הרי בשמים/ב/ג
|
< הקודם · הבא > |
בעזה"י יום ה' ד' שבט תרנ"א לפ"ק סטרי
- רב שלום וברכה מאלקי המערכה לכבוד ידידי הרב החריף ובקי בחדר"ת יראתו קודמת לחכמתו כש"מ שלום הכהן יאליש ני' אבד"ק עיר חדש יצ"ו.
מכתבו עם חידו"ת הגיעני והנני לתשובתו בדבר אשר תמה ע"ד הפלתי בסי' צ"ט ס"ק י"ב שביאר ד' הרמב"ם בה' תרומות שפוסק דקודם שנודע חוזר וניעור ולאחר שנודע א"ח וניעור דזהו דוקא בתרומה ולא בשאר איסורים דבתרומה טעמא דר"ש דתליא בידיעה משום דעומד להרים ולאחר ידיעה אמרינן כל העומד להרים כמורם דמי משא"כ כשלא נודע הא אין עומד להרים דהא לא ידע כלל וא"כ כיון דהרמב"ם פוסק כר"ש בהא כמ"ש בפ"א מט"א דפרה אדומה מטמאה ט"א דכל העומד לפדות כפדוי דמי לכך פוסק ג"כ לענין תרומה כר"ש לחלק בין נודע או לא נודע עכ"ד. וע"ז התפלא כבודו דהרי הרמב"ם פוסק שם כת"ק דר"ש דכל איסורי הנאה מטמאין ט"א וא"כ א"צ בפ"א הטעם משום כל העומד לפדות כפדוי דמי:
הנה דברי הפלתי מיוסדים ע"ד הכ"מ ספ"ה מה' פ"א שכ' ע"ד הרמב"ם שם שפוסק דפרים ושעירים הנשרפים אין מטמאין אוכלין ומשקין ותמה עליו מזבחים ק"ה. דמבואר שם דבין לר"מ ובין לחכמים פרה ופרים מטמאים אוכלין ומשקין וכתב וז"ל ויש לתמוה ע"ד רבינו שהם דלא כר"מ ודלא כחכמים ובתוספתא דפרה ר"ש אומר פרה מטמאה ט"א שהיתה לה שעת הכושר פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים אינם מטמאין ט"א שלא הי"ל שעה"כ ונראה שרבינו פסק כמותו. ולפי"ז לד' רבינו פרה מטמאה ט"א וכמו שנראה ממ"ש לעיל ופרה עצמה אינה מטמאה לא אדם ולא כלים משמע הא אוכלין ומשקין מטמאה. אבל קשה למה הניח רבינו דברי חכמים ופסק כר"ש. והכ"מ אזיל לשיטתי' שכ' בפ"ג מה' אה"ט ה"ז בדעת הרמב"ם ז"ל דמפרש הא דבזבחים ק"ה. אמרי במערבא צריכין הכשר טומאה ממק"א היינו דפרה ופרים צריכין שיקבלו טומאה ממק"א דלא כפירש"י שם ובתוס' ב"ק ע"ז. שפירשו דמי שסופו לטמא טומאה חמורה כגון פרה ופרים א"צ ליגע בטומאה ומטמאין ט"א מאליהן וא"כ ט"א כזו אינו תלוי בפלוגתא דר"ש ורבנן וע' בפ"ו מאה"ט הט"ו] וכ' הר"י קורקס ז"ל שאפשר שטעמו מפני שדברי ר"ש הוזכרו בכמה מקומות בגמ' כו' עכ"ל הרי להדיא דעת הכ"מ בד' הרמב"ם שפוסק כר"ש דפרה מטמאה ט"א הואיל והיתה לה שעה"כ וע"כ מטעם כל העומד לפדות כפדוי דמי כדא' בגמ' ובשיטה זו הלך גם הפלתי. איברא דהפר"ח באה"ע סי' קכ"ד תמה עליו דהרי בפ' או"ב מפרשינין מאי שעה"כ דקאר"ש ואר"ל אומר הי' ר"ש פרה נפדית ע"ג מערכתה והרמב"ם בפ"א מה' פ"א פסק דלא כוותי' שכ' נשחטה ע"ג מערכתה אין לה פדיון עולמית ובטו"ז שם רוצה לתרץ דס"ל להכ"מ דפלוגתא דר"ש ורבנן בנשחטה ע"ג מערכתה אי אית לה פדיון מדאוריי' או לא פליגי דלר"ש נפדית היא מה"ת ולרבנן אין לה פדיון אפי' מה"ת ומיהו מודה ר"ש דמדרבנן אין לה פדיון ודלא כתוס' ב"ק ע"ז. ולפי"ז י"ל דהרמב"ם פסק כר"ש וההיא דכ' בפ"א מה' פ"א דנשחטה אין לה פדיון היינו מדרבנן עכ"ד. והנה עפי"ד הטו"ז האלה מיושב קושי' הפנ"י בב"ק ע"ז שהקשה בהא דפריך הש"ס במנחות ק"ב: לר"ש דאמר כל העומד לשרוף כשרוף דמי פרה אמאי מטמאה ט"א עפרא בעלמא היא והק' הפנ"י ואימא לאידך גיסא כל העומד לפדות כפדוי דמי וא"כ ל"ה עפרא. ולהאמור ניחא דכיון דגם לר"ש עכ"פ אינה נפדית וא"כ יותר עומדת לשריפה דמצוה איכא ובפדיי' הא עכ"פ איסור דרבנן איכא ואינה עומדת לכך. אמנם באמת אף דכתבו התוס' בב"ק ע"ז. ד"ה אומר דזה דוחק לומר דאע"ג דמדאוריי' בת פדיי' היא כיון דמדרבנן לאו בת פדיי' ל"ח אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים בכ"ז ע"כ מוכח הכי משיטת הגמ' מנחות ק"א: דפריך התם על הא דא"ר אושעיא שמעתי פיגול במנחה לר"ש אינה מטמאה ט"א מברייתא דקתני בהדיא פיגול במנחה מטמא ט"א ומשני כאן שהי"ל שעה"כ כאן שלא הי"ל שעה"כ דאקדשינהו במחובר ופריך ולפרקינהו הניחא להך לישנא דא"ר אושעיא טמאין נפדין טהורין אין נפדין שפיר כו' וקשה הרי מבואר במנחות שם ק"א. דהא דטהורין אין נפדין הוא משום דלא שכיחי א"כ ל"ה רק מדרבנן ועתוס' שם ק': ד"ה וכלי שרת ובזבחים נ"ט. ד"ה עד שכ' להדיא הכי. ועמ"ל פ"ה מערכין ה"ה וא"כ אמאי קא' דללישנא דאר"א טהורין אין נפדין שפיר הרי גם להאי לישנא תקשי כיון דמדאוריי' בר פדיי' הוא יטמא ט"א. אעכצ"ל דפשיטא לי' להש"ס דכיון דמדרבנן אין נפדה הו"ל אוכל שא"ר להאכילו לאחרים ואינו מטמא ט"א. וכה"ג מצינו בפסחים כ"ט באוכל חמץ של הקדש במועד י"א לא מעל ומפרש בגמ' משום דקסבר אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וכ' התוס' שם דאף דאינו אלא ק"ד ובקדושת דמים רק מדרבנן אין פודין אין לתמוה אטו משום חששא דרבנן נפקיע מעילה דאוריי' דכיון דאמרי רבנן אין פודין לא שויא מידי ע"ש והה"נ כיון דמדרבנן אינו בר פדיון ל"ח אוכל לטמא ט"א. ויתיישב בזה מה דקשה לכאורה דבמתני' פ"ה דטבו"י קתני הערלה וכה"כ ושוהנ"ס ועגלה ערופה כו' כולן מטמאין ט"א ובברייתא קתני דמודה ר"ש בפרה דמטמא ט"א הואיל והי"ל שעה"כ דס"ל פרה נפדית ע"ג מערכתה. והרי בתוספתא פ"ק דפרה הובאה בר"ש שם קתני חומר בעגלה מבקדשים דקדשים אין נפדין אלא על מום קבוע משא"כ עגלה ערופה וא"כ כיון דבע"ע ג"כ מועיל פדיון א"כ גם ע"ע הי"ל שעה"כ בפדיי' ואי דלאחר ערופה כשתפדה הא יחול עלה טומאת נבילות ולא ט"א שהיא טומאה קלה [ושמטעם זה רוצים התוס' במנחות ק"א: ד"ה ועגלה לחד פירושא לומר דמיירי בששחטה וקסבר ר"ש עגלה בשחיטה כשירה ע"ש] ז"א דהרי עכ"פ נ"מ בהא שיחול עלה ט"א בפחות מכזית וצירפה לפחות מכביצה אוכלין כדקא' בכריתות כ"א. ועפירש"י בכורות ט': ד"ה ושוהנ"ס גבי פט"ח שכ' וז"ל א"נ אפי' ערפו ממש דנבילה הוא ואיכא למימר בהו ט"א כגון דאיכא פחות מכזית עינייהו דלא חזי לטומאת נבילות מצטרף בהדי פחות מכביצה אוכלין ומשלימין לכביצה עכ"ל וה"ה בעגלה ערופה וא"כ אמאי ל"ק ר"ש ג"כ בע"ע דמטמא ט"א הואיל והי"ל שעה"כ ואי דנימא משום דמבואר מדברי הש"ס חולין כ' דרק בשחיטת שנים או רוב שנים ומפרכסת ה"ה כחי' לכ"ד אבל בשבירת שדרה ומפרקת ורוב בשר אעפ"י שמפרכס אינו כחי ע' בחי' הרשב"א ומהרש"א שם ומשנה ערוכה היא בפ"א באהלות הובא בגמ' שם כ"א. הותזו ראשיהן אעפ"י שמפרכסין טמאין כזנב הלטאה שמפרכסת. וא"כ בשלמא בפרה דהיא בשחיטה שפיר הי"ל שעה"כ לפדותה לאח"ש בעודה מפרכסת דה"ה כחי' משא"כ בעגלה ערופה דמצות עריפה היא בקופץ ממול ערפו כמבואר במשנה סוטה מ"ה: ועפרש"י בכורות י': א"כ ל"ש בה מפרכסת ה"ה כחי' וא"א לפדותה לאחר עריפה משום דלאו בת העמדה והערכה היא ז"א דהרי נהי דע"ע אית עלה דין קדשים משום דא"ר ינאי כפרה כתיב בה כקדשים אבל עכ"פ אין עלה דין קדשי מזבח והרי קיי"ל במשנה דסוטה שם דאין מומין פוסלין בה עמ"ל פ"א מפ"א ה"א ולא הו"ל רק כקדשי בדה"ב ובקדש בדה"ב הא ס"ל לר"ש בשבועות י"א: ובכ"ד דל"ה בכלל העוה"ע ואי דהרי ס"ל בשבועות שם דפרה קדשי בדה"ב וא"כ ל"ל לומר בפרה הואיל והי"ל שעה"כ הרי השתא ג"כ בת פדיי' היא כבר נתקשו בזה באמת בתוס' ב"ק ע"ז. ובחולין פ"א: [ע' מהרש"א בחולין שם] ותי' דמיירי לאחר הזאה דאינה נפדית וא"כ שפיר קשה אמאי ל"ק דגם עגלה ערופה מטמאה ט"א הואיל וראיי' לפדות וע"כ דהא דקתני בתוספתא דע"ע נפדית היינו מחיים אבל לאחר שכבר נערפה והוי נבילה באמת רק דכ"ז שלא נפדית עריפתה מטהרתה מידי נבילה כדא' בזבחים ע': אבל כשיופדה ויהי' חולין הא תהי' נבילה וכיון דאית לה דין קדשים אסור לפדותה דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. ואי נימא דכיון דמדאוריי' היא בת פדיי' אע"ג דמדרבנן אינה נפדית מטמאה ט"א א"כ הא ע"ע אין לה רק דין קדשי בדה"ב ובקדשי בדה"ב הלא רק מדרבנן אין פודין להאכיל לכלבים כ"ד התוס' הנ"ל וכ"כ בשבועות י"א: וא"כ שפיר תקשי דאמאי ל"ק דע"ע מטמאה ט"א. א"ו כיון דאמרו רבנן אין פודין לא חשיב אוכל לטמא ט"א. אמנם אי מהא לא איריא דבאמת י"ל דבע"ע כיון דכפרה כתיב בה כקדשים אית עלה באמת דין קדשי מזבח וכ"כ באמת המפורשים והא דס"ל לר"ש דפרה קדשי בדה"ב מוכח בע"ז כ"ג: דל"ל כלל הדרשא דחטאת קרי' רחמנא עתוס' חולין י"א. ד"ה חטאת והא דס"ל לתוספתא דע"ע נפדית בלא מום ע"כ אתיא כמ"ד בשבועות י"א דגם בקדשי מזבח אמרינן לב ב"ד מתנה עליהן וכיון דהוי' כקדשי מזבח שפיר אינה נפדית לאחר עריפה אי משום דבעינן העוה"ע אי משום דבק"מ אין פודין להאכיל לכלבים ולכך שפיר אינה מטמאה ט"א:
ועפי"ז יתבארו לנו דברי הש"ס בחולין פ"ב. ועגלה ערופה לאו שחיטה ראוי' היא והתנן נמצא ההורג עד שלא תערף העגלה תצא ותרעה בעדר ארשב"ל משום ר' ינאי ע"ע אינה משנה והק' התוס' שם דאמאי לא משני דעד שלא תערף היינו עד שלא נראה לעריפה קודם ירידתה לנחל איתן כדמשני בפ"ב דכריתות ותי' דסמיך אסיפא דלא מיתסר מחיים דקתני סיפא משנערפית תקבר שמתחלה לא בא אלא על הספק כפרה ספקה והלכה לה והק' בס' לב ארי' דהרי מסיפא ג"כ לא מוכח לר"ש דע"ע אינה נאסרת מחיים דאיפשר משנערפית היינו משנראית לעריפה שהורידוה לנחל איתן ושייך ג"כ לישנא דכפרה ספקה משום דר"ש גופי' ס"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לפדות כפדוי דמי וכן בכל דבר כמו שהקשו התוס' דנימא כל העומד לדחות לצוק כדחוי דמי ויטמא מחיים ה"נ שנראית לעריפה אמרי' כל העומד ליערף כערוף דמי והוי כאלו כבר כפרה ספקה ] ובשלמא קודם ירידה לנחל איתן כיון דמחוסר מעשה הירידה לנחל איתן קודם העריפה ל"א כל העומד כו' כיון שעדיין לא נראית לעריפה והוי כמו בזריקה קודם שנתקבל הדם בכוס שכ' התוס' בכ"ד דל"א כל העומד לזרוק כו' משא"כ לאחר שהורידוה לנחל איתן דנראית לעריפה שפיר שייך כל העומד כו'] אמנם להאמור נכון כיון דמועיל בע"ע פדיי' א"כ בשלא נערפה עדיין אמאי תקבר בשלמא משנערפה ממש שפיר תקבר משום דא"א לפדותה עוד כיון דבק"מ בעינן העוה"ע או משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ולא איפשר ג"כ לפדותה משום עורה דבקדשי מזבח דמדאוריי' אין פודין גם העור אסור וכמ"ש בתוס' שם. אבל כשלא נערפה עדיין לא הול"ל תקבר כיון דמהני פדיי'. אמנם עדיין קשה לכאורה לפי"ז אמאי אמרי' התם דלמ"ד ע"ע מחיים נאסרה ע"ע אינה משנה דהוי שחיטה שא"ר ופטור משום או"ב לר"ש הרי כיון דמועיל פדיי' הוי שחיטה ראוי' דאיפשר לפדותה מיד אח"ש וכל העומד לפדות כפדוי דמי וכן לרבא דמוקי בכריתות כ"ה. דס"ל לר"ש עגלה בשחיטה כשירה ולכך הוי שחיטה שא"ר ואמאי הא כל העומד לפדות כפדוי דמי והוי שפיר שחיטה ראוי' ובשנשחטה העגלה הא תהי' מותרת באכילה לאחר הפדיי' ול"ה להאכיל לכלבים. ולאח"ש בת העמדה והערפה היא דמפרכסת ה"ה כחי'. אמנם באמת רק דעת התוס' כן הוא בחולין ב': ד"ה ובמוקדשין דבשחט בו שנים או רוב שנים הוי כחי לענין העוה"ע. ובחי' הרשב"א ר"פ כיסוי הדם מובא באמת פלוגתת הראשונים ז"ל בזה די"א דלאחר גמר שחיטה ל"ה כחי' ובחולין ל'. א' דוקא בשחט בה פורתא הוי כחי לענין העוה"ע וברשב"א שם העיר באמת על שיטת האומרים דמפרכסת ה"ה כחי' לענין העוה"ע מהא דפריך בשבועות י"א: נשחטה תפדה הא בעי' העוה"ע ועמ"ל פ"ה מערכין הי"ג. ויהי' מזה ראי' באמת לשי' הסוברים דלאחר גמר שחיטה אינו בהעוה"ע א"כ א"א לפדותה לאח"ש והו"ל שפיר שחיטה שא"ר. אמנם לכאורה ילה"ק מש"ס בכורות ט': דקמדייק שם רבא דס"ל לר"ש פט"ח לאחר עריפה אסור בהנאה מהא דתניא הערלה וכה"כ כו' ר"ש אומר כולן אין מטמאין ט"א ומודה ר"ש בבב"ח כו' ואם איתא דלאחר עריפה שרי ר"ש ליתני ומודה ר"ש בפט"ח ובב"ח שמטמאין ט"א ולכאורה קשה דהרי התם פירש"י ופט"ח ששחטו ועדיין מפרכס שלא ירד לטומאת נבילה כו' א"כ הרי בשעת פירכוס עדיין יוכל לפדותו בשה כ"ד או בשאר דבר בשוי' דבטמאה הא לכ"ע מפרכסת ה"ה כחי' והרי קיי"ל דמצות פדיי' קודמת למצות עריפה ודעת הראב"ד פי"ב מבכורים דהפסיד ממונו של כהן וא"כ לר"ש דאמר כל העומד לפדות כפדוי דמי אפי' אי נימא דלאחר עריפה אסור בהנאה היל"ל דיטמא ט"א לדידי' משום כל העומד לפדות כפדוי דמי. אולם באמת לק"מ דהרי להך פירושא של רש"י הנ"ל דפט"ח הוא בששחטו ומפרכס עכצ"ל דרבא לשי' דס"ל בש"ס כריתות הנ"ל דע"ע בשחיטה כשירה אף דכתיב וערפו וה"ה פט"ח אף דכתיב וערפתו ג"כ כשר בשחיטה דאל"ה גם אי נימא דס"ל לר"ש דלאחר עריפה אסור יקשה דיחול ט"א כיון דנשחט ולא נערף וע"כ דלפי פירוש זה יסבור רבא אליבא דר"ש דגם בפט"ח מהני שחיטה במקום עריפה וא"כ מה מועיל לן הא דמפרכסת ה"ה כחי' כיון דכבר נתקיים בו מצות עריפה שוב א"א לפדותו ובלא"ה לק"מ דכבר העיר הרי"ט אלגזי פ"ק דבכורות ס"ק י"ב דאמאי לא יהיו רשאין לפדות גם פט"ח שמת כיון דרק בקדשים בפ"י העוה"ע שפדיונו נתפס בקדושתו אבל פט"ח דפדיונו לא תפיס והוא חולין מנ"ל דבעינן דוקא מחיים ותי' כיון דכתיב ואם לא תפדה וערפתו כל שישנו בעריפה ישנו בפדיי' ופט"ח שמת דליתי' בעריפה ליתי' נמי בפדיי' ע"ש שמביא לזה תוספתא מפורשת: וא"כ ממילא גם כשנשחט הפט"ח אפי' אי נימא דפט"ח בעריפה מתכשר ולא בשחיטה מ"מ הא תו א"א לפדותו אפי' בשעת פירכוס משום דכל שאינו בעריפה אינו בפדיי'] ואי דתקשי בהא דקאר"ל התם ע"ע אינה משנה ופריך מברייתא דס"ל לר"ל גופי' ע"ע מחיים נאסרה נימא לעולם דס"ל מחיים נאסרה ורק להכי אינה משנה משום דס"ל לר"ל בתמורה נ"ב: לרבנן קדשי מזבח ל"ה בכלל הפוה"מ וא"כ הוי' לדידי' ע"ע שחיטה ראוי' משום דאיפשר לפדותה לאח"ש דע"ע כקדשי מזבח כנ"ל וק"מ ל"ה בכלל העוה"ע אולם ז"א דהא קא' התם דר"י ור"ל תרווייהו מודים דלר"ש ק"מ היו בכלל העוה"ע והתם בחולין הא אליבא דר"ש קיימינן ולדידי' ודאי ק"מ היו בכלל העוה"ע ושפיר הוי שחיטה שא"ר ופריך הש"ס שפיר:
ודע דבהא דפריך הש"ס שבועות הנ"ל נשחטה תפדה הא בעי' העוה"ע ולא משני דמפרכסת ה"ה כחי' מובא באס"ז ב"ק ע"ו בשם רבים מהראשונים ז"ל שכתבו דהפירכא לא קאי רק על מתה או דנשחטה דומיא דמתה קתני שאינה מפרכסת עוד ולק"מ. אמנם אי קשיא הא קשיא לכאורה לפי"ד התוס' מעילה ט"ו. ד"ה ואפי' שכ' בשם הר"ח כהן דהיכי דהעמיד והעריך מחיים יכול לפדותו לאחר מיתה א"כ הלא שפיר הי' יכול לאוקמי הא דמתה או נשחטה תפדה כשהעמיד והעריך מחיים. אולם ג"ז נכון דהנה א' בש"ס חולין קל"ה. טעמא דכתב צאנך הא לא"ה הו"א קדשים חייבין בראשית הגז הא לאו בני גיזה נינהו דכתיב לא תגוז בכור צאנך הב"ע בקדשי בדה"ב והא אר"א קדשי בדה"ב אסורין בגיזה ועבודה מדרבנן סד"א הואיל ומדאוריי' בני גיזה נינהו כו' ליפרוק וליתיב לי' והא בעי העוה"ע הניחא למ"ד קדשי בדה"ב ל"ה בכלל העוה"ע אלא למ"ד היו מא"ל והקשו בתוס' שם וז"ל וא"ת ולימא כשהעמיד והעריך ואח"כ עבר וגזז ופדה וי"ל דבשעת פדיי' בעינן העוה"ע. ולכאורה הוא סותר לד' התוס' מעילה הנ"ל אולם באמת נכון הוא דסברת התוס' במעילה הוא דכשהעמיד והעריך מחיים מהני על לאחר מיתה הוא משום דלאחר ההעוה"ע הא עומד לפדיי' וכל העומד לפדות כפדוי דמי וא"כ בש"ס חולין הנ"ל דהפירכא הוא למ"ד קדשי בדה"ב היו בכלל העוה"ע וע"כ הוא שלא אליבא דר"ש דהרי אי' בש"ס תמורה ל"ב דר"י ור"ל מודו תרווייהו דלר"ל קדשי בדה"ב ל"ה בכלל העוה"ע ע"ש לכך שפיר כ' התוס' שם דבעי' בשעת פדיי' העוה"ע כיון דע"כ קאי שלא אליבא דר"ש ול"א כל העומד לפדות כפדוי דמי ושמה"ט פוסק הרמב"ם פ"י מביכורים דאין ראשית הגז נוהג בקדשים משום דכתיב צאנך ולא של הקדש. ותמה הר"י קורקס הובא בכ"מ שם דהרי לפ"מ דהרמב"ם פוסק דקדשי בדה"ב בעי העוה"ע א"כ לא אצטריך למילף מקרא דצאנך דבלא"ה לא משכחת דיצטרך ליתן לכהן משום דא"א לפדותו דבעי' העוה"ע. ולהאמור נכון דהרמב"ם הלא פוסק כר"ש דאמר כל העומד כו' וכמו שיתבאר להלן וא"כ מהני שפיר העוה"ע דמחויב לפדותו לאחר גיזה ושפיר אצטריך קרא דצאנך וממילא מהני נמי ההוה"ע דמחיים לפדותה לאחר מיתה ואחר דמשני הא מני ר"ש היא הא תו לא אצטרך לאוקמי כשהעמיד והעריך מחיים כיון דלדידי' קדשי בדה"ב ל"ה בכלל העוה"ע לגמרי. וממילא ניחא נמי דברי הש"ס שבועות הנ"ל דמעיקרא כדפריך הא בעי העוה"ע ע"כ ל"ה סליק אדעתי' דאתיא אליבא דר"ש דלדידי' קדשי בדה"ב ל"ה בכלל העוה"ע וא"כ ל"א כל העומד לפדות כו'. ושעפי"ז נכון נמי ד' הש"ס ב"ק ע"ז: דר"ל מוקי הא דקא' ר"ש קדשים שחייב באחריותן משלם תשלומי דו"ה ופריך והא שחיטה שא"ר היא ומוקי ר"ל בשוחט בע"מ בחוץ וקא' תהי בה ר"א לר"ל שחיטה מתרת והלא פדיי' מתרת אשתמיטתי' הא דר"ש כל העומד לפדות כפדוי דמי וכ' באס"ז שם דפירכת ר"א היא מדקתני סתם קדשים שחייב באחריותן חייב משמע דבטביחה לחוד חייב בתשלומין בין פדה בין לא פדה וכשלא פדאו היכי מחויב וכ' שחיטה מתרת והלא פדיי' מתרת וכיון שלא פדה אפי' בעודה מפרכסת הא לא מצי תו לפדותו ולא אשתרי בשר באכילה והוי שחיטה שא"ר ומשני כל העומד לפדות כפדוי דמי וא"כ הוי שחיטה ראוי' דלאח"ש בעודה מפרכסת היתה ראוי' לפדות. ולכאורה קשה הרי שפיר הו"מ לאוקמי כשהעמיד והעריך מחיים א"כ השחיטה מתרת באכילה דגם עכשיו יכול לפדותה משום ההעוה"ע דמחיים ל"ד הרח"כ הנ"ל. ולדברינו נכון מאד דהרי הטעם דמהני ההעוה"ע דמחיים אלאח"מ הוא משום כל העומד לפדות כפדוי דמי וחשיב כאלו נפדה מחיים א"כ בס"ד דלא ידע מהא דכל העומד כו' שפיר פריך והלא פדיי' מתרת דהא ל"מ ההוה"ע דמחיים ולבתר דמשני כל העומד לפדות כו' לא צריך תו לאוקמי כשהעמיד והעריך מחיים:
ועפ"י הדברים האלה אמרתי ליישב בדרך החידוד והפלפול קושי' התוס' זבחים ט'. בהא דפריך התם גבי מותר הפסח אימא שחטי' לשם מעשר ליהוי מעשר למאי הלכתא למילקי עלי' בלא יגאל וכ' התוס' וז"ל תימה היכי לקי אחר שחיטה אלא יגאל הא א' בבכורות נ"ב: דלאח"ש מדרבנן. ונלפענ"ד לתרץ דהנה לכאורה יש להבין דהרי לפי המתבאר בבכורות שם הוי איסור מכירה במעשר בהמה רק מחיים דומיא דתמורה אבל איסור פדיי' פשיטא לי' להש"ס שם דהוי גם אח"ש דמי איכא מידי דמחיים לא מיפריק ולאח"ש מיפריק וא"כ שפיר י"ל דאיסור פדיי' במ"ב לאח"ש הוי מה"ת ומאי הקשו התוס' אמנם באמת י"ל דהש"ס שם קא' הכי רק למ"ד קדשי מזבח ל"ה בכלל העמדה והערכה אבל למאי דקיי"ל דק"מ היו בכלל העמדה והערכה הא לא משכחת כלל פדיי' אח"ש משום דבעי' והעמיד והעריך כדא' בגמ' התם ושפיר הקשו התוס' דמכירה הא אינו רק מדרבנן. ומעתה י"ל עפ"מ שיש להתבונן בהא דא' בבכורות שם מחיים הוא דאינו נגאל הא לאח"ש נגאל הא בעי' העוה"ע ומאי קושיא הרי משכחת שפיר כשהעמיד והעריך מחיים כנ"ל ולדברינו לק"מ דהרי הא דמהני כשהעמיד והעריך מחיים הוא משום כל העומד לפדות כפדוי דמי ובמעשר בהמה הא א"א לומר כל העומד לפדות כו' דמחיים הא לא יגאל כתיב וא"כ התינח התם משא"כ בש"ס זבחים הנ"ל דקס"ד דמותר הפסח ששחטו לשם מעשר הוי מעשר הרי שפיר משכחת פדיי' אחר שחיטה כשהעמיד והעריך מחיים לפדותו לכשיומת ומחיים הלא הי' מותר הפסח ול"ה קאי עלי' בלא יגאל ושפיר מהני ההוה"ע דמחיים על לאח"ש ושפיר פריך רב יצחק ואימא שחטי' לשם מעשר ליהוי מעשר ולמילקי עלי' משום לא יגאל דפדיי' לאח"ש הוי שפיר מה"ת ובכה"ג שהעמיד והעריך מחיים והבן:
נחזור לדברינו דממקומות שהוכחנו למעלה שמעינין דהיכי דאיסור דרבנן רביע עלי' אף שמדאוריי' היתר הוא בכ"ז ל"ח אוכל לקבל ט"א אליבא דר"ש ובאמת ש"ס ערוך הוא בחולין קכ"ט. ר"ש ארישא קאי האבר והבשר המדולדלין בבהמה מטמא ט"א במקומן וצריכין הכשר ור"ש מטהר אר"א א"ר יוחנן מ"ט דר"ש א"ק מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל. שא"א יכול להאכילו לאחרים אינו קרוי אוכל ופרש"י ואבמ"ה אין אתה יכול להאכילו לאחרים בהיתר והרי ר' יוחנן גופי' ס"ל בחולין ע"ג: דאבר ובשר המדולדל אין בו רק מצות פרוש דרבנן בלבד ע' בתוס' שם וא"כ חזינן דאפי' מידי דשריא מדאוריי' כיון דמדרבנן אסור אינו מטמא ט"א לר"ש. והנה אפי' אי נימא דתליא בפלוגתא אי איסור דרבנן מיקרי אינו ראוי מדאורייתא כדפליגי כה"ג בסוכה כ"ג. לענין עושה סוכה ע"ג בהמה ובענין זה כבר הלכו בו נימושות ראשונים ואחרונים. בכ"ז זהו דוקא היכי דגם השתא ראוי הוא מדאוריי' כדמצינו בחולין פ"ה דפרת חטאת אינה משנה לענין או"ב דהוי שחיטה ראוי' משום דמדאוריי' ראוי' לפדות וכדאשכחן ג"כ בכתובות ל"ד וב"ק ע"א. דלמ"ד מעשה שבת דרבנן הוי שוחט בשבת שחיטה ראוי' אבל הכא לענין ט"א בפ"א דהשתא אסורה בהנאה וא"ר לפדיון מדאוריי' ורק מטעם שהי"ל שעה"כ קאתינן עלה ומטעם כל העומד כו' בודאי ל"ש לומר כיון דתיכף לאח"ש הי' ראוי' מדאוריי' לפדותה ירד עלה תורת ט"א מטעם כל העומד לפדות כפדוי דמי ותו לא פקע דכיון דמדרבנן גם אז לא היתה בת פדיי' הא לא היתה עומדת לפדיון ול"ש לומר בה כל העומד כו'. ועפ"י דרכנו זה נראה לבאר סוגיא דב"מ נ"ג: בהא דקא' התם באיזה מע"ש אמרו דבטל ברוב במעשר שא"ב שו"פ ושנכנס לירושלים ויצא ומסקינין שם מאי יצא דנפול מחיצות דל"ל תקנתא לא בחילול ולא באכילה כיון דליכא מחיצות ול"ה דשיל"מ ופריך והאמר רבא מחיצה לאכול דאוריי' מחיצה לקלוט דרבנן וכי גזרו רבנן כי איתנהו למחיצות כי ליתנהו למחיצות ל"ג רבנן ומשני לא פלוג רבנן בין איתנהו למחיצות בין ליתנהו למחיצות והקשו לד' הרמב"ם פט"ו ממ"א שכ' דחמץ ל"ב משום דהוי דשיל"מ לאחה"פ אע"ג דמדרבנן אסור גם אחה"פ מ"מ כיון דמדאוריי' שרי הו"ל דשיל"מ וא"כ ה"נ כיון דמחיצה לקלוט דרבנן הרי מדאוריי' יש לו היתר בפדיון והו"ל דשיל"מ. ולהאמור ניחא דהרי באמת הקשה באס"ז שם אמאי הו"ל דשיל"מ ע"י פדיי' הרי הוי מחוסר מעשה והיכי דמחוסר מעשה ל"ה דשיל"מ [עש"ך יו"ד סי' ק"ב סק"ז] ותי' דכיון דעומד לפדות כפדוי דמי ול"ה מחוסר מעשה ע"ש וא"כ מיושב שפיר הקושיא הנ"ל בשלמא בחמץ דלאחה"פ יהי' ניתר ממילא מדאורייתא שפיר הו"ל דשיל"מ אע"ג דאסור מדרבנן משא"כ במעשר שני הא ע"י פדיי' באמת הוי מחוסר מעשה וע"כ מטעם כל העומד לפדות כפדוי דמי קאתינן עלה וכיון דאסור מדרבנן הא עכ"פ אינו עומד לכך ושוב ל"ה דשיל"מ משום דמחוסר מעשה:
עכ"פ נמצינו למדין מתוך דברינו הנ"ל דלר"ש פ"א גם מדרבנן נפדית ודעת לנבון נקל ליישב בזה קושי' התוס' בב"ק ובחולין שהקשו כיון דלאחר הזאה גם לר"ש לאו בת פדיי' היא נימא קודם הזאה כל העומד להזות כמוזה דמי ולא יהי' לה פדיון. ובפשיטות אפשר ליישב עפי"ד האס"ז בב"ק שם שכ' הטעם דלאחר הזאה אינה בת פדיון משום דלאחר הזאה הוי עלה דין קדשי מזבח דבעי העוה"ע ע"ש וא"כ ל"ש לומר דכה"ג כל העומד כו' שיחול עלה שם הקדש חדש דאטו נימא כל העומד להתקדש כמוקדש דמי ויש לפלפל בזה הרבה אכ"מ] והנה התוס' תי' דקודם קבלה ל"א כמוזה דמי כמו דל"א כל העומד לזרוק כזרוק דמי קודם שנתקבל הדם בכוס ולפי קט שכלי הדבר מוקשה דמה דמיון הוא זה לכל העומד לזרוק כו' דל"א קודם שנתקבל הדם בכוס דבשלמא התם שמתקבל הדם בכ"ש ושם יוגמר קדושת הדם דנהי דאי' במנחות ע"ח: דסכין מקדשא לדם כמו כלי שרת מ"מ לא נגמר הקידוש עד שמתקבל בכ"ש כדא' בסוטה י"ד: דם אע"ג דקדישתי' סכין בצואר הבהמה הדר מקדיש לי' בכ"ש ומבואר בחי' הריטב"א ריש חולין דלהכי לא קתני במשנת איזהו מקומן שחיטתן בכ"ש משום דנהי דמקדשה לדם בצואר קצת מ"מ לא נגמר קדושתו עד קבלתו וא"כ אינה חשובה כ"ש גמור ע"ש וכיון שכן דלא נגמר עוד קדושת הדם לגמרי קודם הקבלה שפיר אמרינן דל"ש לומר קודם הקבלה כל העומד לזרוק כזרוק דמי כיון דאין הדם עדיין עומד לזרוק דחסר גמר הקדושה וזהו שייך בזריקת שאר הקרבנות משא"כ בהזאת הדם של הפ"א הרי המצוה לקבל הדם ביד וברמב"ם פ"ב מפ"א ה"ב פוסק דאם קיבל הדם בכלי פסול ואף לד' הראב"ד בהשגותיו בפ"ג מפ"א שהשיג עליו ודעתו דמצות יד אינה אלא למצוה מן המובחר ולא לעיכוב אבל עכ"פ ל"ש לומר דהקבלה בכלי גומרת קדושת הדם כיון דלכתחלה המצוה הוא ביד וגם הרי קיי"ל דכ"ש אין מקדשין אלא בפנים וכל מעשי' של הפ"א הי' בחוץ וכיון שכן אמאי לא נימא בהזאת הדם של הפ"א כל העומד להזות כמוזה דמי דהרי אינו מחוסר אלא קריבת הדם להזיי' כנגד בית קדשי הקדשים והוי כהא דא' בזבחים ק"ב: ובחולין ק"ג: מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי. והדברים מוכיחין כן שכל עיקר כונת התוס' בב"ק ע"ו: ד"ה כל העומד כו' במש"ש דל"א כזרוק דמי קודם שנתקבל הדם בכוס הטעם הוא משום שמחוסר עוד מעשה גמר קידוש הדם בין השחיטה להזריקה דאף דכ' התוס' שם בזה"ל ועוי"ל דקסבר ר' אושעיא דל"א כזרוק דמי עד שיתקבל בכוס כדמשמע בפ"ק דפסחים דמצוה הוא להמתין מלזרוק עד שיתקבל כל דם הנפש הלכך בגמר השחיטה שעדיין לא נתקבל כל הדם ל"א כזרוק דמי עכ"ל הנה לכאורה איפשר לומר דכונתם הוא כיון דמצוה הוא להמתין עד שתצא כל דם הנפש מהבהמה ולהכי ל"א כזרוק דמי בגמר שחיטה אמנם באמת א"א לומר הכי דזה ל"ה רק מחוסר זמן וזמן ממילא קאתי והוי כהא דא' בפסחים צ': שמשא ממילא ערבא וא' נמי בזבחים י"ב: ובכ"ד אין מחוסר לבו ביום. ולבר מן דין א"א לומר שיהי' כונת התוס' שם דלהכי הוי שחיטת קדשים לר"א לענין או"ב שחיטה שא"ר כיון שלאחר השחיטה צריכין עוד להמתין עד שיצא כל דם הנפש דהרי הא דשחיטה שא"ר ל"ש שחיטה ילפינן בחולין פ"ה. מקרא דטבוח טבח והכן מה להלן שחיטה ראוי' אף כאן שחיטה ראוי' והרי התם יוסף ואחיו הי' עליהם דין ב"נ ול"ה השחיטה מתרת להם עד שתמות הבהמה דהא דקיי"ל דשחוטה מותר לב"נ הוא רק משום מא"מ דלישראל שרי ולנכרי אסור וזה שייך רק לאחר מ"ת והתם קודם מ"ת הא לא נצטוו ישראל עדיין במ"ע דוזבחת ונהי דיוסף ואחיו החמירו עליהם לזבוח את זבחיהם אבל הא הי' להם דין ב"נ ול"ה מועיל להם השחיטה להוציא מידי אבמ"ה עד שתמות הבהמה ואפ"ה הו"ל שחיטה ראוי' א"כ חזינן דכל היכי דאינו תלוי רק בשהיות הזמן ל"ה שחיטה שא"ר וא"כ א"א לומר לר"א דתהי' שחיטת קדשים עי"ז שחיטה שא"ר משום שצריך להמתין עד יציאת כל דם הנפש וע"כ הכונה משום חסרון מעשה דקידוש בכ"ש שא"א לומר כל העומד להתקדש כקדוש דמי וגם כל העומד לזרוק כזרוק דמי דתרי כל העומד ל"א כמ"ש באס"ז ב"ק ע"ו והוא כעין דא' בפסחים ל"ח. מי אמרי' הואיל ואי לא לקוח הוי כו' א"ד חד הואיל אמרי' תרי הואיל ל"א. וע' עירובין י"ט: חד רואין אמרינן תרי רואין ל"א ועתוס' פסחים מ"ו: וע' תמורה י"א: בעי רבא הקדיש אבר לדמיו מאי כו' א"ד חד מיגו אמרינן תרי מיגו ל"א: ושמטעם זה כ' הפוסקים ז"ל בהא דא' בסנהדרין מ"ח. דבטויי לאריגה לכ"ע הזמנה לאו מילתא דעיקר טעמא דהזמנה מילתא הוא משום דקיי"ל כר"ש דכל העומד לעשות כאלו כבר נעשה דמי וא"כ עד"מ באורג בגד למת כיון שייחד הבגד בשביל המת הא עומד לכך והו"ל כאלו כבר נכרך בו המת משא"כ בטוה חוטין לעשות בגד למת כיון שנחסר מעשה דעשיית הבגד בינתים הא נצטרך לומר תרי כל העומד כו' ולכך הזמנה כזאת לאו מילתא היא לכ"ע. וכ"ז ניחא בזריקת שאר קרבנות משא"כ בהזאת פ"א דלא מיחסרא שום מעשה קידוש בין השחיטה לההזאה כנ"ל אמאי לא נימא כל העומד להזות כמוזה דמי:
והנה לכאורה עלה בדעתי לתרץ קושי' התוס' הלזו עד"ז דהנה מד' התוס' סוטה כ"ה: ד"ה לאו מתבאר דהך דר"מ כל העומד לבצור כבצור דמי וכן בידות הכלים שהן ארוכין דכקצוץ דמי היינו משום דבידו לבוצרן ולקוצצן והך דר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכן כל העומד לשרוף וכל העומד לפדות דכל הני ל"ה בידו דזריקה תליא בכהן הזורק וכן אינך בזה עיקר הטעם משום דמצוה היא לשרוף הפרה או לפדותה כשמצא אחרת נאה הימנה וכן לזרוק ע"ש ומובן הדבר דכל שבידו הא לאו כמחוסר מעשה דמי כדא' בקידושין נ"ט: והוי כאלו כבר נעשה והיכי דאיכא מצוה וא"א לפטור א"ע הימנה אע"ג דלאו בידו כיון דאף שיעשה משום המצוה הוי כבידו והוא כעין שכ' התוס' בקידושין ס"ד. ד"ה נאמן כיון דסופו ליגדל עשאוהו כדבר שבידו ע"ש ולכאורה יש להבין בהך דכל העומד ליזרק הרי אינו ודאי שיעשה הזריקה דדילמא ישאלו הבעלים על ההקדש דהרי אחר השחיטה מהני שאלה ערשב"ם ב"ב ק"ך: ובתוס' כריתות י"ג: אמנם ז"א דהרי אם ישאל יהי' חולין בעזרה ואמרי' דבודאי לא יעבור על אסור חב"ע וא"כ התינח בשאר קרבנות אבל בפ"א א"א לומר כל העומד להזות כמוזה דמי כיון דאיפשר שישאל על ההקדש דשחיטתה הרי הי' בהר המשחה חוץ לג' מחנות וליכא חולין בעזרה א"כ אינו בודאי שיבא לידי הזאה ול"א כל העומד כו' ומיושב קושי' התוס'. אמנם עדיין אינו נכון לפ"מ דקיי"ל ביומא מ"ב: שחיטת פרה בזר פסולה א"כ ע"כ צריך ללבוש בגדי כהונה דאם אין בגדיהם עליהם אין כהונתן עליהם ערמב"ם פ"א מפ"א הי"ב שכ' והעושה אותה לובש ד' כלים של כהן הדיוט וקיי"ל ביומא י"ב: דאבנטו של כה"ד הי' כלאים וא"כ גם בפ"א אי ישאל עלה אח"ש הא הוי' חולין למפרע ועבר הכהן השוחטה על איסור כלאים ובשלמא בפדיי' ליכא איסור כלאים למפרע כיון דעד השתא פ"א היתה דהפדיי' אין עושה אותה חולין רק מכאן ולהבא ע' מנחות מ"ח. משא"כ בשאלה שיעשה איסור למפרע הא ל"ח שישאל עלי' וא"כ הדק"ל נימא כל העומד כו' אמנם באמת אי משום הא לא איריא דכבר מבואר אצלי בחי' במק"א עפי"ד התוס' במנחות מ"א. שכ' בחד תי' ועוד דבטלית שעשוי להנאתו חייב הכתוב כלאים אבל בג"כ כו' א"כ באמת בבג"כ ליכא איסור כלאים ולכאורה אינו מובן לפי"ז דברי התוס' יבמות ה': ד"ה כולהי שהקשו דשאני כלאים בציצית דהותר מכללו אצל בג"כ או דנילף מבג"כ דעשה דוחה ל"ת והרי בבג"כ ליכא איסור כלאים אמנם הא דבטלית שאינו עשוי להנאתו ליכא איסור כלאים הוא משום דלבישת בגד כזה ל"ח לבישה והתורה אמרה לא תלבש שעטנז היכי שהוא בדרך לבישה ע' בפוסקים ביו"ד סי' ש"א. וא"כ בשעת עבודה כיון דהתורה אמרה והלבשת את אהרן את הבגדים א"כ מגו דחשיב לבישה אצל בג"כ חשיב נמי לבישה לענין איסור כלאים כדא' בסוכה ז' מגו דהוי דופן כו' ויהי' לפי"ז הפי' מאי דאמרינן נהי דאשתרי כלאים לגבי כהנים בעידן עבודה שלא בעידן עבודה לא היינו דשלא בעידן עבודה א"צ להתיר כלל כיון דליכא איסור בבג"כ משום דל"ה דרך לבישה כנ"ל ופלפלתי עפי"ז בדברי הש"ס ברכות ל"א: בהא דקא' התם מימר שפיר קאמרת מיהו מורה הלכה בפני רבך את כו' והקשו כולם דהרי לאפרושי מאיסורא מותר להורות בפני רבו וכיון דסבור דשחיטה בעי כהונה הרי ילבש כלאים בכדי. ולהאמור נכון דאי באמת שחיטה בזר כשירה א"כ תהי' לבישת הבג"כ בשחיטה שלא בעידן עבודה ולא יהי' איסור כלל כנ"ל. ולפי"ז גם אם ישאל על הפ"א ויהי' חולין למפרע הא לא יעבור הכהן על איסור כלאים כיון דאי ל"ה צריך ללבשם הא ל"ש מגו דחשיב לבישה לגבי עבודה כו' וממילא ל"ה איסור כלאים. אמנם באמת בלא"ה א"א לומר דמש"ה ל"א כל העומד להזות כמוזה דמי משום דאיפשר שלא יבא לידי הזיי' שישאל על הפרה דהרי כ' בס' טורי אבן ר"ה כ"ח דבקרבנות צבור הבאין מתרומת הלשכה כיון שמעורב בהן שקלי כל ישראל לית להו בעלים מיוחדין להכי ליתא בשאלה ע"ש וע' בספרי שו"ת הר"ב סי' כ"ב מ"ש בזה וא"כ הלא מבואר בפ"ב דשקלים דפרה אדומה היו לוקחין מתרומת הלשכה א"כ הא ליכא שאלה כלל בפ"א ושפיר קשה קושי' התוס' נימא כל העומד להזות כו' אמנם למה שהכרחנו למעלה דלר"ש פ"א גם מדרבנן נפדית א"כ אזדא קושי' התוס' דהרי כיון דמהני פדיון א"כ אפשר שיפדוה ולא יבא לידי הזיי' א"כ ל"ל כל העומד להזות כמוזה דמי שוב מצאתי בחי' הרשב"א שבועות י"א שכ"כ בשם הרמב"ן ז"ל דלהכי ל"א כל העומד להזות כו' משום דכי מצא אחרת נאה הימנה מצוה לפדותה לפדיי' עומדת ע"ש:
ומה שהקשה הפנ"י הנ"ל על פירכת הש"ס במנחות דפריך נימא כל העומד לשרוף כשרוף דמי הרי לעומת זה י"ל כל העומד לפדות כפדו' דמי בלא"ה לק"מ דהרי כבר הבאתי דברי התוס' בב"ק ובחולין שהקשו דל"ל לומר בפ"א משום שהי"ל שעה"כ הרי גם השתא בת פדיי' הוא לר"ש דס"ל פרה קדשי בדה"ב הוא וס"ל נמי קדשי בדה"ב ל"ה בכלל העוה"ע ותי' דמיירי לאחר הזאה שא"א לפדותה וא"כ ממילא לאחר הזאה ל"ש לומר כל העומד לפדות כו' ושפיר פריך הש"ס דנימא כל העומד לשרוף כשרוף דמי דא"א להפטר ממצות שריפתה דלאחר הזאה לית לה פדיון עוד וכיון שכן דע"כ ס"ל לר"ש דפט"ח גם מדרבנן נפדית כנ"ל א"כ א"א לומר כפירוש הפר"ח הנ"ל בד' הכ"מ דס"ל להרמב"ם דפרה מטמאה ט"א משום שהי"ל שעה"כ מטעם כל העומד לפדות כו' כיון דלהרמב"ם עכ"פ מדרבנן אין לה פדיון לאח"ש כנ"ל ובלא"ה דחה הפר"ח שם אח"כ שא"א לומר כן בד' הרמב"ם דפוסק כר"ש דפרה מטמאה אוכלין ומשקין מטעם דמדאוריי' מהני פדיון והי"ל שעה"כ כנ"ל כיון דמבואר בהרמב"ם בפ"א מט"א דכל הדברים האסורים בהנאה מטמאין ט"א דלא כר"ש וא"כ א"צ בפ"א לטעמא דר"ש משום שהי"ל שעה"כ וכל העומד לפדות כו' וכמו שהפליא באמת מעלתו ג"כ על הפלתי הנ"ל. אמנם כן ראיתי בחי' הרשב"א שבועות הנ"ל ובב"ק ע"ז שמביא בשם התוס' שתי' להקושיא שהקשו דל"ל לומר בפ"א שמטמאה ט"א הואיל והי"ל שעה"כ הרי גם השתא בת פדיי' היא ותי' דר"ש לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אפי' השתא בת פדיי' היא דקדשי בדה"ב אינן בכלל העוה"ע ועוד אפילו לדידכו דבעיתו העוה"ע מטמאה ט"א לפי שהי"ל שעה"כ שהיתה בת פדיי' בעודה מפרכסת ע"ש. ולהך פירושא תקשי לכאורה בהא דפריך הש"ס במנחות הנ"ל נותר ופרה אמאי מטמאין ט"א נימא כל העומד לשרוף כשרוף דמי והרי לפירוש הנ"ל מיירי הך דפרה מטמאה ט"א כשהיא עכשיו ג"כ בת פדיי' אליבא דר"ש וא"כ איך נימא כל העומד לשרוף כשרוף דמי הרי יוכל להיות שיפדוה ולא יצטרך לשרפה כי על כן נראה לפענ"ד דלשי' זו מוכרחין אנו לומר כמ"ש האחרונים דהיכי דבודאי יעשה הדבר לבסוף וא"א בשום אופן להתבטל מזה בכה"ג אמרי' גם לרבנן דר"ש כל העומד לכך כאלו כבר נעשה שע"כ כ' התוס' בחולין פ"ט. ובסוכה ל"א. לחלק בין ע"ז של עכו"ם לשל ישראל דשל עכו"ם אין ברור שישרף כיון דאית לה תקנתא בביטול משא"כ ע"ז של ישראל דאין לה ביטול וכיון דבודאי ישרף חשיב כשרוף מתחלה אף לרבנן ולר"ש אפי' באופן דיש לו תקנה אמרינן כל העומד כו' ובס' מלא הרועים העיר לפי"ז דא"כ אמאי פריך הש"ס מנחות הנ"ל על נותר ופרה דמטמאין ט"א לר"ש דוקא דסבר כל העומד לשרוף כשרוף דמי הרי כיון דל"ל תקנתא אמרי' גם לרבנן כשרוף דמי וקשה גם לרבנן. ובלא"ה קשה לפ"ד התוס' סוטה כ"ה: שכתבו דבאיסורי הנאה גם לרבנן דר"ש כל העומד לשרוף כשרוף דמי הלא הו"מ למיפרך גם אליבא דרבנן. ונראה דהנה הך דנותר מטמא ט"א הוא הברייתא שהובאה במנחות שם ק"א: ר"ש אומר יש נותר שהוא מטמא ט"א כו' כיצד לן לפני זריקה אינו מטמא ט"א לאחר זריקה מטמא ט"א ומוקי לה בגמ' שם הא דלן לפני זריקה דל"ה שהות ביום למזרקי' דאלו הוי שהות ביום למזרקי' הא הי"ל שעה"כ דכל העומד לזרוק כזרוק דמי והיל"ל דיטמא ט"א וקשה למה לי' לדחוקי ולאוקמי בגוונא דל"ה שהות ביום למזרקי' דקשה ליפלוג בדידיה בין הי"ל שהות ללא הי"ל שהות ואצטריך לדחוקי דה"נ קאמר לן קודם שנתנה לזריקה וקשה הרי תרי כל העומד לכ"ע ל"א כנ"ל וא"כ אף אי הי' שהות ביום למזרקי' ואמרי' כל העומד לזרוק כזרוק דמי אין על הבשר עדיין שם אוכל דעדיין א"ר לאכילה קודם הקטרת האימורין דכל כמה דלא מקטרי אימורין לא מתאכיל בשר וא"כ אנו צריכין ע"כ לומר כל העומד לזרוק כו' וכל העומד להקטיר כמוקטר דמי וזה ל"א וע"כ דהברייתא מיירי גם בנותר של האיסורין ובאיסורין דהוא אכילת מזבח כיון שנראה לזריקה וכזרוק דמי תיכף ראוי להקטירו ע"ג המזבח וחשיב אוכל ולכך אצטריך לדחוקי דל"ה שהות ביום למזרקי' וא"כ הרי קיי"ל דנותר שהעלהו ע"ג המזבח משמשלה בו האור פקע ממנו איסור נותר ורק גבי הבשר שעומד לאכילה אין המזבח מפקיע איסורו ממנו כמבואר כ"ז בש"ס זבחים מ"ג: [וע"ש בדף מ"ב: בתוס' ד"ה הקומץ מסתפקים לומר דבמשלה בו האור ברובו פקע פיגולו ממנו אף בבשר לענין אכילה] וא"כ לפי"ז גבי נותר דאימורין הרי אית לי' תקנתא ע"י העלאה ע"ג המזבח וכן פ"א יש לה היתר ע"י פדיי' ונהי דרבנן אית להו דקדשי בדה"ב היו בכלל העוה"ע הא באמת לא שמעינן לרבנן דיסברו פרה מטמאה ט"א ואי שמעינן בשום דוכתא שאמרו דפ"א מטמאה ט"א נוקמי בכה"ג דמהני פדיון כגון בעודה מפרכסת או כשהעמיד והעריך מחיים לד' התוס' מעילה בשם הרח"כ הנ"ל דכה"ג מהני פדיי' גם לאח"מ איכא לאוקמי הך דפרה מטמאה ט"א אליבא דרבנן בכה"ג וכיון דאית להו תקנתא הא לרבנן דר"ש לאו כשרוף דמי אפי' באיסורי הנאה ולכך פריך שפיר אליבא דר"ש דוקא דס"ל גם בכה"ג כשרוף דמי והבן:
ולפי האמור יהי' חוזר וניעור קושי' הצל"ח בפסחים בשי' רחסגה"כ אות קכ"ח על הא דקא' בגמ' שם וניתני רביעי בתרומה וחמישי בקודש וז"ל ויש להקשות לפ"מ שאמרו במנחות ק"ב: דלר"ש כל העומד לשרוף כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמאין ט"א עפרא בעלמא הוא ומשני חיבת הקודש משוי להו אוכל ומסיק שם דלמנות בו ראשון ושני הוא רק מדרבנן אי נימא דחיבה"ק מהני רק לאיפסולי גופי' ולפ"ז לא משכחת אוכל קודש שיטמא אחרים מה"ת אפי' הוא ראשון דתיכף שנטמא עומד לשריפה כשרוף דמי ועפרא בעלמא הוא וכן אוכל תרומה שנטמא לד' התוס' ביצה כ"ז: ד"ה ועל החלה דתרו"ט הוא מן הנשרפין ששנינו במס' תמורה הנשרפין לא יקברו וא"כ אוכל תרומה טמאה ג"כ עפרא בעלמא היא ואינו מטמא אחרים מה"ת כו' ע"ש. והנה מתרו"ט לא קשיא לא מיבעיא להך תי' שבתוס' שבת כ"ה. ד"ה כך דשריפת תרו"ט אינה אלא מדרבנן בודאי ל"א בי' כל העומד לשרוף כשרוף דמי. אכן אפי' לאידך תי' של התוס' שם דהוא מדאוריי' דדמיא לקודש בכ"ז כ' בשעה"מ פ"ד מה' גירושין דל"ש בי' כל העומד לשרוף עפמ"ש בס' משאת משה דל"ש כל העומד לשרוף כשרוף דמי אלא בדבר שמפורש בתורה שמצותו בשריפה כנותר ופיגול ע"ש וע' בתשו' שער אפרים סי' ל"ח בהג"ה שכ' בהא שהקשו התוס' בסוטה כ"ה: מכלאי הכרם אמאי יטמא ט"א נימא כתותי מ"ש ולא הקשו מערלה שהוא קודם בסדר הגמ' שכך שנו חכמים הערלה וכה"כ כו' ותי' דערלה דדינו בשריפה לא מצינו מפורש בתורה אלא דילפי' מכה"כ ולכן מקשין התוס' רק מכה"כ ע"ש [ויל"ע מתוס' סוכה ל"ה. שכתבו דבערלה ותרו"ט שייך כתותי מ"ש ע"ש וכן בגוף קושי' התוס' מכה"כ איכא לעיוני לפענ"ד דנהי דנימא כשי' התוס' בכ"ד דגם לקבל ט"א בעי כביצה וכן אפי' לשי' רש"י דכל שהו מקבל טומאה מה"ת כ' תוס' בפסחים ל"ג: ד"ה לאימת דעכ"פ הכשר אינו מקבל בפחות מכביצה ע' מהרש"א שם וע' בפי"ג דאהלות משנה ה' ובתויו"ט שם בכ"ז ל"ש בהא כמ"ש עפמ"ש התוס' בעירובין פ': ד"ה אבל דלהכי כשר לחי של אשרה ול"א כמ"ש אע"ג דבעי שיעור גובה וגם רוחב משהו כיון דגם אם הי' מדבק הכתיתין בכותל הוי לחי ובלבד שלא יהי' ניטלין ברוח. ולפי"ז הרי קיי"ל בפ"ח דטהרות משנה ח' דאוכל פרוד אפי' פירורים דקים כעין החרדל המשקין מחברן ומצרפן לכביצה ע"ש דלא קיי"ל כר' דוסא שם דאמר אוכל פרוד אינו מטמא וכ"פ הרמב"ם פ"ו מט"א הי"ז. וע' בחולין קי"ח: ובפירש"י ותוס' שם ובמ"ל פ"ד מט"א ה"ג וא"כ אמאי יהי' שייך בזה כתותי מ"ש ויש להרחיב הדיבור בזה אכ"מ] אמנם באוכל קודש שנטמא דמפורש בתורה דמצותו בשריפה שפיר הקשה הצל"ח דאיך משכחת שיטמא אחרים מה"ת הרי כיון דעומד לשרוף כשרוף דמי ועפרא בעלמא הוא. ואמינא לתרץ דמשכחת אוכל קודש שיטמא מדאוריי' בבשר קודש שנטמא לפני זריקה לפי"ד התוס' כריתות הנ"ל דקודם זריקה איתא בשאלה א"כ כיון דאיפשר בשאלה ואף שיהי' חולין שנשחטו בעזרה וס"ל לר"ש בקידושין נ"ח. דחשנ"ב ישרפו הא כ' בפירש"י שם דהשריפה אינו אלא מדרבנן ומה"ת סגי בקבורה ע"ש וא"כ כיון דאית לי' תקנתא שלא ישרף ל"א כשרוף דמי ובנקברין הא ל"א כתותי מ"ש כמ"ש בתשו' שער אפרים סי' ל"ח. אמנם למה שהוכחנו דלר"ש אפי' באית לי' תקנה נמי אמרינן כשרוף דמי הדר"ק הצל"ח לדוכתה. אמנם באמת בלא"ה א"א לתרץ כנ"ל דהרי הא דבשר מקבל ט"א לפני זריקה אף דל"ה אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים עכצ"ל משום דלענין ט"א תלוי בהיתר זריקה משום כל העומד לזרוק כזרוק דמי ומשוי לי' אוכלא והא דפליגי במעילה ה'. אי היתר זריקה או היתר אכילה שנינו הוא רק לענין מעילה דלא פקעי קדשים עד לאחר זריקה וכהצד הראשון שכ' התוס' שם והא דאמר רב אשי במנחות ק"ב. מעילה אטומאה קא רמית כו הוא לפי הצד הב' שבתוס' שם עש"ה וא"כ לאחר שאמרנו דחל על הבשר הזה ט"א משום כל העומד לזרוק כזרוק דמי א"כ דכזרוק דמי הא ליתא בשאלה ועומד לשרוף בודאי ושוב אינו מטמא ט"א וכי"ב כ' בש"ך יו"ד סי' נ"ה ס"ק י"ג דבאבר המדולדל ל"ש איסור דבוק דכיון דחכמים אסרוהו משום דחשיב כנחתך איך נחשבו איסור דבוק ע"ש. וע' שבת מ"ח: אי חבור הוא להזאה נמי ואי לאו חבור הוא לטומאה נמי לא. ודומה לזה כ' בתוס' זבחים כ"ו: ד"ה והוא שהקשו בהא דאר"א הנתנין למטה שנתערבו בנתנין למעלה יתן למעלה ורואין את הנתנין למטה כאלו הן מים ויחזור ויתן למטה והקשו למה דא' התם דשלא במקומו כמקומו דמי לענין כפרה אמאי יחזור ויתן למטה הא כבר נתכפרו. ותי' הרי הא דנתנין למעלה משום דחשבינן הנתנין למטה כאלו הן מים א"כ איך נוכל תו לומר דהבעלים נתכפרו ולמיחשבי' כדם דליהוי כזרוק ע"ש והה"נ אין לומר תרתי דסתרי אהדדי דלענין טומאת עצמו נחשבי' כזרוק ולטמא אחרים לא נחשבו כזרוק. והא דהקשו בתוס' יבמות ל"ג. ד"ה אלא בהא דאי' שם דבמליקה חל נבילה וזרות בב"א דהרי נבילה חל תיכף ואיסור זרות לא חל עד אחר זריקה שיש היתר לכהנים ותי' דאיסור נבילה לא חייל ג"כ עד אחר זריקה משום דלא מצי לחול אאיסור מעילה דחמיר מיני' והקשו תו דהרי בר קפרא גופי' אית לי' בריש מעילה היתר זריקה שנינו ומשנראה לזריקה פקע איסור מעילה ושפיר מצי איסור נבילה לחול. ולכאורה מאי הקשו הרי הא דס"ל היתר זריקה שנינו הוא משום כל העומד לזרוק כזרוק דמי א"כ גם איסור זרות אינו חל מה"ט אמנם באמת ז"א דהרי איסור זרות דלא חל קודם זריקה הוא משום דלא חזי לכהנים ולא קרינין בי' ואכלו אותו אשר כופר בהם ולכהנים ודאי דלא חזי קודם זריקה אף למ"ד כל העומד לזרוק כזרוק דמי דהרי ר"ש דס"ל כל העומד כו' אית לי' במכות י"ז דהאוכל מתודה ושלמים קודם זריקה לוקה וה"ט דרחמנא גילתה בהדיא דלא חזי לאכילה עד אחר זריקה ממש דכתב ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל עתוס' מעילה ז': ד"ה הא ממונא וכיון דלא חזי לכהנים ממילא ליכא איסור זרות:
ולבר מן דין הלא כבר ביאר הרי"ט אלגזי ה' בכורות דברי התוס' כריתות הנ"ל שכתבו דלאח"ש מהני שאלה דתליא בפלוגתא דר"י ור"ש במעילה י"ט. דלר"ש דסובר שם מכיון דהביא הקרבן לעזרה נפטר מאחריותו לכן משבא ליד גזבר תו ל"מ למיתשל ורק לר"י דס"ל דחייב באחריותו עד שיזרק הדם מהני עד אחר זריקה שאלה ע"ש וע' בספרי הרי בשמים סי' ק"ט. וא"כ לר"ש ל"מ שאלה אח"ש וכיון דלר"ש גופי' ל"ל תקנתא בשאלה בודאי קשה לדידי' נימא כל העומד לשרוף כשרוף דמי ולא יטמא ט"א. ודרך אגב אמינא מה שיש לבאר עפי"ד הרי"ט אלגזי הנ"ל דברי התוס' בתמורה ל"ב. ד"ה מקדישין כו' ונראה למורי דטעמא משום דבקדשי מזבח יש שם הבעלים לפדותן כשהוממו אבל בקדשי בדה"ב שהקדישו אין לבעלים עליהן יותר משאר אדם לפיכך אין בידו להתפיס ע"כ. ולכאורה אינו מובן דאטו קדשי בדה"ב לא יוכלו הבעלים לפדותן כשהוממו ובפשיטות י"ל דקדשי מזבח כ"ז שלא נעשה מעשה הקרבן השחיטה והזריקה כשנעשה בע"מ הלא מחויב לפדותו ולהביא קרבן אחר משא"כ קדשי בדה"ב גם כשהומם הא ראוי לבדה"ב ולר"ל בחולין קל"ט. דקדשי בדה"ב משהפרישו שוב א"ח באחריותו אע"ג דלא בא ליד גזבר דכל היכי דאית' בי גזא דרחמנא אית' אמנם באמת דוחק הוא דלר"י איך נפרש המתני'. הן אמת שראיתי להמ"ל בפ"ו מערכין ה"ח שכ' בפשיטות וז"ל ואפשר דל"ש בקדשי בדה"ב האי מילתא משום דמדאפרשי' נפטר מנדרו דדוקא באומר הרי עלי עולה כל כמה דלא זכה מזבח לא נפטר מחיובו. אבל באמר הרי עלי לבדה"ב מכי אפרשי' אף שלא בא ליד גזבר נפטר מחיובו דכל היכי דאית' בי גזא דרחמנא אית' ע"כ ולא הזכיר שהוא פלוגתת ר"י ור"ל בש"ס חולין הנ"ל. אולם גם אינימא שכן הוא ההלכה אין לשון התוס' סובל פירוש זה שמשמעותו שבקדשי מזבח יש אצל הבעלים כח נוספיי משאר אדם משא"כ בקדשי בדה"ב. שע"כ נלפענ"ד לבאר דבריהם עפמ"ש בתוס' מנחות ע"א: ד"ה ומתירין דדוקא בעלים הוא דיכולין לחלל שו"מ על שו"פ דאין סברא דיוכל כ"א לפדות הקדש של חבירו שו"מ על שו"פ ויקחנו לעצמו ע"ש. ועתוס' תמורה כ"ז: ד"ה לא אמרינן. ובט"א בחי' מגילה ביאר הסברא דהבעלים כיון דבידם ליתשל על ההקדש לכך יכולין לחלל שו"מ על שו"פ. והנה בט"א הנ"ל הסביר דלכך מהני שאלה לאח"ש כיון דחייב באחריותו עד שיזרק הדם. ולפי"ז שפיר כ' התוס' דבשלמא בקדשי מזבח כיון שחייב באחריותן עד שיזרק הדם הא מצי למיתשל וכיון דבידו ליתשל יכול נמי לחלל שו"מ על שו"פ כנ"ל וא"כ יש לו בו כח יותר משאר אדם משא"כ בקדשי בדה"ב שמשהפרישו נפטר מאחריותו ועכ"פ משבא ליד גזבר תו א"ח באחריותו וא"כ לא מצי למיתשל עליו וא"כ א"י לחלל ג"כ שו"מ על שו"פ. ואין לו בו כח יותר משאר אדם וע"כ ל"ש טה"נ בקדשי בדה"ב. אמנם לא ידענא דאמאי לא הביאו התוס' מהא דב"ק ע"ו. דא' התם גבי גנב והקדיש דא"ח דו"ה ול"א מה לי מכרו להדיוט או מכרו לשמים כיון דמכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דשמעון אבל מכרו לשמים מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן. וכ' בתוס' שם דזהו דוקא בקדשי מזבח אבל גנב והקדיש לבדה"ב חייב דו"ה דהוי כמכר להדיוט דקדשי בדק הבית לא מיקרי ע"ש בעלים ע"ש וא"כ החילוק פשוט בין קדשי מזבח לקדשי בדה"ב ויל"ע בזה] ובעיקר קושי' הצל"ח הנ"ל היטב אשר דיבר בזה בספר פאר הלכה הביאו בשו"ת מהר"ם מינץ מהגאון מאובין סי' ה' דבשלמא בנותר ופרה הקשה הש"ס שפיר דלא יטמאו ט"א מטעם כל העומד לשרוף כשרוף דמי כיון דבלאו טומאה עומדין לשריפה אבל היכי דלשריפה עומד בשביל טומאה אין סברא לומר דבשביל דעומד לשריפה מפני הטומאה לא יטמא אחרים דגבי טומאה גזה"כ הוא לטמא אחרים דבשביל זה מיקרי טמא לטמא אחרים דהכתוב מעיד והבשר אשר יגע בכל טמא כו' עכ"ל ואזדא נמי בזה קושי' בעל תשו' הר הכרמל חא"ח סי' י"ז שהקשה בהא דתנן בכריתות י"ג: יש אוכל אכילה א' כו' טמא שאכל חלב והי' נותר מן המוקדשין ביו"כ והקשה דהרי אכילת נותר וחלב קודש דלשריפה והקטרה עומד נימא כתותי מ"ש וליכא שיעורא וא"ל דאכל מעט מעט בכא"פ דבשעת אכילה ל"ה רק ח"ש ולא מכתת כתית דא"כ תקשי לרבי לא משכחת כרת דיומא רק באוכל סמוך לשקה"ח או חנקתי' אומצא ומית דל"ה שהות דליכפר לי' יו"כ ואי אכל מעט מעט הא כיפר יו"כ בינתים וליכא צירוף לשיעור שלם. [ויל"ע דהרי יו"כ אינו מכפר אפלגא דשיעורא עיי' בספרי הר"ב ח"א סי' י"א וי"ז] ולהאמור נכון דכיון דחיוב שריפה הוא משום שהוא נותר או חלב קודש והרי גזרה בהו רחמנא דחייב בכ"א כשיעור אכילתו ול"א כתותי מ"ש ומגו דחשבי' רחמנא שיעור שלם לגבייהו חשיב נמי שיעור לגבי יו"כ כדא' מגו דהוי דופן כו' וכנ"ל:
והנה בעיקר הדין אי קיי"ל כר"ש בהא דכל העומד כו' הנה ברמ"א אה"ע סי' קכ"ד ס"א מובא ד' הר"ן שאם כתב הגט על דבר שצריך שריפה הגט בטל ותמה החמ"ח שהרי הר"ן לא כתב דין זה רק למ"ד כל העומד לשרוף כשרוף דמי ור"ש הוא דאית לי' הכי כדא' במנחות ק"ב ולטעמי' אזיל דס"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמי ולא קיי"ל כר"ש וכמ"ש הרמב"ם פ"ד מפסוהמ"ק גבי אשם תלוי נודע לו אחר שנזרק הדם הבשר יאכל לכהנים ואלו מאן דס"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמי אפי' הדם בכוס נמי. ובב"ש שם כתב דאשתמיט מיני' דברי הש"ס כריתות כ"ד: דמוקי התם דאתיא אפי' לר"ש אימר דאמר ר"ש אלא במידי דעומד לזרוק אבל האי אם לא חטא אינו עומד לזריקה מודה ר"ש ולפענ"ד אין כאן תימה על החמ"ח ז"ל דהנה להבין פירכת הש"ס הנ"ל דפריך אימר דאמר ר"ש במידי דעומד לזריקה כו' נראה עפמ"ש התוס' בפסחים י"ג: גבי כבשי עצרת שזרק דמן של"ש לא קדש הלחם ול"א כל העומד לזרוק כזרוק דמי כמו בנשפך הדם דכיון דעקרו מלשמן איגלאי מילתא למפרע דל"ה כזרוק בשעת קבלה ולכאורה אינו מובן החילוק בין זריקה של"ש לנשפך הדם. ונראה עפ"ד התוס' יבמות ל"ו: שכ' דל"א אגמ"ל אלא הכי שא"צ לידע עתידות רק מה שבאותה שעה שייך אם יבא אליהו כו' ואמרי' אגמ"ל אבל בספק כזה שאינו ראוי להתברר באותה שעה וצריך לידע עתידות ל"ש בזה אם יבא אליהו ול"א אגמ"ל ע"ש וזהו כונת התוס' במנחות ס"ד. שהקשו על הברייתא שהובאה שם דקתני שחט שני חטאות צבור בשבת וא"צ אלא א' חייב על השניי' ופטור על הראשונה ואפי' נתכפרו בשני' ופרש"י כגון שנשפך הדם מהראשונה לאחר שחיטת שניי' והק' התוס' דהא לקמן אמרינן בנמצא הראשונה כחושה בבנ"מ דלרבה אזלינן בתר מעשיו ופטור ותי' דהתם אם יבא אליהו ויאמר שהיא כחושה בבנ"מ הי' מביא לכתחלה שמינה והכונה מבוארת דבכחושה בבנ"מ הא א"צ להגדת עתידות רק מה שבאותה שעה ואמרי' שפיר אגמ"ל דבהיתר שחט משא"כ בנשפך הדם הא בשעת שחיטת השניי' לא ידענו שישפך הדם מהראשונה ואנו צריכין להגדת עתידות בזה ל"א אם יבא אליהו כו' ול"ש אגמ"ל כנ"ל ולפי"ז נראה דזהו החילוק ג"כ בין זרק של"ש לנשפך הדם דבשלמא בזרק של"ש דבמחשבתו ודעתו של האדם תליא מילתא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו כדמצינו בחולין ל"ט: גבי שחטה ואח"כ חשב עלי' ובתוס' שם מובא בשם התוספתא אם מששחטה זרק דמה לע"ז והקטיר חלבה לע"ז אמרי' הוכיח סופו על תחלתו ובודאי שחטו לע"ז ועד כאן ל"פ רבנן עלי' אלא התם כיון דבזריקה לע"ז בלבד לא נאסר כמ"ש בתוס' שם ולכך ס"ל דל"א הוכיח סופו על תחלתו שיהי' כמו ששחט ג"כ לע"ז אבל בפיגול הלא הזריקה בלבד הוי פיגול אפס לענין זה דנימא כיון שחישב פיגול בהזריקה בודאי הוחלט כן במחשבתו גם בשעת קבלת הדם לפגל בזריקה אפשר דגם רבנן מודו דאמרינן דבודאי נקט לי' כן בדעתי' מעיקרא ע' ריש זבחים ובש"ע אה"ע סי' קמ"א סי"ו. וכיון שכן הרי אין אנו צריכין בשעת הקבלה להגדת עתידות ועל מה שהוא באותה שעה שייך שפיר אם יבא אליהו כו' וע"כ כי זריק של"ש אמרינן שפיר אגמ"ל דבשעת הקבלה ל"ה עומד לזרוק ולאו כזרוק דמי משא"כ בנשפך הדם שהוא מקרה הנופל לאחר זמן ואנו צריכין בשעת הקבלה להגדת עתידות שתהי' המקרה הלזו שישפך הדם ול"א אם יבא אליהו כו' וממילא ל"ש אגמ"ל ושפיר אמרינן כל העומד לזרוק כזרוק דמי. ולפי"ז זהו דפריך בש"ס כריתות הנ"ל אימר דאר"ש במידי דעומד לזריקה אבל האי אינו עומד ליזרק פי' כיון דנודע שלא חטא הרי אגמ"ל דל"ה עומד לזריקה כיון דבמה שהוא באותה שעה הא שייך אם יבא אליהו כו' וא"כ כיון שלא חטא הא שייך בשעת קבלה לומר אם יבא אליהו ויאמר שלא חטא הא לא יזרק הדם דהו"ל ידיעה בשעת סליחה וכיון שכן כשנודע אח"כ אמרי' אגמ"ל דל"ה עומד ליזרק ול"ה כזרוק וא"כ הו"ל ידיעה בשעת סליחה ומשני אמרי במערבא קסבר ר"י כ"ש מקדש את הפסול בתחלה ליקרב א"כ גם השתא עומד לזריקה ולכך שפיר ס"ל דאפי' הדם בכוס יזרק ול"ה ידיעה בשעת סליחה כיון דעומד ליזרק כזרוק דמי דאפי' הוא דם פסול ג"כ עומד לזריקה וכזרוק דמי והו"ל ידיעה אחר סליחה ותדע דבגמ' שם לא קא' אלא אמרי במערבא ולא חזר ממאי דמוקי לה מעיקרא וע"כ דגם השתא מוכרחין אנו לומר דר"י ס"ל כר"ש דאל"ה מאי מועיל לן הא דכ"ש מקדש פסולין הרי אכתי הו"ל ידיעה בשעת סליחה ובא"ת כתיב והוא לא ידע ואשם ואיך מותר לאכול הבשר וערמב"ם פ"א מפסוהמ"ק הל"ד דפוסק כר' יהושע דאמר אם אין בשר אין דם והכי מפורש באמת בפיהמ"ש וברע"ב שם דר"י ור"ש תרווייהו ס"ל כ"ש מקדש פסולין וכל העומד ליזרק כזרוק דמי. וממילא אזדא נמי מה שתמה הב"ש שם ע"ד הרמב"ם דפסקיו סתרי אהדדי דבפ"ג מפסוהמ"ק פוסק דכ"ש מקדש דם הפסול ליקרב ובפ"ד לענין א"ת פוסק דבעינן דוקא שנודע לאחר שנזרק ולהאמור נכון דהרמב"ם לא ס"ל כר"ש דכל העומד ליזרק כזרוק דמי א"כ אף שהדם בכוס ונתקדש בכ"ש אפ"ה הרי אסור לאכול הבשר משום דהו"ל ידיעה בשעת סליחה ואם אין בשר אין דם וצדקו דברי החמ"ח שכ' דמכאן מוכח ע"כ דהרמב"ם לא ס"ל כר"ש דא' כל העומד ליזרק כזרוק דמי. אמנם לכאורה עומד לנגדנו לפי"ז דברי הש"ס מנחות ק"ב: בהא דקא' שם ע"א לענין פירכת הש"ס על ר"ש דא' פרה מטמאה ט"א הואיל והי"ל שעה"כ דפרה נפדית ע"ג מערכתה ועומד לפדות כפדוי דמי והרי לן לפני זריקה דמצוה למזרקי' וא"ב זריק קתני דאין מטמא ט"א ומוקי לה בשלן קודם שנראה לזריקה דל"ה שהות למיזרקי' ופריך והא פיגול בין בקק"ד בין בקק"ל דמצוה למזרקי' וא"ב זריק וקתני דאין מטמא ט"א ומוקי דפיגל בשחיטה ואמר רב אשי אמריתה לשמעתא קמי' דר"נ אפי' תימא לן ממש ואפ"ת דפיגל בזריקה דא"ב פריק אמר א"ב הוי זריק ל"א ופריך על ר"א ור"נ מהמשנה דכריתות הנ"ל דס"ל לר' יוסי אפי' הדם בכוס יזרק והבשר יאכל ואמר רבא ר' יוסי בשיטת ר"ש אמר דאמר כל העומד לזרוק כזרוק דמי ומשני מידי הוא טעמא אמרי במערבא משמי' דריב"ח ה"ט דר"י דקסבר כ"ש מקדש את הפסולין לכתחלה ליקרב. ולכאורה לדברינו הנ"ל אפי' לבני מערבא ע"כ ס"ל כר"ש ג"כ דא' כל העומד לזרוק כזרוק דמי אולם באמת נכון הדבר דהרי ר"א ור"נ דקא' דל"א כל העומד ליזרק כו' היינו היכי דהשתא תו א"ר לזריקה רק דמעיקרא הוי ראוי זה ל"א משום דמחוסר מעשה ורק כל העומד לפדות כפדוי דמי אמרינן אף דעכשיו תו א"ר לפדיון דלאחר ההזאה א"ר הפ"א לפדיי' כנ"ל מ"מ כיון שאינו מחוסר מעשה רק דיבור בעלמא כפירש"י שם לכך אמרי' כל העומד כו' אפי' בכה"ג. והכי מתבאר מד' התוס' שם ד"ה ה"ג לא ראוי' לצאת דהיכי דגם השתא ראוי לזריקה מודו ר"א ור"נ דאמרי' גם למפרע א"ב הוי זריק וכל העומד כו' ע"ש וא"כ דחי הגמ' שפיר דמהך דכריתות אין ראי' דנימא כל העומד כו' אפי' בכה"ג דעכשיו א"ר עוד לזריקה כיון דבמערבא אמרי דה"ט דר"י דקסבר כ"ש מקדש את הפסולין לכתחלה ליקרב א"כ גם עכשיו ראוי לזריקה ובכה"ג גם ר"א ור"נ מודו:
והנה ראיתי בשעה"מ פ"ג מגירושין שמוכיח דהרמב"ם אינו פוסק כר"ש מדכ' בפ"ד מיבום וחליצה דין כ' בסנדל המוחלט לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשירה הרי דסנדל המוחלט מצותו בשריפה דומיא דנותר ופרה דבעי תלמודא במנחות לר"ש דנימא כל העומד כו' ושריפתו מפורש בתורה ואפ"ה כ' רבינו ואם חלץ חליצתו כשירה ואין לומר דהתם ה"ט משום דאפי' בשעת שריפה קרוי בגד דכתיב ושרף את הבגד כדא' ביבמות ק"ג: הרי ה"ט ל"מ אלא לומר דל"א מיכתת שיעורא אבל לר"ש דא' כל העומד לישרף כו' ל"מ ה"ט מדפריך במנחות לר"ש דא' כל העומד לישרף כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמאין ט"א עפרא בעלמא נינהו והשתא קשה מ"פ מפרה נימא דשא"ה דכתיב ושרף את הפרה אפי' בשעת שריפה קרוי' פרה ומש"ה מטמאה ול"א כל העומד כו' א"ו דה"ט ל"מ לר"ש דס"ל כל העומד כו' ע"ש. והנה אם כדבריו כן הוא הי' מקום להוכיח ג"כ ע"ד הפלפול דלא קיי"ל כר"ש מכח קושי' התוס' בסוכה ל"ה. שהקשו דל"ל באתרוג של ערלה דפסול משום דל"ה לכם תיפוק לי' דבעי שריפה וכתותי מ"ש וי"ל דהרי בערלה כתיב בקרא וערלתם ערלתו את פריו א"כ גם כשהוא ערלה קראו רחמנא פרי וקרינין בי' שפיר ולקחתם לכם פרי עץ הדר ע' בספרי הר"ב ח"א סי' ק"ט מ"ש ליישב עפי"ז ד' הפיהמ"ש להרמב"ם] אפס דעדיין הומ"ל ה"ט לר"ש דס"ל כל העומד כו' דלדידי' הא ל"ש האי טעמא כד' השעה"מ הנ"ל וע"כ דכיון דלא קיי"ל בהא כר"ש לכך שפיר אמר בגמ' טעמא דא"ב ד"מ או היתר אכילה שהוא אליבא דהלכתא אמנם באמת דברי השעה"מ בזה מרפסן איגרי במחכת"ה דמאי ראי' היא זו מדל"א במנחות כיון דכתיב ושרף את הפרה אפי' בשעת שריפה קרוי' פרה כמו בסנדל המוחלט דהרי ל"ד להדדי דבשלמא לענין טומאת בגדים דמטמא כ"ז שיש חשיבות בגד עליו א"כ כיון דהתורה קראו בגד בשעת שריפה הרי דלא בטל מעליו חשיבות בגד משא"כ לענין ט"א בפ"א הרי החשיבות שמטמא הוא מטעם שיש שם אוכל עליו ולא שם פרה דהרי מחיים בודאי קרוי' פרה ואינה מטמאה ט"א וא"כ שפיר י"ל דהך טעמא דקא' ביבמות גבי סנדל המוחלט דל"ש כתותי מ"ש דהתורה קראו בגד אפי' בשעת שריפה מועיל ג"כ אליבא דר"ש דלא נימא כל העומד כו':
ובדבר מה שרוצה כ"מ לדייק מד' הרמב"ם פי"ד מפסוהמ"ק ה"ח שפוסק דמחשבין על דבר העומד לאבוד או על דבר העומד לשריפה ואי איתא דפוסק כר"ש היל"ל עומד לשריפה כשרוף דמי. הנה לא מיבעיא לפרש"י במעילה ז'. שפי' דלא מיירי בשדינן ליאבד או לישרף אלא שנאבדו השתא או נשרפו דנימא הוכיח סע"ת שהיו עומדין ליאבד או לישרף בודאי לא מוכח מזה דאינו פוסק כר"ש כיון דבאמת בשעת זריקה ל"ה עומד לאיבוד או לשריפה אלא אפי' לפירוש התוס' שם שפי' בענין שסופו ליאבד כו' בכ"ז ליכא הוכחה מזה מידי דהרמב"ם שפיר יפרש בגוונא שעומד ליפסל ביוצא וכדומה ואפ"ה מהני מחשבה כדא' בזבחים ל"ו. חישב שיאכלוהו טמאים או חשב על בשר לפני זריקה אף דפסול הוא מהני בי' מחשבה והה"נ ול"ד לחישב לאכול בשר פרים או שעירים הנשרפים דזה הוי חשב לאכול דבר שאין דרכו לאכול דמתחלתן עומדין לשריפה ול"ה עומדין בשום פעם לאכילה אבל בשר שנפסל דמעיקרא הי' עומד לאכילה מהני מחשבה אפי' אחר שנפסל וז"פ ובעיקר פלפולם של הח"מ וב"ש אי קיי"ל כר"ש בהא או כרבנן עי' בתוס' סוטה כ"ה: ד"ה לאו ובחי' הריטב"א סוכה ל"ה. ועתשו' שער אפרים סי' א' ול"ח ותשו' ח"צ סי' כ"ב. והענין הוא עתיק יומין ואין בכחי להאריך כעת. אפס בהא אני עומד ומתקשה בדברי התוס' מנחות ק"א ריש ע"ב שהקשו דעולה לר"ש לא תטמא ט"א דאוכל שא"א יכול להאכילו לאחרים הוא כמו מנחה שפיגל דלא מטמא אם הקדישה במחובר וזה נמי ל"ה לו שעה"כ. וי"ל דאכילת מזבח שמה אכילה והוי אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים כו' ותדע דהא עצים ולבונה מקבלין טומאה לר"ש ע"כ משום אכילת מזבח כו' וקשה דהרי בזבחים ל"א. א' דאכילת אש דהדיוט ג"כ שמה אכילה גבי חשב שתאכלהו אש ע"ש וא"כ אמאי קאר"ש בתוספתא דפרה ופרים הנשרפים ושעירים הנשרפין אין מטמאין ט"א הואיל ול"ה להן שעה"כ הרי כיון דנשרפין הוי אכילת אש ושמה אכילה וכן פ"א לא אצטריך לן למימר הואיל והיתה להן שעה"כ תיפוק לי' דאכילת אש שמה אכילה ובשלמא בנותר או ערלה וכה"כ ל"ק דאע"ג דמצותן בשריפה הלא מצות שריפתן רק לבערן מן העולם לתקן האיסור ואינו צורך האש ולא מיקרי אכילת אש. משא"כ הני הלא השריפה בהן הוא עצם המצוה והוי שפיר צורך האש ואמאי לא נימא אכילת אש שמה אכילה ויטמאו ט"א. ואיפשר ליישב עפ"ד התוס' זבחים ל"ה ד"ה באכילת שכ' דבפרים ושעירים הנשרפים ל"ש פיגול בבשר אע"ג דאכילת אש שמה אכילה דהא דא' חישב שתאכלהו אש למחר הוי פיגול הוא דוקא במידי דראוי לאכילת אדם ומחשב שתאכלהו האש אבל הני ל"ש בהו לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח ולכך ל"ה פיגול ע"ש ועתוס' מנחות י"ז: ד"ה דלא שנא. ומלבד זה יש לחלק בין פיגול לט"א כעין שמחלקין התוס' בחולין פ"א. ד"ה עולה בענין אכילת מזבח בין ט"א לענין דליהוי שחיטה ראוי. ובלא"ה ע"כ מוכרחין אנו לחלק בינייהו מדקא' בחולין קכ"ט. גבי בשר ואבר המדולדלין דהוי אוכל שא"א יכול להאכילו לאחרים ופרש"י דאסור לב"נ משום איסור אבמ"ה וקשה הא ראוי להאכילו לכלבים כיון דאבמ"ה הא שרי בהנאה ומצינו דלגבי פיגול גם אכילת כלבים הוי פיגול כדא' בזבחים ל"א. מקרא דואת האיזבל יאכלו הכלבים ועתוס' בכורות כ"ג: ד"ה אחת זו. וע"כ דשאני ט"א מפיגול. ודע דמדברי התוס' מנחות הנ"ל שכ' דעולה הוי אוכל שאין להאכילו לאחרים שתטמא ט"א מצד אכי"ת מזבח ותדע דהא עצים ולבונה כו' יש מזה סתירה לדברי הצל"ח ז"ל בשי' רחסגה"כ אות קל"ב. ויהי' מוכח מזה כדברי בנו הרב ר"ש ז"ל ודו"ק ובענין מ"ש כ"מ לתרץ קושי' העולם בהא דילפי' טכ"ע מגע"מ דילמא משום בב"ח וכ' עפי"ד הכרו"פ בסי' ק"ג שהביא סמוכין לשי' הפוסקים דמונין המעל"ע משעת חימום המים מהא דא' בכ"מ ל"א תורה אלא קדירה ב"י דרחוק במציאות שיהי' כל מלחמת מדין ביום א' כו' וא"כ היו ישראל מבשלין ומחממין מים בתוך הכלים של מדין וא"כ חזר לשבח והי' עדיין ב"י כו' ולפי"ז ממ"נ הבליעה שלא יצאה ע"י חימום המים הוי אב"י והבליעה שיצאה ע"י חימום המים אי הי' החשש באופן שהעכו"ם בשלו בשר ואנן חלב הלא הוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא עכ"ד. לא הי' צריך לכ"ז דהרי הטור בסי' צ"ג הביא בשם הרשב"א שאם בישל ירקות בקדירה של בשר מותר לבשל אח"כ גבינה שכבר נקלש טעם הבשר עט"ז ופמ"ג שם וא"כ בכה"ג הרי ל"ה צריך הגעלה כלל דהוי טעם קלוש דהיתרא וגם לפי"ד הכו"פ הדר יקשה קושי' הרמב"ן פ' מטות שהקשה למה לא צותה התורה על הגעלת הכלים בכיבוש סיחון ועוג ותי' משום דאז אפי' קדלי דחזירי אשתרי וא"כ הרי א' בחולין י"ז כי אשתרי שלל דידהו שלל דידן לא אשתרי ולפי"ד הכו"פ הרי נעשה האיסור אצל הישראל דמבישול עכו"ם הא הוי שרי דהוא אב"י ורק ע"י חימום המים דישראל הא הוי שלל דידן דלא אשתרי וע' בספרי הרי בשמים ח"א סי' קט"ז אריכות בזה והי' שלום כנפש ידידו דור"ש באהבה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |