ספר המקנה/קידושין/מב/א
בתו' ד"ה ודלמא. והקשה המהרש"א ז"ל דה"ל להש"ס להביא לעיל מתני' דגדי וטלה דמוכח מיני' דיש שליחות בקדשים אפי' בלא שותפות ולענ"ד נר' דאתי שפיר דאין הוכחה לעיל ממשנה זו באין לו שותפות דכבר כתבנו לעיל דהא דמקשה ממתני' דחבורה שאבד פסחה אין הקושי' מן השחיטה דהמ"ל דשחיטה לא בעי שליחות ועיקר הקושי' הוא מהפרש' דודאי בעינן בי' שליחות כנ"ל ומהפרשת הפסח דהכא ליכא להוכיח בלא שותפות דאיכא למימר שהעבד אומר בתחילה שאותו שאמר לו רבו יהא קדוש לפסח כמו שאמר לו רבו שימנה הוא א"ע ג"כ על אותו פסח של רבו וכיון שיש לו שותפות בו שפיר חייל קדושתו וכיון דקיי"ל נמנין ומושכין את ידיהם עד שישחטו כדאיתא בפסחים דף פ"ט ע"א יכול העבד לומר אח"כ אם גדי אמר לי רבי יהא ידי ממושכת מן הגדי וממנה א"ע על הטלה ואם טלה אמר לי רבי יהא ידי ממושכת מן הטלה וממנה א"ע על הגדי נמצא בשעת ההקדש שפיר חייל ההקדש כיון שהי' באותו שעה שותף ובשביל שמשך א"ע לא נפק' קדושתו אבל לבתר דמייתי קרא דר' יונתן דבעינן שליחות בשחיטה מדכתיב ושחטו וגו' אלא דמקשה דלמא דוקא היכא דאית ליה שותפות מ"מ כבד שמענו דבעינן שליחות בשחיט' דהא כתיב ושחטו א"כ שפיר מוכח ממתני' דגדי וטלה דמהני שליחות בשחיטה אפי' בלא שותפות דל"ל בשחיטה נמי כנ"ל דשוחט בתחילה הגדי בשותפות עם רבו ואח"כ מושך א"ע ממנו דהא אין מושכין את ידיהן אלא עד שישחוט ואפי' לר"ש דס"ל מושכין עד שיזרוק מ"מ א"א לומר שמושך א"ע מן הגדי ושוחט את הטלה בשותפות דח"כ שוב אינו יכול למנות א"ע על הגדי דלמנות מודה ר' שמעון דאין נימנין אלא עד שישחוט כדאיתא שם בגמרא וא"כ איך יכול לומר גדי שלי ותו דכבר נפסל הגדי כיון שהי' שעה אחד אחר שחיטה בלא בעלים ותו דהא ע"כ הך מתני' לא אתי' כר"ש דהא כתב רש"י ז"ל דהא דהוצרך מתני' לטורח זה ואינו מתנה בשלמים משום דאתי' למעט באכילת קדשי' ע"ש ואי ס"ד דאתי' כר"ש הא ר"ש ס"ל דמותר למעט באכילת קדשים ובזה מובן סמיכות דבריהם שהקשו אח"ז וא"ת אמאי לא דחי וכו' משום דכבר כתבנו לעיל דהמ"ל דלריב"ק מיותר קרא דושחטו אותו דא"א לומר בשותפות דע"ז אין צריך קרא כנ"ל אבל לאחר שכ דהא דשליחות בלא שותפות מהני נפקא ממתני' דגדי וטלה. ע"כ צ"ל דהא דלא מייתי לעיל הך מתני' דגדי וטלה משום דה"א דשחיטה א"צ שליחות וע"ז הקשו אם כן הו"ל להקשות לעיל דמקרא דושחטו אותו לא נפקא שליחות בלא שותפות דהא צריך קרא דושחטו דשחיטה בעי שליחות כמ"ש לעיל ודו"ק:
שם. בתוס' ד"ה איש זוכה וכו' הא קי"ל וכו'. לכאורה אינו מובן דלמא הא דקי"ל אין יד לקטן מהכא נפקא וכן כתבו התוספות בעצמם בפסחים דף צ"א ע"ב בד"ה איש זוכה וכו' מהכא קי"ל דאין לו שליחות וכו' ע"ש דמשמע דמסקנת דבריהם כן הוא ונראה דדבריהם הכא ע"פ מ"ש התוספות בגיטין דף ס"ד ע"ב שאני שתופי מבואות וכו' דנפקא מאתם גם אתם מה אתם גדולים אף שלוחכם גדולים וכן כתב הראב"ד ז"ל בהל' גירושין פ"ו דין ט' ע"ש. אך אכתי קשה דמאי קשי' להו הכא נהי דקי"ל דאין היקש למחצה מ"מ הא אמרינן לעיל בתחילה דאג"א לרבות שליחות בתרומה אלא משום דמקשה דניליף שליחות מקדשים וגירושין אייתר קרא להיקשא מה אתם וכו' אם כן שפיר מקשה הכא מנ"ל שליחות בקדשים בלא שותפות דלמא קרא דאג"א אתא לשליחו' בתרומה היכא דל"ל שותפות אף דבקדשים לא מהני וכיון דלא מייתר להקישא שפיר איצטרך קרא דאיש זוכה ואין קטן זוכה למעט קטן משליחות אפי' היכא דאית ליה שותפות ואפי' לפי מאי דמשני דנפקא שליחות בקדשים היכא דל"ל שותפות מייתורא דקרא דאיש לפי אכלו מ"מ אי לאו דמייתר קרא הוי מוקמינן באיש זוכה ואין קטן זוכה לחוד ולא הוי ידעינן שליחות בקדשים היכא דל"ל שותפות ונראה דקושיתם הכא אליבא דר"י ב"ק דנפקא לי' שליחות מושחטו אותו אפי' היכא דל"ל שותפות כמ"ש התו' לעיל ע"כ קרא דאיש לבית אבות וגו' היינו לאיש זוכה ואין קטן זוכה וכיון דלדידי' ע"כ אג"א להקישא א"כ ממילא ילפינן מה אתם גדולים וכו' דאין היקש למחצה ושפיר הקשה דל"ל קרא ובזה נראה לע"ד ליישב דאין דבריהם סותרים מ"ש בפסחים שם דמהכא נפקא דאין שליחות לקטן משום דכל הסוגי' שם אזלי אליבא דר"ש ולר"ש משמע דמהכא נפקא והיינו דלא משני לעיל אהא דמקשה ולר"ש דפטר דתנן תרומת נכרי וכו' אג"א ל"ל וכו' דאיצטרך הקישא מה אתם גדולים וכו' היינו משום דנפקא מקרא דאיש זוכה ואין קטן זוכה וממילא דר"ש לית ליה האי הקישא כמשמעות הסוגי' דלעיל ואין להקשות דמאי מקשה בפסחים לר"ש דיליף מאיש למעט אשה דהא מיבעי' קרא לכדר' יצחק הא י"ל דילפינן מאג"א מה אתם גדולים וכו' דהא סבירא ליה כריב"ק כמ"ש התוספות שם בפסחי' ז"א דכמו שתירצו התוספות הכא אליבא דריב"ק דאף אי דרשינן הקישא דאין שליחות לקטן אפ"ה צריך קרא דאיש זוכה משום דה"א כיון דשייך לגווייהו דשלב"א דאורייתא ה"נ צריך קרא לר"ש. ועיין בסמוך ודו"ק:
בא"ד. וי"ל דלגבי פסח איצטרך דכתיב שה לבית אפי' קטן וכו'. לכאורה קשה דהא מסקינן בנדרים דף ל"ז דשה לבית אבות לאו דאורייתא דפריך אלא מעתה יפריש אדם פסח על חבירו שכן אדם מביא על בניו ובנותיו הקטנים ומשני שה לבית אבות לאו דאורייתא וצ"ל כמ"ש התוספות בגיטין שם דהא גופא קמ"ל קרא דשה לבית אבות לאו דאורייתא ונראה לענ"ד לפרש דבריהם והיינו כיון דכתיב איש זוכה ולא קטן זוכה גבי פסח וילפינן מזה דאינו זוכה לאחרים משום דאינו נעשה שליח וקי"ל דמי שא"י להיות שליח אינו נעשה שליח לאחרים דהא בהא תלי' כדאיתא בבבא מציעא דף ע"א אם כן כי היכא דאין קטן זוכה ה"נ אין אחרים זוכין לו מדאורייתא והיינו דפריך אלא מעתה יפריש אדם פסח על חבירו וכו' דכיון דאינו עושה שליח ה"ל כאחרי' והאיך יפריש האב וישחוט פסח בשביל בניו הקטנים הא להפרשות ושחיטת הפסח בעינן שליחות ואין שליחות לקטן ויליף מזה דשה לבית אבות לאו דאורייתא וע"כ הה דאמר רחמנא שה לבית אבות לגדולים ולא לקטנים אבל אי לא הוי כתיב איש זוכה ה"א דשה לבית אבות דאורייתא והיינו דאחרים זוכין לו בשחיטה כיון דשייך בגווייהו וחייב בפסח ובזה אתי שפיר טפי הא דמשני הכא למסקנא אליבא דר' יונתן דנפקא מקרא דאיש לפי אכלו וכתבו התוספות בפסחים שם בד"ה אי נימא וכו' דהוא דוחק דלא משמע בהאי קרא דאיש לפי אכלו דמיירי בזכי' ולפמ"ש י"ל דבאמת עיקר קרא דאיש לפי אכלו ולא קטן לפי אכלו א"כ תו ליכא למימר דקרא דויקחו להם איש שה וגו' אתא דאין קטן זוכה דא"כ ל"ל קרח דאיש לפי אכלו למעט קטן מאכילה מהיכא תיתי נימא דקטן חייב באכילה ואי משום דכתיב שה לבית אבות הא כיון דאינו זוכה לאחרים אחרים אינן זוכין ג"כ לו וע"כ צ"ל דקרא דויקחו הוא לשליחות בלא שותפות וממילא מייתר קרא דגם אתם להיקשא וילפינן מיני' נמי מה אתם גדולים כמו שכתבנו לעיל בדיבור זה ומעתה מובן מ"ש לעיל דאיצטרך קרא לר"ש אתם ולא השותפין משום דהוי ס"ד דשותפים מהני בתרומה דנילף מקדשים דה"א שה לבית אבות דאורייתא וכיון דליכא למימר מטעם שליחות דהא כבר כתיב איש זוכה ולא קטן זוכה ואי אפשר לומר נמי דמהני שלא מדעת דהא בעינן שליחות מושחטו וה"א דשה לבית אבות הוא מטעם שותפין והא דאיצטרך קרא על שליחות דעדיף משותפים כנ"ל היינו דאי לא הוי כתיב ושחטו לרבות שליחות הוי מוקמינן קרא דויקחו על שליחות וה"א דיש שליחות לקטן ושה לבית אבות דאורייתא ולא הוו ידעינן שותפות לחודא לכן איצטרך ושחטו על שליחות וממילא ידעינן דאיש זוכה ואין קטן זוכה מקרא דויקחו וע"כ שה לבית אבות מטעם שותפות לחודא אבל לבתר דכתיב אתם ולא השותפין דממעטינן שותפין בתרומה וה"ה לקדשים דלא שייך הכא פירכא שכן רוב מעשיהם ע"י שליח וכיון דשותפות לא מהני ע"כ מוכח דשה לבית אבות לאו דאורייתא ודו"ק היטב:
שם. בגמרא והא קטנים לאו בני שליחות נינהו אלא כדאמר רבה בר רב הונא וכו'. והקשה הרשב"א ז"ל והא זכי' מטעם שליחות הוא ע"ש ולפמ"ש בס' ש"מ בכתובת דף ע' דהא דזכין לקטן ומטבילין אותו על דעת ב"ד היינו דאף דזכי' מטעם שליחות ואין זכי' לקטן מן התורה מ"מ ב"ד שאני ע"ש א"כ ה"נ י"ל כן דכיון דחלוקה הי' עפ"י ב"ד שפיר מהני בקטנים אף דאין זכי' לקטן ויש לפרש עפ"ז המכילתא פ' בא ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם מלמד שעשאו ב"ד וכו' ויש להבין מה הענין שהי' צריך לעשות ב"ד ולפמ"ש י"ל דס"ל שה לבית אבות דאורייתא והיינו ע"כ ע"י זכי' שאחרים זוכין לו כדאי' בנדרים אלא מעתה יפריש אדם פסח על חבירו כנ"ל וקשה לי' הא אין זכי' לקטן מדכתי' איש זוכה ואין קטן זוכה וניחא לי' שהזכי' הי' ע"י ב"ד ולכך אמר מלמד שעשאן ב"ד וק"ל:
שם. בגמרא מנין ליתומים וכו'. ת"ל נשיא א' וכו'. אע"ג דלמ"ד בבבא בתרא דף קי"ז ע"א דס"ל דלבאי הארץ נחלקו והיינו לבני עשרים כמפורש קרא מ"מ הא אמר' שם דאפי' למ"ד לבאי הארץ נחלקה דחזרה הנחלה ליוצאי מצרים נמצא שהי' כמה קטנים שחזר להם הנחלה מאבותיהם שהי' מיוצאי מצרים ואין להקשות דהא לא הי' חילוק הארץ אלא לאחר י"ד שנה ואותם קטנים שהי' בשעת ביאת הארץ כבר נתגדלו בשעת חילוק ונתרצו בחלוקה ואי משום אותן קטנים שנולדו בתוך אותן י"ד שנה הא ההתמנות איש אחד לשבט הי' בימי משה כמפורש בפ' מסעי אלה האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ וגומר אם כן כבר נתרצו אבותיהם על חלוקה זו שיעשו אלה האנשים ז"א דאף שנתרצו אביהם ומינוהו אותם שלוחים מ"מ אותן שמתו בתוך אותן י"ד שנה בטל השליחות כדקיי"ל בח"מ סי' קכ"א כשמת המשלח בטל השליחות ועוד דהא אמרי' בנזיר די"ב דכל מילי דלא מצי למיעב' השת' לא מצי למיעבד השליח ואי נימא דבאותו שעה שנתמנו ע"י משה לא נתקיי' החלוקה מפני הקטנים שהי' באותה שעה כמו כן לא היה יכולי' הגדולים לעשות שליח לאחר זמן שיגדילו הקטנים אלא דהא קשה לי דכיון דבאמת יליף מחלוקה שהי' בשעת ביאת הארץ אף על גב דהיה ע"י אורים ותומים כמ"ש תוספות בד"ה יתומים שבאו וכו' ע"ש אם כן ה"נ נילף מיני' כשהגדילו נמי אין יכולים למחות דהא וודאי אותן קטנים לא היה יכולים לאחות אף כשנתגדלו וכן מוכח ממה שכתבו התוס' בבכורות דף נ"ב ע"ב דאף ר' יוחנן דסבירא ליה אחין לקוחו' הן מודה בחלוקת הארץ מדקאמר בגיטין דף מ"ח לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון משמע דלמעלה מיהושע בן נון לא הוי כלקוחות משום שהיה ע"י אורים ותומים ע"ש ואי נימא דהי' יכולים למחות אלא שנתרצו אח"כ בגדלותם הדר הוי ליה כלקוחות ותו נראה דמוכח מן התורה דהא אמרינן לעיל דף ל"ז ע"ב דמתחייבי בבכורים מיד לאחר ירושה וישיבה כדכתיב וירשתה וישבתה בה ואי נימא דהקטנים היו יכולין למחות עד שיגדילו אם כן לא היה אצל כל א' אלא קנין פירות עד שיגדילו וקי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ותו קשה דאף לאחר שנגדלו לא מצי מייתי ביכורים כיון דבתוך זה הזמן עד שיגדילו היה כמה מהם שמתו והניחו בנים קטנים אם כן מעולם לא נתקיימו החלוקה דבכל פעם הי' קטנים שיכלו אח"כ למחות מיהא למ"ד קנין פירות כקנין הגוף וחייב בביכורים אין מזה הוכחה ולכאורה היה אפשר לומר לפי מה דאמר בסוף פ' הניזקין שם אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף וכו' לא משכחת וכו' יש לומר דרשב"ג דאמר מה כח ב"ד יפה לשיטתו אזיל דסבירא ליה בסוף פ' הניזקין דף מ"ז ע"ב דיש ברירה ולית ליה אחין כלקוחות אם כן י"ל דסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וממילא מוכח מדלא יכולין למחות בחלוקת הארץ משום דאמרינן כח ב"ד יפה ורבנן סבירא ליה אין ברירה ואחין כלקוחות וממילא מוכח דקנין פירות כקנין הגוף דמי דאל"כ לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד ואם כן אין הוכחה דלא היה יכולין למחות דשפיר היה יכולין להביא מיד אחר ירושה וישיבה משום דעל כל פנים היה להם קנין פירות והכי סבירא ליה לשמואל בסוף ביצה דאין ברירה מיהא אפשר לומר בפשטות דאף דגמרינן דהב"ד מזדקקין לחלוק בחלוקת הארץ אף שהי' באורים ותומים מכל מקום לענין מחאה אי אפשר למילף מיני' דוודאי כח אורים ותומים יותר יפה ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |