הכתב והקבלה/בראשית/טז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הכתב והקבלה בראשית טז

ב

הנה נא עצרני. מלת הנה ישמש גם שמוש ההמשך, לחבר שני משפטים שהאחד תולדת השני, זה סבה לזה, כמו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה, חלק השני תולדה מחלק הראשון שבמאמר. וטעמו אחרי שאנכי מעותד למיתה למה לי (דא איך וגו' וואצו) וכן הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים ונהפכו לדם, הפיכת הדם יהיה הנמשך מן ההכאה, ולכן יקדם להם מלת הנה לשמוש ההמשך ותרגומו (דא), וכן כאן הנה נא עצרני ה' מלדת, בא נא אל שפחתי, אחרי שעצרני לכן בא (דא איך זאָ קאָממע). מלת הן ישמש שמוש ההמשך, כמו הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע, הקריאה נמשכת מסבת קריבת הימים, הן גביר שמתיו לך ולכה אפה מה אעשה, מניעת הברכה היא לסבת היותו גביר עליך. הן עשו אחי איש שעיר אולי ימשני והייתי וגו'. ועד"ז הן לא הובא את דמה אכל תאכלו אותו (שמיני יו"ד), הן היום הקריבו וגו' ואכלתי וגו' חטאת (שם) הן עוד היום גדול, לא עת האסף - ומעתיקי התורה ללשון אשכנזי האחרונים הרגילו עצמם לתרגם בכ"מ מלת הן הנה (זיעהע) כמלת הקריאה (אינטעריעקטיאָן, עמפפינדונגסוואָרט), ואם תבדוק אחריהם בעין יפה תמצא על הרוב שאין מקום בו אל מלת הקריאה, ובפרט כשהדבור נכח אל הש"י, כמו הן גרשת אותי היום, הן בני ישראל לא שמעו אלי; או כשהוא יתברך המדבר, כמו הן קרבו ימיך למות, הן האדם היה כאחד ממנו וכדומה, אין מן הראוי לתרגמו למלת הקריאה, אשר יורה אם התרגשות הנפש והמייתה בהפעלותיה בדבור, אם לעורר כוונת השומע אל אשר ידובר אליו, ואין כל אלה נאותים אליו יתברך המרוחק מכל אלה תכלית הריחוק, ובלעדי כל אלה אין מתפארת הלשון להרבות כ"כ במלות הקריאה, ומעוטן יפה, כאשר יטעם כל חיך בעל מליצה. עמ"ש בלך לך הן לי לא נתת זרע שם העירונו מדעת המתרגמים אונקלוס ויב"ע ומדעת רבותינו שיש במלת הִנֵה גם המכוון על ההתרצות בדבר (איינווילליגונג) והשמחה בו, וענין הבקשה, ובאמת ענינים אלה קרובים זה לזה, כי ההתרצות בדבר מן הדברים גורם להשתדל להשיגו ולבקשו, ואם השיגו ישמח בו, ויראה שמזה הסתעף מלת הון על העושר והנכסים (הון ועושר בביתו) כי כל רצון וחפץ האדם בזה ומשתדל בהשגתו והנה הוא שמח בו, וממלת הנה שהוראתו ההתרצות בדבר שמשו רבותינו לומר על דבר שהוא לפי החפץ והרצון (ב"ר פ"ג) דין הניין לי יתהון לא הניין לי, כלומר העולם הנברא עתה הוא כחפצי ורצוני. ואמרו (ב"ר פע"ח) ואני אתנהלה לאטי להיני להיני אני מהלך, ופרש"י והערוך להיני בנחת והיינו כפי החפץ והרצון, (זאנפט, בעקוועם) וכן לשונות הנאה הרגיל בדברי רבותינו, הרוצה להנות יהנה כאלישע, ברא בריות ואילנות להנות בהם ב"א, כל הנהנה מן עה"ז וכדומה, כלם מסתעפים ממלת הן והנה, לפי מכונו על ההתרצות בדבר והשמחה בו, לפי"ז המכוון במלת הנני, חפצי ברצונך (איך בין ווילליג) וכן ותהינו לעלות ההרה (דברים א' מ"א) ותהינו כמו ותתרצו (איינגעווילליגט) הפך המיאון הקדום, ושתי הוראות שבמלת הנה על הרצון והמבוקש מכוונים במאמר (ישעיהו מ״א:כ״ז) ראשון לציון הנה הנם, מלת הנה על ההתרצות, ומלת הנם על המבוקש, כלומר נתרצה מבוקשם (איהר וואונש איזט בעווילליגט) וטעם המקרא, הדבור הראשון אשר יאמר לעתיד לציון היא "הנה הנם" כל הטובות והצלחיות אשר בקשו מאז, עתה באו ונתמלאו, ובזה רישא דקרא דומה לסיפי':

אבנה ממנה. בזכות שאכניס צרתי לתוך ביתי (רש"י) אפשר שכונתו בזה למה שיאמרו שהסבה לעקרות הוא השומן והדשנות הסותמות מעברי הזרע לקבל הזרע, ולכן בחרו האמהות לתת שפחתן לבעליהן. כי בראותן שפחה יורשת גבירתה שוכבת בחיק בעלה, יקבלו התפעליות וצער גדול, ואולי בתחבולה זאת וצערן יתמעט הדשנות וכעובד' דריב"ז עם אספסינוס קיסר, וזהו אבנה ממנה רצה לומר בסבתה: כ"כ במנחה בלולה, ואין ספק שלא סמכו ע"ז, כי אמנם עיקר תוחלתם על העליון אשר העתירו אליו, ולקיחת הצרות לביתם היתה אצלם להוציא כחניות הדבר אל הפועל באיזה דוגמא וסי' כדעת הראשונים שכל גזירת עירין אין קיומם מוחלט ואפשרי הוא להתבטל בעוד שלא יצא לאיזו פעולה דמיונות כמבואר בענין המקלות שהציג יעקב בפרשת ויצא:

ד

ויבא אל הגר ותהר. מביאה ראשונה (רש"י מרבותינו), דבריהם אלה מיוסדים על אדני פסקי הטעמים כמ"ש רוו"ה, בכל מקום שכתוב ויבא אליה ותהר בכולם הפסיק בעלי הטעמים ביניהם במפסיק היותר גדול שהוא הסילוק, והעמיד ויבא אליה בסוף פסוק, להפרידו מן ותהר שהוא בתחלת הפסוק שאחריו, ככה עשה אצל בלהה, גם אצל בת שוע, חוץ מבמקום זה שחברם יחד, להגיד שהביאה וההריון התאחדו יחד, לכן אמרו שנתעברה מביאה ראשונה; ומה שיורה על אמתת זה הוא הכתוב במעשה יהודה ותמר, כי גם שם חבר בעל הטעמים יחד ויבא אליה ותהר לו (לקמן ל"ח), כי גם תמר נתעברה מביאה ההיא בעצמה כמבואר בקרא להדיא (והרא"מ ובמתנת כהונה ויפה תאר נדחקו מאד בביאור כונת מאמר זה), ראה כי מדרשי חכמינו בכור הדקדוק מזוקקים:

ה

חמסי עליך. שם חמס כאן יראה הוראתו ענין הקללה החרוף והבזיון (גערינגשאֶטצונג, פעראכטונג), כמו חמסו תורה ויחללו קדשי (יחזקאל כ״ב:כ״ו) חללו קדש חמסו תורה (צפניה ג׳:ד׳), מלת חמס עומד נגד חלול להוראת חסרון והעדר הכבוד, ונאמר (משלי יו"ד) ברכות לראש צדיק ופי רשעים יכסה חמס, גם כן חמס דסיפא נגד ברכות דרישא, וכפירוש הגר"א שם יכסה חמס שמחרף את כל האדם ומדבר עליהם דברים רעים ומקללם, וזה ג"כ נקרא חמס, כמו שאמרו והארץ מלאה חמס גם הנגזל היה לו חמס דברים לחרף את הגזלן, והיא הפך הברכה שענינו הפאר והתהלה, כענין והתברך בלבבו, מברך רעהו בקול גדול; וטעמו כאן אחרי הודיעו ותקל גבירתה בעיניה, אמרה שרה חמסי עליך: ר"ל הבזיון וחסרון הכבוד ממנה הוא בשבילך ועל ידיך:

ותרא כי הרתה. ותרא ר"ל אתה אברהם תראה כאשר הרתה הקילה בי מפני הריונה (תי"ו ותרא נכח זכר כמו ותרא את עני אבותינו). והיתה תערומת שרה לפני אברהם לאמר, כל עוד היות השפחה ברשותי היתה נוהגת בי כבוד, ומיום תתי אותה בחיקך היא מקלה בכבודי, ועתה בעינים תראה אלה: וע"ז השיבה אברהם, הנה שפחתך בידך וגו' כלומר אני אין עלי להוכיחה כי שפחתך היא כמקדם, ומדרך המוסר לא הוכחתי', דא"כ היה נראה כאילו אינה שפחתך עוד, ובאמת אין הדברים כן עדיין לא יצאה מרשותך ושפחתך היא לכן לא הוכחתיה אנכי, וכטוב בעיניך עשי עמה (רא"ש):

ישפוט ה' בני וביניך. לרבותינו חטאה בזה שמסרה דינה לשמים (ר"ה ט"ז ב. ע"ש רש"י) אמנם יב"ע תרגם יתגלי קדם ה' עולבני ויפרוס שלמי ביני ובינך ותתמלי ארעא מינן ולא נצטרך לבנהא דהגר, נראה שלא פירש ישפוט על פסק דין ועונש, כ"א על הסדר והמנהג הטבעי, כמו כמשפט הראשון (וישב מ' י"ג) וכן כמשפט הזה (יהושע ו' ט"ו) דתרגומם כהלכתא כלומר כסדר וכמנהג, ולפי שסדר העולם כמנהג הטבעי כל איש ואשה מולידים ואינם עקר, ומאמר שרה אמנו בזה בבטחון גמור על ה' לאמר, ישפוט ה' כלומר יעשה ה' לפי סדר העולם וכמנהג הטבעי (ווירד אָרדנונגסמאֶססיג פערפאהרען) וגם אני ואתה נזכה להביא תולדהו לעולם (כעין מאמרם אברם ושרי אינם מולידים. ובשינוי שמותם לאברהם ושרה ישתנה המזל וילידו) לפי"ז אין ביני וביניך כאן על ההבדל (צווישען) כ"א להשוות בין המתחלפים. כמורגל בדברי רבותינו. בין בזה בין בזה, בין כך בין כך, כמו בין איש לאשתו (מטות ל' י"ז) בין דם לדם (דברים י"ז ח') ויהיה טעם ביני וביניך, בין עמי ובין עמך (זאָוואָהל מיט מיר אלס מיט דיר):

ו

ותענה שרה. השתעבדה בה בקושי יותר ממה שהיתה רגילה לתכלית טוב, כדי להשיבה אל המוצע, שלא תתנהג עוד בגאוה וגאון ודרך רע, כי תקון המוטבע במדה פחותה הוא בהכריחו להטותו לצד המנגד. כמקל המעוות מישרים אותו על ידי הטי' לצד המנגד [רי"א דלא כרמב"ן שמאשים בזה לשרה], כי לשון ענוי מצאנוהו גם על חסרון דבר שהיה רגיל בו, כמו לענות נפש [מטות], שאינו כ"א למנוע מאכילת בשר ושתיית יין, אם תענה את בנותי, להעדר תשמיש, עד מתי מאנת לענות מפני. להיות נכנע לשמוע את המצווה עליו, וזהו שענתה שרי שלא תתרומם נגד גברתה אבל תתנהג בהכנעה לשמוע את אשר תצוה עליה כחיוב שפחה אל גברתה, ומי זה יכריח את הרמב"ן לפרש ענוי זה כמו למען ענותם בסבלותם ענו בכבל רגלו, ולהאשים את שרה אמנו, אמנם הגר היתה פורעת מוסר ותברח מפניה, והמלאך אמר לה שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה אין ראוי לך להתגאות או להשתוות אליה, אבל תתנהג עמה בהכנעה, ואז ייטב לך:

ז

בדרך שור. ת"א באורחא דחגרא, והוא בגבול א"י והודיע בזה כי היתה דעתה לצאת מא"י:

ח

אי מזה באת. אין זה דרך שאלה אבל דרך תוכחה, והטעם איך לא יעלה על לבך מאין יצאת, מבית אברהם עשיר ונדיב לב, ואנה תלכי, במדבר השמם, התמצאי בו בית נכבד כאברהם, הביטי וראי הגבול שממנו תצאי, והגבול שאליה תלכי: והשיבה מפני שרי גברתי אנכי בורחת, ר"ל אמת הוא כי הבית שממנו יצאתי הוא בית נדיב, ולא מביתו אני בורחת רק מפני שרי גברתי, לא אוכל לסבול ענויה (רי"א):

יא

שמע וגו' אל עניך. ת"א קביל צלותך, כי לשון עני' הוא ג"כ לשון צעקת תפלה (כבתהילים כ״ב:כ״ה) ולא שקץ ענות עני, דמתורגם צלותהון דעניי:

יב

פרא אדם. להמפרשים היה זה בשורה רעה אליה, מחסרון ישמעאל והיותו לסטי משחית ומושחת, ואיני נכון, כי איך יגיד העתידות האלה המלאך להגר, ובזה אין בשורה מוצאת, ואיך יתיחס זה לענין תשובתה לבית אברהם, ולכן נ"ל כי המלאך הוכיחה מפאת הצריך לולדה. למה זה יצאת מבית אברהם ובחרת להיות במדבר שמם, כאמרו והוא יהיה פרא אדם שהוא דרך שאלה ותמיה, כלומור והבן אשר תוליד, האם יהיה פרא אדם? רצה לומר אדם מדברי כמו הפרא שאינו נכנס בישוב אדם, וכמו שכתוב פרא למוד מדבר באות נפשה שאפה רוח, האם יחיה בנך פרא אדם באמת לא יהיה כן (רי"א). והוא דחוק לחסרון ה"א התימה, ועוד היה ליה לומר אדם פרא, כי כל תואר יבא אחר שם העצם, איש טוב, אדם גדול, לכן נראה לי פרא הוא מענין ותשברנה פראותיו (יחזקאל ל״א:י״ב), בין אחים יפריא (הושע י״ג:ט״ו), שהוא לשון פרי, כלומר יפרה ויתרבה (ומצאתי כדברי במכדרשב"י (בלק קצ"ב ב') ברכתא דמיא נטילנא ברכתא דנוני ימא דכתיב פרו ורבו וגו' וכתיב והפרתי אתו והרביתי אתו וגו' וכתיב והוא יהיה פרא אדם), והודיע לה המלאך מה שהודיע הוא יתברך לאברהם לאמר, ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אותו וגו' והפריתי אותו במאד מאד ונתתיו לגוי גדול, כל זה נכלל בשם פרא חדם, כלו' מרובה באוכלסין, ובמכדרשב"י (יתרו פ"ו א') פרא אדם משום דאתגזר ושירותא דאדם הוה ביה ע"ש ואמר ידו בכל ויד כל בו, כלומר שיהיה איש מדיני בעל חברה, נושא ונותן עם כל אדם, וכת"א הוא יהא צריך לכולא ואף כל בני אנשא יהון צריכין לי':

יג

ותקרא שם ה' הדבר. נתנה תודה ותפלה לה' הדובר אליה באמצעית מלאכיו אלה, וקראה אותו אתה הוא הרואה והמשגיח על כל, וכת"א וצליאת וגו' אלהא חזו כולא, ראי שם המקרה, ע"מ עני דמי:

הגם הלם יש הבדל בין לשון פה, הנה, הלם, כי הלום יורה על הגדולה וחשיבות, אם חשיבות המקום, אם חשיבות המצב והענין, וכל הכתובים יורו ע"ז, וכמ"ש בשמות באל תקרב הלם דמשה, ולזה ארז"ל (זבחים ק"ב) אין הלם אלא מלכות, כלומר גדולה וחשיבות, וכאן יורה על גדילת המעלה וחשיבות מעמדה, כי לא בלבד שמצאה עצמה בלתי נעזבת אל מקרים רעים המצוים במדבר שממה, אף גם זאת נתבשרה ממעלות וחשיבות בנה אשר תלד להיותו אומה בין האומות, ובשורה טובה זאת נודע לה פעם אחר פעם, הראשון אמר הרבה ארבה ולא יספר, והשני אמר יהיה פרא, ע"פ כל אחיו ישכון; וטעם הגם הלם ראיתי אחרי רואי, גם מעלה וחשיבות ראיתי אחרי שראיתי, כלומר פעם אחר פעם מראה נבואית אחר מראה נבואית. וה"א דהגם היא תמיהה קיימת, להודיע ענין הפלא יהתמהון, כמו הנגלה נגליתי, הלבן מאה שנה יולד: וכ"א ברבה ראיתי אחרי רואי, לא די שנזקקתי לדבור אלא למלכות המד"א כי הביאתני עד הלם:

יד

באר לחי ראי. באר לחי במרכא טפחא, ומלת רואי לבדה, וזה יוכיח שפירושו באר לחי של רואי, והמכוון בו באר ההצלחה של רואי (גליקסברוננען מיינעס זעהערס), לחי לשון הצלחה כמאמר לשון חכמים אי שוי' לך אלפא זוזי לחי, כן לשון המוכר ברצותו המכר יאמר הצלח בו, ומזה בענין דוד ששלח לנבל לברכו בשלום ולבקש ממנו מאכל לאנשיו ואמר, ואמרתם כה לחי ואתה שלום, מלת כה בטפחא להפרידו מתיבת לחי, ופירושו כה תאמרו לו לחי ר"ל הצלח ואתה שלום (ר"ס):

טז

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.