משך חכמה/ויקרא/ו

(הופנה מהדף משך חכמה/פרשת צו)

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
טעמא דקרא
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה



פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

משך חכמה TriangleArrow-Left.png ויקרא TriangleArrow-Left.png ו


פרשת צו


בעריכה

זאת תורת העולה. ירושלמי מגילה ודא מסייע לריב"ח דסבר דבני נח לא הקריבו שלמים. זאת תורת העולה היא העולה שהיתה כבר. ובשלמים כתיב וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב מכאן ולהבא. ולר' אלעזר יתכן דסבר כר' ישמעאל דבשר תאוה לא הותרה במדבר והיה צריך להביא זבח שלמים וכמוש"כ הרמב"ן פ' אחרי, דבמדבר היו חייבים כרת על שחיטת חולין בחוץ, לכן כתיב אשר יקריב, שמוכרח להקריב, אבל בעולה שרק בנדבה כתיב היא העולה, שאם הקריבו ודו"ק.

זעריכה

וזאת תורת המנחה כו' והרים ממנו. ממנה היה צ"ל וכתב לשון זכר שקאי על העשרון וכאלו כתב והרים מן העשרון כו' שהמדות בלשון זכר עשרון בלול, הין, לוג וכיו"ב. ומזה דרשו והרים ממנו מן המחובר (מנחות כד.). ולכן פריך מנחות ע"ז ע"ב והקריב ממנו מן המחובר אלא מעתה דכתיב ואת כל חלבו ירים ממנו מאי מחובר איכא, ולא פריך לעיל דף כ"ד משום דשם יש הוכחה על דרש זה מדכתב בלשון זכר ודו"ק.

והנה בפרשת בחוקותי, ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן כו' אשר יתן ממנו לד' יהיה קדש היה צ"ל ממנה, רק הוא כמאמר המוסגר, וכך סדר הפסוק כל אשר יתן לד' יהיה קדש, רק שלפ"ז יתכן לפרשו על קדושת בדק הבית, שאם הקדישן תמימים תו אינן נפדים לחולין וכמוש"כ רמב"ם פ"ה מהלכות ערכין, לכן פירש הכתוב במאמר המוסגר [ממנו] הוא שהנתינה תהא מקדושת קרבן לד' ואינו בדק הבית (וכמו"ש תמורה י"ג עיי"ש). וזה מפרטי הקרבן. וקרבן לשון זכר, וע"ז אמר שיהיה קדוש שאינו נפדה תמים ואפילו אם הקדישו לדמים ג"כ נחתא ליה קדושת הגוף ואינו נפדה ודו"ק. ומה דדריש בתו"כ ובגמרא מכל אשר יתן ממנו לד', שהאומר רגלה של זו עולה תהא כולה עולה, נראה דמפרש כל על האנשים הנותנים ופירושו, כל איש, מי שהוא, אשר יתן לד' יהיה קודש וכמו וכל אשר נמצא אתו עצי שטים כו' הביאו, שקאי על פרטיות האישים, כן כאן הכוונה על כל איש, ומדוע בא להזכיר כאן כל איש איך יעלה על הדעת לחלק בין הנותנים, ולזה פירש דהכתוב דייק אשר יתן ממנו אפילו מקצתו ג"כ יהא קדוש כולו, וזה דוקא מה דהוי שלו פשטה קדושה בכולו הואיל והיה יכול להקדיש הכל, אבל מה שאינו שלו לא קדוש, וכמו שאמרו בהמה של שני שותפין והקדיש אחד אינה קדושה רק חציה, ולכן מזכיר הפרטים, לאמר שכל אחד מהנותנים יהיה קדש שלו ולא של חבירו. והני תנאי סברי דכל אשר יתן קאי על כל דבר הניתן, שכל דבר אשר יתן אפילו אבר שאין הנשמה תלויה בו יהיה קדש לד' וא"כ אינו קדוש רק האבר הפרטיי. ונכון בס"ד ודו"ק.

טעריכה

והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו. ובחטאת הכהן המחטא אותה יאכלנה. נראה דשאלת המינים, דאם ראובן חטא בהמה מה חטאת ולמה ימירו אותה תחת נפש האדם, לכן קרבנות המינים הכל סולת דבר שאינו מרגיש צער, יעוין עיקרים (מאמר ג' פרק כ"ה), ולזה חששה התורה שמא יהרהר הכהן בזה וכמו שדרשו בספרי ולעבדו בכל לבבכם שהכהנים לא יהרהרו בעת העבודה, היינו התפלספות המינים, ולכן צותה שהכהן המקריב אותה יאכל בעצמו ואז יאכלו אחרים וכמו שאמר כל זכר בכהנים יאכל אותה, שאם הוא לא יאכל שמא נפלה בלבו התפלספות המינות. והוא קרוב למה שאמר הרמב"ן שנאמנות על נדה מפני שהיא בעצמה מוזהרת ונאמנת לעצמה נאמנת לאחרים, משא"כ גבי מנחה לא הזכיר שהמקריב יאכלנה שבזה אין לחוש להרהור התפלספות. יעוין תוספות יבמות דף מ' א' ד"ה רצה כהן אחר אוכלה ודו"ק. ופשוט יותר, דמבואר ביור"ד רמ"א סימן רמ"ו דכדי לברר הוראתו צריך ת"ח למטעם ממה שהתיר, כן בחטאת שנפסל במחשבת שלא לשמה אפילו בטעיות, צריך המחטא לאכול ממנה לברר שלא היה בה מחשבה פסולה ופשוט. ואתי שפיר דכתיב יאכלנה דזה כשהיא כולה שלמה, אבל אם כבר אכלו ממנה תו הוי המחטא ככל בני אהרן ושם כתוב יאכל אותה שכל מה שיש ממנה מצוים לאכול כמו שכתוב ברא"ש פ"ג דשבועות החילוק בין שאוכלנה לשאוכל אותה.

תו"כ יאכלו אהרן ובניו לאהרן שלא במחלוקת ולבניו במחלוקת מה אהרן כ"ג שלא במחלוקת אף בניו כ"ג שלא במחלוקת. פשוט דיליף מהא דכתיב בויקרא לאהרן ולבניו כיון דכתיב בלמ"ד בינתיים הוי כאילו מחלק בין אהרן ובין בניו שהיו נוטלים בחלוקה. ומהא דכתיב כאן אהרן ובניו בלא למ"ד בינתיים מורה על בניו כהנים גדולים שנוטלים כמוהו שלא במחלוקת וברור. ודקדוק כזה תמצא בלשון בני אדם ג"כ להשגת הראב"ד פרק י"א מהל' זכיה הלכה ו' יעו"ש ודו"ק.

מצות תאכל במקום קדוש. בתו"כ. לפי שנאמר יאכלוהו אין לי אלא כולה מנין אפילו מקצתה ת"ל תאכל אפילו כ"ש. פירושו עפ"י מה דאמרו בסוף פ"ג דשבועות שבועה שלא אוכל ככר זו כיון שאכל ממנה כזית, שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה, ופירשו התם, דאם נאבד מקצתה תו אינו חייב עד שיאכל כולה, ולכן אם הוה ידעינין מיאכלוה הו"א שיהא כל השירים מהקומץ אז מצוה לאוכלה, אבל כשאמר תאכל פירושו אפילו נאבדו מקצת השירים מצוה לאכול הנשאר. ויעוין בכס"מ הלכות שבועות פ"ד. וכן פירש הראב"ד. וזה פירוש כל שהוא, ר"ל כפי הנותר אף אם נאבדו מקצתן אבל לאכול כל שהוא יתכן דאין זה קיום מצות עשה כיון שאינה אכילה. רק דאם היה מגיעו כפול היה אוכל בצירוף שאר קדשים בכזית וכל הקדשים מצטרפין והיו אוכלין הפול מלחה"פ עם צירוף שאר קדשים והיה כזית. ויעוין תו"י ביומא. וכמו שכל הפיגולין מצטרפין, כן כל הקדשים מצטרפין למצות אכילת קדשים. ויעוין חת"ס או"ח סימן מ"ט ודו"ק.

חעריכה

הנה המשל"מ פי"א מהלכות מעה"ק כתב שהאוכל שירי מנחות טרם שהוקטר קומץ גרוע טפי מאוכל בשר קודם הקטרת אימורין, שהרי הקומץ בהקטרתו הוי מתיר לשירים, כמו דם למזבח. ויעו"ש דאולי לקי כאוכל בשר קדשים קודם זריקה יעו"ש. וכיון שכן נראה נא בבני עלי שמספר הכתוב שאכלו טרם שהקטירו האימורים אמר ותהי חטאת הנערים גדולה, היינו עבירה גוררת עבירה כי נאצו כו' את מנחת ה', שבמנחות היו אוכלים שירים קודם הקטרת הקומץ [וכן הוא במדרש שמואל מדוע אתם אוכלין שירי מנחה ומניחים הקומץ לזבובים כו']. ולזה אמר למה תבעטו בזבחי זה שהיו אוכלים בשר קודם האימורים שהקטירו, ובמנחתי, שהיו אוכלים שיריה קודם הקטרת הקומץ. וזה שאמר אשר צויתי מעון, היינו שהמנחה אינה קרבה גם בבמת צבור, רק במקדש ודו"ק.

יעריכה

לא תאפה חמץ חלקם כו'. פירוש לא תאפה חמץ משום שחלקם נתתי אותה. וכמו שפירשו במדרש אוכל ממה שרבו אוכל, כמו שעל המזבח לא יעלה שאור, כן בחלקם הנאכל, כי המנחה כולה נאכלת לד', רק החילוק דאזכרתה נאכל על גבי המזבח שהאש אוכלה והנותר אוכלים בני אהרן במקום קדוש. לכן אמרו שהמחמץ שירים לוקה. ומפני זה אמר והקטיר המזבח, פירוש שהמזבח יקטיר אזכרתה לד' והנותרת יאכלו אהרן כו' לשם מצות. לכן לא אמר המזבחה, שבכל מקום פירוש שהכהן יקטירם על גבי המזבח, אבל כאן הפירוש שהמזבח הוא המקטיר, ומדבר על המזבח ובני אהרן, כעל שני עצמים הפועלים באכילת המנחה זה באזכרתה, וזה בנותר. וזה דיוק אמיתי. לכן כתיב והנותרת ממנה לא מן המנחה כמו בכל מקום.

כחטאת וכאשם. יתכן דמורה דמנחה אינה קרבה בבמה, לא במת יחיד ולא במת צבור כמו חטאת ואשם דאינו קרב בבמה, יעוין סוף פרת חטאת ושם דף קי"ח לר' יהודא ולר"ש יעו"ש דיליף מקראי אחרינא. ולמ"ד יש מנחה בבמה קמ"ל דבמקום שאשם קרב שם השירים לא תאפה חמץ, אבל בבמה מותר לאפות חמץ השירים, ובבמה קטנה דאין כהן שם ודאי דהבעלים מותר להחמיץ השירים ודו"ק.

יאעריכה

כל אשר יגע בהם יקדש. פירוש בין באזכרתה של מנחה שהיא נקטרת לגבוה, בין בהנותרת מן המנחה שנאכלת לכהנים וזה בהם. לכן צריך למילף בלוע באשם מזאת תורת החטאת ופשוט. ויעוין מנחות פ"ג ודלא כראב"ע.

ידעריכה

תו"כ בשמן תעשה ריבה לה שמן. יעוין בגמרא דזה דברי ר' שמעון שאומר דלקבוע שמן לא צריך כיון דכתיב על מחבת כמחבת דמיא, ור"י ב"ב אומר כו' ה"א תהוי כמנחת חוטא. ור"ש לא סבר זה משום דלא מצי לאמר דהוי כמנחת חוטא, דר"ש לטעמי' דסבר דמנחת חוטא של כהן נקמצת והשירים קרבין בפני עצמן וכאן כתוב כליל תקטר שנקרבת כולה כאחד בלא קמיצה, ולכן לקבוע לה שמן לא צריך דכיון דהוי כמנחת נדבתו ודאי צריכה שמן ולמה לי קרא דבשמן תעשה אם לא להוסיף לה שמן ודו"ק.

טזעריכה

וכל מנחת כהן כליל תהיה. הנה אמרו בגיטין (דף כ:) היו מוחזקין כו' אשה לא ידעה לאקנויי, לא גמרה ומקנה דבר שהוא מחזיר לה ולא גמרה ומקניא, רק בתורת שאלה. תוס'. ולפ"ז הוא מושכל שכיון שכתוב לכהן המקריב כו' לו תהי' (ויעוין יבמות דף מ' א' תוס' ד"ה רצה), א"כ הכהן שמקריב מנחתו אם יחזור ויאכלנה לא ידע לאקנויי שאינו מפסיד כלום, שגם עכשיו הוא יאכלנה ולא מקנה כיון שתחזור אליו לאוכלה. ומלבד זה אינו מושכל, שאם כי הכהן ובעלים בזה נתכפרו הוא מפני המצוה שיש באכלם בקדש בני אהרן משרתי השם ובזה הזכות הוא נתכפר לבעלים וזה לא יתכן שהכהן יאכל חטאתו ובזה יתכפר הוא, לכן אמרה תורה שמנחת כהן כולה כליל. אבל חטאת שמקריביו המה רבים נאכל גם חטאת כהן וכן מפסיד חיותה של החטאת ששוחטה לכפרה. ולכן בשמיני למלואים, שאהרן הקריב עגל בן בקר וכל הכהנים היו בנים ואם יאכל בשר החטאת הלא הוא אוכל של עצמו, שמה שבניו אוכלים גם כן כאילו אוכל הוא ואין זה מהנאות שבמה שיאכל את של עצמו יכפר על עצמו, לכן היה נשרף הגם כי הי' חטאת חצונה ודו"ק.

יחעריכה

במקום אשר תשחט העולה וכו'. בתו"כ, ר' אליעזר אומר מכאן לעולת צבור שלא תהא שחיטתה אלא בצפון. ושם במקום אשר תשחט העולה כו' ר"א אומר מכאן לעולת חובה שלא תהא שחיטתה אלא בצפון. הנה המעין יראה כי יליף לזה שצפון נוהג בדברים שאין סמיכה נוהג בהן, דבשניהם כתיב לפני ד' וסמך צפונה לפני ד', ועיין ריש ויקרא פרשה ג', ור"א שמותי הוא דהוי מתלמידי ב"ש, וב"ש סברי דעולת חובה ג"כ אינה טעונה סמיכה כמפורש בביצה דף כ', אע"ג דתמן משמע דתנא דיליף מכמשפט אע"ג דסבר כב"ש, מ"מ יליף דעולת חובה טעונה סמיכה, מ"מ לר"א אפשר דלא יליף דורות משעה וסבר בהא כב"ש, דשלמי חובה אינה טעונה סמיכה, וה"ה דסבר דגם עולת חובה אינה טעונה סמיכה ולא ילפינן חובה מנדבה, לכן יליף מקרא דטעונין שחיטה בצפון ודו"ק.

קדש קדשים היא. הגמרא בסוטה אמר דחס המקום על עוברי עבירה וכתב במקום אשר ישחטו העולה ישחט החטאת דיסברו שהוא עולה. ולכן בחטאת דעל שוגג בא הקפיד הכתוב לכתוב תיכף במקום אשר ישחטו, אבל באשם דבא גם על הזדון, לכן לא הזכיר הכתוב תיכף במקום אשר ישחטו, רק כתב קודם קדש קדשים כו' ואחר כך במקום אשר ישחטו וכו' ופשוט.

כעריכה

כל אשר יזה מדמה על הבגד אשר יזה עליה תכובס במקום קדוש. על דרך הפשט יתכן שאומר, שאם יזה מדמה על הבגד אשר יזה עליהן מדם המלואים, וזהו בגדי כהונה שהזה משה עליהן משמן המשחה ומן הדם על המזבח, ג"כ תכובס במקום קדוש ודו"ק.

ת"כ אשר יזה מדמה מדם הכשרה, לא מדם הפסולה דמדמה דוקא מי שעומדת להזיה, אבל לא מי שנפסלה ואינה עומדת להזיה והוי חד מעוט. וע"ז פליגי רע"ק ור"ש אם היה לה שעה"כ ונפסלה טעון כיבוס. כן פליגי להלן בקרא דכל זכר בכהנים יאכל אותה דמיירי לענין מריקה ושטיפה דבעי שיהא ראוי לאכילה, פליגי אם היה לה שעה"כ ונפסלה טעון מריקה ושטיפה, בתורת כהנים, ושם הגרסא ר' יעקב. ובשיטה מקובצת גם כאן בכיבוס הגיר' ר' יעקב וכן לגבי שבירת עצם בפסח פליגי בתוספתא פסחים פרק ו' גם כן ר' יעקב ור"ש דר' שמעון סבר דגם הי' לו שעה"כ ונפסל אינו חייב משום שבירת עצם ור' יעקב מפליג. וחזינא דטעמי' דר' שמעון כיון דכעת, היינו בשעת השבירה או הבישול אינו ראוי לאכילה, כיון שכבר נפסל, וכן בשעת שהוא נתז על הבגד אינו ראוי להזיה על המזבח דומה למי שלא הי' לו שעה"כ כלל להזות על המזבח או להאכל לכהן או לבעלים כל חד כדינו, ור' יעקב מפליג בין הי' לו שעה"כ או לא הי' לו שעה"כ וחד טעמא בפלוגתייהו וזה ברור. אמנם מה דבסוגיא דזבחים דף צ"ג מפרשה טעמא דר' שמעון משום דתרי מיעוטי כתיב חד גבי כסוי וחד גבי מריקה ושטיפה אותה יעו"ש, נראה דהגמרא סברא דזה תלוי בהך פלוגתא דפליגי ר' יהושע ור"ג בריש פרק המזבח מקדש, אם בעי שיהא ראוי לאשים או למזבח יעוי"ש בריש פרקא, דמבאר הגמ' דפליגי אם הי' לו שעה"כ מחד קרא יליף, דאם עלו לא ירדו, או בעי תרי קראי, כן כאן אם יש קדושת לטעון כבוס ומו"ש ושבירת עצם בפסח תלי בזה, ורוצה הגמ' לפרש דברי ר' שמעון אף אליבא דר' יהושע דמצריך תרי, חדא להי' שעת הכושר וחדא ללא הי' שעת הכושר דהמזבח מקדש פסולין, לכן אמר דכאן איכא גם כן תרי מיעוטי יעוי"ש ודו"ק. אמנם לפסק הלכה קי"ל כר' שמעון בכל הני מילי דחשובין כחדא לא הי' לו שעת הכושר עם הי' לה שעת הכושר וכמו דאמר לר"ג שם, כיון דפסולין נינהו רבינהו רחמנא לא שנא הי' לו שעה"כ לא שנא לא הי' לו שעה"כ, כן סבר כאן, כיון דמעיט רחמנא פסולין מדין כבוס ומוש"ט ושבירת עצם מה לי הי' לו שעה"כ כו'. והא דהלכה כר' יהושע דכל הראוי לאשים ונסכים אם עלו ירדו בכל זה צריך תרי קראי, משום דקי"ל כר"י דסבר דלאו בכל פסולי קדש לא ירדו דסבר דג' מיעוטים למעט יצא דמה ונשחטה בלילה כו', כיון שכן חזינא דאיתמועיט הני דברים תו הוי אמינא דהתורה חלקה בין פסול שלא הי' שעת הכושר להי' לו שעה"כ דבלא הי' שעה"כ אין המזבח מקדש. אולם לר' שמעון גופיה דסבר דבכל שפסולו בקדש אם עלו לא ירדו ואנן בעינן לאוקמי שיטתו בכיבוס ומו"ש כר' יהושע אמרינן דמשום דכאן איכא תרי מיעוטי יעוי"ש. ומיושב פסקי רמב"ם ודו"ק. ויעוין מש"כ בזה באור שמח דרך אחר.


תכבס במקום קדוש. החמיר הכתוב בדם הנבלע בבגד לעשותו כמו שהיה קודם הזיה, שלא יצא חוץ לקלעים כו'. רמב"ן. ולפ"ז לפ"מ שכתוב באור שמח הלכות בה"ב פ"ו לצדד דאף דאמרו בלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש, דמבחצר אוהמ"ע יאכלוה, התורה רבתה חצירות הרבה לענין אכילה (זבחים נ"ו), בכ"ז לענין עבודת הדם ואם דם יצא ללשכות פסול משום יוצא יעו"ש, וא"כ צריך להיות הכבוס במקום שהיה צריך להיות קודם הזיה על הבגד, לכן הכבוס מוכרח להיות תוך חלל העזרה מקום ששוחטין בו קק"ל ולא תוך הלשכות הבנויות בחול שאין חייבין עליהן משום טומאה ולכן לא כתיב כאן בחצר אוהמ"ע, רק במקום קדוש לבד שבלשכות אינו ראוי לכבוס. וא"ש דלא כתב בפירוש דגם השבירה בכלי חרס והמריקה ושטיפה צריך להיות במקום קדוש דגם שם הטעם דמקום אכילתן שם שבירתן ומריקה ושטיפה שלהן אותו מקום שהיו ראוים להיות, וכמו דתניא בתוספתא פרק י'. ולכן היו נאכלין בלשכות תו מריקתן ושבירתן יכול להיות בלשכות ואינן דומין לכבוס וכמו כן בקדשים קלים הוי מריקתן ושטיפתן במקום אכילתן בירושלים במחנה ישראל וזה בודאי ברור. ומסולק בזה מה שהעירוני חתני נ"י (ז"ל) אמאי כי נטמא המעיל יכניסנו ללשכה דרך חלון וכיו"ב ויכבסנו, דאינו חייב משום טומאה ולפי זה מיושב. אך יש לדחות זה בכ"פ. אכמ"ל.

כגעריכה

וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד כו' באש תשרף. ריה"ג אומר כל הענין כולה אינו מדבר אלא בפרים הנשרפים כו' (זבחים פ"ב ותו"כ). והענין דנפש האדם מקביל למשכן הכבוד כמו שמבואר אצלינו במק"א, דכוחות השכל המה מקבילים נגד משכן כבוד ד' הסוכך על הכרובים. ולכן כל החטאות אשר באים על דבר שזדונו כרת, אשר הוא עון השקול ליטול נפש האדם ולהכריתה מחלק החיים, אם הוא בשוגג אשר הוא מפעולות החומר לא הטעה בשכל, מקום כפרתו במזבח החיצון אשר הוא מקביל נגד הלב והרוח, לא בפנימיות, לכן אם החטאת הוא על הזדון וזה הוא או בזדון או בהעלם הוראה אשר הטעה הוא בשכל, גם כפרתו במזבח הפנימי והפרכת מקום השכל. ולכן פר העלם דבר של צבור וכהן משיח, ושעירי ע"ז אשר באים על העלם דבר, ופר יוהכ"פ אשר הוא בא על הזדון טומאת מקדש וקדשיו נקרב בפנימי. ולכן דברים אשר בזדון בל ראוי לאכול ממנו מלבד אשר הוא זדון ולא ירצה, עוד כי כח התאוני אשר באדם אם כי בכללו הוא עברה, אינו ראוי להסירו לגמרי וכמו שאמרו יצר תנוק ואשה ימין מקרבת כו', רק ע"ז אמרו בכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עבירה, וזה עצם השלמות לזכך את כוחות החומר אשר בל יאכלו רק לשם שמים לקיים המציאות, ואמרו הממלא גרונם של ת"ח יין כאילו הקריב לגבי מזבח, לא כן ההטעה בשכל הוא כלה נחרצת וראוי להעבירו, כי לא יתכן לעזוב שום שורש מההטעה ולכלותו לגמרי, כי השקר והמרד נתעב לא ירצה ודו"ק. והערני בזה המשורר ר' שלמה בן גבירול באזהרותיו מל"ת קי"א, ולא יאכל פנימיות, בזדון ובתרמית, ויתכן כי כיון לזה אשר הוא בא על הזדון ודו"ק היטב.


כל חטאת אשר יובא מדמה כו'. בפ"ק דזבחים דף י' ב' העירו בתוס' מדוע לא שייך שלא יהא טפל חמור מן העיקר כמו גבי שחטה בהיכל יעו"ש. ונראה לאמר, דכאן דמצאנו חטאות הנכנסין להיכל, לכן חלקה התורה המקום, שחיצונות לא יכנסו להיכל, לגדר שיהא המקום חלוק ולא יתערבו זה בזה, אבל גבי אכילה וכו' לא מצאנו קרבנות שיהי' מצותן שיהיו נאכלין בהיכל. ופשוט. ולפ"ז הוי מצי לקיים כפי הגירסא שבתו"כ אין לי אלא חטאת זכר, חטאת נקבה מנין, דעל חטאת זכר יתכן טפי הקפידא, דכל חטאות שנכנס דמן לפנים המה חטאת זכר, לכן הקפידה טפי שיהי' כל אחד מקומו לעצמו. אמנם הגמ' מגיה בזה יעו"ש בזבחים ודו"ק.

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף