הפלאה/כתובות/לג/ב
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א ריטב"א מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א מהר"ם שיף פני יהושע הפלאה בית מאיר רש"ש שיח השדה |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שם ע"ב בגמרא דילמא מלקות חמיר וכו'. לכאורה קשה הא מוכח מיניה וביה דמיתה חמור ממלקות דהא ע"כ קיימינן השתא כר' יוחנן דחייבי מלקות שוגגין חייבין דאל"ה אין צריך הוכחה כלל בחובל כנ"ל וכיון דחזינן דחייבי מיתות שוגגין פטורין מממון כדאיתא לקמן דף ל"ה מי איכא למ"ד דחייבי מיתות שוגגין חייבין מדתני דבי חזקיה וכו' ע"ש. וממילא מוכח דמיתה חמורה ממלקות. ותו דמוכח מיניה וביה דחייבי מיתות שוגגין פטורין דהא אמרינן לקמן דל"ה אי אסון דקרא אסון ממש ע"כ דחייבי מיתות שוגגין פטורין ורב שישא ע"כ ס"ל דאסון ממש דאין לומר אם לא יהיה דין אסון דהיינו שלא התרו א"כ מפורש בקרא היפך דבריו דמיירי שלא התרו ואיך יליף רב שישא בהתרו ע"כ ס"ל אסון ממש. (עמ"ש לקמן דף ל"ה בתוס' ד"ה מאי לאו וכו'). וא"כ ע"כ ס"ל חייבי מיתות שוגגין פטורין א"כ ממילא מוכח דמיתה חמורה. ונלענ"ד ליישב לפמ"ש בסמוך דבאמת דמי ולדות הוי ממון אחר והתוס' כתבו לקמן דף ל"ה ד"ה מי איכא למ"ד וכו' דהיינו בממון אחר בהדיה מיתה א"כ יש לומר דלעולם מלקות חמיר והא דפטור מדמי ולדות בחייבי מיתות שוגגין משום דה"ל ממון אחר ויש לומר דגם במלקות בשוגג פטור מממון אחר והא דחייב הכא בדמי ולדות משום דלא הוי מותרה למלקות דחמיר אע"ג דקיימינן השתא בממון אחר דפטור אפילו בחייבי מלקות שוגגין. זה אינו דכבר כתבנו דיש לומר דכיון דחייב בדמי חבלה דאשה עצמה כדין חובל דה"ל ממון עצמו ואינו לוקה לא הוי ליה כחייבי מלקות כלל וגרע מחייבי מלקות שוגגין ולכך משלם דמי ולדות אע"ג דה"ל ממון אחר. ודוק:
מיהו אכתי צ"ע דאכתי מוכח דמיתה חמורה דאל"כ נימא במיתה נמי הכי אם יש אסון ממש באשה דפטור מדמי ולדות ואמאי נימא דמשלם דמי אשה עצמה דה"ל אותו ממון כדס"ל לרבי בסמוך ונימא נמי דה"ל כאינו חייב מיתה כלל ויתחייב בממון אחר דהיינו דמי ולדות. ועיין מ"ש מזה לקמן דף ל"ה ע"א. והעיקר נלפענ"ד פירוש הסוגיא הכא כמו שיבואר בס"ד. ודוק:
תוס' ד"ה ודילמא וכו'. הוי מצי לשנויא וכו'. במהרש"א הקשה ממיתה ומלקות דמת ואינו לוקה. ואין כ"כ קושיא דהא גופא קשיא כמ"ש התוס' לקמן דף ל"ז ע"ב ד"ה חדא במיתה דהא סמיך ליה ארבעים יכנו. אך יותר תמהני דמאי ס"ד דמלקות חמיר א"כ למאי דס"ד השתא דחובל בחבירו והתרו בו לוקה ואינו משלם ויהיה חובל באביו קל מחובל בחבירו דחובל באביו במיתה. ותו איך ס"ד דחובל בחבירו יהיה חמור יותר מן ההורגו. והעיקר נלענ"ד דהא דקאמר ודילמא מלקות חמיר היינו כענין שאמרו יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו דאע"ג דודאי מיתה חמורה מממון דהא אמרה התורה ואם לא יהיה אסון אפ"ה יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו. ה"נ הכא יש לך אדם שמלקות חמירא ליה ממיתה א"כ לענין התראה לא הוי מותרה למלקות כי אולי הוי נמנע אי הוי מתרי ביה למלקות והיינו דמייתי ראיה מאלו נגדוה וכו'. וממילא מיושב מה שהקשינו לעיל. וק"ל:
תוס' ד"ה אלמלא נגדוה וכו'. ואומר ר"ת וכו' ובפ"ק דע"ז כתבו עוד יש ראיה מהא דאמר במגילה הם לא עשו אלא לפנים וכו'. ולא הבנתי דבריהם וכי בשביל שלא קידשו השם יתחייבו כליה הא עכ"פ אנוסים היו ואין חייבין מיתה כמ"ש התוס' בסנהדרין דף ס"א ע"ב. ועוד ראיתי להזכיר בכאן מה ששמעתי בילדותי מאחי הרב המאה"ג המנוח מהור"ר אברהם הלוי ז"ל שהקשה על הא דאמרי תלמידיו לרשב"י במגילה שם וכי משוא פנים יש בדבר הא אמרינן בשבת בפרק ר"ע גבי ויתיצבו בתחתית ההר שכפה עליהן ההר כגיגית ואמר רבא מכאן מודעא רבא לאורייתא ומשני הדר קבלוה בימי אחשורוש. וא"כ קודם שקיבלו לא היה משוא פנים שהרי היו יכולין לטעון שאנוסים היו בקבלת התורה. אמנם לאחר זמן כביר התבוננתי בדבריו ז"ל ומצאתי בהן פירוש מספיק לסוגיא דשם. שהקשו העולם דלמה שאלו התלמידים לרשב"י הא אף לפי מה שסברו הם שהוא מפני שנהנו מסעודתו וכו' קשה ג"כ וכי משוא פנים וכו'. ונראה דלפי הנ"ל א"ש דיפה הקשו לו דאי משום שנהנו מסעודתו שפיר יש לומר כתירוצו ז"ל משום שהיו יכולין לומר שהיו אנוסים בשעת קבלת התורה אבל לפי הטעם שהשתחוו לצלם. א"כ הא על ע"ז נצטוו אפילו בני נח וחייבין מיתה אפילו קודם קבלת התורה לא שייך זה. ועל זה השיב להם הם לא עשו אלא לפנים ולא קשה קושיות התוס' דהא היו חייבים לקדש השם דהא איבעיא להו בסנהדרין דף ע"ד ע"ב אם בני נח חייבים על קידוש השם וכתבו התוס' שם וכן פסק הרמב"ם ז"ל דאין חייבין וא"כ כיון שהיו יכולין לטעון מודעא רבא אין להענישם על קידוש השם כדין בני נח וזהו דקאמר שם והיינו דכתיב כי לא ענה מלבו ויגה בני איש דאיתא במדרש בני איש זה בני נח שנקרא איש. נמצא לפ"ז אין מקום לקושית התוס' אפילו משום קידוש השם. אך נראה דדבריהם שם היינו דתקשה מזה לאביי דסבירא ליה בסנהדרין דף ס"א דהעובד ע"ז מאהבה ומיראה חייב מ"מ לפמ"ש יש לומר דבני נח אין מצווים על זה. ודוק:
שם בגמרא וכי זה חוטא וכו' אמר רבא וכו'. לכאורה יש לתמוה למה ליה לרבא למילף מהך הקישא ולא סגי ליה בלימודי ברייתות דרבי ישמעאל ודבי חזקיה. וגם לא שייך לומר דפליג אתנאי. ותו דהש"ס הקדים הא דרבא לתנאי דברייתות אלו. תו הקשה התוס' בב"ק דף ע"ט בד"ה נתנו לבכורות בנו וכו' וז"ל ולעיל גבי גנב וטבח בשבת דמוקי ליה בטובח ע"י אחר ופריך וכי היכא מצינו שזה חוטא וזה מתחייב הוי מצי למימר דסבר שהוא שלו וכו'. אבל קצת קשה איך יליף מה מכירה ע"י אחר דילמא דוקא כסבור שהוא שלו כיון דליכא יתור עכ"ל. ויש לתמוה יותר דהא התוס' כתבו בעצמם שם בדף ע"א דהא דלא אמרינן בשוחט לע"ז לצעורי קא מכיון דמיירי שהשליח סבר שהוא של גנב א"כ ע"כ מיירי בשוגג ומאי מקשה וכי זה חוטא. אמנם הנלע"ד לפרש דהנה הטור כתב בח"מ סימן ש"נ דאפילו אמר לשליח שישחוט בשבת חייב המשלח. והמשנה למלך בפרק ג' מהלכות גניבה השיג עליו דדוקא אם שחט מעצמו בשבת אבל אם אמר לו לשחוט בשבת אינו מתחייב וכן משמע לע"ד להדיא מדברי התוס' שם דף ע"א בד"ה בשלמא. וז"ל ויש לומר כשנתן רשות לשליח לשחוט אפילו לע"ז וכו' ולא כתבו כפשטיה שצוה לו לשחוט לע"ז משמע דבזה אינו מתחייב. ובאמת מצינו להרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות מעילה וז"ל שם אם היה בשר עולה וכו' שהרי הוא חייב איסור אחר יתר על המעילה ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה לבד שלא יתערב בה איסור אחר וכו' והוציא דין זה מתוספתא. ונראה לי הטעם בדין זה משום דהתוס' כתבו בבבא מציעא דף י' ע"ב ד"ה דאמר לישראל וכו' א"נ יש לומר דאף לרבא נ"מ דאי יש שליחות חלין הקידושין הרי דס"ל דבשליח לדבר עבירה בטל השליחות לגמרי א"כ יש לומר דזהו טעם התוספתא דנהי דריבתה תורה במעילה שליחות לדבר עבירה אבל עכ"פ שליחות בעינן וכשיש איסור אחר דבל"ז הוי ליה שליח לדבר עבירה בטל השליחות לגמרי כסברת התוס' הנ"ל וממילא פטור גם ממעילה. ולפ"ז יש לומר דהיינו נמי טעמא דהתוס' גבי טביחה דכשאמר לו לשחוט לע"ז בטל השליחות וכן צ"ל לע"ד בהא דלא תירצו התוס' דלא אמרינן לצעורי קמכיון כדמשני הש"ס בחולין דף מ' בישראל מומר ה"נ יש לומר דהשליח מומר לע"ז מכבר דלא שייך לצעורי אלא כיון דקי"ל דישראל מומר הוי כגוי דאינו בר שליחות כמ"ש בספר גט פשוט לענין גט ע"ש א"כ ממילא בטל השליחות של הטביחה. אך נלענ"ד דס"ל להטור דאם נימא סברא זו גם בטביחה א"כ אפילו לא אמר לו שישחוט בשבת מ"מ כיון ששחט בשבת אין שייך לומר דעשיית השליח כעשיית משלחו כיון ששחט בעבירה בשבת הרי בטל השליחות וס"ל דלא גרע מאלו ציוהו לשחוט בשבת דלא אמרינן דבטל השליחות של שבת לבד והוי ליה כאלו לא ציוהו על שבת. ואפשר לחלק דכשאמר לו לשחוט בשבת אם היה שוחט בחול לא היה עושה שליחותו לכך בטל לגמרי. אבל באמר לו סתם היה יכול לקיים שליחותו בחול. אבל הטור לא ניחא ליה לחלק בזה וא"כ מדחזינן דחייב כששחט השליח בשבת ע"כ דהכא שאני ממעילה. והטעם בזה נראה דהתם נהי דריבתה תורה דיש שליח לדבר עבירה מ"מ שליחות בעינן אבל הכא ס"ל דלא בעינן שליחות כלל דר' יוחנן וריש לקיש בעלי מימרא זו לשיטתייהו אזלי דס"ל בבבא קמא דף ס"ח דמכירה חייב אפילו לפני יאוש ופליגי על ר"א דס"ל מכירה דומיא דטביחה דאהני מעשיו אלא אפילו לא אהני מעשיו אפ"ה חייב א"כ ה"נ כיון דעשה שליח אע"?ג דבטל השליחות ולא אהני מעשיו אפ"ה חייב ואדרבא מקשינן טביחה למכירה דאפילו ע"י אחר כדקאמר הכא והיינו דנקט לשון ע"י אחר ר"ל אע"ג דאינו שליח דאע"ג דבטל השליחות ולא אהני מעשיו אפ"ה חייב. ונלענ"ד להביא ראיה לדברי הטור מהא דאיתא בבבא קמא דף ע"ח בהקדיש ואח"כ טבח דמוקי ר' יוחנן בשוחט בפנים שלא לשם בעלים קשה הא קי"ל דהמחשב בקדשים לוקה משום שנאמר לא יחשב וא"כ ה"ל ממון ומלקות דקי"ל דאין לוקה ומשלם וצ"ל ע"כ בטובח ע"י אחר רק דע"ז קשה דאם ציוהו לשחוט לשם בעלים הרי ציוהו להחזיר לבעלים ולמה יתחייב על הטביחה ואפילו אם נימא שנתן לו רשות לשחוט לשם בעלים אם ירצה אכתי קשה למה יתחייב כיון שנתן לו רשות להחזיר לבעלים. וע"כ צ"ל שציוהו שיהיה שלוחו אם ישחוט שלא לשם בעלים ואפ"ה לא אמרינן כיון דבטל השליחות לענין עבירה אחרת תו לא מחייב על הטביחה ואין לדחות דלעולם מיירי ששחט בעצמו ושגג בלאו זה דלא יחשב ור' יוחנן לטעמיה אזיל דס"ל חייבי מלקות שוגגין חייבין. זה אינו דאכתי קשה הא דמקשה התם הש"ס ריש לקיש מאי טעמא לא אמר כר' יוחנן ומה קושיא הא ריש לקיש ס"ל דחייבי מלקות שוגגין פטורין אלא ע"כ צ"ל בטובח ע"י אחר וכנ"ל. וכיון שביארנו דעת הטור נלענ"ד לפרש פירש הסוגיא דהא דמקשה וכי זה חוטא וזה מתחייב באמת לא קשיא ליה מצד איסור הטביחה דיש לומר כשהשליח שוגג כמ"ש התוספות וכ"ש לפמ"ש דע"כ מיירי בהכי דסבור שהוא של גנב אלא דעיקר הקושיא נהי דיהיה השליחות מצד הגניבה קיים מ"מ יתבטל השליחות משום עבירה דע"ז ושבת דאין לומר דהשליח שוגג גם בשבת וע"ז. זה אינו דהא בשבת אמרינן לקמן דה"ל שחיטה שאינה ראויה ולא הוי ליה שחיטה שאינה ראויה אלא בשחט במזיד וא"כ יתבטל השליחות לגמרי. וגם יש לומר בע"ז דס"ל דאע"ג דסבר שהוא של גנב כמ"ש התוספות מדלא אמרינן לצעורי קא מכיון ע"כ צ"ל שאמר לו לשחוט לע"ז דאל"ה נימא לצעורי לגנב קא מכיון ולא ניחא ליה לדחוקי שנתן לו רשות לשחוט לע"ז אם ירצה וא"כ אי ס"ד דהוא שוגג יתחייב משלחו מיתה על ע"ז נמי והדרא קושיא לדוכתיה דקים ליה בדרבא מיניה וצ"ל שהוא מזיד על ע"ז ואין שליח לדבר עבירה וא"כ נימא דבטל השליחות לגמרי. והיינו דמקשי וכי זה חוטא וזה מתחייב רצה לומר דאינו שלוחו כלל וממילא מתורצים שני קושיות התוספות שם דף ע"ט ועל זה משני רבא וטבחו ומכרו דחייב ע"י אחר אע"ג דאין שליח כלל והיינו דלא נקיט רבא לישנא דשליח כדנקיט ר' ישמעאל ודבי חזקיה. ולפ"ז נראה דתרווייהו צריכא דבאמת לתירוץ רבא דלא בעינן שליחות איכא לאוקמי הברייתא בסבר שהוא של הגנב דלא שייך ביה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וקרא קמ"ל דאפילו באינו בר שליחות או שיש בזה עבירה אחרת משום דאין צריך שליחות כלל ואפילו טובח ע"י אחר כנ"ל אבל היכא דהשליח מזיד יש לומר דהמשלחו פטור כקושיות התוס' בדף ע"ט שם אלא שזה ילפינן מריבוי דר' ישמעאל ודבי חזקיה מאו ומתחת נמצא דמילתא דרבא ומילתא דתנאי תרי מילי נינהו ותרווייהו צריכי ובאמת הכא לא הוי צריך להביא ברייתות אלו דאיכא לאוקמי בשוגג דטביחה אלא דהאמת נקיט דאפילו במזיד בטביחה חייב ובתשובה הארכתי בזה. ודוק:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |