפם לנצח, ודו"ק. | |||
'''הנני ''' שולח לכם את אליהו כו'. בילקוט. אמרו ישראל בגאולה ראשונה כתיב שלח משה עבדו אהרן אשר בחר בו שלח לי אף שנים כנגדן שלח אורך ואמתך, אמר הקב"ה הנני שולח לכם את האחד אליהו הנביא, והשני הן עבדי אתמוך בו וכו'. הענין דמשה היה שר התורה ולא קם נביא בישראל כמשה, ואותי צוה ד' ללמד אתכם חוקים כו', ואהרן היה נושא ההשגחה והקטיר להסיר הנגף, וענני כבוד היו בשבילו, שהיו סוככין מכל צר ואויב, ובא לקה"ק ששם שוכן הכבוד, וההשגחה הפרטיית על ישראל היה בשביל עבודת אהרן, וכמו שלחם הגשמי מקשר הנפש אל הגוף, כן לחמי זה הקרבנות מקשרים שכינת כבוד השי"ת לישראל, ולכן אומרים עתה ישלח שנים, אורך זה ההשגחה וכמו שאמר יאר ד' פניו אליך, ואמתך זה תורה דכתיב בה אמת (ריש עו"ג), ולכן, השיב להם הנני שולח לכם את אליהו זה ההשגחה וכל הנסים מוזכרים ע"י אליהו ובעת הגזרות היה מבשר, ועבדי אתמוך בו כו' ולתורתו איים יחלו. וההשגחה והתורה סוככים בגלות הארוך והמר עד כי יבואו ישראל אל הר הקדש. וזה באמת סוד שני הכרובים זה סנדלפון שר התורה ומט"ט שר ההנהגה וביניהם שוכן הכבוד. והדברים ארוכים ואכ"מ. ודו"ק. | |||
הפטרת יום ראשון פסח | הפטרת יום ראשון פסח | ||
| שורה 102: | שורה 102: | ||
''' | ''' | ||
'''התקדשו ''' כי מחר יעשה ד' בקרבכם נפלאות. פירוש התקדשו אל תגשו אל אשה כמו במתן תורה. ונראה משום דארון הברית היו נושאים כהנים לפני העם עד הירדן ובירדן, וגמירי דכל זמן שארון ושכינה שלא במקומן אסורין בתשמיש המטה (עירובין כ"ג) ולכן צוה אותם לפרוש מן האשה. | |||
הפטרת אחרון של פסח | הפטרת אחרון של פסח | ||
| שורה 110: | שורה 110: | ||
''' | ''' | ||
'''ויצא ''' חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה כו'. הביאור הוא עפ"י האגדה בחלק ביקש הקב"ה לעשות חזקיה משיח. וזה ויצא חוטר מגזע ישי, שגזע כל שרואה פני החמה וכבר נולד וחזקיה שמו, או ונצר משרשיו יפרה זה שרשין שאינן רואין פני החמה (ב"ב פ"ב), והוא המשיח המחוכה. ומסיים זמרו ד' כי גאות עשה, שאם יאמרו שירה על מפלת סנחריב יהי' חזקי' משיח ואם לא מודעת זאת בכל הארץ, זה, שהארץ תאמר שירה, ואז יהי' משיח שעדיין לא בא. ודו"ק היטב. ועיין כן במד' חזית פרשה ד' פסוק אתי מלבנון כלה באורך. | |||
הפטרת שבת ראש חודש | הפטרת שבת ראש חודש | ||
| שורה 118: | שורה 118: | ||
''' | ''' | ||
'''מנחה ''' לד' ובפרדים הנה לאסי הבבלי. דסבר בתוספתא דכלאים, דאסור לרכוב על הפרדה משום כלאים על כרחו צ"ל דכאן אמר שהצבים והכרכרות יהיו אסורים להם הפרדים ובני ישראל ישבו בצבים (המה העגלות המקורות) והכרכרות, והיושב בקרון חכמים פוטרין דלא עבדי מעשה והנכרי המנהיג אינו מצוה על הכלאים ופריך עלי' מדוד והרכבתם על הפרדה יעו"ש, וזה ברור. | |||
'''את ''' המנחה בכלי טהור בית ד', היינו שמביאין בכלי כסף וזהב הראוי לכלי שרת (סוטה דף י"ד) ומתנדבים גם הכלים וקדושים ומתקדשים כאחד (ירושלמי פ"ג ה"י כאחת הן קדושים ומתקדשים), כן גם את הסוסים, הצבים והכרכרות יתנו מנחה לבית ישראל, ופשוט. | |||
מגילת אסתר | מגילת אסתר | ||
| שורה 126: | שורה 126: | ||
'''מגילת אסתר ''' | '''מגילת אסתר ''' | ||
'''התך, ''' שחתכוהו מגדולתו. הכוונה כי גדולתו אצל שלומי אמוני ב"י היה אשר מסר עצמו למיתה על תפילת ג' פעמים בכל יום במידי דרבנן ולהשליך לגוב אריות, אמנם עכשיו כי כל העם נתעוררו לתשובה גדולה כזו, ואחרי שאמר ודתיהם שונות הלכו וצמו שלשת ימים וקראו צום ובכי ולמדו תורה, ומסרו עצמם על קדושת השם וקיום הדת באופן נפלא, א"כ נתמעט גדולתו של דניאל כי ראו עתה אשר טמון מסירת נפש בכח הישראלי ואין הוא יחיד בזה והבן. | |||
'''מה ''' זה ועל מה זה. דרשו במגילה פ"ק, שמא עברו ישראל על חמשה חומשי תורה דכתיב בהן מזה ומזה הם כתובים. הענין, עפ"י מה שנחלקו במדרשים אם החותם היה של דם או בטיט, והכוונה דישראל באותו דור נתחייבו על שני דברים, שהשתחוו לצלם, ושנהנו מסעודתו של אחשורוש. ואם דנענשו בשביל ההשתחויה לצלם היה החותם של דם דחייבין ע"ז מיתה, ואם משום שנהנו מסעודתו אין ע"ז חיוב מיתה והיה חותם של טיט, דזה רומז על עבדות בחמר ולבנים, ובגמרא אמרו כרצון איש זה מרדכי, ונמצא מרדכי היה קצת גורם שלא מסר נפשו על זה, וכן אמרו דניאל להיכן הלך וכו' (סנהדרין פ' חלק), דאלו היה שם היה מוסר נפשו על זה והיו כל ישראל אחריו מוסרין נפשם, ואיתא בירושלמי שקלים דכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש דקדוקיה ואותיותיה הכל היו מרומזים בלוחות דכתיב מזה ומזה הם כתובים, וזה ששלחה אסתר להתך זה דניאל ולמרדכי לדעת מה זה ועל מה זה, על מה העונש, אם על שנהנו מסעודתו של אחשורוש שאינו אך דקדוק מדברי סופרים שאין ע"ז חיוב מיתה, אולם נרמז הוא בתורה, או על שהשתחוו לצלם, וזה יתבררו התך ומרדכי בעיונם הדק. ודו"ק. | |||
'''אל ''' המשתה אשר אעשה להם. פירוש, דהיא רצתה כדאמרו ז"ל אסביר לו פנים כדי שיהרג הוא והיא שיחשדנה המלך ממנו ויהרוג את שנינו, וכי ראתה שבמשתה ראשון עדן לא עשתה מאומה כי לא עלה על דעתו כלל, לכן הגדילה הקנאה ואמרה אל המשתה אשר אעשה להם שלשניהן עושה המשתה בשוה מה שתמול אמרה אל המשתה אשר עשיתי לו וכן היה כדאמרו בגמרא אמר מאי דקמן דזמנתה אסתר וכו' ודו"ק. | |||
'''כי ''' ראה כי כלתה אליו הרעה מאת המלך. הענין הוא דמתחלה הי' סבור שאסתר לא תעיז בנפשה לבקשו עם המלך לבוא אל המשתה, רק שהמלך צוה עליה שתעשה להם משתה לעשות לו יקר יותר מכל השרים וזה שאמר וגם למחר אני קרוא לה אבל הכל עפ"י המלך, ולכן אמר למי יחפוץ המלך לעשות יקר כו', אבל בסוף ראה האמת כי הכל הוא מחפץ אסתר והמלך עושה מה שהוא רצון אסתר, א"כ אסתר היא הסיבה והמצוה והמלך הוא הגומר ומקיים דבריה והסוף היא הוצאת הדבר למפעל ע"י, וזה כי כלתה, שכלות הרעה הוא מהמלך אם כן מה התועליות שיבקש ממנו שהוא כשוטר ואסתר הוא השופט, לכן בקש ממנה ודו"ק. | |||
'''על ''' כן היהודים הפרזים עושים כו' ויו"ט. הנה רוח הקודש אומר לדורות שיהיו עושים זה היום ליום טוב, דכיון שאמרו העושה מלאכה בפורים אינו רואה סימן ברכה, א"כ מי פתי יעשה מלאכה ביום שאינו רואה סימן ברכה. לכן יעשו אותו לדורות יום טוב, וכן מביא דברוה"ק נאמרה וזכרם לא יסוף מזרעם וכמו דכתב בשו"ת רשב"א דלא היה גזרה לבטל פורים מעולם ודו"ק. | |||
'''ודע, ''' דהגמרא במגילה דף ה' שקיל וטרי, אם פורים אסור במלאכה, ובירושלמי מקשה מהך דאם היה דורשה ומגיהה דהיה כותבה קתני יעו"ש דמשני דבבני כרכים המקדימין לקרות בי"ד כשחל ט"ו בשבת ולא משני בכפרים המקדימין, משום דבהלכה ג' קאמר דשלא בזמנו בבני כפרים המקדימין בעי דוקא בעשרה, וא"כ אין קתני ומגיהה אם כוון לבו יצא, אבל תלמודין דלא מקשה אפשר דסבר דכמו דדרשינין סעודה שעשאה בלילה לא יצא י"ח מ"ט ימי משתה כו' וא"כ יום טוב נמי דוקא איומי קאי, הא לילות אינו אסור במלאכה, ותמן בלילה קאי ודו"ק. | |||
'''כי ''' המן צורר כל היהודים וכו'. הנה אחת מהפעולות ההשגחה לקיום הדת, היא, אשר שנאת האומות הוא גדול יותר בעזבם הדת, וכמו שאמר וגם אני נתתי אתכם שפלים ונבזים, כפי אשר אינכם שומרים דרכי, וכן במצרים שלא שמרו הדת ג"כ שנאתם היה גדול, וכן המן שאמר ודתיהם שונות הרי שהקפיד על הדת, ועצם שנאתו היה להאומה גם בעזבם הדת, לכן אמר כי המן צורר כל היהודים אפילו לעוזבי דת, כי הפיל פור הוא הגורל להומם, פירוש שיעזבו הדת ואחרי זה לאבדם בטרוניה שמחליפים דת צדק, וכמו כל צוררי ישראל בזמנינו במדינות מארקא ורומניא. | |||
'''ככתבם ''' וכזמנם. הנה הלועז ששמע אשורי יצא, ומקודם היה הכתב עברי. והיה צ"ל כתוב בכתב עברי ואחרי זה היה כתוב בכתב אשורי, וצ"ל כתוב בכתב אשורי, לכן אמר ככתבם וכזמנם כזמן שיהיה אז הכתב אצל היהודים, כן תכתב המגילה ולכן דריש מוי"ו דויזתא דלזקפיה כמורדיא דלוברת, הוראה בוי"ו שלא נשתנה אחרי זה ע"י עזרא שבכולהו נשתנה ועיין פרק כ"ג ודו"ק. | |||
'''וישלח ''' ספרים אל כל היהודים כו' דברי שלום ואמת לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם כו'. ודרשו ז"ל זמנו של זה לא כזמנו של זה, וזמנים הרבה תקנו להם י"א י"ב י"ג לכפרים. וביבמות פ"ק רמי ריש לקיש הא כתיב לא תתגודדו לא תעשו אגודות יעו"ש במסקנא, ופרשו הראשונים, עיין בריטב"א, דאימתי שייך לא תתגודדו דוקא, כגון צרת הבת שב"ש מחייבין לה ביבום וב"ה פוטרין, נמצא דעל צרת הבת של ב"ש היו ב"ה אומרין שהיא אשת אח והולד ממזר, וכן על של ב"ה היו ב"ש אומרים שהיא שומרת יבם שניסת לשוק, דפליגי בזה, דלמר לא הוי דברי ב"ה אמת וצריכין לחזור מהוראתן ולמר לא הוי דברי ב"ש אמת ושייך בל תתגודדו, אבל כאן במגילה הלא כו"ע מודו דבני כפרים בעו למקרי ביום הכניסה, ובני כרכים בט"ו ובני עיירות בי"ד, ולכולהו כדין עבדי, וזה תירוץ מספיק, וכעין זה כתב הרא"ז. וקוטב הסברא, אם חד מנהון הוי שקר לדברי חבירו אז יהיה מחלוקת גדול בישראל ויעשו התורה כשתי תורות, אבל כאן שלכל אחד חבירו עושה כדין האמיתי מאי שייך כאן לא תתגודדו [ועיין שם ביבמות אעפ"כ לא נמנעו משום שנאמר והאמת והשלום אהבו יעו"ש היטב], וזה שאמר וישלח ספרים כו' דברי שלום, שיהיה שלום לכולם, ואמת שכל אחד עושה כהאמת לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם, היינו בזמנים הרבה שתקנו להם דליכא משום בל תתגודדו ודו"ק. | |||
'''לקיים ''' את ימי הפורים האלה בזמניהם. יתכן כי אצל העמים מונין היום יום ולילה וא"כ היה הנס ביום י"ד ולילה שלאחריו וכן למוקפין, וגזרת המן היה ביום י"ג ולילה שלאחריו, רק אצל דת הישראלי היום הולך אחר הלילה, לכן שלח ספרים לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם של היהודים שהיום הולך אחר הלילה. ולכן אמר בירושלמי דסעודת פורים שחל בשבת מאחרין בליל ט"ז שהמנוחה היה בו אז ולא שייך על זה לא יעבור כמו דפרישית, ועיין ר"ן פ"ק שם. רק ששלח באגרת הפורים השנית לעשות כפי כל הזמנים של היהודים שתחלתן מן הלילה ודברי הצומות, שצומות אסתר היה לילה ויום, כן צומות דדברי קבלה הוא לילה ויום ודו"ק. | |||
'''ובזה ''' א"ש דמשה נולד בז' אדר, ואמרו בפ"ק דסוטה שנתמלא הבית אורה, וע"כ בליל ז' אדר, ומת בעצם היום בז' אדר, ולכן המן שחשב בלבו שהיום מתחיל מן הבוקר והלילה אחריו א"כ נולד בששה לאדר ומת בשבעה, שהלילה שלפניו הוא מיום אחר, לכן אמרו ולא ידע שבו ביום נולד היינו שטעה בחשבון, פירש, שאם הקב"ה משלים שנותיהן של צדיקים א"כ לא שייך לומר שהמזל רע שמת, אחרי שסוף אדם למות ומתחלת לידתו נגזר עליו שימות באותו יום, וא"כ אדרבא נולד משה מושיען של ישראל בז' אדר והחודש הוא שנולד בו, אבל אם אינו משלים שנותיהן, א"כ הוא סימן רע להיות שמת באותו חודש, והוא סימן רע שהיה יכול למות בחודש אחר. ולזה לפי טעותו נולד בו' אדר ומת בז' לכן החודש סימן רע, אבל באמת הלילה הוא היה ז' אדר וא"כ מוכרח היה למות באותו חודש ואדרבא מזלו של אדר טוב שנולד בו מושיען של ישראל ודו"ק. אמנם יתכן לדרוש, דכתיב ביום אחד באגרות הראשונות והשניות, ונדרוש יום אחד ממעשה בראשית שהלילה קודם ליום וכמו דדריש ב"ז במשנה פרק או"ב יעויין היטב ודו"ק. | |||
גרסה מ־11:25, 11 ביולי 2019
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
|
< הקודם · הבא > רש"י אברבנאל
|
|
< הקודם · הבא > רש"י אברבנאל
|
ב
ביום החודש הראשון באחד לחודש. יפלא דלפי משפטי הלשון היה לומר בחודש הראשון ביום אחד לחודש. ויום החודש הוא שם על ראש חודש וכאמור בשמואל ויהי החודש, מחר חודש, וא"כ מיותר לומר באחד לחודש, וכן ביחזקאל מ"ו וביום החודש. לכן נראה דהפירוש כאן לא על ציון היום שהוא ערב ובוקר יום אחד, רק המכוון הוא על עצמות יום ולא לילה וביום של החודש אמר, ר"ל ולא בלילה. וזה דהקמת המשכן לא היה רק ביום. ויעוין פ"ב דשבועות י"ד מקרא אחרינא. אי נמי מכוון ביום הראשון שקביעות החודש יהיה ביום הראשון לשבת ולא יעברוהו, וכן אמרו ראשון למעשה בראשית ודו"ק.
ה
ונתת את מזבח הזהב לקטרת לפני ארון העדות. הנה פשטא דקרא הוא על הקמתו במקום שיהא מכוון לפני ארון העדות, אבל א"כ הו"ל למיכתב לקמן גבי משה שהקים לפני הארון, ושם כתוב לפני הפרכת וכן כתוב בפרשה תצוה שיהיה לפני הפרכת. ונראה דהקדמונים מהם אמרו דטעם הקטרת הוא מפני שלא יהא ריח כבמקומות שמפטמין הבשר ושורפין החלבים תמיד יום ולילה. ולכן להטיב הריח צוה לפטם הקטרת ולהריח בשמים. וכבר צוחו ע"ז דא"כ מדה ומשקל ל"ל, ולמה חייבה כרת למפטם כמותה. ולדעתי קטרת של ז' ימי המלואים יוכיחו שעדיין לא קרבו קרבנות הרבה ופרקו בכל יום. וזה שאמר שלא תדמו שהקטרת הוא לצורך הבאים לחצר, רק הוא לריח ניחוח לצורך גבוה, וכמו שאמרו עבודה צורך גבוה, וזה ידוע להבאים בסוד ד' כמה פלאים מרומז בקטרת. ולכן אמר מזבח הזהב לקטרת לפני ארון העדות היינו שהקטרת יהיה לצורך שכינת כבודו אשר שכן על ארון העדות ששם יעד כבודו השי"ת ודו"ק.
ונתת את מזבח הזהב לקטורת, פירוש שכל זמן שלא הקטירו עליו אין רשאין להזות עליו דמי הפר והשעיר כדאמר ריש פרק ב"ש, ולכן יכון שהוא לקטרת ופשוט.
והא דלא אמר מזבח הקטרת כמו בפרשה דלעיל, נראה דבר"ה פרק ראוהו ב"ד אמר דאין כ"ג נכנס בבגדי זהב לפנים משום שאין קטיגור נעשה סניגור ודוקא מידי דהקרבה יעו"ש, לכן אמר מזבח הזהב, אף דזהב קטיגור, מ"מ עיקרו אינו לכפרה, דדם הכפורים אחת בשנה, אבל עקרו הוא לקטרת הסמים דאינו לכפרה ודו"ק.
ונתת את מזבח הזהב לקטרת. פירוש, דמזבח שנעקר מקטירין קטרת במקומו, אמנם זה דוקא במקדש שהיה המקום קדוש, אבל במשכן שהיה מטלטל ממקום למקום ונמשח המשכן אבל המקום לא היה קדוש כמוש"ב במ"א בפ' תרומה, לכן אם נעקר המזבח אין מקטירין במקומו, לכן גבי עשי' לא כתב לקטורת רק גבי הקמה שבמדבר רק המזבח לקטרת אבל מקומו אינו ראוי לקטרת וזה המזבח הוא לקטרת ודו"ק. כן דע דאף ע"ג דבגמ' לא נזכר מהיכן למד שמזבח שנעקר מקטירין במקומו נראה, דיליף דבשמן המאור כתיב בפ' אמור ויקחו אליך כו' על המנורה הטהורה וכו' וכאן בפ' תשא כתיב גבי קטרת ושחקת כו' לפני העדות באהמ"ע כו' ולא זכר את המזבח לאמר על המזבח יקטירנה, לכן מורה לנו דרק מקומו מעכב אבל המזבח לא מעכב, דאם נעקר מקטירין במקומו וזה דיוק נכון. וכן ילפינן מקטרת הפנימי שאם אין ארון נותן במקומו אבל דמים לא ילפינן ששם אינן גומרין הכפרה, עיין זבחים דף ק"ו ילפינן חוץ מפנים ובדף נ"ב יעו"ש ודו"ק.
בגמ' יומא ר' יודא אומר מזבח ממוצע ועומד באמצע עזרה כו' נמצא מזבח מכוון כנגד היכל וכותליו. נראה דר' יודא לטעמיה דאמר בזבחים דף י"ט דמזבח שעשה משה היה רחב עשר אמות והי' כמו המשכן שהי' חללו עשר אמות והי' עומד פתח אהמ"ע, והקרסים סבר בפ' הזורק דהיו מלמטה עובין אמה ומלמעלה כלין והולכין עד כאצבע אם כן רק למטה עובין אמה והי' מלמטה מכבר עם בדים לשאת המזבח בהן והי' הבד יוצא כשיעור אמה שישא אדם שרחבו אמה והי' מכוון כנגד משכן וכותליו וכן עשו בבית שני וזה ברור ויעוין תוס' שבת שם ודו"ק.
י
והיה המזבח קדש קדשים. לעיל פירש כל הנוגע במזבח יקדש, שמקדיש פסולים ליקרב, אבל רק בראוי לו כדאמר פרק המזבח מקדש את שראוי לו, את שאינו ראוי לו לא מקדש למעט קמצים שלא נתקדשו בכלי. אמנם כלי שרת ומזבח פנימי מקדש אף שאינו ראוי כדאמר בדף כ"ח יעו"ש, לכן המזבח הוא קדש לקדשים, הא הנך דלא קדשי כמו קמצים שלא נתקדשו בכלי אינם קדושים עליו ודו"ק. אבל בשאר כלי המשכן כתיב והיה קדש שמקדש אף מי שאינו ראוי לו כקמצים שלא נתקדשו בכלי.
יא
ומשחת את הכיור כו' וקדשת אותו. לא כתיב והיה קדש בכיור וכן בכה"ג כתיב והלבשת כו'. הענין מפני שלדעתי מי כיור אין מועלין בהן דנתנו לרחיצה ולהנות לכהנים וכן בגדי כהונה אין מועלין בהן דנתנו להנות בהן כדאמר קדושין נ"ג ודו"ק.
והנה בפרק שני מדות אמר דמדות הלח נמשחו בין מבפנים בין מבחוץ ולכן בירוציהם קדוש. ולכן נראה דהכיור צוה השי"ת לתת בו מים ואחרי זה למושחו, א"כ לא נמשח מבפנים רק מבחוץ ובו לא היו בירוצים דאין בירוצים למים, ולכן כתוב הכיור בפני עצמו ולא נכתב בכלל כלי המזבח משום דהוא נמשח מבחוץ לבד, והוא נכלל בכלל כלים יעוין זבחים נ"ט צפונה שיהא צפון פניו מכלים, וכיון כלי הוא, רש"י ודו"ק.
יד
ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות, ומשחת אותם כו' להיות להם משחתם וכו'. נראה דכמו דכתב הראב"ע שמה שנאמר ויצוק על ראש אהרן היה קודם לבישת המצנפת, יעו"ש, כן אם נאמר שעשה יציקה ומשיחה על ראש של בניו היה טרם לבשו המגבעות ונמצא שלבשו רק הכתונות והמכנסים כדאמרו מנין שלא יהא דבר קודם למכנסים (יומא כ"ג) רק שלא הלבישם משה כמוש"כ הרמב"ן, אך הכתונות לבדן היה מלבישן והיה מושחן, וכן מצאנו לתנאי דסברי דבהרמת דשן לא הזכיר רק מכנסים וכתונת משום שכשרה בשני כלים ונמשחו כן, ואח"כ כשלבשו כל הבגדים הזה עליהן ועל הבגדים. וזה מרמז המסורה יעוין בבעה"ט דמשחתם בהם מום בהם, דבהרמה דכשרה בשני כלים כשרים בעלי מומין כדאמר ר"ל שם ביומא. ודו"ק בכ"ז.
טו
כאשר משחת את אביהם. יתכן דעל מעלת אהרן לא היה משה מתקנא שהיה נביא ומלך וכה"ג, אבל על מעלת בניו אמרו על תקרב הלום ביקש לו ולזרעו כו', וא"כ אולי לא ימשח אותם בשמחה רבה ובלב שלם, לכן אמר ומשחת אותם מרצון גמור כאשר משחת את אביהם.
כ
ויקח ויתן את העדות אל הארון וישם את הבדים על הארון. לפלא, הלא כבר כתוב שבצלאל הביא הבדים בטבעות כמוש"כ ויבא את הבדים בטבעות על צלעות הארון כו', וליכא למימר שעדיין לא נמשח והיה מותר להסירם, רק שהביא לראות אם יהיו הטבעות לפי מדתם, א"כ קשה דכתיב לעיל וירכסו את החושן כו' אל טבעות האפד כו' ולא יזח החושן מעל האפד אע"ג שעדיין לא נתקדשו עד הזיית הדם ושמן המשחה. אולם המדקדק ימצא כי המה הבדים היו בהטבעות משני צלעיו והיה אצל צלעיו, אולם בעת ההקמה היו מעמידין אותן על דפנות הארון ומשכיבין אותן מלמעלה מעל הארון, ולכך כתיב ויקח ויתן את העדות כו' וישם את הבדים על הארון, היינו שמתחלה היו על צלעיו ובעת הקמתו היה מניחן על הארון וזה עומק פשוטו. אבל בפרשת במדבר כתיב ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה כו' ושמו בדיו, היינו שישימו אותם על צלעות הארון ולא יהיו מונחים על הארון. ובזה מסולק מה שתמהו ע"ז התוספות יומא דף ע"ב ע"א ד"ה כי כתיב עיי"ש. והנלע"ד כתבתי ודו"ק.
ל
ויתן שמה מים לרחצה. פירוש, דמים חיים נובעים הוי מידי דחזי לאדם לשתות, אבל מי גשמים מכונסים אינן ראוין לשתיית אדם רק לבהמה וכדאמר פרק עושין פסין לא התירו פסי ביראתו אלא מים חיים בלבד מידי דחזי לאדם, ולכן לשתיית סוטה הוה אמינא דחזי לאדם, לכן אמר שנתן מים לרחצה והמה של שאר מימות דלא קיימי לאדם וכחכמים החולקים על ר' ישמעאל דאמר מי כיור מי מעיין הם ודו"ק.
בהפטרה. אשר היה עם לבבך לבנות בית לשמי הטיבות כי היה עם לבבך רק אתה לא תבנה הבית. הענין עפ"י מה דביארתי בדרוש במק"א, דסובר ר"ח וטעמו פרשתי דשמוני בניך כחולדה הדרה בעיקרי בתים, שהשכינה שורה בתכלית ההעלם כדאיתא בזוה"ק דינקא באשמורה ג' דזהו התגלות, עד שיופיע אור ד' לעין כל, בב"א, ובמות אסורין דהא בהעלם קדוש הבית כמו שהיה והבן. וטעמו נראה, דידוע מה שדרשו רז"ל על הפסוק טבעו בארץ שעריה שהשערים המה מעשי ידיו של דוד, ולכך לא שלטו בהם אויבים, ולכן במחשבה היה קבוע בלבו לבנות הבית, ושלכן נשאר הקדושה קיימת לעולם עולמים בתכלית ההעלם בחינת המחשבה של דוד קדישא, לכן אמר הטיבות כי היה עם לבבך, פירוש פועל יוצא, הטיבות להקדושה שתהיה קיימת לעולמים בתכלית ההעלם. ולכך כתיב במלכים ט' והבית הזה יהיה עליון כל עובר עליו ישום ושרק כו' ולבית הזה, ובדברי הימים ב' ז' כתיב והבית הזה אשר היה עליון לכל עובר עליו ישום, הענין דכתובים ברוה"ק, ורוה"ק דרגא תתאה מנבואה כידוע, לכן בנביאים בדרגא עילאה כתיב והבית הזה יהיה עליון, שקדושתו קיימת אף בזמן שהוא חרב, וכל עובר עליו ישום כו' לא כן בכתובים דהוא דרגא תתאה דהוא באתגליא כתיב והבית הזה אשר היה עליון, פירוש ואינו עליון בקדושתו בעת חורבנו ודו"ק.
ואבנה הבית כו' ואשים שם מקום לארון ובדברי הימים ואשים שם הארון. יתכן דשלמה כוון שיהא מקום הארון קדוש בקדושת הארון לענין קטרת של יום הכפורים והזאת בין הבדים, שאם יטול אויב הארון יעשו כמו שהיה בבית שני וכמו דאמרו בפ' הוציאו לו אבן שתי' הי' שם ומימות נביאים הראשונים הי' שם, ובסוף סוטה דוד ושלמה, עיי"ש, וכמו דדרשו במנחות מקרא דמקדש הקודש בדף כ"ז וזה ברור מאוד ודו"ק, ומימות יאשי' נגנז הארון ויעוין בהלכות בהב"ח פרק ד' הל' א' ידע שסופו לחרב ודו"ק. ולפ"ז רמז מקום לארון לגנזו שם ובמקומו נגנז:
הפטרת שקלים
הפטרת שקלים
ויקח כו' ארון אחד. הסמיכות כאלו כתוב ארון איש אחד רד"ק. ונראה משום דחששו למוסיף על הבנין (יעוין ריש פרק כיסוי הדם) לכן כתוב בדברי הימים ויתנהו בשער בית ד' חוצה, פירוש בשער ניקנור שלא נתקדש החלל (כדי שיכניסו המצורעים בהונות פסחים דף פ"ה ע"ב). ועוד משום שלקחו ארון איש אחד ולא ביטל להבנין. ועיין או"ח סימן קנ"ג ס"ק כ"ב ודו"ק. ועיין שקלים סוף פרק ששי בזה.
הפטרת זכור
הפטרת זכור
ממיטב הבקר והצאן לזבוח לד' אלקיך. פירוש שלא חיישינן לרביעה, דכיון דהם ממיטב, והנרבעת נכחשת בבשר, עיין פרק אין מעמידין. ולכן אמרו גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לד' דאם איתא דאקציה או דפלח לא היה נותן אותו. ובטול מצרים לעו"ג שלהם היה מועיל דלא הוי בגדר לא פלח דהא נשתייר בעל צפון כדי להטעותם ודו"ק.
ויאמר אליו שמואל קרע ד' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך וגם נצח ישראל לא ישקר וכו'. הענין דלטובה שאמר מתחילה רעה חוזר לטובה, ולרעה אינו חוזר מן הטובה שאמר תחלה. וגם בנגמר גזר דין אמרו בגמרא דביחיד אינו חוזר ובציבור חוזר, עיין רה"ש, והקשה הטורי אבן הא בחזקיה נגמר הדין ואפ"ה חזר, ותירץ דמלך כפרתו כצבור לא בשעירה ואף לאחר גמר דין חוזר, לכן אמר שמואל לשאול, חדא קרע ד' ממלכות ישראל מעליך היום וא"כ אין שוב לך דין מלך, וביחיד אינו חוזר אחר גמר דין, ועוד ונתנה לרעך הטוב ממך וא"כ לגבי דידיה טובה ושוב אינו חוזר אף קודם גמ"ד ומעתה ונצח ישראל לא ישקר ולא ינחם ודו"ק.
ובזה מבואר מה דאמר הגמרא סוף נזיר, שנאמר איך אלך ושמע שאול והרגני שכבר היה עליו מורא בשר ודם, פירוש דבשלמא במלך מצוה שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, אבל הכא כבר הוסר מאתו המלוכה וכמו שאמר שאול ולא המלך שאול, ואפ"ה נתירא, ופשוט.
הפטרת החודש
הפטרת פרשת החודש
וכי יעשה הנשיא נדבה עולה או שלמים נדבה לד'. הקדים נדבה לעולה, שהמתנדב עולה דילמא אתי לידי תקלה דימעול, צריך להביאה לעזרה ולקרות שם עולה עליה כהלל פסחים ריש אלו דברים, אבל בשלמים שאין בהם מעילה מחיים יכול להיות שם שלמים קודם ואחר זה נדבה לד' ודו"ק.
הפטרת שבת הגדול
הפטרת שבת הגדול
וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכו'. הנה מתוק הוא דבר המתוק מצד עצמו, אבל ערב הוא דבר הנתמזג ונתערב מתערובת מינים שונים שיהיו מתבשמין זה מזה, וכמו קטרת שהיה מעורב חלבנה עמהם ובכללותם היה ערב, ומנחה אינה באה בשותפין רק ביחיד שנאמר נפש, וצבור מביאין מנחה אחת, דכתיב בהו כל נפש הבאה לבית יעקב, שהיו עובדין לד' אחד והן אחד, אבל בעשו כתיב נפשות, שהיו עובדין לע"ז הרבה כדאמר במדרש, וזה שאמר וערבה לד' מנחת יהודה כימי עולם, שלא היה בהן עו"ג בדורו של הבל והמנחה ערבה, שנתבשמו זה מזה ונעשו נפש אחד. וזה הכונה בשופטים ו' וידל ישראל מאוד, ואמר בילקוט, שלא היה בידן להקריב מנחה, שנאמר ואם דל הוא כו', פירוש, שלא היה ביניהן חיבור וקישור זה לזה, שנפרדו זה מזה, שהיו עובדין לבעל ולאשרה ולא היו מקושרין להאחד היחיד המקשר כולם כאחד, והיו נפרדין ואין שותפין מקריבין מנחה. ולכן בסוף א"ל צליל לחם שעורים זה מנחת העומר, שהיו נחשבין לצבור וכלליותם שקול כנגד כל מדין ועמלק, שכל אחד מישראל שקול הרבה, ויכולין להקריב מנחה, ושעורים ליכא ביחיד רק בציבור. ודו"ק.
או יאמר, שמנחה אינה באה בשותפין רק בצבור, ולכך בזמן שהיו ישראל נחלקין לשתי ממלכות לא ערבה מנחת יהודה וירושלים, שהיו מקריבין בבמות והוי יהודה כשותפין, אולם לעתיד שיתקיים נבואת יחזקאל ל"ז ולא יהיו עוד לשני גוים כו' ורועה אחד יהיה לכולם, אז בהיות כל ישראל כאחד ועיניהם נשואות למזבח ד' בירושלים אז תערב לד' מנחת יהודה וירושלים ודו"ק.
ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ. הנה ארץ ישראל בזמן שכל יושביה עליה אינה ביד ישראל למכור לצמיתות, כי לי הארץ, ובתנאי שלא תחזור ביובל לא מהני, דהוי כמוכר דבר שאינו שלו, כן ישראל בעצמם עבדי הם וקנוים להשי"ת, ואינם יכולים להמכר לצמיתות, רק ביובל יצאו ואינם בעלים על עצמם להמכר לעבדות, רק קנין למעשה ידיו, וזה שאמר שיסכימו כל הגוים, כי אתם ארץ חפץ ואינכם ברשותכם להמכר ולהכנע לבני אדם, כי עבדי ד' אתם ולא עבדי אחשורוש. ודו"ק.
ליראי ד' ולחושבי שמו. אפילו חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשה כו' (סוף פ"ק דקדושין), אך אונסא כמאן דלא עבד היכא שחבירו צריך להתחייב, דלו יהא דפלוני נאנס, מכל מקום חבירו שכנגדו לא נתחייב על אופן זה, יעוין ש"ך סימן כ"א, אך זה רק במי שצריך תועליות, לכן כיון שחבירו אנוס ולא עשה, לא נתחייב על אופן זה, אבל בהשי"ת, שאם חטאת מה תפעל לו כו', לכן כיון שהישראלי אנוס מיחשב כאילו עשה וזה והיו לי ליום כו' אשר אני עושה סגולה, שאהבתן אצלי אינה מצד התועליות שאקבל מהן רק ענין סגולי, ולכן שכרם גדול כאילו עשאו לבד רק אם נחייב על פרט שיעשה חבירו ונאנס חבירו ולא עשה אין השתעבדות מחבירו, דהא לא נעשה. לכן בסוכה וכן בתקיעת שופר דדרשי מנין שנאמרין מלכיות דכתיב אני ד' אלדיכם, וקאי על שופר דסמיך למו, לכן מאני ד' אלדיכם ואין ליתן שכר אם נאנס ולא עשה בטל ההתחייבות לשלם ע"ז, לכן אמרו במשנה בירדו גשמים, דדומה למי שבא למזוג כוס לרבו כו'. וכן ברה"ש כל שנה שאין מריעין בתחילתה ואפילו איתייליד אונסא כהבה"ג, אבל בלולב דלא כתוב אני ד' אלדיכם, רק בכלל התורה הוא מיחשב שפיר כאילו עשאו, ודו"ק, כמו שהיה בשנת תרע"ז. ולכן מה שדברתם, שע"י הרדיפות והצרות שוא עבוד אלקים, שהעבודה לא יוכל להיות, כי הישראלי לא יוכל לעסוק בתורה ומה בצע כי שמרנו משמרתו היינו הל"ת לא תאמרו כן שבין העובד אלקים לאשר לא עבדו תרויהו צדיקי גמורי נינהו, ואילו בין צדיק לרשע המרחק גדול ועושי רשעה ילהט אותם יום הבא, וזה עוז שתוקף שישראל מחזקין עצמן נגד הרדיפות, ומזה נחת רוח לרצון השי"ת, וזה וחדוה במקומו, וזה בבתי גואי, שזה יותר טוב לפני השי"ת מהטוב והצדק שעשו ישראל בזמן שיש שלום, והוא הרצון הפנימי של ישראל הוא נפלא במסירת נפשו נגד הרדיפות, וזה בתי גואי, ורק בבתי בראי איכא בכיה שמצב ישראל שפל בתורה ומצות מן הרדיפות אבל בבתי גואי עוז וחדוה במקומו, כגירסת ש"ס כ"י בחגיגה ה'. יעוין בדיקדוקי סופרים ודו"ק בכ"ז.
ובענין זה יש לבאר הפסוקים בשיר השירים כי עזה כמות אהבה וכו' רשפיה רשפי אש וכו' מים רבים לא יוכלו לכבות וכו', דהנה אש ומים ידוע דמים מכבים את האש, רק תולדות האש ומים, התולדה כמו ברזל שהוסק באש מיבש דבר הנשרה במים, והנה המון עמים כהמות ימים יהמיון ואיך אינם מכבים את ישראל שדתיהן של אלו אש (ביצה כ"ה), אמנם תנן במשנה פ"ד דביצה אין מוציאין אש מן המים, דנגד האש יכולים להוציא ע"י השמש אש מהמים, רש"י, ולכן באליהו כתיב ויהי בצהרים ויהתל בהם אליהו, שגם פעולה טבעית אינם יכולים לעשות, ואליהו המתין עד עלות המנחה, כד מנח שמשא, שלא יאמרו שעשה פעולה טבעיית, לכן כתיב שמש ומגן ד' אלקים, שהשגחת השי"ת תמיד, וכמו דכתיב השוכן אתם בתוך טומאותם אפילו כשהן טמאין (יומא נ"ה), ולכן ע"י השגחת השי"ת מהמים, היינו מגזרות ורדיפות של האומות במדינות מארקא, מזה יצא אש להבעיר את שלהבת הדת בתוך לבב בני ישראל ולהיות בכל עוז ותעצומות נגד הרודפים וזה שלהבת יה, לכן מים רבים לא יוכלו לכבות האהבה וישראל עומדים בתקפם לנצח, ודו"ק.
הנני שולח לכם את אליהו כו'. בילקוט. אמרו ישראל בגאולה ראשונה כתיב שלח משה עבדו אהרן אשר בחר בו שלח לי אף שנים כנגדן שלח אורך ואמתך, אמר הקב"ה הנני שולח לכם את האחד אליהו הנביא, והשני הן עבדי אתמוך בו וכו'. הענין דמשה היה שר התורה ולא קם נביא בישראל כמשה, ואותי צוה ד' ללמד אתכם חוקים כו', ואהרן היה נושא ההשגחה והקטיר להסיר הנגף, וענני כבוד היו בשבילו, שהיו סוככין מכל צר ואויב, ובא לקה"ק ששם שוכן הכבוד, וההשגחה הפרטיית על ישראל היה בשביל עבודת אהרן, וכמו שלחם הגשמי מקשר הנפש אל הגוף, כן לחמי זה הקרבנות מקשרים שכינת כבוד השי"ת לישראל, ולכן אומרים עתה ישלח שנים, אורך זה ההשגחה וכמו שאמר יאר ד' פניו אליך, ואמתך זה תורה דכתיב בה אמת (ריש עו"ג), ולכן, השיב להם הנני שולח לכם את אליהו זה ההשגחה וכל הנסים מוזכרים ע"י אליהו ובעת הגזרות היה מבשר, ועבדי אתמוך בו כו' ולתורתו איים יחלו. וההשגחה והתורה סוככים בגלות הארוך והמר עד כי יבואו ישראל אל הר הקדש. וזה באמת סוד שני הכרובים זה סנדלפון שר התורה ומט"ט שר ההנהגה וביניהם שוכן הכבוד. והדברים ארוכים ואכ"מ. ודו"ק.
הפטרת יום ראשון פסח
הפטרת יום ראשון פסח
התקדשו כי מחר יעשה ד' בקרבכם נפלאות. פירוש התקדשו אל תגשו אל אשה כמו במתן תורה. ונראה משום דארון הברית היו נושאים כהנים לפני העם עד הירדן ובירדן, וגמירי דכל זמן שארון ושכינה שלא במקומן אסורין בתשמיש המטה (עירובין כ"ג) ולכן צוה אותם לפרוש מן האשה.
הפטרת אחרון של פסח
הפטרת אחרון של פסח
ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה כו'. הביאור הוא עפ"י האגדה בחלק ביקש הקב"ה לעשות חזקיה משיח. וזה ויצא חוטר מגזע ישי, שגזע כל שרואה פני החמה וכבר נולד וחזקיה שמו, או ונצר משרשיו יפרה זה שרשין שאינן רואין פני החמה (ב"ב פ"ב), והוא המשיח המחוכה. ומסיים זמרו ד' כי גאות עשה, שאם יאמרו שירה על מפלת סנחריב יהי' חזקי' משיח ואם לא מודעת זאת בכל הארץ, זה, שהארץ תאמר שירה, ואז יהי' משיח שעדיין לא בא. ודו"ק היטב. ועיין כן במד' חזית פרשה ד' פסוק אתי מלבנון כלה באורך.
הפטרת שבת ראש חודש
הפטרת שבת ר"ח
מנחה לד' ובפרדים הנה לאסי הבבלי. דסבר בתוספתא דכלאים, דאסור לרכוב על הפרדה משום כלאים על כרחו צ"ל דכאן אמר שהצבים והכרכרות יהיו אסורים להם הפרדים ובני ישראל ישבו בצבים (המה העגלות המקורות) והכרכרות, והיושב בקרון חכמים פוטרין דלא עבדי מעשה והנכרי המנהיג אינו מצוה על הכלאים ופריך עלי' מדוד והרכבתם על הפרדה יעו"ש, וזה ברור.
את המנחה בכלי טהור בית ד', היינו שמביאין בכלי כסף וזהב הראוי לכלי שרת (סוטה דף י"ד) ומתנדבים גם הכלים וקדושים ומתקדשים כאחד (ירושלמי פ"ג ה"י כאחת הן קדושים ומתקדשים), כן גם את הסוסים, הצבים והכרכרות יתנו מנחה לבית ישראל, ופשוט.
מגילת אסתר
מגילת אסתר
התך, שחתכוהו מגדולתו. הכוונה כי גדולתו אצל שלומי אמוני ב"י היה אשר מסר עצמו למיתה על תפילת ג' פעמים בכל יום במידי דרבנן ולהשליך לגוב אריות, אמנם עכשיו כי כל העם נתעוררו לתשובה גדולה כזו, ואחרי שאמר ודתיהם שונות הלכו וצמו שלשת ימים וקראו צום ובכי ולמדו תורה, ומסרו עצמם על קדושת השם וקיום הדת באופן נפלא, א"כ נתמעט גדולתו של דניאל כי ראו עתה אשר טמון מסירת נפש בכח הישראלי ואין הוא יחיד בזה והבן.
מה זה ועל מה זה. דרשו במגילה פ"ק, שמא עברו ישראל על חמשה חומשי תורה דכתיב בהן מזה ומזה הם כתובים. הענין, עפ"י מה שנחלקו במדרשים אם החותם היה של דם או בטיט, והכוונה דישראל באותו דור נתחייבו על שני דברים, שהשתחוו לצלם, ושנהנו מסעודתו של אחשורוש. ואם דנענשו בשביל ההשתחויה לצלם היה החותם של דם דחייבין ע"ז מיתה, ואם משום שנהנו מסעודתו אין ע"ז חיוב מיתה והיה חותם של טיט, דזה רומז על עבדות בחמר ולבנים, ובגמרא אמרו כרצון איש זה מרדכי, ונמצא מרדכי היה קצת גורם שלא מסר נפשו על זה, וכן אמרו דניאל להיכן הלך וכו' (סנהדרין פ' חלק), דאלו היה שם היה מוסר נפשו על זה והיו כל ישראל אחריו מוסרין נפשם, ואיתא בירושלמי שקלים דכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש דקדוקיה ואותיותיה הכל היו מרומזים בלוחות דכתיב מזה ומזה הם כתובים, וזה ששלחה אסתר להתך זה דניאל ולמרדכי לדעת מה זה ועל מה זה, על מה העונש, אם על שנהנו מסעודתו של אחשורוש שאינו אך דקדוק מדברי סופרים שאין ע"ז חיוב מיתה, אולם נרמז הוא בתורה, או על שהשתחוו לצלם, וזה יתבררו התך ומרדכי בעיונם הדק. ודו"ק.
אל המשתה אשר אעשה להם. פירוש, דהיא רצתה כדאמרו ז"ל אסביר לו פנים כדי שיהרג הוא והיא שיחשדנה המלך ממנו ויהרוג את שנינו, וכי ראתה שבמשתה ראשון עדן לא עשתה מאומה כי לא עלה על דעתו כלל, לכן הגדילה הקנאה ואמרה אל המשתה אשר אעשה להם שלשניהן עושה המשתה בשוה מה שתמול אמרה אל המשתה אשר עשיתי לו וכן היה כדאמרו בגמרא אמר מאי דקמן דזמנתה אסתר וכו' ודו"ק.
כי ראה כי כלתה אליו הרעה מאת המלך. הענין הוא דמתחלה הי' סבור שאסתר לא תעיז בנפשה לבקשו עם המלך לבוא אל המשתה, רק שהמלך צוה עליה שתעשה להם משתה לעשות לו יקר יותר מכל השרים וזה שאמר וגם למחר אני קרוא לה אבל הכל עפ"י המלך, ולכן אמר למי יחפוץ המלך לעשות יקר כו', אבל בסוף ראה האמת כי הכל הוא מחפץ אסתר והמלך עושה מה שהוא רצון אסתר, א"כ אסתר היא הסיבה והמצוה והמלך הוא הגומר ומקיים דבריה והסוף היא הוצאת הדבר למפעל ע"י, וזה כי כלתה, שכלות הרעה הוא מהמלך אם כן מה התועליות שיבקש ממנו שהוא כשוטר ואסתר הוא השופט, לכן בקש ממנה ודו"ק.
על כן היהודים הפרזים עושים כו' ויו"ט. הנה רוח הקודש אומר לדורות שיהיו עושים זה היום ליום טוב, דכיון שאמרו העושה מלאכה בפורים אינו רואה סימן ברכה, א"כ מי פתי יעשה מלאכה ביום שאינו רואה סימן ברכה. לכן יעשו אותו לדורות יום טוב, וכן מביא דברוה"ק נאמרה וזכרם לא יסוף מזרעם וכמו דכתב בשו"ת רשב"א דלא היה גזרה לבטל פורים מעולם ודו"ק.
ודע, דהגמרא במגילה דף ה' שקיל וטרי, אם פורים אסור במלאכה, ובירושלמי מקשה מהך דאם היה דורשה ומגיהה דהיה כותבה קתני יעו"ש דמשני דבבני כרכים המקדימין לקרות בי"ד כשחל ט"ו בשבת ולא משני בכפרים המקדימין, משום דבהלכה ג' קאמר דשלא בזמנו בבני כפרים המקדימין בעי דוקא בעשרה, וא"כ אין קתני ומגיהה אם כוון לבו יצא, אבל תלמודין דלא מקשה אפשר דסבר דכמו דדרשינין סעודה שעשאה בלילה לא יצא י"ח מ"ט ימי משתה כו' וא"כ יום טוב נמי דוקא איומי קאי, הא לילות אינו אסור במלאכה, ותמן בלילה קאי ודו"ק.
כי המן צורר כל היהודים וכו'. הנה אחת מהפעולות ההשגחה לקיום הדת, היא, אשר שנאת האומות הוא גדול יותר בעזבם הדת, וכמו שאמר וגם אני נתתי אתכם שפלים ונבזים, כפי אשר אינכם שומרים דרכי, וכן במצרים שלא שמרו הדת ג"כ שנאתם היה גדול, וכן המן שאמר ודתיהם שונות הרי שהקפיד על הדת, ועצם שנאתו היה להאומה גם בעזבם הדת, לכן אמר כי המן צורר כל היהודים אפילו לעוזבי דת, כי הפיל פור הוא הגורל להומם, פירוש שיעזבו הדת ואחרי זה לאבדם בטרוניה שמחליפים דת צדק, וכמו כל צוררי ישראל בזמנינו במדינות מארקא ורומניא.
ככתבם וכזמנם. הנה הלועז ששמע אשורי יצא, ומקודם היה הכתב עברי. והיה צ"ל כתוב בכתב עברי ואחרי זה היה כתוב בכתב אשורי, וצ"ל כתוב בכתב אשורי, לכן אמר ככתבם וכזמנם כזמן שיהיה אז הכתב אצל היהודים, כן תכתב המגילה ולכן דריש מוי"ו דויזתא דלזקפיה כמורדיא דלוברת, הוראה בוי"ו שלא נשתנה אחרי זה ע"י עזרא שבכולהו נשתנה ועיין פרק כ"ג ודו"ק.
וישלח ספרים אל כל היהודים כו' דברי שלום ואמת לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם כו'. ודרשו ז"ל זמנו של זה לא כזמנו של זה, וזמנים הרבה תקנו להם י"א י"ב י"ג לכפרים. וביבמות פ"ק רמי ריש לקיש הא כתיב לא תתגודדו לא תעשו אגודות יעו"ש במסקנא, ופרשו הראשונים, עיין בריטב"א, דאימתי שייך לא תתגודדו דוקא, כגון צרת הבת שב"ש מחייבין לה ביבום וב"ה פוטרין, נמצא דעל צרת הבת של ב"ש היו ב"ה אומרין שהיא אשת אח והולד ממזר, וכן על של ב"ה היו ב"ש אומרים שהיא שומרת יבם שניסת לשוק, דפליגי בזה, דלמר לא הוי דברי ב"ה אמת וצריכין לחזור מהוראתן ולמר לא הוי דברי ב"ש אמת ושייך בל תתגודדו, אבל כאן במגילה הלא כו"ע מודו דבני כפרים בעו למקרי ביום הכניסה, ובני כרכים בט"ו ובני עיירות בי"ד, ולכולהו כדין עבדי, וזה תירוץ מספיק, וכעין זה כתב הרא"ז. וקוטב הסברא, אם חד מנהון הוי שקר לדברי חבירו אז יהיה מחלוקת גדול בישראל ויעשו התורה כשתי תורות, אבל כאן שלכל אחד חבירו עושה כדין האמיתי מאי שייך כאן לא תתגודדו [ועיין שם ביבמות אעפ"כ לא נמנעו משום שנאמר והאמת והשלום אהבו יעו"ש היטב], וזה שאמר וישלח ספרים כו' דברי שלום, שיהיה שלום לכולם, ואמת שכל אחד עושה כהאמת לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם, היינו בזמנים הרבה שתקנו להם דליכא משום בל תתגודדו ודו"ק.
לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם. יתכן כי אצל העמים מונין היום יום ולילה וא"כ היה הנס ביום י"ד ולילה שלאחריו וכן למוקפין, וגזרת המן היה ביום י"ג ולילה שלאחריו, רק אצל דת הישראלי היום הולך אחר הלילה, לכן שלח ספרים לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם של היהודים שהיום הולך אחר הלילה. ולכן אמר בירושלמי דסעודת פורים שחל בשבת מאחרין בליל ט"ז שהמנוחה היה בו אז ולא שייך על זה לא יעבור כמו דפרישית, ועיין ר"ן פ"ק שם. רק ששלח באגרת הפורים השנית לעשות כפי כל הזמנים של היהודים שתחלתן מן הלילה ודברי הצומות, שצומות אסתר היה לילה ויום, כן צומות דדברי קבלה הוא לילה ויום ודו"ק.
ובזה א"ש דמשה נולד בז' אדר, ואמרו בפ"ק דסוטה שנתמלא הבית אורה, וע"כ בליל ז' אדר, ומת בעצם היום בז' אדר, ולכן המן שחשב בלבו שהיום מתחיל מן הבוקר והלילה אחריו א"כ נולד בששה לאדר ומת בשבעה, שהלילה שלפניו הוא מיום אחר, לכן אמרו ולא ידע שבו ביום נולד היינו שטעה בחשבון, פירש, שאם הקב"ה משלים שנותיהן של צדיקים א"כ לא שייך לומר שהמזל רע שמת, אחרי שסוף אדם למות ומתחלת לידתו נגזר עליו שימות באותו יום, וא"כ אדרבא נולד משה מושיען של ישראל בז' אדר והחודש הוא שנולד בו, אבל אם אינו משלים שנותיהן, א"כ הוא סימן רע להיות שמת באותו חודש, והוא סימן רע שהיה יכול למות בחודש אחר. ולזה לפי טעותו נולד בו' אדר ומת בז' לכן החודש סימן רע, אבל באמת הלילה הוא היה ז' אדר וא"כ מוכרח היה למות באותו חודש ואדרבא מזלו של אדר טוב שנולד בו מושיען של ישראל ודו"ק. אמנם יתכן לדרוש, דכתיב ביום אחד באגרות הראשונות והשניות, ונדרוש יום אחד ממעשה בראשית שהלילה קודם ליום וכמו דדריש ב"ז במשנה פרק או"ב יעויין היטב ודו"ק.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |