בית מאיר/יורה דעה/סט

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־17:53, 24 באוגוסט 2023 מאת הר יונה (שיחה | תרומות) (גירסא ראשונית)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף



טור ומפרשיו

ארבעה טורים
··
בית יוסף
ב"ח
דרכי משה
דרישה


שו"ע ומפרשיו

שולחן ערוך
··
כף החיים
כרתי
פלתי
פרי מגדים - משבצות זהב
פרי מגדים - שפתי דעת
פתחי תשובה
ש"ך
נקודות הכסף (להש"ך)
באר הגולה
ביאור הגר"א
ט"ז
יד אברהם


חכמת אדם


לדף זה באתר "על התורה" לסימן זה באתר "תא שמע" לדף זה באתר "שיתופתא"


בית מאירTriangleArrow-Left.png יורה דעה TriangleArrow-Left.png סט

הלכות מליחה

סעיף א' צריך להדיח הבשר קודם מליחה. ד' טעמים נאמרו בזה. ב' מהר"ן א' בלשון זה צריך להעביר דם שע"פ הבשר שאין המלח מפליט בחומו אלא דם שבתוך הבשר שהוא לח אבל לא מה שנתייבש ע"פ ולפיכך אם לא ידיחו אותו תחלה יש לחוש שמא לאחר שיניח הבשר מלפלוט דם וציר יהא ניתך הדם ויבלענו. והוא טעם הרא"ה. והברור דלטעם זה אם נמלח בלא הדחה והוא עדיין תוך זמן פליטת הציר אף מליחה שנית א"צ אלא הדחה ככל בשר שנמלח ושרי ודלא כהט"ז שכתב שזה טעם היש אוסרין וק"ל. ב' טעם עצמו היינו כדי שיתרכך הבשר ויצא דמו ע"י מליחה שאם יהא נקרש על פניו לא יהא כח במלח להוציא דמו. והיינו טעם היש מתירין דוקא ע"י מליחה שנית. וכן לטעם המרדכי שאם לא ידיח המלח נתמלא מדם שעל החתיכה ושוב לא יוציא המלח הדם שבחתיכה. ולטעם זה נמי לענ"ד יש תקנה במליחה שנית אבל היש אוסרין הוא הסמ"ק שנתן על הלכלוך שעל פניו דין דם בעין שנפל על גבי בשר דלא שייך בו כבולעו כך פולטו ולא משריק שריק וק"ל. ולענ"ד יש ראי' לאחד משני טעמי הר"ן מדאיתא פ' עור והרוטב דף קכ"א ע"ב הרוצה שיאכל מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית שחיטתה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין לה עד' שתצא נפשה ואוכלו וקשה למה לא למדו למיעבד הדחה ראשונה נמי. ולענ"ד לא שייך הכא התי' הגמרא הא דחללי' בי טבחא שהרי מלמדו למיעבד במרוצה כל עוד שלא תצא נפשה וכדדחק עצמו הר"ן והם נמי דברי תוס' חולין דף ל"ו דהכא אף לצלי בעי מליחה והפשוט דאיירי בשוחט לעצמו. ובזה נדחה נמי מה שדחק עצמו הכ"מ פ"א מהלכות שחיטה. משא"כ לטעמי הר"ן שפיר דבזה שמיד אחר השחיטה מולח עדיין אין חשש שנתייבש על פניו וגם לא נקרש על פניו ושפיר יש כח במלח להוציא הדם אף בלא הדחה קמייתא וק"ל:

עיין פר"ח מביא הפלוגתא שבין רש"י ורמב"ם עם התוס' ויתר פוסקים אם דם שבשלו מדאורייתא או דרבנן. ומביא בשם הב"י סי' פ"ז שכתב שהרמב"ם ס"ל דההוא דהקומץ דלא כהלכתא. וכתב עליו שאין בדבריו טעם למה דחה ואולי י"ל דלהכי דחאה משום שכבר הקשיתי על הסוגיא דמנחות מסוגי' דבכורות דף ו' ע"ב דאיתא חלב בהמה טהורה חידוש הוא הואיל ומכח דם קאתי. והרי ודאי חלב אינו ראוי להזות על גבי המזבח ונשתנה ע"י הטבע יותר ממה שנשתנה הדם ע"י הבישול ומה חידושו לא יהא כדם שבישלו. א"ו דאף דם שבשלו לא יצא מכלל איסורו שהי' מקודם. הגם שדחקתי עצמי דודאי חידוש הוא לומר דבר שנאסר יחזור להיתר. ומכח זה ס"ד לומר דה"א חלב בהמה טמאה דשרי' ואזי באמת לא הוי אמר זעירא דינו. אך לאחר שריבה התורה חלב בהמה טמאה לאיסור מסתבר לזעירא דע"כ לאו סברא מחודשת היא בחלב טהורה דא"כ לא הי' התורה מוציאה לאיסור בטמאה אלא טעם יש בדבר דהיינו התורה לא אסרה אלא דם הראוי להזות ולומד מינה דה"ה לדם שבשלו. מלבד שהוא דוחק גדול אף גם קשה הניחא למ"ד דם נעכר אלא למ"ד אברים מתפרקין כדפסקינן. דנמצא ל"ק מחלב מידי מנ"ל לזעירי סברתו. כיון דחזינן דסתמא דגמרא לא ניחא בההוא סברא כל עיקר וחושב חלב מכח זה לחידוש. וא"כ אין מן התימה אם הרמב"ם מכח זה דחה לסוגיא דבכורות מהלכתא וצ"ע:

סעיף ב' הג"ה וה"ה אם הי' ס'. נ"ב וקליפה בעי. כרתי:

בש"ך ס"ק י"ד ומשמע וכו' נ"ב עיין מ"י:

סעיף ג' בהטור פלוגתת הרמב"ם והרא"ש בדין מלח גס. וכתב שם הפרישה דאפשר דהרמב"ם סובר שא"צ מליחה מב' צדדים. ולמה שביאר הר"ן טעמו במה דמצריך ליתן הבשר ברותחין משום שאין המלח מפליט כל הדם ע"ש בב"י שמביאו א"כ פשיטא שאינו מפליט מה שבעבר השני על פני ] הבשר עיין וק"ל:

סעיף ד' בט"ז ס"ק י"ג וע"כ יש להזהר וכו' נ"ב עיין ס"ס ע"ב בש"ך ובמ"י כלל ט"ו דין כ"א:

שם בט"ז ס"ק ט"ו מתמיה על הרמ"א מסי' ע"ה. ולענ"ד יש ליישב דגבי שומן לכ"ע אין מוחזק כ"כ בדם ר"ל בדם הרבה אלא מעט דם יש בו. ולכן לא חיישינן שיבלע הצד שנמלח כבר ממנו (ותדע דהא בל"ז אין דם בגוף המעי) כיון שאין אף בהשומן שפע דם ויש די והותר בהמלח להמשיך הדם אליו א"כ בדיעבד שנתבשל במליחה של צד פנימי אסור דהא החלחולת מפסיק ולא נמלח השומן כלל ומעט דם שמוחזק בו נשאר בחזקתו ואסור. משא"כ הכא בבשר ודאי דהרבה דם בתוכו אלא דבנמלח מצד א' יש פלוגתא אם המלח הוציא כל דמו מעבר השני או כשיטת הא"ז שבד"מ דאין המלח מוציא מעבר השני ונשאר כל דמו בתוכו כבראשונה. והכריע הרמ"א דבדיעבד דהיינו אם נתבשל דוקא סמכינן על המתירין ואמרינן שכבר יצא מידי כל דמו. וכשלא נתבשל ויש תקנה בצלי לאחר פליטת כל צירו לחוש לסברת המחמירים שנשאר עדיין דמו בצד השני דהיינו דם הרבה כבראשונה ויחזור ויבלע הצד השני ואסור לכן צריך לצלותו ודוק כי לענ"ד פשוט וברור הוא. ובמה שלמד הפר"ח סי' ע"ה להתיר גבי חלחולת שנמלח מצד פנימי במקום צורך במכ"ש מהכא יש די בחילוק הנקה"כ דבחלחולת אינו אפילו בנמלח מצד אחד כיון דהעור מפסיק וק"ל. ובלא הנ"ל לדברי הט"ז עצמו שלהכי מחמיר הכא תוך י"ב שעות הואיל ואפשר בצלי פשיטא דבחלחולת לא שייך צלי ולהכי מקיל אף אחר י"ב שעות:

סעיף ט' בט"ז ס"ק י"ט בא"ד ולענ"ד כו' דהא קיי"ל. נ"ב דברים מעורבבים וכבר השיגו המ"י:

בש"ך סק"מ אבל בדיעבד מותר ת"ח כלל ט"ו כו'. ולעל"ד מבואר בת"ח דאפילו בדיעבד אסור אם נתבשל בלא מליחה שנית מדכתב ריש דבריו אבל רוב הפוסקים ס"ל דהמלח פסק כחו וכו' וא"כ פשיטא דזה אסור בדיעבד כרה"ב. אך מ"ש לבסוף מותר בדיעבד היינו מה שס"ל שהבשר נאסר מן הדם שבמלח ע"ז כתב כיון שכבר נתבאר שאם שהה הבשר וכו' ה"ה בזה והיינו מחד טעמא דאמרינן בכזה דמא משריק שריק ע"ש משא"כ על הסברא דפסק כח המלח פשיטא דלא מסיק להתיר אלא כרה"ב נקטינן. וגם לשון הסימנים של ת"ח הכי דייק שכתב ומלח וכו' פעם שנית שאין לו עוד כח וגם אסור משום דם שבתוכו ובדיעבד אם מלח בו אין הבשר נאסר משום הדם דמשמע דמשום הדם אין הבשר נאסר בדיעבד ונ"מ אם הדיחו ומלחו שנית דמותר. אבל ודאי אם נתבשל ע"י מליחה כזאת דאסור כמו נתבשל בלא מליחה. ולדעתי כלל זה בהגהתו סעי' י"א במ"ש ואם נמלחה חתיכה ולא נמלחה כראוי דינה כלא נמלח' כלל ודלא כט"ז שדחק שם אח"ז מצאתי כבר השיגו נמי פר"ח וגם המ"י:

סעיף יו"ד בש"ע או שום קטן. היינו בן ט' שנים ט"ז סי' קט"ן סק"ה בט"ז ס"ק כ"ג בא"ד נמצא לפ"ז דזכינו. נ"ב עיין ט"ז א"ח שם:

בנקה"כ ס"ק כ"ד דאשכחן טובי ספיקי דרבנן להחמיר. נ"ב ועיין במשמרת הבית דף ע"ה ע"ב כתב בפירוש הכי כיון דחזינן דהגמרא אמר דם דאורייתא לא מקלינן בספיקו גם מביא ראי' מקושי' הגמרא ודילמא תתאי מטא וכו' אף דיש לדחות ראי' זו כיון דיותר מסתבר דתתאי מטא קודם מ"מ מי יקל נגדו. ועיין ט"ז גופי' בא"ח סי' ת"ט סק"ו. ומ"ש שם מטעם רוב. לדעתי הוא רובא דתלי' במעשה. אך עיין תוס' בכורות דף כ' ד"ה רבינא ואפשר דלא דמי כיון דרובא עושין ומולחין. אך י"ל נמי אדרבא רוב המולחים זוכרים לשעתא וההוא מדאינו זוכר לא מלח וכן עיקר:

סעיף י"א בש"ך ס"ק מ"ד בשר כו' רק ששמוה בקדירה. נ"ב עיין ט"ז ס"ק כ"ג ובמ"י ופר"ח:

שם בס"ק הנ"ל מעתיק דברי ת"ח בסתם. משמע דאין חילוק בין נתבשל לגמרי ללא נתבשל לגמרי ובשניהם שוה לאיסור אותה חתיכה אף דאיכא ס' בקדירה אם לא בהפ"מ וכהכרעת הרמ"א. ובאמת בת"ח מבואר הכי ע"ש. אמנם לענ"ד לא העתיק יפה שהת"ח לא השוה אלא בחתיכה שנמלחה ולא שהה במלחו שעור מליחה או שהה ג' ימים בלא מליחה ונמלח דע"ז קאי התם ובזה איכא למימר שהמלח מסייע לבלוע אף בבשרא דתורא. משא"כ בשר שנתבשל בלא מליחה כלל מסיק בת"ח שם דין ד' וכתב מיהו באותה חתיכה עצמה יש להקל בזה אי איכא ס' בקדירה כנגדו מאחר דגם בנתבשל ממש רבו המתירין והיינו בבשרא דתורא היכא דלא נתבשל לגמרי כ"א בכלי ראשון שלא על האש. וע"כ לחלק הכי כדי שלא יסתור עצמו דין ב' עם דין ד'. או עכ"פ לחלק דדין ב' לא איירי בבשרא דתורא. עכ"פ לא יפה עשה הש"ך שהעתיק הנהו דברים בסתם כי בבשרא דתורא בנדון זה עכ"פ אינו שוה ממש לנתבשל שאותה חתיכה מותר בדאיכא ס' אף שלא בה"מ לפי הכרעת הת"ח דין ד'. אחר איזה שנים הגעתי לספר מ"י וראיתי כי גם הוא לא ירד לחלק כדחלקתי ונכנס בדוחקים והקשה תרתי ל"ל אם קאי על הקדירות. ומ"ש שקאי על הבשר א"י מה בכך דהא איהו מ"מ מפרש שהושם בכ"ר וא"כ מה לי אם הבשר יד סולדת או לאו הא מה שבתוך הקדירה ודאי יד סולדת ככל כ"ר. וגם בסק"ח דחק מכח זה מאוד. והאמת לענ"ד בכונת הת"ח כדחלקתי דסעיף ב' הואיל דנמלחו אף אותה חתיכה אסור אף דאיכא ס' משא"כ בסעיף ד' וע"ש:

סעיף י"ב בט"ז ס"ק ל"ב בא"ד וכן נראה כו' נ"ב עיין נקה"כ ובמ"י מ"ש על כל דיני סעיף זה. וגם א"י מי הגיד שחומרת הגאונים פועלת שנתייבש צירו נמי בתוכו דמן הסברא לא נאמר אלא על תמצית הדם שהוא דבר הקרוש וא"כ אינו דומה כלל לבשר שנפלט כל דמו וצירו:

סעיף י"ד בט"ז ס"ק ל"ה ומה שלא הוי דשיל"מ וכו'. נ"ב עיין סי' ק"ב בט"ז סק"י מה שמביא ראי' מבכורים שם יש סתירה לדברים אלו ועכ"פ אין לסמוך ע"ז אלא בשהה ג' ימים שהוא אך חומרת הגאונים משא"כ בשר שלא נמלח כיון שיש היתר בצלי מקרי דשיל"מ לענ"ד. ועיין בתה"ד עצמו שמפקפק ג"כ על תי' זה ועל הראי' שמביא לו:

סעיף ט"ז בש"ך ס"ק ס"ו ובת"ח כו'. נ"ב להמבואר בת"ח נ"ל להגיה בש"ך במקום בלא הדחה דצ"ל אפילו בהדחה והיינו משום גזירה דלמא אתי לאשתמושי בחמין כיון דל"ל הגעלה. ובמ"ש ובשאר כלים מותר. הגהתי דצ"ל אפילו בלא הגעלה. ובמ"ש מיהו ודאי אף בשאר כלים צריך לקנחם נ"ב ואם נשתמש בלא קינוח פשיטא דבעי הדחה. ושוב כתבתי כל הג"ה הנ"ל צודקת להמבואר בת"ח שהמה בנוים על דברי הה"מ. (ואולם עיין בח"ר חולין שם מבואר בכ"ח כדברי הש"ך פשוט. את זה שהגהתי פה אף שם הגהתי משום דבאמת אף שם בח"ר לתי' הא"נ מוכח דאפילו הדחה לא מהני לכ"ח דאל"ה למה תברה לפינכא ידיחנה וישתמש בה צונן א"ו מפני שבליעתה מרובה ואף אחר הדחה פולטת וצריך הדחה מה שנשתמש בה אף בצונן חיישינן דילמא אכיל לי' בלא הדחה לכן אסורה אפילו אחר הדחה ואפילו לצונן. וההג"ה שהגהתי בש"ך היא ברורה):

בש"ך ס"ק ס"ז מסיים וא"ש בזה וכו'. נ"ב ודאי שם אסור לכתחילה אפילו ע"י הדחה כ"א בהגעלה. והעיקר כמבואר בהשערים משום דשם תשמישו מרובה ותדיר לא חשיב לי' לכתחילה כטהור מליח וטמא תפל אלא כשניהם מלוחים והכא דאינו אלא באקראי שפיר מותר אפילו לכתחילה אפילו למלוח שנית אפילו באינה נקובה בשר כשר מדם אף דלא שייך כבכ"פ. עיין בהשערים פ"ג ובשער ז'. ואולם לענ"ד מדברי הרא"ש בפ' כ"ה משמע דהיתר גבינות בדפוסי נכרים אינם אלא דיעבד בלא ההוא טעמא אלא משום דהיתרן נובע מטהור מליח. ואף שם לא מצינן כ"א דיעבד. ודעת הלומדים ההיתר דפוסים אפילו לכתחילה כמבואר בתוס' שם צ"ע מנ"ל:

בש"ך ס"ק ס"ח ולק"מ דדוקא כו' ובס"ק ע"ב כתב ומה"ט וכו' וקשה לגבי בשר לא מיחשב כבישת מעל"ע במים ככבישת ציר ולכן מותר לצלי. ולגבי הכלי יותר חשוב כבישול כבישת מעל"ע במים שאז מפליט הכלי מכבישת חצי שעה בציר וצ"ע מנ"ל לחלק בסברות כאלו:

שוב כתב ונראה דאפילו וכו' לענ"ד צ"ע די"ל הציר ומלח שבלוע בו הוי דבר חריף דפסקינן דמחלי' לשבח. ובזה יש ליישב תמיהת הפר"ח בסי' ק"ה סעיף א' על הט"ז ע"ש כי אפשר שזה כונת הט"ז אלא שקיצר. סעיף י"ח בט"ז ס"ק מ"ד. ומעשה בא בעירנו וכו' ע"ש והנקה"כ כתב ותמהני על מה שאסר מה שמונח. עיין במ"י שקדמני להשיג בזה על הנקה"כ. והדין ברור ופשוט כהט"ז. בש"ך ס"ק ע"ו מביא בשם מהרש"ל דאם נתערב חד בתרי בבישול דשרי הואיל ומדאורייתא חד בתרי בטל ור"ל משום דמב"מ בלח וה"ה בבישול ד"ת חד בתרי בטל. וצ"ע עפ"י דבריו עצמו שבס"ק נ"ז דהא הכא נמי האיסור משום דם דהוי מבשא"מ:

סעיף כ' בט"ז ס"ק מ"ז בסופו והא דלא תירצו. נ"ב עיין ביש"ש כי קיצר בהעתקה:

פר"ח סק"מ בא"ד ועכצ"ל כן וכו' א"ו כדאמרן. נ"ב עיין בדבריו עצמם מה שמביא בא"ח סי' תמ"ב בשם תשובת הרשב"א סי' תצ"ו:

תו שם וכ"כ בתשובה כלל ב' דין ז' וכו'. לאו למימר דאי לאו להשביח וכו'. נ"ב לשון הרא"ש לא משמע הכי ע"ש ואולם א"י מי הכריחו לזה דהא כבר כתב דבדבר שאפשר לעמוד עליו מיד מודה הרשב"א וריב"ש שאין משקר לפ"ת לכן הוצרך הרא"ש לטעם דלהשביח וכו' דהא איתא סי' ש"ב דאפשר לעמוד עליו אם הוא צמר או פשתן:

Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף