ט"ז/יורה דעה/סט
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) צריך להדיח הבשר. בב"י מביא ב' טעמים להדחה ראשונה. האחד משום דם בעין שהוא על הבשר שאין המלח מפליט אלא דם הבלוע שהוא לח אבל לא מה שנתיבש על פניו ואם לא ידיחו אותו תחילה יש לחוש שמא לאחר שיניח מלפלוט דם וציר יהא ניתך ויבלענו. טעם ב' משו' שיתרכך הבשר ויצא דמו ע"י מליחה שאם יהא נקרש על פניו לא יהא כח במלח להוציא דמו עכ"ל ונראה דבהא פליגי היש אוסרים ויש מתירין לענין מלח בלא הדחה תחלה כי היש מתירין שהוא הרא"ש ס"ל הטעם השני ומש"ה מדמה לה לבשר שנמלח שנתנוהו על בשר שלא נמלח שיש לו תקנה במליחה ויפלוט דם שבלע עם דמו דהא גם כאן יש לו דם אחר שיחזור וידיחנו ויתרכך הבשר ואם יחזור וימלחנו יהיה לו דם בלוע לפלוט ואגב זה יפליט גם מה שבלע ממה שהוא עליו בעין. והיש אוסרין ס"ל טעם הראשון ממילא אחר המליחה הראשונה יצא כבר כל דמו ואין חשש רק שיבלע מדם בעין שעליו ובזה לא שייך לומר שיצא על ידי מליחה אגב דמו דהא בשעת מליחה אין לו דם של עצמו והבית יוסף הביא בשם הג"ה מיימון בשם סמ"ק דהמלח מבליע דם בעין שעל הבשר לתוך הבשר וכן כ' באו"ה כלל ד' וכן בש"ד שער ג'.
(ב) ואם הדיחו הטבח כו'. לכאורה קמ"ל בזה דא"צ לשרות במים דוקא אלא דרך שפיכת מים עליו כדרך הטבחים סגי אלא דבאמת קי"ל דלא סגי בזה כדלקמן ע"כ נ"ל דנשמר בזה דלא נימא מדאמר רב הונא בגמ' מולח ומדיח ולא זכר הדחה ראשונה והוא מטעם דכבר הודח בי טבחי כמ"ש ב"י ולמה באמת סמך רב הונא ע"ז אלא דודאי דרכן היה בכך שהטבחין היו מדיחין ועל כן לא הוצרך להזכירו אע"פ שבברייתא הזכירו מ"מ ר"ה סמך על המנהג וא"כ ה"א דמה שהזכיר הטור דבעי הדחה היינו לאחר הדחה שהיא מצד המנהג ובעינן שתי הדחות תחלה קמ"ל דלא ואע"ג דהתנא בגמ' אמר סתם מדיח ולא נזהר מזה תנא א"צ לפרש דבריו:
(ג) טלפי הרגלים. פירוש מנעלים של בהמה:
(ד) ימתין מעט. אבל לא עד שיתנגב דאז לא ימס המלח ולא יוציא דם:
(ה) ונהנו שלא להשתמש בדברים וכו'. דחיישי' שמא לא הדיחו יפה מדמו ודוקא דבר לח בצונן או יבש ברותח מיהו דיעבד שרי דהא הכלי שרי ואין כאן אלא גזירה כ"כ ד"מ:
(ו) ואם נשתהה כו'. פסק בת"ח דאם יש ס' נגד כל הבשר דאותה חתיכה ג"כ מותרת דאינו חמור כ"כ כמו נתבשל ממש בלא מליחה ורש"ל אוסר בכל גווני אותה חתיכה אפי' בכבוש וע' מ"ש בסעיף ט"ו:
(ז) וימלחנו שנית. דיחזור ויפליט מה שבלע כמו בבשר שנפל לציר או בשר שנמלח שנתנוהו עם בשר שלא נמלח בסימן ע' ויש אוסרין הוא סמ"ק ומהר"י טרושין ס"ל דשאני הכא דבלע דם בעין לא אמרי' שיצא ע"י מליחה ופסק רש"ל וכן בת"ח דאפילו לצלי אסור.
(ח) נמלח רק מעט. באו"ה בשם א"ז נתן ב' טעמים האחד דאין אנו בקיאין להבחין בין מליחת צל לקדירה ועוד בשם א"ז דא"א שאפי' מליחה של צלי לא יפלוט כל שהוא מן הדם וחוזר ואוסרו ע"כ ולפי טעם יש אוסרין שבסמוך משום דמבליע דם בעין הוה האיסור אפי' במליחה מעט גם כן משום דם בעין כמו בדם פליטה לדעת הא"ז ומו"ח ז"ל פסק להתיר במליחה מועטת ולא שהה ומשוה אותנו לבקיאין בדבר ולא נלע"ד כן דאפילו לפ"ז יש לאסור מטעם השני דכיון שמבליע איסור ואינו פולט מה לי הרבה מה לי מועט:
(ט) מיהו במקום הפסד. פ' אפי' שהה במלחו:
(י) ואם לא הודח רק מעט. הך היתרא וכן היתר שאח"כ דיש בחתיכה ס' נגד הדם הוויין דוקא למ"ד טעם הדחה קמייתא משום דם שעל הבשר אבל למ"ד לרכך הבשר כנזכר בסעיף א' אסורין הני תרתי אלא שהאחרונים סמכו עצמן בדיעבד על טעם הראשון:
(יא) שאר חתיכות מותרות. דדם שריק ואינו מפעפע מחתיכה לחתיכה במליחה וצלייה וג"כ אמרינן כבולעו כך פולטו כיון שהוא דם דרבנן מאחר שנמלח:
(יב) דקה כקמח. שהוא נבלע ואינו מפליט וכתב ד"מ בשם או"ה להלכה דכל מלח שאינו גס יותר ממלח שעושין ממי הים הוא כשר למליחה ואם גס יותר צריך להדיקו כתב רש"ל מ"כ נוהגים המדקדקים ליזהר שלא לתת שום בשר שלא הודח לא על שום דף או שלחן שאין מיוחד לכך כי שמא יש מלח על מקום הנחת בשר ולאו אדעתיה עכ"ל נ"ל ללמוד ג"כ שאין לתת מלח על מקום המיוחד לתת שם בשר כשמביאין אותו מבית הטבח:
(יג) ועופות צריך כו'. ה"ה כל דבר שהוא חלול כ"כ או"ה וע"כ יש להזהר בשעה שמתקנים ריאה ע"י מליחה צריך לפתוח קודם מליחה את הקנוקנות שבה. ויש אוסרים בב"י הביא בשם המרדכי מעשה לפני רבינו יודא שמלח ראש כבש מבחוץ ולא מבפנים והורה שלא למולחה פעם ב' ולא יבשלנה כו' נ"ל פשוט דזה מיירי שכבר חתך הראש לשנים והיה לו למלוח גם מצד פנים כמו כל חתיכה אבל אם הראש לא נבקע מותר אם הוא נמלח בחוץ לחוד כמו שאר חתיכה עבה שא"צ לבקוע אותה בשעת מליחה וכמ"ש ב"י בסי' ע"א דצריך לנקוב את העצם משום המוח וקרומיו שיהיה לו מקום לדם שבהם לצאת כמ"ש שם רמ"א:
(יד) אם לא לצורך. אבל בהפסד מרובה מותר מצד אחד ונראה פשוט דכ"ש אם נמלח מב' צדדים אלא דלא נתפשט המלח בכ"מ דמותר שהרי באו"ה כלל א' כתב בזה להתיר בדיעבד ובכלל ז' פסק לאיסור בלא נמלח משני צדדים וכן בדברי רש"ל פ' כ"ה סי' פ"ג משמע דזה קיל יותר ע"כ נראה דבלא נמלח בכל מקום מותר דיעבד אפי' בלא הפסד מרובה:
(טו) תוך י"ב שעות. שאז פולט הבשר ציר וממילא לא בלע מהצד השני אבל אח"כ יש לחוש שיחזור ויבלע הצד הנפלט מהצד שלא נפלט עדיין ואע"פ שבסי' ע' כתב רמ"א דבהפסד מרובה י"ל שפולט ציר עד יום שלם ותמהתי על רמ"א דבסי' ע"ה סעיף א' גבי חלחולת שיש שם שומן דאסור אם נתבשל בלא מליחה אפי' דיעבד אם מלח צד פנימי לחוד ואפ"ה כל שלא נתבשל יש היתר לחזור ולמלוח החיצון ואפי' אחר י"ב שעות והטעם שאין מוחזק כ"כ בדם וכאן יש סברא טפי שאינו מוחזק צד שלא נמלח בדם שהרי בדיעבד מותר במקום הפסד ואמאי פסק כאן דוקא תוך י"ב שעות ומהרא"י דחילק כאן בין י"ב שעות הוא ס"ל בכל גווני אסור כאן בדיעבד ע"כ נראה להלכה כיון דכאן יש קולא בלאו הכי בדיעבד יש להתיר אפי' אחר י"ב שעות כמו בחלחולת:
(טז) אחר שנמלחה החתיכה. זה מיירי אחר ששהה שיעור מליחה וקמ"ל שע"י המליחה נפלט כל הדם אפי' מה שהוא באמצע החתיכה אע"פ שהיא עבה מאד אבל קודם שיעור מליחה אם חתך בו יש איסור שיוצא דם בעין על הבשר כמ"ש לקמן בסעיף כ' מסי' זה:
(יז) על כן ישטפנו או ינפץ כו'. יש לתמוה דהא בש"ע כתב ג"כ ניפוץ או שטיפה ואח"כ הדחה ב"פ וע"ז כתב רמ"א וי"א שצריכין להדיח ג"פ משמע דלא סגי ניפוץ או שטיפה במקום הדחה א' והיאך חזר רמ"א וכתב דזה הוי כהדחה ג"פ וכן מ"ש רמ"א אח"כ או ישים המים תוך הכלי כו' האי או אין לו פי' ונלע"ד דהאי או קמייתא ט"ס דתחלה אמר רמ"א על כן ישטפנו וינפץ המלח כו' דזה הוי כהדחה ג"פ דהיינו ששטיפה ששוטף באויר וגם הניפוץ שאח"כ הויין במקום הדחה קמייתא ואח"כ אמר על רישא דמילתא שצריך הדחה ג"פ שיהיה בדרך זה שיתן תחלה המים בכלי ואח"כ הבשר כנלע"ד ליישב: בהג"ה מותר להדיח הבשר במי פירות כתוב בד"מ שזהו מדברי הר"ן פרק השוחט וכ"כ בת"ח ובאמת אינו נמצא לשם כלל ומצאתי דין זה פרק השוחט (חולין דף ל"ג) בתוס' שכתבו שם על הא דאיתא שם בדין בשר שלא הוכשר לקבל טומאה מחמת שלא הודח במים רק במי פירות. כתבתי זאת לפי מה שראיתי בתשו' של רמ"א סי' קל"ב דין י"א וז"ל עוד שאלת על מ"ש ר"ן והבאתיו בת"ח שלי דיכול להדיח הבשר במי פירות כו' ודקדקת הא הדחה ראשונה לא ושאלת טעמא ואפשר לומ' דשאר משקין מטרשי ליה ואינן מרככים הבשר כמו מים וכזה כתב מהרי"ק לענין רחיצת אשה קודם טבילה שציוו עליה הרופאים שלא תחוף אלא ביין כי צריך דקדוק אם מותרת לחוף ביין שאפשר שהיין מסבך השערות וה"ה לענין מטרשי נמי ואין כל הטבעים שוים עכ"ל הנה במחילת כבודו שגה תחלה במקום מוצא הדין ובשעה שכ' התשובה שגה עוד לחלק בין הדחה שקודם המליחה לאחריה ובאמת מבואר מדברי התוס' שזכרתי שאין חילוק כלל וחד הוכחה לשניהם דבשניהם סגי במי פירות דאי לא קי"ל כאותו תירוץ מנלן דמדיחין במי פירות דאין מקור לזה רק מפ' השוחט בתוס' ומן הראוי היה לו לכתוב באמת כאן דין זה אפי' על הדחה קמייתא וכן עיקר ומ"ש ראייה מן רחיצת האשה ביין אינו כלום כי גם לשם אינו דבר ברור כמבואר בב"י סי' קצ"ט בשם מהרי"ק ויש מי שבא לתרץ דתו' ס"ל דלא היה צריך להדחה ראשונה דס"ל טעם הדחה ראשונה משום דם שעל פני הבשר וכאן אין דם שהרי לא הוכשר והבל יפצה פיהו דודאי אין שום דם מכשיר אלא דם שחיטה אבל דם שלאחר השחיטה שהוא קרוי דם התמצית ודאי אינו מכשיר כמ"ש פרק השוחט (חולין דף ל"ו) וכ"ש בדם האיברים שבודאי ישנו בכל בהמה וכשחותך בבשר יוצא דם האיברים וצריך הדחה תחלה ועיין במשמרת הבית להרשב"א דף כ' תמצא מבואר בזה דכל שצריך מליחה צריך הדחה תחל' ואין חילוק בין זה שלא יצא דם בשעת שחיטה או במקום אחר (והוא מביא שם דברי התו' בתירוץ דמיירי לצלי וכ' דמיירי באוכלו כולו כאחד בצלי ואז א"צ לא הדחה ולא מליחה):
(יח) ואין חילוק בין כו'. פי' שכל שאין הכלי מלוכלך אין כאן איסור אפי' היא חולבת אבל אם מלוכלך אין היתר אא"כ שיהיה מעט מים בכלי כדמסיק אח"כ. ורש"ל פסק בפרק כ"ה סי' פ"ג דאף אם הכלי חולבת מלוכלך בשיורי פירורי מאכל חלב אפי' הוא לח אינו אוסר אא"כ נשתייר בו לכלוך חלב ממש: (יט)
(יט) כדי המלח שבו. ולא סגי ס' נגד הדם כי המלח נעשה כולו נבלה כמ"ש ב"י בזה בשם הגה"ה מיימון אבל א"ל שהחתיכה עצמה תהיה כולה נבלה ויצטרך ס' נגד כולה כי אין זה איסור [דבוק] כי תיכף שבא לקדירה נמס המלח מן הבשר ורש"ל בא"ו שער ח' פסק דבעי' ס' נגד החתיכה וכ' מו"ח ז"ל עליו דלא נראו דבריו בזה גם לא נהגו כמותו כל מורי הוראה ע"כ וא"ל הא קי"ל מילתא דעבידא לטעמא אפי' באלף לא בטיל ומלח הוא נותן טעם תירץ ריש ש"ד דזהו דוקא אם גוף האיסור הוא נותן טעם משא"כ כאן המלח אינו אוסר אלא מכח דם שבו והדם אינו נותן טעם ורש"ל פרק ג"ה סי' ל' פסק דהחתיכה עצמה נאסרה מחמת שנתבשלה בדמה וע"כ אינה מסייעה לבטל בס' דם ומלח אלא צריך ס' נגד כל החתיכה אא"כ הודחה פעם א' אז גם החתיכה מסייע לבטל. ונלע"ד דאין לנהוג כן (דהא קי"ל בסי' ק"ה היכא דאין שמנונית דאינו אוסר במליחה יותר מקליפה) מלבד מה שיש לדחות ראייתו שם ממהרא"י להמעיין ע"כ העיקר כפסק רמ"א וכן כת' מו"ח ז"ל בשם מהר"ר הירש שור שהכריע כרמ"א:
(כ) וכל הקדירה כו'. פי' כל מה שבקדירה אבל הקדירה עצמה פשיטא דאינו מצטרף כמ"ש סי' צ"ט:
(כא) דהחתיכה עצמה בודאי היא ל' נגד המלח כו'. כצ"ל וכן הוא במקצת ספרים ויש נוסחאות כתוב בהם בודאי היא ס' והוא ט"ס וכתב באו"ה דיש דעות לומר שהחתיכה עצמה היא ס' נגד דם ומלח שעליה אבל שאין לפסוק כן להלכה:
(כב) רק בכלי שני. פי' שהקדירה ששמו בו הבשר הזה הוא כלי שני:
(כג) דמאחר שיש שם מלח וציר כו'. כתב זה שלא תקשה הא קי"ל כלי שני אינו מבשל וזה סברת או"ה אבל רש"ל פ' כ"ה סי' כ"ג כתב וז"ל אבל בדיעבד אינו נאסר לפי מ"ש לעיל שכלי שני אינו מבשל וגם אינו מפליט ומבליע הדם שבתוך המלח בבשר דהא המלח לאחר שפסק כחו לא חשוב עוד כרותח ואל תשגיח במ"ש בת"ח לאסור אף בכלי שני בשם או"ה גם דעת מהרא"י שכלי שני אינו מבשל כלל ולא מפליט ומבליע כאחת עכ"ל ונראה דהמיקל כדעת רש"ל לא הפסיד דמסתבר טעמיה ועיקר מלתא הוא מדרבנן דדם שמלחו אינו עובר עליו אע"פ שבמרדכי מסתפק בזה יש לילך לקולא ומשמע כאן דבכלי ראשון אפי' בלא מליחה אסור וכ"כ בת"ח כלל ב' סי' ד' דלא כרבינו ירוחם דמתיר בשר שלא נמלח חי שנתנוהו בכלי רותח שהוסר מעל האור וראייה מדברי הרא"ש שכ' דאף שאין הבשר מתבשל מ"מ הלחלוחית שעליו מתבשל ע"כ וז"ל הרא"ש בפ' כירה על מאי דמסקינן בגמרא דמותר לתת בשבת מלח בקדירה שהוסר' מעל האש דמילחא צריכה בישולא כבישרא דתורא משמע הכא דבישרא דתורא לא בישלה בכלי ראשון ומותר לתת בשר חי לתוך כלי ראשון שהעבירוהו מעל האור ומיהו אי מלוח ישן הוא אפשר דאסור דממהר להתבשל ואפילו נמלח מחדש נהי דבשר אינו מתבשל הלחלוחית והדם והמלח שבתוכו מתבשל ונבלע בבשר ואסור עכ"ל וז"ל הטור בא"ח סי' שי"ח כלי ראשון מבשל אפילו לאחר שהוסר מהאש הלכך אסור ליתן בו בשר אפילו בשר שור שצריך בישול רב ואינו מתבשל מ"מ לחלוחית שבו מתבשל עכ"ל וכתב בת"ח שם דאף דמשמע מדברי הרא"ש דדוקא בנמלח מתבשל הלחלוחית כי המליחה מועילה לרתיחת הלחלוחית מ"מ אין לחלק בהכי כיון שהא"ח כ' דמתבשל הלחלוחית אפי' בלא מליחה כלל ע"כ) ותמוהין דבריו דהא ע"כ הרא"ש לא מיירי שם לענין איסור שבת אלא לענין איסור הבשר דהא סיים דהלחלוחית של דם ומלח חוזר ומבליע בבשר וא"כ ודאי דוקא בנמלח קאמר דאי לאו דוקא ואפי' בלא נמלח אין הבשר נאסר דהא הבשר שור עצמו אינו מתבשל אלא שהלחלוחית מתבשל הלכך אין איסור לבשר אלא בנמלח שהמלח מבליע הדם בבשר אבל אם אין שם מלח אע"פ שלחלוחית הדם מתבשל מ"מ אין בו כח להבליע כיון שהבשר אינו מבושל אבל הא"ח לא מיירי לענין איסור בשר אלא לענין איסור שבת דאין חילוק בין נמלחה או לא דמ"מ יש איסור בישול שבת מחמת הלחלוחית עכ"פ נמצא לפי זה דזכינו דבבשר שור שלא נמלח והושם בכלי ראשון לאחר שהוסר מהאש יפה כ' רבינו ירוחם בשם הרא"ש דהבשר מותר ודברי הא"ח הם לענין שבא דוקא אבל שאר בשר אפשר שממהר להתבשל כדרך שמתבשל הלחלוחית מש"ה גם הבשר נאסר כנלע"ד ושוב ראיתי בא"ו דרש"ל שער א' שכ' בשר שנמלח ולא שהה שיעור מליחה והודח ונתנוהו בקדרה אם הוא שאר בשר נאסר אף אם לא הושם רק בכלי ראשון שהיד סולדת בו ונזכר קודם שהתחילה להרתיח אבל בשר השור אינו נאסר בזה מאחר שכבר הודח וכן בשר חי שלא נמלח כלל עכ"ל הרי שתופס כמו שכתבתי כנ"ל: הג"ה ובחד מינייהו סגי וז"ל סמ"ק אם יש עובד כוכבים משמש בבית ישראל ושמו הבשר בקדירה ולא ידעינן אם הדיחוה או לא נאמנין במסיחין לפי תומן וכ"ש אם יודעים בטיב יהודים ואם יש שם נער או נערה יודעים בטיב הדחה או יוצא ונכנס מותר משום דמרתתי כו' עכ"ל ורבים תמהו על האי וכ"ש דמשמע דביודעים יש טפי היתר במסיח לפי תומו וז"א דביודעין אין שייך מסיח ל"ת וע"כ הגיהו בדרישה ומו"ח ז"ל את הוא"ו של ואם יש כו' וצ"ל אם יש כו' והכונה לומר שיש כ"ש אם יודעים בטיב יהודים ויש שם נער כו' אבל ברישא מיירי דוקא באין יודעין כיון דעיקר ההיתר מכח ל"ת ול"נ דאין הג"ה זו צודקת דא"כ מותר דאמר בסיפא הוא מיותר ולכל הפחות היה לו לומר דמותר. ובודאי הנוסחא היא אמיתית כאשר היא בכל הספרים וכן הוא בהעתקת רש"ל דברי סמ"ק והך מסיח ל"ת הוא בענין שמשמע שלא על דבר זה בא להודיע כגון שמספר איזה דבר אחר ומתוך אותן הדברים נמשך הסיפור שהדיח הבשר בכזה מהמנינן לי' ולא מזיק בזה מה שיודע בטיב ישראל כיון שמוכח שלא על דבר זה נתכוון להודיע וא"כ אדרבה יש מעלה במה שיודע בטיב ישראל דיש תרתי לטיבותא דודאי עשה כדרך ישראל כיון שהוא משרת שלו ומכוין לעשות רצונו ויש ג"כ מסיח ל"ת באופן שזכרנו ע"כ יש כ"ש דמהני בזה ואם יש נער כו' אז א"צ למסיח ל"ת. כנלע"ד וע"כ פסק רמ"א יפה דחד מינייהו סגי ובודאי נתכוין להך מסיח לפי תומו שזכרנו אבל בלא"ה דאיכא למימר שכתכוין לחבב עצמו לישראל ודאי לא מהני מסל"ת כנלע"ד להלכה למעשה:
(כד) או במסיח ל"ת. הקשה ב"י הא אין מסיח ל"ת נאמן אלא בעדות אשה ותירץ דבמילי דרבנן נאמן בכל מקום כמ"ש מהרא"י בת"ה סי' ע"ט והך בשר כיון דמליח כרותח הוי דם שבישלו ואינו עובר עליו וכ' רמ"א בד"מ עליו דלא היה צריך למליח כרותח דבלא"ה לא הוי אלא איסור דרבנן דהרי הוא מבושל בפנינו ומה"ט אם מלג עובד כוכבים תרנגולת ולא ידעינן אי בכלי ראשון או בכלי שני נאמן דאי נמי עבד בכלי ראשון אין כאן איסור דאורייתא ולכך נאמן עכ"ל ורש"ל כתב ג"כ על ב"י דלא היה צריך לתת טעם משום בישול דהא מחמת מליחה ג"כ אזיל ליה איסור דאורייתא ומעשה בא לידינו באשה אחת שבשלה בשר ושכחה אם מלחה אותו תחילה אם לאו והתרנו מכח זה דלא הוי אלא ספיקא דרבנן ולקולא וא"ל דמוקמי' לה אחזקה דמעיקרא שלא היתה מלוחה דאם כן גם כאן אמאי אנו מתירין מכח מסיח לפי תומו מחמת שהוא דרבנן ולא אמרינן אוקי אחזקה דמעיקרא שלא היתה מודחת ועוד מצאתי בקובץ ישן בספק אם הדיח הדחה אחרונה מצאתי כתוב שכשר מאחר דמליח הוא מדרבנן הוי ספיקא דרבנן ולקולא כדאיתא בהג"ה ש"ד שער ד' ד"ה מעשה שנמלחו ב' פרות עכ"ל ואע"ג דהב"י סי' פ"ז כתב בשם רש"י ורמב"ם דס"ל אפילו בבישול יש איסור מן התורה מ"מ הא קמן דכל האחרונים לא חשו לזה כיון דהוא תלמוד ערוך ועוד יש לתת טעם להתיר דבודאי עשתה האשה כדרכה ומלחה תחלה כעין ההיא דאמרינן גבי ק"ש טעה בוכתבתם והתחיל למען ירבו כו' א"צ לחזור) דסירכיה נקיט ואתי כנלע"ד והאי) דלא אזלינן כאן בתר חזקה דיש רוב נגד החזקה דרוב פעמים מולחין תחלה ורוב עדיף מחזקה כמ"ש הרא"ש ריש כתובות בפשט דפתח פתוח מצאתי:
(כה) דמרתת הואיל ויודע כו' בדרישה כ' לאו דוקא יודע אלא ראוי להיו' יודע מרתת העובד כוכבי':
(כו) כנגד אותו בשר. דלא ידעינן כמה דם נפיק מיניה:
(כז) ואז מותר הכל. דמה שיצא נתבטל בס' ומה שנשאר בו הוי דם האיברים שלא פירש והקשה מו"ח ז"ל דהא בשובר מפרקת בהמה בסי' ס"ז אף הרא"ש ס"ל דאסור משום פירש ממקום למקום וה"נ יהיה אסור מה"ט ותירץ שם עיין עליו ולק"מ דהכא בבישול כל מה שפירש יוצא לחוץ וכל מה שלא יצא לחוץ אינו פורש כלל:
(כח) ויש אוסרין כו'. לפי שנתבשלה החתיכה בדמה וא"ל הא בדם מעלמא שנפל על חתיכה שבקדירה שמקצתה תוך הרוטב מותר אפילו מה שהוא חוץ לרוטב שאני הכא שהאיסור הוא מחמת עצמו נשאר הטעם במקומו ואסור ועוד דחשוב כאיסור הדבוק ויש לחוש שמא הגביה פעם אחת חוץ לרוטב קודם שפולט כל דמה עכ"ל או"ה:
(כט) לכבוד שבת כו'. בת"ח כלל ב' כתב בתרנגולת שהיא חלולה איכא למיחש שמא פירש ממקום למקום ואסור כה"ג אפי' בשעת הדחק והפסד מרובה:
(ל) ולא נמלחה כראוי כו'. באו"ה כתב שני דינים הא' בנמלח ולא שהה שיעור מליחה הב' אם לא נמלח רק מצד אחד בשניהם הוה כלא נמלח כלל והיינו היש אוסרים דסעיף ד' שמביא רמ"א אבל רמ"א הכריע שם דבדיעבד מותר בנמלח צד א' וכן אם לא פיזר בכל מקום מלח וא"כ אמאי צריך כאן ס' דהוה כלא נמלח כלל אלא מיירי כאן בנמלח כראוי ולא שהה שיעור מליחה וע"ז אמר שלא נמלח כראוי ר"ל שלא שהה בו כראוי למליחה:
(לא) ואחר שצלאו לא יבשלנו. דשמא לא יצא כל דמו ע"י צלייה ואח"כ ע"י בישול יצא:
(לב) ואם בישלו מותר. רש"ל פסק אפילו בדיעבד אסור וכתב מו"ח ז"ל לא נראו דבריו.כתב רש"ל פרק כ"ה סימן צ"ח על בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה ואח"כ מלחו אותו בכלי מנוקב כשיעור מליחה ואחר כך הדיחוהו וחזרו ומלחוהו והניחוהו בכלי שאינו מנוקב ולא שהה בה שיעור כבישה ומצאו שם ציר דלכאורה יש לחוש שמא לא היה כח במליחה ראשונה להפליט כל הדם שבתוכו כיון שנתקשה אלא תמיד פולט מעט מעט וע"כ אסור והשיב דאינו כן אלא ממ"נ מותר דאם לא יצא במליחה הראשונה שוב אינו יוצא בשנייה ואם יצא במליחה הראשונה יצא הכל ול"ד למה שאמרו במידי דצריך ליבון ועשה הגעלה דאסור לחתוך בו רותח לדעת הרא"ש משום דע"י ההגעלה פולט מעט מעט דהתם יש פליטה יותר כל שהוא רותח יותר ע"כ יש לחוש שמא ע"י הגעלה ראשונה שחלש כחו אינו יוצא כולו ונתוסף עליו חום אחר אחר שחתך בו רותח משא"כ במליחה כו' ע"כ נראה ביאור דבריו דבחשש זה שנתייבש הדם בבשר ולא מתעורר מחום המליחה לצאת בזה אמרינן שפיר ממ"נ אם נתעורר לצאת במליח' ראשונה וכדעת ריב"ש שמביא ב"י ממילא א"צ למליחה שנייה כלל ומותר במליחה שניה בכלי שאינו מנוקב ואם לא יצא במליחה ראשונה והיבוש במקומו עומד גם מליחה השניה לא תאסור אותו ומותר לצלי משא"כ בהגעלה דאין שם טעם יבוש אלא שאין כח להגעלה להוציא לגמרי כיון שצריך ליבון מ"מ מהני כח ההגעלה שיזוז הבלוע ממקומו קצת וע"כ כשיבא רתיחת השניה יוצא לחוץ כנ"ל טעם רש"ל והוא נכון ומשמע דאילו מלחו בכלי שאינו מנוקב לחוד ולא מלחו תחלה בכלי מנוקב אסור דשמא יצא קצת מן הדם שנתקשה בו על ידי המליחה. וכן נראה נמי אם מלח אותו בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה עם שאר בשר שנמלח להוציא דמו דאסור זה הבשר ששהה ג' ימים דשמא בולע מהדם שיוצא משאר הבשר דאע"פ שאמרו שאין מליחה מועיל לו היינו לפי שנתקשה דמו בתוכו מ"מ אין הבשר נתקשה לומר ששוב לא יבלע דבר בתוכו וגם לענין דם שבתוכו כתב הריב"ש הביאו ב"י דאין בירור שלא יצא ע"י מליחה והיה ראוי להתיר אלא שראוי לחוש לדברי הגאונים במקום שנהגו. וע"כ ודאי לא נסמוך בשום דבר לקולא ע"ז ולומר שלא יבלע שאר דם אלא לחומרא אמרי' דשמא דם שלו לא יצא ע"י מליחה כיון שנתקשה וע"כ אין כאן היתר לומר כמו שיפלוט דם שלו יפלוט ג"כ מה שבולע מבשר אחר) וראיתי למורה אחד שהתיר בזה מטעם כבולעו כך פולטו ונראה שטעה דודאי זה דומה למולח בשר שנמלח כבר ויצא מידי דמו וצירו עם שאר בשר שמולח להוציא דמו דאמרי' בכל סי' זה דודאי בולע מן האיסור ונשאר בתוכו כיון שאין לו מה להפליט ה"נ אמרינן ביה לחומרא ועוד נ"ל אם מלח הבשר ששהה ג' ימים עם שאר בשר שכבר נמלח והודח בכלי שאינו מנוקב אסור גם שאר הבשר דבזה אמרי' להיפך לחומרא שמא יצא הדם שנתקשה ע"י המליחה ואוסר שאר הבשר כיון שמונח בכלי שאינו מנוקב כל זה ברור לפי ע"ד: מצאתי בקובץ ישן וז"ל שמעתי מהרב שאמר בשם מהרי"ו שאמר משם מהרי"ל בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה שאסור לבשל גם שמעתי שכמדומה הוא שראה כתוב בשם מהר"ר עוזר שאם אחר ששהה ג' ימים מלחוהו כשיעור מליחה והדיחוהו וצלאוהו שוב מותר לבשל עכ"ל:
(לג) ואם שרו אותו במים. פי' באו"ה דוקא שרו קצת שעה אבל אין די בהעברת מים עליו כמו שרגילים לעשות בבית מטבחיים ואם ניקרו הבשר תוך הג' ימים סומכים אז בדיעבד על מה ששפכו עליו בהעברה בעלמא מאחר שאין שם דם אלא מה שמובלע בבשר ומ"מ צריך אחר כך הדחה אחרת קודם המליחה לקדירה אפילו דיעבד עכ"ל:
(לד) פחות חצי שעה. דהוא שיעור ההדחה ששרה במים כמ"ש רמ"א בסעיף א':
(לה) ואפי' היתה ראויה להתכבד. מחמת דאין האיסור מחמת עצמו אלא מחמת דם הבלוע והדם אינו ראוי להתכבד ומה שלא הוה דבר שיש לו מתירין דלא בטל תירץ מהרא"י דאע"פ דיש לו היתר לצלי מ"מ אין היתר למה שהוא אסור עכשיו דהיינו לקדירה וגדולה מזו הי' להש"ע לכתוב דאפי' תוך ג' ימים בחתיכה שלא נמלחה שנתערבה עם שתי חתיכות שנמלחו מותרים וא"צ למלוח את כולם מספק וכ"כ רש"ל בפירוש בפ' כ"ה סי' פ"ו ולא הוי דבר שיש לו מתירין כיון שצריך הוצאה למולחו כמו בכלי בסי' קכ"ב והוה על בשר דין יבש ביבש שמבואר בסי' ק"י מה דינו ועיין מש"ש סעיף ג':
(לו) בשר המלוכלך בדמים . פי' שלא פלט עדיין דמו ע"י מליחה ודין זה כתבו רמ"א בסעיף א' ועיין מ"ש שם:
(לז) אא"כ יש במים ס' כנגדו. הא דמהני כאן ס' ולעיל סעיף י"א מסיק רמ"א דיש אוסרין אותה חתיכה והלא כאן דהוא כבוש הרי הוא כמבושל דלעיל חילק רמ"א בת"ח דמ"מ לא הוי ממש שרייה כבישול ורש"ל חולק ע"ז וכתב אל תסמוך עליו להתיר אף שהר"ם כתב להיתר אפשר שהר"ם ס"ל אף שנתבשל בלי מליחה דהחתיכה עצמה מותרת כמו שפסק הרא"ש תלמידו אבל אנו דקי"ל דאוסר ה"ה בשרייה עכ"ל ונראה דרמ"א לטעמיה דהוא פסק אפי' בבישול להיתר במקום צורך גדול ע"כ בשרייה יש להקל בכל גווני אבל רש"ל פסק בבישול לחומרא בכל גווני ע"כ החמיר גם בשרייה ונראה דיש לסמוך להקל כפסק רמ"א בזה:
(לח) ובדיעבד אין לחוש לכל זה. לא קאי אמ"ש המחבר בענין שאם ישפך שם מים כו' דבזה ודאי אפי' דיעבד אסור כל שאין המים יורדים אלא מתכנסין למקום אחד דהוי ככלי שאינו מנוקב:
(לט) אסור להשתמש באותו כלי. והא דאמרינן דאין מליחה לכלים פי' ב"י בשם הגה' ש"ד דאין (נכנס) [הנכנס] לתוכו (דהוה) יוצא ע"י מליחה אבל ע"י בישול יוצא דנהי דמליח כרותח פי' כרותח דצלי אבל לא כמבושל עכ"ל והטעם דאסור להשתמש באותו כלי רותח דוקא וצונן מותר דס"ל דהקערה אחר המליחה מיחשב צונן ע"כ מותר בצונן בלי הדחה ול"ד לסכין ששחט בו לעיל דהתם אגב דוחקא דסכינא מפליט וי"א ס"ל דהקערה נחשבת רותח מחמת המליחה והוי דינא כסכין ששחט בה דשם הוי דוחק הסכין כמו הכא רתיחת המליחה וכתב בת"ח ולי נראה דדין קערה זו כדין שאר כלי טרפה ששמו בו היתר ושייך לדין תתאה גבר ולכן אם הקערה קר ושמו בו רותח סגי ליה בקליפה ואם הוא רוטב בעינן ס' נגד הקליפה ואם החם למטה או שניהם חמין הכל אסור אי ליכא ס' נגד קליפ' כל הקערה עכ"ל:
(מ) אבל מותר לחזור ולמלוה. הטעם דאין מליחה לכלים כמו שכתבתי בסמוך בשם הגהת ש"ד:
(מא) או אפילו בלא כו'. נ"ל דהיינו פחות מכדי כבישה דהיינו מעת לעת דאל"כ יהיה אסור מחמת הכבישה שהרי יש שם ציר וכבוש כמבושל אבל אין להחמיר ולומר דשיעור כבישה יהיה כאן כשיעור הנאמר בסי' ק"ה סעיף א' בכבוש בתוך ציר דשיעורו כדי שיתננו על האור דזה שייך על הבשר הנשרה בתוך הציר משא"כ כאן דהכלי לא מפליט בזמן קצר כזה הכבישה אלא בשיעור סתם כבישה מכל מקום שהוא מעת לעת:
(מב) אבל אם הוא מנוקב כו'. דדם משריק שריק:
(מג) ובדיעבד מותר. אבל רש"ל פסק כדעת ה"ר פרץ שמביא הטור באחרונה דבשל חרס אסור אפילו דיעבד אם נשתמש בו רותח וכ"פ מו"ח ז"ל:
(מד) ויש אוסרין כל החתיכה כו'. דהאיסור משום דם שבתוכו שפירש ממקום למקום ולא היה לו מקום לצאת ושוב אינו יוצא אפילו ע"י צלייה כ"כ או"ה וטעם האיסור מבואר עוד שם דהדם אינו פולט כלל לצדדין רק למטה וכ"פ רש"ל לחומרא אך כתב דנראה לו אם נתערב באחרות ולא ידעינן ליה אפילו חד בתרי בטל דמאחר דמדאורייתא אין כאן איסור דחד בתרי בטל לעולם אלא שמדרבנן אסור עד ס' בבישול כדאי הם הרשב"א והרא"ש שמקילין להתיר לכל הפחות בכי האי גוונא עכ"ל. ומעשה בא בעירנו שהניח' אשה אווז שנמלח והודח על אווז שלא נמלח ומלחה האווז העליונה והיה זב ציר ממנה ונשרה קצת מן התחתונה בתוך אותו ציר בכלי שאינו מנוקב נ"ל שבכזה יש לסמוך על הרא"ש ורשב"א ולא לאסור רק מה שמונח בציר ולא הוי אווז התחתון כנמלח בכלי שאינו מנוקב דהא אין כאן מליחה כלל רק ה"ל דין כבוש בציר שנזכר ר"ס ק"ה ושם הביא רמ"א יש מקילין מה שחוץ לציר:
(מה) אבל שאר חתיכות כו'. ואע"ג דפולט הבשר למטה כמ"ש בסמוך וכאן החתיכות דלמטה הן סתומות מלפלוט מ"מ אין חתיכה אחת דחוקה כ"כ ע"ג חברתה שיעכבו התחתונות את העליונות מלפלוט ואפילו קליפה לא בעי עכ"ל או"ה:
(מו) ולפ"ז בשר שנפל לתוך ציר כו'. דלא חשיב עוד רותח וא"ל ממ"ש הטור לעיל ואין חילוק בין מלח במלח דק כו' כי המים שבכלי מבטלין כח המלח כו' משמע דבלא מים הוי רותח אע"פ שעבר שיעור מליחה י"ל דהתם רוצה להתיר אפילו למאן דפליג אמעש' דרש"י ואוסר כמ"ש המחבר בסמוך מ"מ מודה לעיל כיון שהמים מבטלין המלח וכתבו הטור לרווחא דמלתא שהוא אליבא דכ"ע וכאן כתב והתירו רש"י כלומר שאין זה אליבא דכ"ע ומו"ח ז"ל פירש טעם מעשה דרש"י לפי שהמוהל הוא היתר ואף שנתערב בו לחלוחית דם ומלח שעל הבשר המוהל מבטל כח המלח ולא חשיב כרותח דמה לי מים מ"ל מוהל והטור לא אתי לעיל אלא לאפוקי היכא דליכא לא מים ולא מוהל אלא מיחוי דם ומלח של איסור גרידא דהוה אסור וכו' ואין זה נייח דהא התם ג"כ מיירי אחר ששהה שיעור מליחה וכבר הלך לו כל הדם ומה שיוצא אח"כ ג"כ מוהל הוא וכמו הכא. וגם מ"ש בטעם דרש"י שהמוהל מבטל כח המלח הא ודאי ליתא דלאו משום ביטול מתיר רש"י דא"כ היאך מדמה אותו למים אלא דבר ברור שלרש"י אין כאן איסור לגמרי שכבר פסק כחו של מלח בשעת הפליטה כמש"ל בשם הרא"ש וסמ"ג או משום שנתייבש או משום שפסק כחו של מלח וא"צ כלל לבטלו ולא תקשה א"כ לרש"י למה לי הדחה אחרונה שאחר המליחה וכן למה אסרו לעיל אם נתבשל בלא הדחה אחרונה ל"ק מידי דודאי המלח עכ"פ אסור מכח דם שבתוכו אלא שאין לו כח לאסור הבשר כיון שנתייבש והוי כמו דם צונן הנדבק בו דצריך הדחה ואין כאן שום דבר רותח שיבליענו בתוך הבשר כי אין כאן אלא מוהל בעלמא ואין לו כח להבליע בבשר כמו שאין למים כח להבליע בבשר וע"ז אמרו בשם רש"י מ"ל מוהל מ"ל מים וע"כ לרש"י אם חתך בסכין אחר שיעור מליחה א"צ אלא הדחה כיון שאין כאן אלא צונן משא"כ להחולקים עליו בסמוך צריך הגעלה ויפה כתב ב"י שמעשה דרש"י חולק עם אגרת דר' יונה שמביא הטור ולא כדעת מו"ח ז"ל שכתב דאף לרש"י הוא האיסור בחתיכת סכין כמו לר' יונה כיון שיש שם איסור דם ומלח ואין שם מוהל לבטל דזה אינו דאין כוונת רש"י שהמוהל יעשה ההיתר בביטולו האיסור אלא כוונתו דאין המוהל עושה שום איסור ונשאר על הבשר שם צונן:
(מז) אחר ששהה כדי מליחה מותר. זה מעשה דרש"י והטעם דמשום הציר אין לאוסרו דאינו דם אלא מוהל הבשר שהרי אחר ששהה כשיעור מדיחין אותו לבשלו בקדרה ואין חוששין לציר הנפלט ממנו ואע"פ שהמלח שעל הבשר אסור שהדם מעורב בו ולכך צריך להדיח הבשר יפה מ"מ אותו דם (שנמלח) [שבמלח] נדבק הוא במלח ומתייבש בתוכו ואין לו כח לבלוע בבשר דאל"כ נאסר כל בשר שמניחין במים להדיחו כי נמחה המלח והדם שבתוכו נבלע בבשר דמה לי מים מ"ל מוהל שניהם היתר הם אלא ודאי דם המלח נתייבש בתוכו ואין לו כח לצאת כ"כ התוס' והרא"ש כתב עוד א"נ דפסק כח המלח מחמת שהפליט את הדם ומחמת אותו המלח לא יחשב עוד כרותח ול"ד לבר יונה דנפל לכמכא שהיה נחשב כרותח אם היה הכמכא מלוח הרבה עד שאינו נאכל מחמת מלחו אף שהיה הכותח נמלח מזמן מרובה דהתם לא פסק כח המלח וכ"כ הסמ"ג דברי התירוץ השני של הרא"ש שזכרנו וכתב עליו שהוא טעם הגון ומכח התירוץ הזה פסק בת"ה סימן קנ"ט והביאו רמ"א בסמוך סעיף זה באחד שמלח אווז ונמצא טרפה ואחר ששהה שיעור מליחה נתנו עם בשר כשר ופסק שם כיון דהוא צורך סעודת מצוה וגם יש הפסד מרובה י"ל כיון שכבר שהה שיעור מליחה לא מיחשיב עוד רותח שכבר פסק כח המלח אבל באין הפסד מרובה כתב להחמיר כיון שהסמ"ג עצמו כתב בשר וגבינה שנגעו זה בזה כשהם לחים אם שניהם מלוחים ואינם יבשים שניהם אסורים משמע אפילו לאחר שיעור מליח' איירי וגם סה"ת וש"ד וא"ז ס"ל דגם אח"כ מיחשב רותח ע"כ אין להקל אלא במקום דוחק כדלעיל והנה יש לנו לתרץ עכ"פ דברי הסמ"ג שלא יהיו מוכחשים אהדדי ונ"ל דס"ל לסמ"ג דלא אמרינן סברא זו דפסק כח המלח אלא דוקא באם הפליט דם מן הבשר משא"כ בבשר שנפלט כבר כל דמו והודח ואח"כ מלחוהו להיותו קיים ודאי חשיב רותח דהרי אותו מלח לא עשה פעולה שנאמר עליו דפסק כחו והוה כההיא דכמכא שזכרו הרא"ש והסמ"ג מ"ה יפה כתב הסמ"ג בבשר מליח כזה אם נגע בגבינה הוי עדיין רותח לעולם כל זמן שהוא לח ולפ"ז יש לנו לומר דגם כל החולקים שמביא בת"ה שם מיירי בענין זה ונמצא לא יהיה מחלוקת כלל ויהיה ראוי לפסוק אפילו שלא במקום הפסד מרובה להתיר אמנם מצד אחר יש פלוגתא דהסמ"ק מביא על מעשה דרש"י בשם ריב"א דאחר שיעור מליחה אין עליו שם רותח לענין דם אבל בשר רותח מיקרי מ"ה אם נפל ההוא ציר על גבינה אוסר וע"כ פסק בהג"ה ש"ד ומביאו רמ"א סעיף זה דאם הדיח הבשר בכלי חולבת מלוכלך דאסור וא"כ גם בההוא דאווז טריפה של ת"ה דלעיל יש לאסור דמ"מ הוה בשר רותח ואוסרת הבשר אלא דהרא"ש והסמ"ג ע"כ לית להו חילוק זה דא"כ לא היו מקשים כלום מן יונה דכמכא וכמו שכתב ת"ה הוכחה זו על חילוק שבין הציר לחתיכה עצמה שא"א לומר כן וע"כ יפה הכריע ת"ה בין הפסד מרובה או לא וראיתי למו"ח ז"ל חולק על האי פסקא דמהרא"י מחמת שהאווז הנבילה היא פתוחה תמיד ליפלט ציר נבילה וכיון שהציר אינו נאכל מחמת מלחו אלא ע"י טיבול אע"פ שהבשר אינו רותח מ"מ הציר רותח ואוסר ולעד"נ דאין לאסור מטעם זה דכבר הוכיח בת"ה שם שהסמ"ג והרא"ש לא ס"ל האי חילוקא דא"כ לא היו מקשין כלום אלא ודאי דגם הציר הוא אינו רותח אחר שיעור מליחה וא"כ אף אם יש איזה פוסק דס"ל לחלק כן מ"מ כדאי הם התו' והסמ"ג והרא"ש בחד שינויא לסמוך עליהם במקום הפסד מרובה ויפה פסקו מהרא"י ורמ"א וגם רש"ל פסק לעיל סעיף ט' כהך סברא דפסק כח המלח מחמת שהפליט דם ולעיל הבאתי דבריו ע"ש אלא דבפר' כ"ה סי' ס"ח חולק הוא על מהרא"י וכתב שיש לחלק בין הבשר להמלח והא דלא תירצו כן בההיא דכותח היינו דדוקא בבשר יש לחלק ולומר שהמלח פסק כחו אחר שהפליט ונבלע כח רתיחתו בבשר אבל בכותח אין לחלק בהכי שאם המלח אינו כרותח אף הכותח אינו כרותח אלא ע"כ הכל כרותח עכ"ל וכדאי הם מהרא"י ורמ"א לסמוך עליהם במקום מצוה והפסד גדול כמ"ש שם:
(מח) כדי קליפה והכי נהוג. אבל רש"ל פסק כאו"ה דאוסר מה שבתוך הציר לגמרי ושכן נהגו וכתב שכן משמע גם לשון התוספות והסמ"ג והמרדכי שכתבו לשון אסור הכל כנלע"ד למעשה עוד כתב רש"ל דמכל מקום אם נתערבה אותה חתיכה באחרות אפי' חד בתרי בטל ובזה יש לסמוך אדברי רש"י דמיקל בכל ענין:
(מט) והכלי שנפל בו כו'. דהכלי נוח יותר לבלוע מן הבשר שאין לו מקום לצאת:
(נ) ויש בו לכלוך כו'. ה"ה אם אין בו לכלוך והכלי חולבת הוא בן יומו דאסור כ"כ ב"י:
(נא) יש להקל ולומר כבר נתבאר זה תחילת סעיף זה:
(נב) ולפי דבריו אע"פ ששהה כו'. קשה הא ודאי גם לרש"י צריך הדחה יפה כמו שהוזכר בגמ' ופוסקים ויש לדחוק דה"ק לרש"י א"צ תכף הדחה אחרונה אלא יכול להניחו בכלי שאינו מנוקב וכשירצה לבשלו ידיחנו אז אבל לסברת החולקים דהוה עדיין רותח צריך תכף להדיחו קודם שיניחנו בכשא"מ ולא ישימנו בכלי שא"מ עד לאחר ההדחה שימלחנו שנית כדמסיק אח"כ אלא דאין לשון הש"ע מורה על זה:
(נג) אין האיסור משום הסכין. משמע דהסכין מותר אפילו תוך שיעור מליחה וכ"כ בת"ח מטעם דם מישרק שריק וקשה דהא גבי כלי מנוקב ג"כ מותר מטעם זה כמ"ש סעי' י"ז ואפ"ה אסר רמ"א שם לכתחלה מ"ש מסכין:
(נד) עד שיזוב כל דמו. רש"ל הביא דעת הר"ן שיתבשל כמאכל בן דרוסאי ודעת הרשב"א עד שיהא ראוי לאכילה לרוב בני אדם ופסק כרשב"א שכן משמע בא"ז ובהג"ה ש"ד כתוב מפני שאין הנשים בקיאות בדבר נוהגין לצלותו כ"כ עד שיתייבש מבחוץ ואח"כ מבשלים אותו בלי הדחה עכ"ל ונראה שכן ראוי לנהוג לצאת כל הדיעות:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |