ספר המקנה/קידושין/מב/ב
בגמ' אמר ר' נחמן האחין שחלקו. כבר נתבאר בכתובות דף ק' ע"ש:
שם. דברי הרב ודברי התלמיד וכו'. הנה התו' כתבו בב"מ דף י' ע"ב בד"ה אמר לישראל וכו' וי"ל דכי בעל וכו' א"נ י"ל דאף לרבא נ"מ דאי יש שליחות חנין הקידושין משמע מדבריהם דשליחות בטל לגמרי בדבר עבירה וצ"ע דמנא להו לחדש דין זה דלמא לא נאמ' אלא לענין חיוב ופטור המשלח והשליח אבל השליחות קיים וכבר כתבנו בזה באריכות בכתובות דף ל"ג ע"ב דיש לומר דנפקא להו מל' התוספתא והביאו הרמב"ם מהל' מעילה פ"ז וז"ל בד"א שהי' החתיכות מקדשי בדק הבית אבל אם הי' החתיכות בשר עולה לא מעל אלא האוכל בלבד שהרי הוא חייב באיסור יתר על המעילה ובכל התורה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה בלבד שלא יתערב עמה איסור אחר עכ"ל ונראה דהטעם בזה משום דהשליחות בטל משום עבירה אחרת משום דאין שליח לד"ע וממילא בטל השליחות אפי' לענין מעילה אך לפמ"ש לקמן בשיטת הרמב"ם דס"ל דבמעילה הוא חידוש טפי ואע"ג דבכל התורה לא מצינו דזה נהנה וזה מתחייב אפ"ה במעילה חייב א"כ אין כ"כ ראי' מזה לשאר שליחות לד"ע שיתבטל השליחות לגמרי ותו נראה דמוכח כדברי תוס' מדפריך בסוטה דף מ"ה לימא דלא כריוה"ג ומשני כדרבא דאמר אינו חייב עד שיבעול וקשה מאי קושי' לוקי בקדשה ע"י אחר דאין שליח לדבר עבירה ואין לומר משום דאיכא איסורא דהא לרבא נמי איכא איסורא תדע דהא קאמר בבבא מציעא דהוי שליח לד"ע אלא וודאי דהשליחות בטל לגמרי ואין קידושין חלין כלל לאביי כמ"ש תוספות ואם כן למה לא יצא לצבא מיהא יש לדחות לפי מה דאמר לקמן דאף דאין שליחות לד"ע מ"מ חייב בדיני שמים אם כן י"ל כיון דחייב בדיני שמים הוא בכלל הירא מעבירות שבידו לצאת בצבא והנה הרמ"א בי"ד סי' ק"ס סי"ו כתב בשם המרדכי שכתב בשם רש"י ז"ל יש אומרים דמותר לישראל וכו' וסברה זו ע"כ כסברת התוספות דשליחות בטל לגמרי דאל"ה אכתי הוי ליה רבית הבאה מיד לוה ליד מלוה ונהי דאינו חייב דאין שליח לד"ע מ"מ איסור' איכא אלא דסבירא ליה דוודאי בטל השליחות:
והט"ז שם ס"ק י"א הקשה מ"ש ממודר הנאה מחבירו דמפורש בכמה מתני' דאסור ליתן לו ע"י שלוחו ואמאי נימא כיון דאין שליח לד"ע ונתבטל השליחו' כנ"ל מיהא נראה דעל רש"י י"ל דלק"מ דהא כתב הר"ן בנדרים דף ט"ז ע"ב דהמודר מחבירו אין המדיר עובר אלא המודר לוקה אם נהנה ואם כן אין שליח לד"ע כלל ואף על גב דאכתי איכא משום לפני עור וכו'. ז"א דהא כתבו תוספות שם דבישראל אף על גב דאיכ' משום לפני עור מ"מ כיון דלאו בר חיובא הוא לא הוי שליח לד"ע כלל ומכ"ש הכא דאין האיסור על המדיר כלל אבל על הרמב"ם ז"ל שהביא הר"ן שם דהמדיר לוקה קשה הא אין שליח לד"ע כמו שכתב הרמב"ם בעצמו גבי מעילה והיה ההכרח מזה לפרש דברי הרמב"ם כמו שכתבתי לעיל דדוקא במעילה סבירא ליה דבטל מזה השליחות ולכאורה יש להביא ראי' מכל שחרורי עבדים ששולח שטר שחרור ע"י שליח כמפורש בכמה משניות וברייתות בגיטין ששוה לגיטי נשים ואמאי כיון דמשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבידו הוי שליח לד"ע ובטל השליחות אך יש לדחות דהתם עיקר עבירה מה שאינו עובד עמו דכתיב לעולם בהם תעבודו כמ"ש תוספות בגיטין דף ל"ח ע"א בד"ה כל המשחרר וכו' דכשאינו יכול להשתעבד בו ליכא איסורא בכתיבת גט שיחרור אם כן י"ל דאין בזה משום שליח לד"ע כי העבירה שאינו עובד בו עושה האדון בעצמו ובכתיבת הגט אין איסור והארכתי בזה בתשובה ועיין בחידושי כתובת דף ל"ג בסוגי' שם וכי זה חוטא וזה מתחייב וע' מה שכ' לקמן דף נ"א:
שם. בגמרא. משום דהוי מעילה ושליחות יד שני כתובים וכו'. הנה בח"מ סי' רצ"ב כתב הש"ך ס"ק ד' בשם אביו ליישב דברי הסמ"ע שכתב שם דהא דריבתה התורה בשליחות יד דיש שליח לד"ע והנפקד חייב היינו דוקא כשאין השליח בר חיובא או שאין לו לשלם אבל אם יש לשליח לשלם חייב השליח לשלם ע"ש ולענ"ד קשה טובא דא"כ מאי קאמר הכא דהוי מעילה ושליחות יד ב' כתובי' דהא גבי מעילה בשניהם שוגגים חייב המשלח ואי ס"ד דבשליחות יד אין המשלח חייב אלא אם אין לשליח לשלם א"כ הא לא דמי למעילה ותו דמנא לן דבמעילה עצמו כששניהם שוגגים יתחייב בעל הבית ולא אמרינן דלא ריבתה במעילה שליחות אלא היכא דאין השליח חייב ותו דמשמע לקמן דלשמאי הזקן דס"ל ב' כתובים הבאים כא' מלמדין ס"ל באומר לחבירו צא והרוג דשליח פטור והמשלח חייב והיינו משום דיליף ממעילה ונראה ליישב דבריו דנהי דלמ"ד שני כתובים הבאים כא' מלמדין ילפינן ממעילה דאפילו היכא דשליח בר חיובא פטור השליח וחייב המשלח היינו משום דילפינן במעילה בג"ש מתרומה דבכל ענין המשלח עיקר ושלוחו כמותו כמו שיבואר לקמן ושפיר יליף שמאי באומר לחבירו צא והרוג וכו' אבל למ"ד דס"ל שני כתובי' הבאים כא' אין מלמדין ונמצא דבהני שפרטה התורה הוא חידוש יש לנו לומר דכל מה דאפשר למעט בחידוש עדיף טפי דנהי דבמעיל' כיון דיליף מתרומה הוי שליח לכל ענין אפי' היכא דאפשר לחייב השליח מ"מ גבי שליחות יד כיון דאיכא לאוקמי קרא במקום דאי אפשר לחייב את השליח מוקמינן בהכי ואין להקשות הא גבי טביחה סתמו הרמב"ם והטור דהמשלח חייב ולא חלקו להיכא דיש לשליח לשל' חייב השליח דהתם שאני דהא מתני' מפורש' בב"ק דף ס"ב ע"ב אין הגנב אחר הגנב ולא הטובח ומוכר אחר הגנב משלם תשלומי דו"ה א"כ אין מקום לחייב את השליח ולפ"ז י"ל דסוגי' בא בתחילה לשנויי מתני' דפיקח חייב משום דהוי מעילה ושליחות יד שני כתובי' דעכ"פ הפיקח חייב דליכא למילף ממעילה מדאיצטריך גבי שליחות יד אבל אליבא דאמת דאיכא שני כתובי' בשליחות יד ובטביחה היכא דשליח פטור ממילא בכל התורה אפי' היכא דשליח פטור לא מחייב המשלח ולפ"ז אתי שפיר טפי דהשקלי' וטרי' אליבא דמ"ד ב' כתובי' מלמדין נ"מ נמי אליבא דב"ה אף דלדידי' הוי ג' כתובים ולפמ"ש דבמעילה איכא חידוש טפי אפי' במקום שיש לחייב השליח אכתי איכא למילף משליחות יד וטביחה דאם השליח לאו בר חיובא או שאין לו לשלם וכן נר' לענ"ד ממשמעות לשון הרמב"ם שהביאו לעיל שכתב דבכל התורה כולה אין שליח לד"ע אלא במעילה לבדה שלא יתערב עמה איסור אחר ולכאורה הלשון אינו מדוקדק דהא מצינו ג"כ גבי שליחות יד וגבי טביחה ומכירה דיש שליח לד"ע ולפמ"ש אתי שפיר כיון דהתם כולם שוגגים ואפשר לחייב את האורחים ואפ"ה מחייבינין לבעל הבית וזה לא נמצא בכל התורה אפי' בשליחות יד וטביחה ועיין מ"ש לקמן בזה כן נר' לענ"ד ליישב דבריו ז"ל מיהא בגוף הדין תמי' לי דמה"ת לחייב השליח גבי שליחות יד הא קיי"ל שליחות יד אין צריך חסרון אלא משהגביהו ע"מ לחסרו כמבואר בחושן משפט בסימן הנ"ל ולא דמי לנפקד ששלח יד דלא מהני חזרה למקומו היינו כיון ששלח יד נעשה גנב וכלתה שמירתו ולא הוי חזרה לבית בעלי' משא"כ בשליח ודוחק לומר כיון שאמר השומר לשלוח יד כלתה שמירתו ולא הוי חזרה לבית בעלים דלא מצינו חיוב זה אלא בנפקד עצמו ולכאורה הי' נראה לפרש הסמ"ע דמיירי שהשליח שלח בו יד ליגזל כולה ולא החזירו כלל דבזה שפיר חייב השליח אלא דלענ"ד נראה דבהא לא מיירי התורה כלל דזה הוי כגנב בעלמא דאם אמר לך גנוב דמשלח פטור כדאית' בסי' שמ"ח בהגה"ה ולא ריבתה התורה שליחות בשליחות יד אלא בלא חיסרה כלל או בחסירה מעט לענין חיוב אונסין על כל הפקדון ומיהא לפמ"ש לעיל בטעם הרמב"ם דבנתערב איסור אחר במעילה אין המשלח חייב אף על המעילה משום דכבר בטלו השליחות אם כן י"ל דה"נ בזה החסרון שצוה לו לחסרו נמי ריבתה התורה שליחות דאי לא תימא הכי כיון דנתבטל דבריו נתבטל השליחות לגמרי ולמה נתחייב המשלח באונסי הפקדון ותו דהא סיפא דקרא ישלם שנים ע"כ קאי על חסרון עצמו דעל המותר אף שנתחייב באונסין אינו משלם עליו אם כן שפיר י"ל דדברי הסמ"ע הן בחסרון עצמו דהיינו שגנב השליח את הפקדון עצמו כולה או מקצתה וזה וודאי חידוש הוא הא בשאר גנב אין שליח לד"ע וממילא דאיכ' למימר דהיינו כשאין לשליח לשלם או כשאינו בר חיובא ודו"ק.
שם. אמרו ב"ש לב"ה אם כן על כל דבר פשע ל"ל שיכול אין לי וכו'. לכאורה הגירסא דהכא אינו מובן דההוא שיכול הן דברי ב"ה והגירסא בב"מ דף מ"ד אמר להם ב"ה לב"ש והלא כבר נאמר וכו' אם כן מה תלמוד לומר על כל דבר פשע וכו' ונראה ליישב הגיר' דהכ' דס"ל לב"ש דודאי פשט' דקר משמ' שנעש' שליחו' יד ממש כדקא' ב"ה אלא דס"ל כיון דכללא הוא דאין שליח לד"ע ע"כ הא דמחייב האומר לשלוחו לאו משום דמעשה השליח הוי כמעשה עצמו דלמה ניחא דהתורה הוציאה דין זה מכל התורה אלא דחיוב במה שאמר לשלוחו הוא משום שחייב על האמירה ורבותא קמ"ל דאפי' לא אמר לשלוח יד בעצמו אלא אמר לשליח לשלוח יד מחייב על האמירה ובהא מתרצי הא דמקשה מאי מקשה אלא לב"ש דלמא לב"ש באמת סבירא ליה כשמאי הזקן דסבירא ליה יש שליח לד"ע ולפמ"ש אתי שפיר דלהכי מייתי הך בריית' הכא דמשמע מיני' דגם בית שמאי סבירא ליה דקרא מיירי בשליחות אלא דסבירא ליה דאין החיוב משום מעשה השליח משום דקיי"ל אין שליח לד"ע ע"ז מקשה מנ"ל דאין שליח לד"ע. ודו"ק:
בתו' ד"ה אמאי מעל וכו'. ואמר ר"י דהכא מיירי שנזכר השליח וכו'. לכאורה היה נראה לפמ"ש רש"י ותוספות לקמן דף נ"ג ע"ב בד"ה אף במכר וכו' ואין מעילה לר"מ אלא באוכל הקדש אבל במוציא הקדש אין בו מעילה וכו' כיון דאי הוי ידע לא הוי מפיק וכו'. נמצא לר"מ לא משכחת שליחות במעילה דהא כתבו התוספות לקמן בד"ה שלא מצינו וכו'. אמנם מסופק היה ר"י באומר לשליח הושיט ידך וכו' נמצא אי נימא דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן לא משכחת שליחות במעילה כלל כיון דאין מעילה אלא בשוגג והקדש אינו מתחלל בשוגג לר"מ אלא באוכל וזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן וע"כ צ"ל דהא דקאמר עשה שליחותו בעל הבית מעל היינו כשהי' השליח מזיד והמשלח שוגג נמצא ההקדש מתחלל דהשליח היה מזיד והמשלח מעל כיון שהי' שוגג נמצא הוי קושי' הש"ס בהכרח לר"מ מיהא אכתי קשה מנא לן דמתני' דמעילה אתי' כר"מ.
ותו דלכאורה מוכח דלא אתי' כר"מ דהא מדקתני לא עשה שליחותו שליח מעל אלמא שהשליח שוגג אם כן לר"מ אינו מתחלל כלל וע"כ דאתי' כר' יהוד' דסביר' ליה הקדש בשוגג מתחלל במזיד אינו מתחלל.
אך לפ"ז קשה לר"י ל"ל ריבוי על שליחות במעילה ממ"נ אי הוי השליח מזיד הא אינו מתחלל ואי הוי שוגג לא שייך דברי הרב ודברי התלמיד ופשיטא דיש שליחו' וצ"ל דבאמת חטא חטא אינו מיותר כמ"ש רש"י חטא חטא לרוב דברים הוא מלמד.
ובזה נר' לענ"ד לתרץ קושי' המפרשים לקמן בסוגי' דקאמר הניח' למ"ד אין מלמדין אלא למאן דאמר מלמדין מאי איכא למימר. דילמא מ"ד מלמדין סבירא ליה כב"ה דמייתר נמי בשליחות יד והוי ליה ג' כתובים ולפמ"ש י"ל כיון דמ"ד סבירא ליה מלמדין הוא ר' יהודא כדאיתא לעיל דף ל"ה ע"א ולרבי יהודא לא משכחת שליחות במעילה שהי' שייך בו לומר דברי הרב וכו' נמצא דליכא אלא ב' כתובים שליחות יד וטביחה ומכירה ומיהא לפ"ז לא אתי שפיר מ"ש תוספות מ"מ דוקא נזכרו שניהם אבל נזכר השליח לבד בעל הבית מעל כיון דהמתני' ר"י הוא דהא קתני דבלא נזכרו שניהם בעה"ב מעל אלמא דמתחלל בשוגג אם כן כשנזכר השליח אינו מתחלל במזיד לר"י וממילא כיון דנשאר בקדושתו לא מעל בעה"ב וחנוני מעל כשיוציא והיינו מטעם דלא יצא לחולין לפי שהי' במזיד וצ"ל דסבירא ליה להתוספות איפכא דלר"י משכחת מעילה כשהמשלח בשוגג והשליח מזיד ואפ"ה מתחלל דבתר משלח דהוי שוגג אזלינן ואף דלענין נזכר בעה"ב אזלינן בתר השליח שהי' שוגג ומתחלל מדמעל השליח היינו משום דכשנזכר בעה"ב בטל השליחות אבל כשהמשלח שוגג כי היכא דריבתה התורה שליחות לענין חיוב המשלח ה"נ לענין חילול אזלינן בתר המשלח ובאמת לר"מ לא משכחת שליח במעילה וקרא לא מייתרא אי נמי י"ל כיון דר"מ מפרש קרא נפש כי תמעול מעל היינו מזיד כמ"ש תוספות לקמן דף נ"ג ע"ב ד"ה אף במכר י"ל דגז"ש דחטא חטא איירי נמי במזיד ולענין מלקות וחייב המשלח כשהוא מזיד ועיין מה שכתבתי לקמן. אך הנראה לענ"ד דיש לומר כנ"ל דאזלינן עיקר בתר השליח אם הוא שוגג או מזיד ואפילו הכי משכחת לר"י שליחות במעילה בשליח עושה שליח כגון שהיה המשלח שוגג ושליח ראשון מזיד והוא עשה שליח והשליח השני היה שוגג נמצא שפיר מתחלל דהרי השני היה שוגג ואפ"ה איצטרך קרא דבעה"ב מעל אף שיכול לומר כיון שהשליח ראשון היה מזיד אם כן דברי הרב וכו' וכיון שזכינו לזה נר' לענ"ד דייש ליישב הסוגי' דמייתי הך מתני' דריש פ' וי"ו דמעילה דשליח שעשה שליחותו וכו' ומפרש כיצד אמר לשלוחו תן בשר לאורחים ע"ש קשה כיון דעיקר כוונת מתני' לאשמועינן דין שליח שעשה שליחותו או שינה בשליחות ל"ל לאשמועינן בכה"ג דהוי אורחים שליח שני הל"ל שאומר בעה"ב לאורחים טלו בשר ואכלו וכשעשו כמו שצווה הרי ליה אינהו כשלוחים של בעה"ב וחייב בעה"ב ואם שינוי האורחים חייבים וצ"ל דמתני' ר"מ היא דסבירא לי' הקדש בשוגג אינו מתחלל נמצא בכה"ג דבעי לאשמועינן מעילה בבעל הבית או בשליח וצ"ל דהוי ליה שוגגים ואינו מתחלל לר"מ כלל אף על גב דבאכילה הוי מעילה לר"מ אפילו בשוגג מ"מ הא כתבו התוספות דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן נמצא אין לחייב את בעה"ב על אכילת אורחים אלא על מה שהגביהו האורחים ובזה אין מעילה בשוגג לר"מ וצ"ל ע"י שלוחו שני ומיירי שהאורחים היה מזידים וכיון שאמר להם טלו ואכלו נתחלל ההקדש במזיד וכמו שכתבו התוספות לקמן דף נ"ג דעיקר מעלה מעל דכתיב גבי מעילה היינו כשלקח במזיד לקנותו וכיון שזה אמר טלו ואכלו הם שלוחים של שליח בעה"ב ולכך אם לא שינה השליח בהשליחות מעל בעה"ב ואם שינה השליח מעל השליח כיון שהם היה שניהם שוגגים הרי מוכח דמתני' זו נקטה בכה"ג דוקא אליבא דר"מ ושפיר הוכיח דיש שליח לד"ע אפי' במקום ששייך לומר דברי הרב ודברי תלמיד דהא האורחים מזידין ואפשר דלר"מ אפי' במידי דלאו בר אכילה כל המוציא מרשות לרשות והנותן שוגג והמקבל מזיד הוא מתחלל כיון שהמקבל מזיד והנותן חייב מדין משלח ולפ"ז נראה בהא שכתבו תוספות ורש"י לקמן דלר"מ לא משכחת מעילה אלא באוכל ה"ה דמשכחת באומר טלו וקנה אותו בהגבהה והמקבל הוא מזיד וכיון שאמר לו טול וקנה הוי המקבל כשלוחו וחייב המשלח כיון שיצא לחולין ע"י המקבל שהוא מזיד אך דלא רצו התוספות לפרש כן דאין זה מעילה דקרא דמשמע פשטא דקרא ע"י עצמו ולא ע"י שליח דהא ילפינן מגז"ש דחטא חטא ועוד נראה דלר' ירמי' דהוי סבר למימר שם דהטעם הוא דר"מ סבר משום שאין שניהם רוצים שיתחלל הקדש על ידיהם בעינן שיהיה אף הנותן מזיד ולא משכחת מעילה אלא באוכל אבל למאי דמסיק לפי שאין האשה רוצה וקאמר וכן במכר הכל תלוי במקבל אם הוא מזיד יוצא לחולין דלא גרע ממתכווין לגזול שכתבו תוספות שמתחלל מקרא דמעלה מעל והמוכר שהוא שוגג מעל מטעם שליחות כנ"ל כן נר' לענ"ד נכון ודו"ק היטב:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |