אור החיים/בראשית/ו

אור החיים בראשית ו

ג

ויאמר ה' לא ידון רוחי וגו'. מקרא זה צריך מגיד ורז"ל דרשו בו הרבה דרשות אבל פשט הכתוב לא נודע ונראה שיכוין לומר להיות שהיה ה' מתנהג עם ברואיו להוכיח ולהתדיין עמהם בנגלה ויאמר ה' אל הנחש ואל האשה אמר וכו' ולאדם אמר וכו' ויאמר ה' אל קין למה וגו' ויאמר ה' אי הבל וגו' וכאשר הגדילו להתעיב אמר ה' לא ידון עוד לעול' רוחי באדם פנים בפני' להשפט עמו יחד ופי' רוחי היא שכינתו יתברך שלא יהיה עוד נחשב האדם להדרגה זו ותמצא כי כפי מעשיו מרחיק הדרגתו מטה מטה שבתחילה היה ה' מוכיח לאדם על פניו ונמצאים הנבראים כולם במדרגת נביאים ויהי כי החל האדם פי' נתחלל או נעשה חולין הובדל מהדרגת נביא ובהמשך הזמן הניצנים נראו בארץ הם הצדיקים שהחזירו העטרה ליושנה ומשחרב המעוז נסתם חזון ונשארה בחינת רוח הקודש וכשנסתתמו עיני ישראל אין אתנו משיג ריח הקודש ואצ"ל רוח הקודש וזו היא צרת בית ישראל שאין למעלה ממנה הצמאים להריח ריח אבינו שבשמים ותחי רוחינו. ותחילת קללה זו התחילה מדור המבול ונתן ה' טעם לדבר זה בשגם הוא בשר פי' בשביל שהוסיף להתעיב בתיעוב מוסרח בעון הניאוף הוא בשר כאמור בענין וה' שונא זימה ומאס מדבר אליו:

עוד ירצה ע"ד אומרם כי הצדיקים מהפכים החומר לעשותו צורה והרשעים מהפכי' הצורה לחומר וזה הוא איבודן לעולם והוא אומרו לא ידון רוחי פי' לא יהיה לי רצון מהם לעולם פי' מעתה ועד עולם ואפי' עולם הנצחי והטעם הוא בשגם פי' בשביל שגם הוא רוחניות שבו הפכו ועשאו בשר וזה הוא איבוד הנפש והוא או' ז"ל (מתני' סנהדרין קז:) דור המבול אין להם חלק לעולם הבא:

עוד ירצה עז"ה ויאמר ה' לא ידון עוד מידת רחמים הרמוזה בתיבת רוחי לעולם הכונה היא שלא יחזור בו מגזרתו עליהם לרעה כמנהגו הטוב אשר ינחם ה' על הרעה בטענת כי הם מחומר קורצו והוא או' ויזכור כי בשר המה והוא אומרו בשגם הוא בשר פי' עם היות הוא בשר טענה זו וסניגוריא זו לא תועיל להם לחזור לדון אותם לרחמים:

עוד ירצה להיות שה' קבע השכר והעונש הכל לעולם העליון ישובו רשעים לשאולה עתה אמר ה' כי לא ידון דין הרשעים לעולם הבא בשגם הוא בשר פי' בשביל שגם הוא בשר שהוא חומר והחומר יתייסר בעולם העכור והגס הוא עולם הזה השפל ותלה להם ק"ך שנה אולי יחזרו גם שבמשך זה ישלימו שנותיהם הצדיקים שהיו בדור ההוא כמתושלח וכדומה ותמצא שדרשו ז"ל בפ' (להלן ז כב) כל אשר נשמת רוח וכו' מכל אשר בחרבה מתו שהם הצדיקים שיש להם בחינת הנשמה כלם מתו קודם ביאת המבול ע"כ:

עוד ירמוז שנתכוון ה' לומר כי לא ינהיג רחמים גמורים לעולם והוא אומרו ויאמר ה' שהוא שם הרחמים לא ידון רוחי פי' רצון שם המיוחד הזה שהוא מרוצה לרחם וכו' לא ידון לעולם פירוש לנבראים שבעולם כי באמצעות ריבוי הרחמים הנבראים מפליאות להתגאות ולבקש תאוות נכריות ע"ד או' וזהב הרבתי להם וכו' וסלק ה' הרחמים לעולם העליון ותמצא שגם הצדיקים אפי' כיעקב אבינו לא השיג הרצון להתישב בשלוה בעוה"ז וקפץ עליו רוגזו של יוסף וכן כל צדיק וצדיק כשרואה עצמו עברו עליו ל' יום [בשלוה] מפחד ע"ע שאינו מרוצה לעולם העליון והטעם הוא כי כן גזר ה' שלא יתנהג במידת רחמים גמורה בעה"ז ואפי' עם הצדיקים והוא או' בשגם הוא בשר פי' מאותן שיש להם לב בשר עכ"פ תרדפם מידת הדין לשלם דקדוקי העבירות ובזה יתרבה המורא בלב הנבראים כשיעשה דין בצדיקים ויראוהו וגם הצדיקים להנחילם ש"י עולמות:

ה

וירא ה' כי רבה רעת האדם וגו'. וינחם ה' כי עשה וגו'. צל"ד אומרו רעת האדם בארץ למה יחס הרעה בארץ שנראה שרעתם היתה בגוף הארץ ואחר האמת רשעת הרשעים ההם היתה בזנות ומפורש בכתוב ובחמס וגזל ואף שיוצדק לומר בארץ על בחינת גזל הארץ עכ"ז יהיה זה פרט מהפרט עוד למה דקדק לומ' וינחם (ה' כי עשה את האדם) בארץ למה אמר תיבת בארץ שנראה שאם עשאו במקום אחר לא ינחם לעולם ואין משמעות לזה עוד איך יוצדק לומר וינחם בה' כי לא איש אל וכו' עוד או' ויתעצב עצבון זה למה שאחר שהוא נוקם נקמתו מהם ומוחה כל מורד ולזה אפשר לומר על הפסד הבריאה:

אכן כוונת הכתובים היא להיות כי האדם הוא מורכב מד' יסודות ארמ"ע והם בהדרגות הדרגה הפחותה שבד' היא העפר כי הוא עכור וגס מכולם למעלה ממנו יסוד המים למעלה ממנו יסוד האש למעלה מהאש יסוד הרוח שהוא הרוחני שבכולן ותמצא כי כל הנבראים שבעולם הגם שכולן מד' יסודות בראם עכ"ז כל בריה עיקר בניינה מיסוד אחד והוא יסוד היסוד והג' סניפים לו יש בריה שעיקר יסודה הוא המים כדגים הגדילים במים ויש שעיקר יסודם מן הרוח כעופות והגם שמן הרקק נבראו (עירובין כח.) עכ"ז ה' הגביר בהם יסוד הרוח ולזה לא ינוחו הציפורים עפות הן כבחי' הרוח ויש בריה שעיקרה מן האש כסלמנדרא (עי' חגיגה כז.) והן האדם יסוד שעליו נבנו בו היסודות הוא יסוד העפר דכתיב (לעיל ב ז) וייצר ה' וגומר את האדם עפר מן האדמה שהוא יסוד הגס והעב שבד' יסודות ולזה ישיבתו ומנוחתו באדמה ולא יסבול דירה במים ולא באויר ולא באש ועשה ה' כן לסיבות הרבה ואחת מהנה כי הוא הסולם אשר בו עולות המדרגות ממטה למעלה והמדרגה התחתונה היא יסוד העפר וצריך להיות בארץ ואם היה נבנה יסודו מן הג' האחרים הרוחניות בערך העפר לא היתה הכונה שלימה בבריאתו והמשכיל יבין כי הוא סוד הבירור והבן ולזה כאשר ראה ה' כי רבה רעת האדם הכיר כי רוב התיעוב הוא לצד יסודו שהוא בנוי מן הארץ וגם מקום הנחתו וחיותו בארץ והוא אומרו וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ כי הוא יסוד הגס ונגדי לרוחני בתכלית ולזה ניחם ה' כי עשה את האדם בארץ ולא עשאו בנוי משאר היסודות הדקים שבזה לא היה רק רע כל היום ולהיות שמעשהו משאר יסודות לא תצא כוונת היצירה שחשב ה' בלבו לפועל והוא אומרו ויתעצב אל לבו ולא אמר בלבו פירוש אל רצונו ומחשבתו אשר חשב בבריאות האדם ומצד זה לא הפך ה' הבריאה שאל"כ היה ה' סותר ובונה בנין חדש בהרכבה מג' יסודות ולזה הגם שהביא מבול ואבד הכל הניח הבריאה כמות שהיתה לטעם כמוס בלבו יתברך: והגם שבאדון ית' לא יוצדק לומר וינחם כי הוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות אמר כן להיות כי האדון ית' מדותיו מדות הרחמים גם בו ית' צד הדין ובזמן שהנבראים הולכים בדרך ישר ה' הוא האלהים מסכמת מידת הדין למידת רחמים וכשהרשעים מכעיסים מידת הרחמים תרחיק הרחמים ותחפוץ בשלילת ההויה מעשות דין בהם והוא או' וינחם ה' פי' בחינת הרחמים תחפוץ שלא תהיה הבריאה כדי שלא להפך המידה ולא מפני זה תושלל הבריאה:

עוד נראה לומר לפי מה שכתב הרמב"ם פ"ה מהלכות תשובה (ה"ה) וז"ל כי יתעלה שמו הוא ודעתו אחד ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו וכו' ואין בנו כח לידע היאך ידע הקב"ה הברואים ומעשיהם אבל נדע ודאי שמעשה האדם ביד האדם ואין הקב"ה מושכו וכו' ע"כ והראב"ד ה' יכפר בעדו נהג מיעוט כבוד בהרמב"ם על דברו כזה והעלה כי טוב לומר שראותו ית' כראות אצטגנינין וכו' יעש"ד ודברי הרמב"ם עיקר כי אין אופן ידיעת ה' מושגת אצלנו ומי ידמה לה' לקחת ידיעה מהנדמה אליו ואשכילך כי ה' יכול לשלול הידיעה המושגת בידיעתו לבל ידענה כשירצה האדון מה שאין כח באנוש לעשות זאת שתגיע אליו הידיעה ולא ידענה והוא שרמז רמב"ם באו' ואין דעתו של אדם יכולה להשיג וכו' כי איך אפשר שתגיע עדיו הידיעה מעצמה ותהיה מושללת מעצמה והוא שאמר הכתוב (במדבר כג כא) לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל הנך רואה שכשירצה ה' שלא לדעת ישלול הידיעה הגם שהידיעה ישנה מעצמה כי אינו בבחינת האדם שהידיעה היא חוץ ממנו לומר ימנע ולא ידענה כי ה' הוא ודעתו א' ואינו צריך לתת לב לדעת שבזה נאמר דכשלא יתן לב לא ידע לא כן ואף על פי כן כביכול ישנו בבחינה זו דכתיב לא הביט וכו' ומעתה נוכל לומר כי ה' בעת ברוא האדם שלל מהידיעה פשעי אדם לב' סיבות א' לטעם הפשטי כי טוב ה' ולא יביט אל התיעוב וטעם זה לבד לא יספיק כיון שהוא צורך בידיעה לדעת מה יעשה והנמשך אלא שיש עוד טעם ב' והוא שנתחכם לעשות ה' כן לבל תחול טענת הרשעים שיאמרו ידיעתו מכרחת כיון שה' ידע כי פלוני זה יעבור על מה שעבר הדבר מעצמו יתחייב להיות הגם שה' לא גזר להיות כן ומעתה אין עונש לרשעים כי לא מרשעים יצא רשע ובמה יפחד רשע ויחדל מעושק לזה מנע ה' ידיעה זו של מעשה הרשעים אבל מעשה הצדיקים לא שללו מהידיעה ובו שמח ולסיבה זו היתה הבריאה והוא שאמר הכתוב (לעיל א לא) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד וא"ת אם לא הביט און של רשעים היאך קבע עונש לעושה רשעה וכי צריך לקבוע העונש לפלוני המרשיע אין צריך לקבוע עונש אלא לעושה עון ופשע ובערך הצדיקים אין מקום לטענת ידיעתו מכרחת כי טענה זו היא התשלום והנה ה' חפץ לשלם ואין טוען נגד עצמו משא"כ בעונש הרשעים שיבואו בטענה לבל יקבלו עונש לזה שמר ה' את הדבר ואין לטעון ולומר אלו הביט ה' בהם שיהיו צדיקים היו עושה צדק שטענה זו אינה טענה לפוטרם מפרט הבחירה שנתן בידם ובחרו ברע ומאסו בטוב ברצונם. ואחרי הודיע אלהים אותנו את זה אין תמיהה באומ' וינחם ה' וכו' כי נחמתי כי הוא עצמו שלל ידיעה זו ממנו:

ז

ויאמר ה' אמחה וגומר. הוצרך לומר כי נחמתי וכו' ולא הספיק במה שאמר בסמוך בא לומר שטעם שאמר אמחה הוא לצד שניחם על עשייתם לא לצד מעשיהם הרעים כי יש הפרש אם הכליון יהיה לצד מעשיהם הרעים ימצאון שלא יתחייבו כליה והם אותם שלא הגיעו לעונשין ואם יהיה הכליון לצד כי ניחם ה' קטון וגדול שם הוא בכלל הגזרה ולזה אמר אמחה וכו' כי נחמתי כי עשיתים ולטעם זה אין נמלט ולזה אמר תכף ומיד ונח מצא חן בעיני ה' פירוש לא לצד מעשיו כי בבחינת החזרה שחזר ה' מבריאת האדם לא יצילנו היותו צדיק ולזה הוצרך לומר מצא חן ולא מחאו ואין מזה הוכחה לומר כי לא היה צדיק כי הגם שהיה צדיק לא תצילנו צדקתו אלא בחינת החן שהשיג מאמצעות בחינת המצות, כי יש לך לדעת כי יש מצוה שתועלתה היא להמשיך חן על האדם, או בבחינת ג' או ד' מצות ידועות. וה' לא הודיע תועליות המצות לטעם שאמרו ז"ל שירוצו כל העולם לתועליות וזה נח זכה ומצא החן גם שמו יגיד כן נח חן:

חסלת פרשת בראשית

ט

פרשת נח

אלה תולדות נח. אומרו אלה שיורה על פיסול זולתם יש מקום לומר שנתכוון לפסול דורו אלא שלא היה צריך להודיע זה שכבר נפסלו ונחתמו לימחות. אכן יתבאר ע"ד אומרם ז"ל עיקר תולדותיהם של צדיקים מצות ומעשים טובים ע"כ דקדקו לומר עיקר ולא הספיק להם לומר שגם מעשים טובים יתייחס להם שם תולדות לדייק תיבת אלה פי' אלה הם העיקר לצדיקים ופסל בערכם הבנים המוזכרים בפרשה הקודמת דכתיב ויולד נח וכו'. עוד יתבאר ע"ד או' ז"ל וז"ל נח אומר למשה אני גדול ממך ומשה אומר לו אתה הצלת עצמך ולא היה בך כח להציל דורך ע"כ והוא או' אלה תולדות נח נח לבד ושלל זולתו כי לא היה בו תועלת לבני דורו ולא הועילו זכיותיו אלא לו לעצמו ובזה מתיישב כפל נח גם אומרו בדורותיו לומר שלא הועיל כלום להטיב לדורותיו להחזירם למוטב כי אם הוא לבדו ובניו שהם ענף ממנו ובשמו נכללים. עוד ירצה להגדיל שבח נח כי יחיד הוא בשבח זה ממה שלפניו כי הגם שקדמוהו צדיקים היו לומדים מוסר השכל מבני הדור הצדיקים משא"כ נח שכל דורותיו הגם שהיו רשעים היה צדיק וכנגד פרט זה אמר אלה לשלול מה שלפניו שאינם בערכו:

עוד יתבאר כל הכתוב עז"ה אלה תולדות נח וכו' פי' אלה סדר תולדותיו מה שהוליד מהטובות באמצעותו א' נח והוא ע"ד אומר' ז"ל ב"ר וז"ל בשעה שברא הקדוש ברוך הוא האדם השליטו על הכל פרה היתה נשמעת לחורש תלם וכו' ומרדו בו וכו' כיון שבא נח וכו' ר"ל אמר קודם נח היו המים עולים ומציפין אותם מקבריהן כיון שבא נח ננוחו וכו' ע"כ זה הוא שמונה בסדר תולדותיו באומרו פעם שנית נח. תולדות. שנית איש פי' היותו איש אדמה והוא ע"ד אומר' ז"ל ומעצבון ידינו עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרישה והוא הכין להם וכו' ע"כ והוא שרמז בתיבת איש. ג' צדיק רמז כי הוא יסד העולם ע"ד אומרו (משלי י כה) וצדיק יסוד עולם שאילו לא היה הוא לא היה העולם במציאות והיה הכל כלא היה במבול ובו יסד ה' עולמו. ד' תמים ע"ד אומרם ז"ל (בחולין) [בעבודה זרה] דף ו' וז"ל צדיק במעשיו תמים בדרכיו ופירש"י וז"ל בדרכיו עניו ושפל רוח ע"כ זה יגיד עוצם אישורו שאפילו בדורותיו הרעים את כולם היה עניו וכו' והוא לפנים משורת הדין כי שורת הדין נותנת עם חסיד וכו' ועם עקש וכו' (שמואל ב כב כו-כז) והוא לא כן עשה. ועוד שאפילו בעיני דורותיו הוכר היותו עניו והוא או' תמים בדורותיו ואמר לשון רבים להגיד מעלתו והנה כל אדם ישיג הכרת ג' דורות הא' דור אביו וב' דורו וג' דור בניו והגיד הכתוב כי בכולם היה הוא מסויים והגם שהיה מתושלח זה הוא לבדו נשאר מיתר ראשונים שלפני פניו. ה' את האלהים וכו' פירוש שגם עם ה' הנהיג נייחה ומנוחה והוא ע"ד אומר' ז"ל וז"ל ר"א אומר על שם קרבנו נקרא שנאמר (להלן ח כא) וירח ה' את ריח הניחוח ע"כ ולזה חזר לומר פעם ב' נח ולא הספיק במה שהזכירו בתחילת הפסוק ואמר לשון הליכה כי כן יאמר גם על הנהגה הטובה כדרך אומרו (דברים כח ט) והלכת בדרכיו ודקדק לומר התהלך לומר בתמידות היה מרצה קונו יתברך וקרבנו יוכיח על הכלל. ובזה נתישבו כל הדקדוקים גם אומרו אלה כי אין בקודמים כיוצא בתולדותיו:

י

ויולד נח וכו'. קשה א' למה הוצרך לחזור פעם ב' לומר ויולד והלא כתבו בפרשה הקודמת. ב' למה הוצרך להזכיר שם נח ולא סמך על הזכרתו בסמוך. ג' למה הוצרך לומר צירוף חשבונם שלשה. ד' לא היה צריך לומר בנים הלא מאומרו ויולד הדבר מובן כי הבנים בניו. ה' למה כתב ג' אתין. אכן הכוונה היא להיות שאמר הכתוב אלה תולדות נח וכו' להודיע מה שפירשנו בו שהכתוב מסדר כל פרטי מעשיו הטובים אשר מצדם מצא נח חן בעיני ה' אם לא היה חוזר הכתוב לומר ויולד נח וגו' תבא הסברא לומר כי בא לפסול ג' הבנים לצד שאין לו בהם שבח ולא זכות מה' ודבר זה יהיה בא' מב' סימנים או לצד שהיו ב"מ רשעים או לצד שלא עשאם נח לשם מצוה אשר ע"כ חזר הכתוב וכתבם בסדר תולדותיו הטובים כי גם את זה עשה לצד צדקותו לקיים מצות בוראו ומצאתי במדרש (ילקוט שמעוני א מג) שאמר וז"ל הסתכל נח שהם מכעיסים להקדוש ברוך הוא אמר מה לי להשתדל בפריה ורביה עד ת"ק שנה אמר ימות האיש בלא בנים וה' אמר פרו ורבו מיד נזקק לפ"ור הרי כי הולדים לצד קיום המין לבד. וראיתי לדקדק הכתוב לדברי המדרש עז"ה את האלהים התהלך נח פירוש שראה שהיה קרוב ללכת בדרך כל הארץ לזה תכף נשא ויולד ג' בנים או עז"ה את האלהים פירוש לשון דיינות הלך בבחינת הדין וראה שיענש אם לא יקיים מצות פו"ר ולזה ויולד וגומר. עוד ירצה ע"פ דבריהם ז"ל שנתכוון שיהיה הבכור עדיין לא הגיע לעונש בן מאה שנה כפ"ז ירצה אומרו את האלהים שפט בדין שיהיו פטורים בניו כפי הדין ואז ילדם שלא יענשו בהגיע המבול כי עדיין אינם בני עונשים וטעם שהוצרך להזכיר שמו פעם אחר פעם לדברינו יבא ע"נ כי יכוין לומר שהוליד מנוחה של ג' בנים במה שנתחכם להולידם בסדר זה שלא יהיו בני עונשים בבא מבול ועוד אחר האמת לא מלבד שלא היו בני עונש אף על פי כן צריכין היו לזכות האב ובאמצעותו נמלטו וצא ולמד מכל קטני דור המבול שלא היו בני עונש ואף על פי כן נאבדו יחד ועיין מה שכתבתי (להלן ז א) בפסוק (שם) כי אותך ראיתי צדיק לפני והם ילד להם אביהם טובה נח מאויבי נפשם משחיתי עולם ולא להם לבד הוליד תולדה זו אלא גם לג' נשיהם הרמוזים בג' אתין וכן הוא אומר (להלן ז יג) וג' נשי בניו שגם הם ניצולו וטעם שהוצרך לומר ג' בנים יתבאר ע"ד מה שאמרו בסנהדרין דף ס"ט (ע"ב) וז"ל תדע דקרא קא חשיב להו דרך חכמתן דכתיב (לעיל ה לב) ויהי נח בן ת"ק שנה ויולד את שם וגומר וכתיב (להלן יא י) אלה תולדות שם [שם] בן מא[ת] שנה ויולד וכו' שנתים אחר המבול בר ק"ב שנה הוא אלא דרך חכמתן קא חשיב להו ע"כ וכפ"ז נתחכם הכתוב לומר שלשה בנים להפסיק בין זכרון הלידה לסידורם שאם היה אומר ויולד את שם וכו' היה בנשמע כי דרך לידתם חשיב לא כן מאומרו ויולד ג' בנים הרי גמר הודעת הלידה ואחר כך בא הכתוב לסדרם כסדר אשר ראויים להיות נסדרים כסדר חכמתן:

יא

ותשחת הארץ וגומר. כל הכתוב לא היה צריך לאומרו כי כבר כתב בפרשה הקודמת (לעיל ו ה) וירא ה' כי רבה וגומר ואם לפרט החטא נתכוון יותר מפורש בפרשה הקודמת דכתיב רבה רעת האדם וכל יצר וגומר ואם לצד שלא הזכיר שם החמס היה לו להזכירו ועוד למה בפרשה הקודמת אמר שם הרחמים וכאן אמר שם אלהים עוד למה הוצרך לומר תיבת לפני האלהים עוד למה חזר עוד לומר וירא אלהים וגומר אם להודיע בא כי ה' יודע כל הווה דבר זה ידוע הוא. אכן יתבאר הענין ע"ד אומרם באבות (ד יא) וז"ל העושה עבירה אחת קנה לו קטיגור פירוש מלאך משחית אך צריך אתה לדעת כי אין המשחית יכול עשות דבר קודם שישפוט שופט כל הארץ שה' מונעם מעשות רע והוא סוד פירוש נושא עון ואחר שישפוט האלהים אז ישלחם ביד פשעם שהם קטיגורים שנבראים במעשיהם הרעים כאו' (ירמיה ב יט) תיסרך רעתך ויש לך לדעת כי הגם שימנע ה' המקטרג מהזיק לעושהו עכ"ז כשירבה יקבול שלא יסבול עוד וידחוק למהר מעשהו לאבד בעליו קודם שיגמר דינו כי משפטו מפורש והוא אומרו ותשחת הארץ לפני האלהים פירוש קודם שיגמר דינם נשחתה הארץ פירוש משלו בה משחיתים לצד מעשיהם. ודקדק לומר הארץ הכוונה שגם גוף הארץ לצד הפלגת החטאים תקולל חלקתם בארץ כי ישכינו בה התיעוב הנוצר ממעשיהם ואומר ותמלא הארץ מן הראוי היה להקדים הסיבה ואחר כך המסובב שהוא יצירת המשחית אלא נתכוון להודיע שאחר שהגיעו לגדר זה עוד הוסיפו להתעיב יותר מהקדום חמס פירוש חמס הוא כללות הרשע בו גזל בו ג"ע בו ש"ד בו ע"ז וכמו שהוכיחו רז"ל מהכתובים יעש"ד והגם שמידתו יתבר' להיות נושא עון עד עת בא דבר משפט הדור ההוא גדל עונם מנשוא במידת נושא עון ע"ד או' קין גדול עוני מנשוא (לעיל ד יג). או יאמר ותשחת הארץ הם מעשיהם הרעים ומצד זה נתמלאה הארץ מקטרגים המתייחסים בשם חמס והוא שהודיע הכתוב לנח באומרו קץ כל בשר בא לפני פירוש אותם המקטרגים שנבראו מיושבי הארץ שנקרא קץ כמו שמפורש בדברי הזוהר בא לפני וקובל למהר לאבדם וטעם הודעת כל הכתובים הוא לומר כי זולת זה היה ה' מאריך אפו זמן מה והגם שאמר בפרשה הקודמת (לעיל ו ז) ויאמר ה' אמחה את האדם וגומר עכ"ז ינחם ה' על הרעה והיה מאריך אפו אלא לצד הפלגת המשחית והוא אומרו וירא אלהים וכו' והנה נשחתה בהפלגה לטעם זה מיהר ה' לומר לנח עשה לך וגומר וטעם שהזכיר בפרשה זו שם אלהים הראה כי גם מידת רחמים נתהפכה למידת הדין לצד מעשה הרשעים:

הארץ חמס. במדרש וז"ל היה מביא קופה תורמוסים וכל אחד לוקח תורמוס אחד ואינו יכול להוציאו בדיינים ע"כ כבר קדמו ראשונים והקשו דבני נח נהרג על פחות משוה פרוטה (עירובין סב.). ולי נראה כי המדרש מגלה כי מלבד שבטלו עיקר תורת ז' מצות עוד להם שהיו חומסים מתורת האדם השכליית כי הגוזל פרוטה הוא דבר שהיו תובעים אותו ולא פחות משוה פרוטה והיו מתחכמים לגזול באופן שלא יתבעו אותם. גם כפי הדין נ"ל כי לא חייבה תורה לבני נח אלא על ממון הבא לידם בדרך גזילה אבל בהקפה לא יתחייבו והגם שהרמב"ם בפ"ט מה' מלכים כתב גם עושקי שכר שכיר יהרגו עליו בני נח אינו דומה לזה שבא לידו בהלואה שיאמר חייב אני לתת לך לכשיבא זמן ואנשים ההמה היו נוטלים ברצונו בהקפה לפרוע אחר כך וכשהיה מתרצה להקיפם היו נוטלים פחות משוה פרוטה ובהלכות הלוואות לא היו דנים על פחות משוה פרוטה אם חייב לו כשיטעון פרעתי או יש לך כנגדו ודבר זה אינו בגדר מצות גזילה שיתחייב מיתה שיאמר סבור הייתי שאין לך בידי כלום עוד אפשר לומר שיכולין לטעון בתורת מתנה בא לידם לטעום לקנות ממנו:

יג

ויאמר אלהים וגומר כי מלאה הארץ חמס וגומר. וא"ת בשלמא אם נפרש אומרו חמס כמו שאמרו מרבותינו שהוא ע"ז וג"ע וכו' יש טעם בדבר אבל להאומר שהוא חמס ממש שהוא הגזל למה נענשו הנגזלים כגוזלים הגם שיש לומר שכולם היו גוזלים כל אחד כפי שיש יכולתו ממושלל יכולת עכ"ז יתבאר הדבר על פי דבריהם שאמרו וז"ל במקום שאתה מוצא זנות וכו' והורגת טובים ורעים ע"כ ולפי הדברים יכוין הכתוב לתרץ קושיתינו שהגם שנחתם גזר דין על הגזל עכ"ז כיון שבאותן עבירות שנידונו עליהם היה זנות נהרגו גם אותן שלא היו גוזלים:

וא"ת ולמה לא מחלו זה לזה ולא יחתם דינם ואולי כי ה' לא רצה לגלות סוד זה אלא לנח ולא לבני דורו ונח אינו יכול לומר הדבר כי כל מה שאינו באמור הוא בבל תאמר וטעם [כי] הקדוש ברוך הוא היה יודע שלא יחושו על הדבר. או אפשר שידעו ולא חשו לו וזה דוחק קצת כי למה לא יתקנו תקנה שאין בה חסרון דבר והעיקר הוא שהגם שימחלו לא יועילו כיון שהיה בהם דין גזל וחייבים מיתה הם עליו ואינו בדין מחילה בשום אופן ולא יקשה לך מאמר' ז"ל שכתבנו למעלה למה שפי' שלא היה חיוב מיתה אין כונתם ז"ל שלא היו עושים מהגזל זולת זה אלא שהיו עושים כל אופני חמס וכשהיה מזדמן לידם מציאו' שלא יוכלו לגזול היו מרמאים כסדר האמור והיו מתקבצים אלפים מהם לגזול קופה של תורמוסים:

וטעם הודעת כל דבר זה לנח הוא לצוותו לעשות תיבה לשמירת קיום המין ויש לתת לב מדוע העלים עין מעשות צדקה בבני דורו לבקש רחמים עליהם מלפני ה':

ועוד תגדל הקושיא שראינו כי אבינו הגדול הוא אברהם למד ממנו כאומרם ז"ל שלא בקש רחמים על פחות מעשרה ממה שראה שנח לא בקש וכו' וקשה כי מי אמר לו שאם היה מבקש לא היה מתקבל:

אכן מדברי ה' אשר דבר לנח גילה דעתו לנח כי הדבר מוחלט בעיני ה' להשחית ולא נתן מקום לנח להתפלל כאו' קץ כל בשר וכו' והנני משחית בהחלט מה מקום לו להתפלל משא"כ כשדבר דבריו לאברהם לא מצאנוהו שדבר כדברים האלה אלא נתן לו מקום להתפלל דכתיב (להלן יח כא) ארדה נא ואראה הכצעקתה וגומר והגם שאחר האמת גם שם עלתה להם הגזירה אף על פי כן עשה ה' אשר זמם להראות לאברהם הנהגתו וכמו שפירשנוהו במקומו ואמר דברים שישמע מהם אברהם שיש לו רשות לבקש רחמים וכן תמצא בדברו למשה בתוכחות על עון ישראל לא החליט הגזירה ובזה מצא מקום להתפלל וכמו שפירשנו במקומו משא"כ נח סתם ה' תפלתו:

ועוד לו כי לא מצא פתח כאברהם ומשה שטעמם ונימוקם עמם להיות שלא היה צד הכרח בדבר להודיעם ה' וה"ז מורה באצבע כי שואל מהם שיתפללו משא"כ נח שאין מקום לומר למה הודיע ה' כי יש טעם בדבר שהוא להכין תיבה וצורכה ונוסף שהחליט הגזירה לזה לא התפלל ומהמעשה למד אברהם כיון שה' לא נתן לו מקום להתפלל אמור מעתה כי עשרה לא יספיקו:

יד

עשה לך וגו'. יתבאר ע"ד מאמר הנביא יחזקאל (יד יד) והיו ג' האנשים האלה בתוכה נח דניאל [ו]איוב המה בצדקתם ינצלו (את) נפשם פי' דוקא ג' יש כח בזכותם למלט עצמם שלא יגיע אליהם הרע אבל ב' ואצ"ל אחד מהג' שלא ימנע המשחית ממנו ויש מקדמונינו שהקשו והלא מצינו שבחורבן נהרגו צדיקים וחסידים דכתיב (תהילים עט ב) נתנו את נבלת עבדיך ותרצו וז"ל אפשר שהיה חסיד יחיד בין רבים בעת ההרג ונאמר (שם צד טו) עד צדק ישוב משפט אבל כשהם ג' או יותר יצרפו זכותם ויצילו עצמן אפילו תוך הרעה ע"כ זה הוא מה שדייק ה' בנועם דבריו כשציוהו לעשות תיבה להנצל בתוכה אמר אליו כי הטעם שהוא צריך לימלט בתיבה ולא יגן בעדו זכותו בל קרוב אליו הרעה לצד שאין עמו צדיקים והוא לבדו נמצא והוא אומרו עשה לך לשון יחיד ולזה יש לו לחוש לעד צדק ישוב משפט ומכאן אתה למד כי בניו לא היו צדיקים כמותו שאם היו צדיקים הם בצדקתם ימלטו עצמן מבלי מפלט כי הם למעלה מג'. וצריך ליישב דברי רז"ל שהבאתי בפסוק שלפני זה כי אברהם לא בקש על פחות מעשרה לפי שלמד מנח שהיו פחות מעשרה וכו' ע"כ וקשה נח לא היה אלא יחיד בדורו וי"ל שצריך שיהיו צדיקים גמורים כנח ואז ימלטו עצמן אחר יציאת הקצף בעולם לא יתן המשחית לבא את בתיהם לנגוף אבל להגן שלא יצא המשחית הגם שיהיו צדיקים למטה מנח יועיל ואפילו להגן על אחרים. ולזה פרט בכתוב ביחזקאל נח דניאל איוב ולא אמר ג' צדיקים סתם ויש לך לדעת כי אחר שנתן רשות למחבל מי הוא זה ואיזה הוא שיכול להמלט ממנו:

יז

ואני הנני מביא וגומר. תיבת ואני רחוקה משמוע ורש"י פירש הנני מוכן להסכים עם אותם וכו' מה אנוש וכו' ע"כ ולפי מה שפירשתי למעלה כי המשחיתים מלאו הארץ והוכנו להשחית הודיע ה' כי הוא מסכים להרשותם לגמור הדבר. והגם שאין כאן אלא המטרת הגשם צא ולמד מה שאמרו בזוהר הקדוש על הפלגת המשחיתים אשר שם היו ונמצאו:

יח

והקימותי את בריתי וגו'. היה צריך להקדים לומר ובאת אל התיבה ע"ס ואח"כ יאמר והקמותי את בריתי ורז"ל אמרו ברית שלא יהרגוהו רשעים שבדור ע"כ ולדרך זה צריך להקדים והקמותי וגו' קודם ובאת:

עוד נראה שכונת ה' היא להיות שהחליט לו הגזירה על בני דורו ואמר לו כל אשר בארץ יגוע חש כי יחשוב נח כי כשם שהראהו בראשונים כן יקר מקרהו ומקרה זרעו לימחות בדור אחר וזו הצלה שאין תכליתה הצלה קיימת. לזה תכף ומיד רמז לו מה שעשה לבסוף שכרת עמו ברית לבל יביא עוד מבול ולא יכרת עוד כל בשר וזה הוא שיעור הכתוב כל אשר בארץ יגוע והקמותי בריתי אתך שלא יארע לך כדבר הזה ולהמלט מהרעה המצויה ובאת אל התיבה וגו':

עוד יכוין לומר שקיים עמו ברית שלא ישכחהו בתיבה והרי הוא אבוד מעצמו והיא שעמדה לו שנאמר (להלן ח א) ויזכור אלהים את נח וגומר ויעבר רוח על הארץ וגומר ואחרי כן ציוה לו ליכנס לתיבה בקיום ברית זה. והגם שלא הוזכר שם ברית סמך על מה שהוזכר כאן ואפשר שרמז באו' ויזכור אלהים כי שם זה יקרא על המשפט ובדין זכר את הברית ורז"ל דרשו כי הפך הדין לרחמים לצד צדקותו וזה דרך דרש:

כ

מהעוף למינהו וגו'. הי"ל להקדים הבהמה אם ממעלה למטה מסדרם ואם ממטה למעלה למה סדר רמש אחר בהמה ואולי כי העוף יש בו צד מעלה כי הוא מרובה אין קץ וצא ולמד שהמועטים שבעופות הם הטמאים והם כ"ד ואמרו ז"ל שק"ך מיני עופות בהר הבית וכלן מין איה וצא ולמד לטהורים שהם הרבים כמה וכמה והבהמה המועטים הם הטהורים עשרה ואין במינם כ"כ מרובה בכל מין כעופות אשר ע"כ ציוהו על העופות שהם הרבים תחילה וצריך להביא מכל מין ומין שבכל פרט ופרט ואחר כך הזכיר הבהמה שהיא במינה מועטת ואח"כ מינים השורצים בארץ וכפ"ז סידרם הכתוב דרך טרחתם ממעלה למטה:

---

---

שולי הגליון

---

---

·

מעבר לתחילת הדף