הרי בשמים/א/קטז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

הרי בשמים ‏ א קטז

סימן קטז

לק' קראקא

בעזהש"י יום ה' י"א כסליו שנת תרל"ו לפ"ק סערעט.

יצו ה' את הברכה עלי ראש כבוד האברך החריף המפולפל ירו"ש ערוגת הבושם כש"מ אפרים צבי איינהארן נ"י:

מכתבך עם פלפולך הגיעני. והנני להקים את דבר הבטחתי לתת לך מענה ואבא היום אל העיון בדבריך בסוגיא דמשרת והנה העירות בישוב קושי' התוס' בע"ז ס"ח ע"א ובנזיר ל"ח ע"א שהקשו לר"ש דאית לי' כ"ש למלקות ל"ל משרת להיתר מצטרף לאיסור הרי לדידי' ל"ב צירוף ואי דאצטריך לטכ"ע ז"א לפי"מ שר"ל שם דס"ל לר"ש קדירה ב"י לא פגמה כלל א"כ שפיר יליף טכ"ע מגע"נ וע"ז אמרת דנ"מ לר"ש בהא דדרשינן משרת להיתר מצטרף לאיסור בנשבע שלא ישתה רביעית יין ואח"כ נדר בנזיר דלכאורה לר"ש דאמר אינו נזיר עד שיזיר מכולן וס"ל אין אחע"א אפי' בכולל א"כ אינו חל איסור נזירות על איסור שבועה אמנם כיון דבשבועה פירש רביעית יין א"כ מותר בפחות מכשיעור אפי' לר"ש וכשאמר שיהי' נזיר נאסר אפי' בכ"ש מטעם כ"ש למלקות ושפיר חל אמנם לפמ"ש הפוסקים דל"א ר"ש כ"ש למלקות אלא היכי דלר"י ח"ש אסור מה"ת אז לדידי' לוקין משא"כ היכי דלר"י ליכא איסור תורה אז גם לר"ש אין לוקין וא"כ הא הטעם דח"ש אסור מה"ת משום דחזי לאצטרופי א"כ הכא באם התרו בו על הנזירות ושותה חצי רביעית יין ל"ש לומר דחזי לאצטרופי אם ישתה עוד חצי רביעית יין דהא בשיעור שלם אינו חל הנזירות מטעם אאחע"א א"כ ליכא איסור תורה בזה לר"י וממילא ל"א לר"ש ג"כ כ"ש למלקות וכ"ז אי ל"א המל"א משא"כ אי אמרינן המל"א א"כ חזי לאצטרופי בח"ש היתר ואז לא יהי' איסור שבועה דל"א המל"א רק בנזיר וא"כ שום יהי' הנזירות חל וא"כ שפיר אצטריך דרשא דמשרת להמל"א אליבא דר"ש בכה"ג עכ"ד:

הנה אף כי דבר חכמה אמרת בכ"ז אית לי' פירכא ראשונה הלא הוא ש"ס ערוך בנזיר ד' ע"א דאמרינן שם דלר"ש דריש קרא דמכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג דאינו נזיר עד שיזיר מכולן ופריך הא כתיב מיין ושכר יזיר ומשני דאצטריך כיון דר"ש ס"ל אאחע"א ופי' התוס' דאי לאו קרא הו"א היכי דנשבע שלא לשתות ושוב הזיר בנזיר ושתה יין לא חייב אנזירות קמ"ל קרא יתירא דמיין ושכר דאם נשבע שלא לשתות כוס זה ונדר בנזיר ועבר ושתה הכוס דלקי תרתי משום שבועה ומשום נזיר ע"ש וע' באס"ז שם אלמא דלר"ש גלי קרא בנזירות דחל על איסור שבועה ומ"ש כיון דבשבועה מותר בח"ש כשפירש אתי הנזירות וחיילא מגו דחל אח"ש הן אמת דלפי"ד הרמב"ם בפ"ד מה' שבועות גם בסתם כשאמר שלא אשתה הוי שיעורו ברביעית ובפרט לפימ"ש המ"ל שם דאע"ג דבשבועה שלא אוכל אסור מה"ת בכ"ש ה"ד באמר סתם אכילה ולא פירש אף דסתם אכילה בכזית מ"מ כיון די"ל נמי כ"ש אמרינן דכ"ש נמי אסור משום דחזי לאצטרופי אבל במפרש אין לנו אלא מה שהוציא בפיו ולכך כשנשבע שלא אוכל כזית מותר בח"ש וא"כ ה"נ לר"ש באומר שלא אשתה רביעית מותר בח"ש וא"כ יכול שפיר הנזירות לחול דומיא דא' בשבועות כ"א ע"ב במפרש ח"ש ואליבא דרבנן או בסתם ואליבא דר"ע דחיילא משום דאהיתרא קמשתבע אולם בכ"ז האיך נוכל לומר דהנזירות יחול אח"ש הלא חזינן דלר"ש אינו נזיר עד שיזיר מכולן דאין נזירות לחצאין וא"כ אינימא דהנזירות אינו חל רק אח"ש ולא אשיעור שלם הוי ג"כ נזירות לחצאין דהלא ר"ש ג"כ מודה דאכילה דקרא הוא בכזית רק דמחייב גם אכ"ש מטעם אחשבי' כמבואר בריטב"א מכות בשם הרמ"ה וא"כ שיעור נזירות המבואר בקרא הוא בכזית ובשתי' ברביעית וא"כ כיון דלא תוכל הנזירות לחול רק על ח"ש אינו חל כלל (וע' ביומא ע"ג ע"ב בפירש"י שכ' בהא דאר"ל אי אתה מוצא אלא במפרש ח"ש דהיינו כשאוכל רק ח"ש) ואי דיחול גם אשיעור שלם מטעם כולל דומיא דכ' התוס' בשבועות כ"ד ע"א לענין נבילה מסרחת דמיגו דחל על נבילה מסרחת חל נמי על שאינה מסרחת ז"א דהא ר"ש ל"ל כולל. גם מ"ש דחזי לאצטרופי עם היתר ג"כ ליתא לפימ"ש הפוסקים דחזי לאצטרופי היינו בתוך שיעור כא"פ ע' שא"ר סי' פ"א. וא"כ הלא מבואר בנזיר ל"ז ע"ב דרק בב"א מצטרפין היתר ואיסור ולא בזא"ז א"כ ג"ש גומר דחזי לאצטרופי עם היתר אמנם באמת בהפירוש דחזי לאצטרופי נסתפק הפמ"ג ביו"ד סי' ס"ב וס"ה אי הכונה דחזי לאצטרופי שיאכל עוד ח"ז בכא"פ או שאותו ח"ז אם הי' זית שלם הי' חייב לכך גם ח"ז אסור [ע' בספרי לעיל סי' י"א מ"ש בזה] ומאיסור נזיר גופי' מוכח כהצד הב' של ספיקת הפמ"ג דאי כהפי' הא' הא חידש שם הפמ"ג דבאבמ"ה ליכא איסור ח"ש עפי"ד הש"ס חולין ק"ג ע"ב דא' שם באבמ"ה חלקו מבחוץ לכזית אבמ"ה קודם שנתנו לתוך פיו ואכל זה לבדו ואח"כ חציו הב' פטור ולא מצטרפי כשאר איסורים דקיי"ל דמצטרפי שיעוריהו לחצאין בתוך כא"פ דכיון דחידוש הוא דגידין ועצמות דעלמא לא מיחייב עלייהו והכא מיחייב אין לך בו אלא חידושו וכי אכיל לי' בב"א מיחייב אבל לחצאין לא א"כ ל"ש בי' חזי לאצטרופי וכ"כ שם דגם בג"ה כיון דחידוש הוא דאין בגידין בנ"ט והתורה אסרתו ג"כ דינא הכי דלא מיחייב בכא"פ ע"ש וא"כ י"ל דגם בנזיר כיון דאסור בחרצן וזג וחרצן הא אינו ראוי לאכילה כדא' בשבועות כ"ב ע"ב שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כו' ע"ש וע' בתוס' נזיר ל"ד ע"ב ד"ה מחרצנים ועד זג ל"ל וז"ל וא"ת והא שפיר אצטריך דאפי' חרצנים וזג אסר רחמנא אע"פ שאינם ראוים לאכילה כו' וא"כ היל"ל דגם באיסורי נזיר אינו אסור ח"ש ולא משמע הכי מכ"ד דא"כ לא הוי מקשין התוס' מידי בש"ס שבועות הנ"ל דהיכי אמרינן אהיתרא קמשתבע הלא ח"ש אסור מה"ת ולהנ"ל ל הרי ל"ש בנזיר איסור ח"ש. וגם מ"פ בש"ס נזיר הנ"ל קידושא ואבדלתא מושבע ועומד מה"ס הוא הרי לענין קידוש קיי"ל בפסחים ק"ז ע"א אם טעם מלא לוגמיו יצא ומבואר בתוס' שם דהוא רוב רביעית וכיון דבנזיר אינו אסור עד שישתה רביעית א"כ הוי ח"ש וא"כ אפי' אי נימא כשיטת הפוסקים החולקים ע"ד התוס' בשבועות כ"ז ע"ב ד"ה דמוקי והרמב"ם פ"ה מה' שבועות וס"ל דשבועה אינו חל אח"ש מ"מ הא להאמור ל"ש בנזיר איסור ח"ש ולאו מושבע ועומד הוא ואף אינימא דהתם הא קאי לר"ש ואיהו הא ס"ל כ"ש למלקות הא לפי"ד הפוסקים שהבאת במכתבך הא ל"א ר"ש כ"ש למכות אלא היכי דלר"י אסור ח"ש גם איך מסיק שם דר"ש לית לי' דקרא דמכל אשר יעשה מגפן היין מורה על איסורי נזיר שמצטרפין זע"ז משום דס"ל כ"ש למכות וכ"ה שם ל"ז ע"ב ולהנ"ל הא ל"ש באיסורי נזיר כ"ש למכות וכן לא הוי מקשין התוס' הנ"ל לר"ש ל"ל משרת כו' כנ"ל אע"כ כהפשט הב' של הפמ"ג הנ"ל דחזי לאצטרופי הוי הכונה שאם הי' זית שלם הי' חייב לכך איכא איסור גם בח"ז אמנם עיקר דברי הפוסקים שהבאת דל"ש כ"ש למכות אלא היכי די"ל חזי לאצטרופי בלתי מובן אצלי דבשלמא לענין איסור שייך שפיר לומר דכיון דאם הי' מצורף והי' זית שלם הי' חייב מלקות לכך איכא בח"ז איסור עכ"פ משא"כ לענין מלקות איך שייך לחייבו מטעם חזי לאצטרופי הא לע"ע לא נצטרף והכי מבואר בצל"ח בסוגי' דמשרת ובאמת מפורש ברש"י שבועות כ"א ע"ב דטעמא דר"ש דס"ל כ"ש למכות משום דאית לי' סתם אכילה שבכל התורה כל שהוא הוא ע"ש:

והנה התוס' בע"ז ובנזיר הנ"ל מובא בשם ה"ר יקיר לתרץ הקושיא הנ"ל דאצטריך משרת לר"ש להמל"א ואע"ג דס"ל כ"ש למכות היי"ד כשהאיסור בעין אבל לא ע"י תערובת וא"כ אצטריך שפיר משרת כגון בח"ז יין שנבלע בח"ז פת ואכלו כדא' התם נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב ולעולם טכ"ע לר"ש מגע"נ יליף. ותמהו האחרונים עליו מש"ס שבועות כ"א ע"ב דמיבעי' לן שם אי ר"ע בכה"ת כר"ש ס"ל דאמר הואיל ומפרש חייב סתם נמי חייב ופשיט לה מהא דאר"ע נזיר ששרה פתו ביין וי"ב כדי לצרף כזית חייב ואיס"ד בעלמא כר"ש ס"ל ל"ל לצרף ולפי"ד ה"ר יקיר הא אין ראי' כלל דאיכא למימר דלעולם בעלמא כר"ש ס"ל דכ"ש למכות והא דבעי בנזיר ששרה פתו ביין כדי לצרף כזית משום שהוא ע"י תערובת ול"א ר"ש בזה כ"ש למכות לד' ה"ר יקיר הנ"ל וראיתי בס' אבני מלואים בקונטרס התשובות סי' י"ג שכ' לתרץ כיון דא' בש"ס נזיר ל"ח אליבא דר"ע דלכך ס"ל בשרה פתו ביין וי"ב כדי לצרף כזית חייב דמקיש שתי' לאכילה כיון דכתיב וענבים לחים ויבשים לא יאכל מה אכילה בכזית אף שתי' בכזית והנה משרת ששרה פתו ביין הוי תערובת אבל ענבים לא יאכל הוי בעיני' ולפי"ז שפיר מוכח דר"ע ל"ל דר"ש דאל"כ תקשי ממ"נ אי ל"ל הך דרשא דהוקש שתי' לאכילה א"כ אמאי קא' מצטרף לכזית היל"ל מצטרף לרביעית כיון דע"י תערובות בעי שיעור ושיעור שתי' הוא רביעית כיון דלא יליף היקשא אע"כ דאית לי' הך דרשא להקיש שתי' לאכילה ואכילה דענבים לא יאכל מיירי כשהוא בעין ובכל שהוא נמצא כשהוא מוקש שתי' דמשרת לאכילה דענבים ל"ב צירוף דהא אכילה דענבים מיירי כשהוא בעין ובכ"ש וא"כ אמאי אר"ע מה אכילה בכזית הא אכילת ענבים שהם בעין ל"ב כזית וע"כ דר"ע ל"ל דר"ש עכ"ד. ולפענ"ד אין תי' זה מעלה ארוכה בראשון מאי דפשיטא לי' לבעל אב"מ דר"ע ע"כ אית לי' ההיקש דמקיש שתי' לאכילה דאל"ה אמאי קא' בנזיר ששרה פתו ביין בכזית היל"ל שיעור רביעית לפענ"ד י"ל דאינו מוכרח כ"כ דהנה לכאורה קשה לפי"ד התוס' בזבחים ק"ט ע"א שהקשו בהא דא' במס' מעילה החלב והיין מצטרפין והא לא שוו שיערוייהו דחלב בכזית ומשקין ברביעית ותי' דהא דמשקין ברביעית הנ"מ בשתי' אבל דרך אכילה ששרה פתו ביין שיעורין בכזית עכ"ל ולפי"ז קשה ל"ל בגמ' לומר אליבא דר"ע דס"ל נזיר ששרה פתו ביין בכזית משום דמקיש שתי' לאכילה הרי בלא"ה בכל האיסורין כה"ג שהמשקה נבלע באוכל שיעורו בכזית לד' התוס' הנ"ל אולם באמת הדבר נכון דהתם בחלב ויין שפיר מצטרפין לכזית בכה"ג משום ששניהם הם איסור ולכך כי אכיל לי' דרך אכילה ששרה האוכל בהמשקה אזלינן בתר האיסור דאכילה והוי בכזית משא"כ הכא אי לאו היקשא היכי הוי נוכל לומר דאזלינן בשיעורו בתר הפת הלא הפת אינו אסור לנזיר רק היין והיכי נשבוק השיעור של האיסור ונתפוש שיעור ההיתר ולכך אצטריך שפיר היקשא אמנם התינח על ר"ע דמתניתין דלא שמעינן דאית לי' המל"א והפי' הוא בהמשנה דאם יש ביין לחודי' כזית שפיר אצטריך ההיקש משא"כ אחר דשמעינן לי' לר"ע דאית לי' המל"א א"כ הוי הפת ג"כ איסור הוי שפיר דומיא דיין וחלב ואזלינן שפיר בתר איסור האוכל כיון שהמשקה נבלע בפת ודרך אכילה קאכיל לי' כסברת התוס' ולא אצטריך הדרשא להקיש שתי' לאכילה [ועפי"ז יהי' ראי' לד' המפרש בנזיר שפי' בר"ע דמשנה אם יש ביין לחודי' כדי לצרף כזית דלא כד' התוס' שם ל"ז ע"א ד"ה אלא ר"ע דברייתא דמפרש בה בהדיא מפת ומיין ומעתה גם במתניתין הפי' הכי דא"כ תקשי ל"ל להגמ' לדרוש ההיקש א"ו ר"ע דמתניתין לא דריש המל"א ולכך אצטריך ההיקש] וא"כ אין הכרח לד' האב"מ שע"כ ידרוש ר"ע ההיקש דאחרי דדריש ר"ע בבריית' המל"א שוב לא אצטריך ההיקש ועוד אפי' אינימא דגם למסקנא אצטריך ההיקש [ שלשי' התוס' דגם במשנה הפי' משום המל"א הא עכצ"ל כן כמובן] מ"מ הא ההיקש זה יכול להיות אפי' אליבא דר"ש לשי' הריטב"א בשם הרמ"ה דטעמא דר"ש דכ"ש למכות הוא משום אחשבי' וכן צ"ל ע"כ בשי' הר' יקיר הנ"ל שע"כ כ' דבתערובת ל"ש אחשבי' ע' חוו"ד סי' ק"ד (וע"כ הוא דלא כשי' רש"י הנ"ל דס"ל דאכילה דקרא הוא בכ"ש וע' מ"ל פ"א מחו"מ ובפ"ד מה' שבועות מ"ש בשם הרא"ם) וא"כ הא באמת גם לר"ש אכילה דקרא הוא בכזית רק דס"ל דאפי' אוכל כ"ש חייב משום דאחשבי' ונ"מ בגוונא דל"ש אחשבי' כגון בשוגג או בתערובת א"ע רק בכזית וא"כ מקיש שפיר מה אכילה דענבים הוא בכזית כיון דלישנא דקרא אכילה היא בכזית גם לר"ש ונ"מ בגוונא דל"ש אחשבי' כנ"ל אף שתי' הוא בכזית. אמנם נוכל ליישב ד' ה"ר יקיר הנ"ל עד"ז ותתיישב נמי קושי' התוס' בשבועות שם שהקשו על הא דקא' ואיס"ד כר"ש ס"ל ל"ל צירוף דילמא שא"ה דגלי קרא כדדרשינן בפ' א"ע ובפ' ג' מינים ממשרת וכל משרת ונראה דהנה באמת נוכל ליישב ולומר דגם למסקנא דס"ל לר"ע המל"א ג"כ אצטריך ההיקש שתי' לאכילה עפימ"ש התוס' בע"ז ל' ע"ב ד"ה ומטמא דכ"ז שהמשקין בלועין בגוש אוכל יש להן דין אוכל ומקבל טומאה בכביצה ולא ברביעית ע"ש וא"כ נוכל לחלק דהא דבעלמא יין שנבלע בפת מצטרף לכזית היי"ד מה שנבלע בהפת אבל הממשות שע"ג הפת אינו מצטרף כיון דמה שאינו נבלע הוי משקה ואשמעינן ר"ע דבנזיר ששרה פתו ביין אפי' היין שע"ג הפת שלא נבלע ג"כ מצטרף לכזית משום דמקיש שתי' לאכילה ולפי"ז פריך הש"ס בשבועות שפיר כיון דע"כ ר"ע אשמעינן בנזיר דאפי' היין שע"ג הפת ג"כ מצטרף א"כ אי ס"ל כ"ש למכות ל"ל צירוף כיון דהיין ע"ג הפת ולא נבלע הוי בעין וה"ר יקיר לא קא' אלא היכי שהיין נבלע בפת דליכא אלא טעם בעלמא אז ל"א ר"ש כ"ש למלקות משא"כ כי איכא ממשות בעין בודאי חייב לר"ש מלקות על כ"ש ולפי"ז מיושב ממילא קושי' התוס' הנ"ל שהקשו דילמא שא"ה דגלי קרא משרת וכל משרת לכך בעי צירוף ז"א דמהא דגלי קרא משרת אין ראי' כלל די"ל דמשרת אצטריך היכי שהיין נבלע בפת דאז ל"ש כ"ש למבית כס' ה"ר יקיר הנ"ל וא"ש ע"נ. ובאופן אחר י"ל בישוב דברי הר' יקיר הנ"ל ויבוארו דברי רש"י ז"ל בשבועות שם שכ' וז"ל חייב דהמל"א באיסורי נזיר דילפינן לה ממשרת וכל משרת ולכאורה למאי נ"מ הביא זאת רש"י כאן תיתי מהי תיתי ונראה דהנה באמת בתוס' ע"ז שם מובא בשם הר' פרץ שדוחה דברי הר' יקר דכיון דלר"ש יליף טכ"ע מגע"נ תו לא אצטריך משרת דבלאו צירוף נמי חייב משום כ"ש אע"ג דאינו בעין אלא נבלע בתוך הפת מה בכך הלא כיון דטכ"ע א"כ חשיב הטעם הנבלע כאלו הי' בעין וא"כ כיון שאלו הי' מן האיסור בעין הי' מיחייב בכ"ש לר"ש ה"כ כשנבלע בהיתר כיון דטכ"ע אולם באמת י"ל דאין זה דיחוי עפימ"ש בתוס' חולין צ"ט ובע"ז ס"ו ע"ב בשם הר"י דאורליינש דעל טכ"ע אין לוקין כיון דיליף מגע"נ ואינו רק עשה והנה התוס' בפסחים בסוגי' שם ובנזיר הקשו בשם הר"י מא"י האיך יליף ר"ע טכ"ע בנזיר מגע"מ הרי נזיר קיל מכל איסורין שבתורה ותי' דגם במדין הי' כליהם בלועים מיין שאסורין לנזיר וכל עובר ישתומם דמה יענו בהא דקא' דיליף מבב"ח האיך ילפינן נזיר מיני' ונראה דהנה באמת איכא גירסא ישנה דר' יוחנן דריש המל"א מוכל וטכ"ע ממשרת והיינו משום דאפי' לרבנן דלא דרשי כל וכל דרשי אולם ברש"י פסחים מ"ג ע"ב ובתוס' נזיר ל"ו ובאס"ז שם דחו גי' זו דמאן דלא דריש כל וכל נמי לא דריש ע"ש אמנם אליבא דר"ע הלא מצינו בזבחים פ"ב דדריש כל ע"ש [וע' בתוס' פסחים מ"ד ע"א ד"ה לענין ובמהרש"א שם] א"כ שפיר נוכל לומר דיליף המל"א מוכל וטכ"ע ממשרת והא דפריך בש"ס ור"ע טכ"ע מנ"ל היינו בשאר איסורין דע"כ לא יליף מנזיר כיון דחזינן בנזיר המל"א ולא יליף שאר איסורין מיני' ועז"א יליף מגע"מ וא"כ ממילא אזדא קושי' הר"י מא"י הנ"ל דהא נזיר לא יליף לא מגע"מ ולא מבב"ח רק מוכל דכתיב בנזיר וא"כ כיון דבנזיר יליף טכ"ע מוכל א"כ הא בנזיר כתיב לאו ושפיר לוקין על טכ"ע דידי' וא"כ לפי"ז פריך הש"ס בשבועות שפיר דאיס"ד דס"ל כר"ש בהא דכ"ש למכות צירוף ל"ל ואי משום שהיא ע"י תערובת ז"א דהא אי הטעם הוי כעיקר א"כ כיון דאלו הי' בעיני' הי' מתחייב בכ"ש גם ע"י טעמו מיחייב בכ"ש כדברי הר"פ הנ"ל ועד כאן לא צדקו דברי ה"ר יקיר אלא לר"ש דלא דריש כל ויליף טכ"ע מגע"נ א"כ אין ללקות על טכ"ע משא"כ לר"ע שפיר לוקין אף שהוא ע"י תערובת ועפי"ז מיושב ד' רש"י הנ"ל שפי' כאן דיליף המל"א מוכל משרת כדי דלא תקשי הקושי' הנ"ל:

וע"ד הפלפול והחידוד י"ל בישוב ד' ה"ר יקיר הנ"ל בא"א דהנה איכא מ"ד בכריתות כ"ה דאשם תלוי בא על הנבילה וקא' רבא הטעם דכתיב אשר לא תעשינה בשגגה ואשם ופירש"י אפי' ליכא שגגה אלא במידי דלאו דהיינו שלא תעשינה חייב ע"ש. ולפי"ז יש להעיר לכאורה דמאי הקשו התוס' דל"ל לר"ש משרת על המל"א דילמא ס"ל לר"ש כמ"ד דאשם תלוי בא על איסור לאו א"כ נ"מ שפיר באכל יין עם פת ולא נודע לו אם יש בין שניהם כזית דאי מטעם כ"ש למכות לא מיחייב א"ת בלא הודע כיון דהטעם משום אחשבי' וכשלא ידע לא אחשבי' דהרי לכך לענין קרבן בעי כזית משום דבשוגג ל"ש אחשבי' כמ"ש הריטב"א הנ"ל במכות י"ז. משא"כ מטעם המל"א שפיר מביא אשם תלוי. אמנם נראה דהנה באמת צריך להבין סברת הריטב"א בשם הרמ"ה הנ"ל דבשוגג בעי כזית משום דלא אחשבי' הרי כל הטעם דבפחות מכזית א"ע משום דאינה אכילה חשובה ואי חזינן דאוכל פחות מכזית ומחשיבו לאכילה הרי אחשבי' ומה לנו אם לא ידע שהוא איסור אולם י"ל דאם הי' שוגג יכול להיות שאלו הי' יודע שיש איסור לא הי' אוכלו ונפשו קצה באכילת איסור והוי שלכד"א כיון דנפשו קצה בו ולפי"ז נראה דבנזיר כיון דחזינן דאסרה התורה חרצן אף שא"ר לאכילה חייב גם בשלכד"א וכעין זה כ' הצל"ח לענין חמץ כיון דאסרה התורה שאור שא"ר לאכילה ע"כ אסור גם בשלכד"א ושעפי"ז י"ל מה שהקשו המפורשים בסוגי' דמשרת דקא' דמשרת אתא לטכ"ע ומנזיר ילפינן לכה"כ בשלשה ולערלה בשתים מה נזיר שאין איסורו איסור עולם כו' כלאים שאיסורו איסור עולם ואיסורו איה"נ ואין היתר לאיסורו א"ד שיעשה תכ"ע והקשו דאמאי ל"ק לכה"כ בד' לפי"מ דקיי"ל בפסחים כ"ד הכל מודים בכה"כ שלוקין אף שלכד"א א"כ איכא גם הא שאסור אפי' שלכד"א. ולהאמור הא גם בנזיר אסור אפי' שלכד"א וא"כ בנזיר שאכל פת ביין בלא הודע אפי' פחות מכשיעור איכא איסור כיון דאחשבי' לפחות מכשיעור ואי משום דלא ידע ונפשו קצה באכילת איסור ז"א דבנזיר כיון דגם שלכד"א אסור ל"מ הא דנפשו קצה. אמנם התינח אי הטעם דכ"ש למכות מכח סברת אחשבי' אבל אי נימא כפי' הראשון של הריטב"א שם שכ' הטעם דהכי גמירי לה דלמכות ל"ב כזית ולקרבן בעי כזית א"כ אף שכ' התוס' בכריתות שם דאפי' מ"ד דמביא א"ת על עבירת לאו לא קא' שיהא חובה להביאו דשפיר אית לי' גז"ש דמצות מצות מחטאת חלב דא"ח א"ת אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת רק דס"ל דאהני לי' לא תעשינה דאף על עבירת לאו יכול להביאו ע"ש עכ"פ כיון דגמירי גמיר דלקרבן בעי דוקא כזית א"כ א"י להביא א"ת על פחות משיעור כזית וא"כ שפיר הי' יכול לומר הנ"מ לענין א"ת דאם מטעם כ"ש למלקות א"י להביא א"ת כיון דגמירי גמיר דלקרבן בעי דוקא כזית משא"כ מטעם המל"א שפיר יכול להביא א"ת כיון דבצירוף איכא כזית וע"כ דהתוס' לא ס"ל כפי' הא' של הריטב"א הנ"ל דהוא מטעם גמירי גמיר אלא מטעם אחשבי' וע"כ שפיר מתרץ ה"ר יקיר דבתערובת בעי כזית כיון דע"כ אזיל שם התוס' בסברת אחשבי' ובתערובת ל"ש אחשבי' כיון דבכל התערובת האיסור עם ההיתר איכא אכילה חשובה. וא"כ בש"ס שבועות הנ"ל כדבעי למימר דס"ל לר"ע בשבועה דאסור בכ"ש משום דס"ל כר"ש דכ"ש למכות ע"כ לא קאזיל הש"ס התם דמטעם אחשבי' קאתי עלה דבנשבע שלא יאכל אם בשעת השבועה לא נשבע רק על כזית מה לנו אם אח"כ אחשבי' הלא בשעת השבועה לא הי' דעתו אפחות מכזית וע"כ דהש"ס תופס שם הסברא דטעמי' דר"ש דכ"ש למכות משום דהכי גמירי לה דלמלקות ל"ב שיעור וה"נ בנשבע שלא יאכל עובר אם אוכל פחות מכשיעור וא"כ לפי"ז שפיר פריך ואיס"ד כר"ש ס"ל ל"ל לצרף וליכא למימר משום שהוא ע"י תערובת ז"א דהתינח אי הטעם משום אחשבי' שפיר איכא חילוק בין בעיני' או ע"י תערובת כנ"ל משא"כ אי גמירי לה דלמלקות ל"ב שיעור מה לי אם הוא בעיני' או ע"י תערובת ולפי"ז מיושב קושי' התוס' הנ"ל שהקשו דילמא שא"ה דגלי קרא דמשרת דאתא לצירוף וע"כ דבנזיר ל"א כ"ש למכות ולדברינו נכון דהשתא דאזלינן בהך סברא דטעמא דר"ש דהכי גמירי לה א"כ שפיר נוכל לומר דלעולם גם בנזיר אמרינן כ"ש למכות והא דבעי' משרת לצירוף לענין שיהי' יכול להביא אשם תלוי [ואף דבכריתות בעי ר"מ קרא לחייב על ס' מעילות א"ת היינו לענין חיוב אבל לא לענין רשות דמ"ד דמביא על איסור לאו הא כ' התוס' הנ"ל דע"כ קאי רק לענין רשות] כיון דמטעם דכ"ש למכות לא הי' יכול להביא א"ת משום דגמירי לן דלקרבן בעי דוקא כזית:

והנה בסוגי' שם פריך לרבנן נמי תיפוק לי' מגיעולי נכרים ומשני גיעולי נכרים חידוש הוא דבכה"ת כולה נטל"פ מותר וגבי גע"נ אסור ולר"מ לאו חידוש הוא דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא ורבנן קדירה ב"י נמי א"א דלא פגמה פורתא ומובא באס"ז נזיר בשם הרא"ה שתמה על הא דמשני גע"נ חידוש הוא מה בכך דחידוש הוא הלא סוף סוף מוכח דהטעם חשוב ואוסר כעיקר בכל האיסורין ונלפענ"ד ליישב דהנה במפורשים מובא קושי' העולם שמקשין לשי' הר"י מאורליינש הנ"ל דעל תכ"ע אין לוקין כיון דילפינן מגעו"נ ואינו אלא עשה דתעבירו באש א"כ מ"פ על רבנן תיפוק לי' מגע"נ נימא דאצטריך משרת לחיוב מלקות דאי הוי ילפי מגעו"נ לא הי' מתחייב מלקות. אמנם נלפענ"ד דהנה באמת הקשו התוס' בע"ז שם מאי משני לרבנן גע"נ חידוש הוא דבכה"ת נטל"פ מותר אדרבא נילף מזה לשארי איסורין דנוטל"פ אסור וטכ"ע. ותי' דרבנן דהכא היינו ר"ש דהתם דס"ל נטל"פ מותר דיליף מנבילה דשאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבילה ולא נוכל למילף מגע"מ כיון דהוא רק פגם זוטא ולא נוכל ללמוד מיני' שיהא אסור בפגמא רבא ואפ"ה גע"נ חידוש הוא דאי לאו קרא לא הוי מחלקינן בין פגמא רבא לפגמא זוטא ע"ש. ולפי"ז הלא באמת הקשה ר"ת על הר"י דאורליינש שם נימא כיון דאהדרי' אהדרי' לאיסורא קמא וילקה כמו בגוזז פסוהמ"ק דלוקה אע"ג דאינו אלא עשה תזבח ולא גיזה. אמנם באמת יש לחלק כמו שחילקו התוס' בביצה י"ב ע"א לענין לכם ולא לגבוה דל"ש לומר אהדרי' לא"ק וילקה אם הקריב נדרים ונדבות ביו"ט כיון דהתורה התירה קודם להדי' מלאכת אוכל נפש כדכתיב אך אשר יאכל לכל נפש וגו' וגם אמרינן מתוך כו' ולכך כי כתיב אח"כ לכם למעט גבוה אינו אלא עשה משא"כ בפסוהמ"ק לא נכתב שום היתר קודם תזבח וההיתר דתזבח הוי חידוש לכך לא יצא מכלל הלאו רק מה שנכתב בהדי' להדי' ומה שלא נכתב בפירוש ואתמעט חוזר לאיסורא קמא ע"ש. ולפי"ז הכא הרי מדכתיב בנבילה לגר אשר בשעריך תתננה הא ילפינן היתר בנוטל"פ א"כ אי לאו קרא דגע"מ הלא היינו מתירין כל נטל"פ והא דאסרה תורה בגע"מ חידוש הוא לכך ל"א בי' אהדרי' לאיסורא קמא ואינו אלא בעשה וע' בתוס' בכורות ט"ו ע"א ובש"ע שם. ולפי"ז נוכל למימר דזהו כונת הגמ' שם דמשני גע"נ חידוש הוא דכיון דכל נטל"פ בעלמא ילפינן מנבילה דשרי ואי לאו קרא דגע"מ לא הוי מחלקינן בין פגמא רבא לפגמא זוטא וכי חידשה רחמנא לאסור בגע"מ לא נוכל לחייבו מלקות דבכה"ג הא ל"א אהדרי' לא"ק כנ"ל וא"כ אי הוי ילפינן טכ"ע מגע"מ הא ל"ה חייב מלקות ולכך אצטריך שפיר משרת לחיוב מלקות ומיושב שפיר קושי' הרא"ה הנ"ל משהקשה דמה בכך דחידוש הוא סוף סוף נילף מהכא נטל"פ אסור וטכ"ע ז"א דהא אין כונת הגמ' דחידוש הוא ול"י מיני' כלל אלא דכיון דחידוש הוא ל"א בי' אהדרי' לא"ק ול"ה יכול למילף מיני' חיוב מלקות בטכ"ע ואצטריך משרת ללקות על טכ"ע:

והנה בתוס' שם הקשו על ר"ת דס"ל דלוקין על טכ"ע מדברי הירושלמי דא"ר יוחנן כל נותני טעם אין לוקין עליהן חוץ מכ"ט דנזיר ולכאורה אינו מובן דמשמע דלד' ר"י מאורליינש דס"ל דאין לוקין על טכ"ע ניחא והלא גם לדידי' קשה דא"כ אמאי לוקין על טכ"ע דנזיר הא גם בנזיר לא ידעינן אלא מגיעולי עכו"ם שהיו כליהם בלועים מיין כנ"ל ואינו אלא עשה ואמאי לוקין. [ולפי הגי' הישנה שהבאנו למעלה דר"י דריש בנזיר משרת יהי' נכון דבנזיר שפיר לוקין דכתיב לאו גבי' ושאר איסורים ע"כ ל"י מנזיר כמו דל"י המל"א מיני' וע"כ ילפי' מגע"מ ולכך אין לוקין] ולהאמור יהי' נכון עפימ"ש למעלה דבנזיר אסור גם שלכד"א וא"כ הא כבר כתבנו כסברת הר"י דאורליינש נש דל"א אהדרי' לא"ק הוא משום דהאיסור הוי חידוש דבלאו קרא ל"ה מחלקינן בין פגמא לפגמא והוי שרינן ולכך למאי דאהדרי' אהדרי' ואין לך בו אלא חידושו שאינו אלא עשה וא"כ ולפי"ז בנזיר שצוה תורה להגעיל גם כלי כסף שלא נשתמש בהם רק יין שאסור לנזיר כמ"ש הפנ"י בפסחים בכונת התוס' שם ובאיסור נזיר כיון דשלכד"א אסור ה"ה דנטלפ"א כמ"ש המפורשים וכמבואר ברמב"ם דנטל"פ הוי שלכד"א וא"כ בלאו קרא הוי אסרינן בנזיר וכי צותה התורה להגעילם שפיר אהדרי' לא"ק ולכך שפיר לוקין על טכ"ע דנזיר ועוי"ל לפי"מ ביו"ד סי' קל"ד ס"א בהג"ה דבכלי היין אין חילוק בין ב"י או לא דאדרבא כ"ז שמתיישן נ"ט לשבח א"כ בודאי לאו חידוש הוא] ומיושב שפיר הירושלמי לדעת הר"י מאורליינש:

ומעתה נשוב לקושי' התוס' שהובא בראש דברינו שהקשו ל"ל לר"ש משרת נילף מגע"מ ואי דאצטריך משרת להמל"א הא לר"ש כ"ש למנות ולא בעי צירוף ולכאורה נראה ליישב ע"ד פלפול קצת דהנה לכאורה קשה לי לפי"ד הר"ן ז"ל בסוף ע"ז שכ' לתרץ קושי' התוס' שם שהקשו למ"ד לינת לילה פוגמת א"כ אמאי הצריכה התורה בקדשים שבירה בכ"ח ומו"ש בכ"נ הרי לא נעשה נותר אלא בעמוד השחר ואז נפגם ותי' דהא דכ"ר שבירה בכ"ח ומו"ש בכ"נ היינו משום דהבליעה בעצמה מושבחת היא ורק כשבא למאכל אחר פוגם וכיון דהבלוע מושבח צריך לבער הבליעה מן העולם כמו שצוה הכתוב לשרוף את הנותר שהוא בעין וראתה התורה להצריך שבירה בכ"ח ומו"ש בכ"נ שזהו ביעורן עיי"ש. ולפי"ז יש להקשות לכאורה היכי ילפינן טעם כעיקר מגיעולי מדין דילמא לכך צותה התורה להגעיל הכלים שמא בישלו בהן תקרובת ע"ז דמבואר ברמב"ם פ"ח מה' ע"א ה"ו שצריך שריפה או זורה לרוח ומטיל לים וא"כ דילמא לכך הצריכה רחמנא הגעלה וליבון לכל דבר אשר יבא באש שזהו ביעורו ולעולם הטעם אינו כעיקר לענין שיאסר אח"כ המאכל שנתבשלו בו רק שאסרה תורה לבער הבליעות של תקרובת ע"ז כמ"ש הר"ן הנ"ל לענין נותר. אמנם באמת בתוס' ב"ק ע"ב נסתפקו אי תקרובת ע"ז אסור בהנאה מדאורי' או מדרבנן ע' תוס' ע"ז ס"ב וחולין י"ג ע"ב וא"כ אי מדאוריית' שרי ליהנות ממנו הא חזינן דלא הקפידה רחמנא על הביעור וממיל' א"א לומר דההגעלה וליבון הוא מתורת ביעור. והנה השעה"מ בפ"ה מה' אישות העלה דע"כ לא נסתפקו התוס' אי תקרובת ע"ז אסור בהנאה מדאוריית' או לא רק לחזקי' אבל לר' אבהו דס"ל כל מקום שנא' לא יאכל ל"ת לא תאכלו אחד איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע ותקרובת ע"ז נפקא לן מלא תאכל כל תועבה לכך אסורה בהנאה מדאוריית' לדידי' ע"ש. והנה התוס' בפסחים כ"ב ע"א כתבו שם דר"ש לא ס"ל כחזקי' אלא כר' אבהו ע"ש וא"כ אליב' דר"ש תקרובת ע"ז אסור בהנאה מדאוריית' וא"כ לא נוכל למילף לדידי' טכ"ע מגע"מ משום די"ל דהקפידה התורה על הביעור של בליעות תקרובת ע"ז והכשרן זהו ביעורן כנ"ל וא"כ שפיר אצטריך לדידי' משרת על טכ"ע ומיושב קושי' התוס':

אמנם נלפענ"ד לתרץ קושייתינו הנ"ל עד"ז דהנה באמת הקשה הרמב"ן עה"ת אמאי נצטוו על הגעלה בכלי מדין ולא נצטוו ע"ז בעת שכבשו סיחון ועוג ותי' דארץ סיחון ועוג מכלל כיבוש הארץ הוא ובשבע שכבשו ושבע שחלקו הותר להם כל מאכלות אסורות כדא' בפ"ק דחולין ובתים מלאים כל טוב אפי' קדלי דחזירי אשתרי אבל מדין לאו מכלל כיבוש הארץ הוא ע"ש [ומזה תמהתי ע"ד הט"א בר"ה י"ג שכ' דהא דבז' שכבשו הותרו דברים האסורים היי"ד אותן שאי אפשר להם לעולם לבא לידי היתר אבל איסור שאפשר לבא לידי היתר לא דא"כ למה הותר להם בכיבוש סיחון ועוג לבשל בכלים האסורים הא אפשר להם לבא לידי היתר שיכשירו אותם ומכ"ש אי נימא דלא אסרה תורה אלא קדירה ב"י הי"ל להמתין שיהי' אב"י ולפי"ז התינח אי נימא דציווי התורה על ההגעלה הי' משום הטעם שהוא כעיקר משא"כ אי נימא דהטעם אינו חשוב כעיקר ואינו אוסר את המאכל המתבשל ורק שהיתה מצות התורה לבער הבליעות של תקרובת ע"ז א"כ הי"ל לצוות ע"ז גם בעת כיבוש סיחון ועוג אע"כ דמצות ההגעלה הי' משום הטעם של המאכלות אסורות שהוא כעיקר ובתקרובת ע"ז לא הקפידה התורה על ביעורו כמו בנותר אי משום דשרי' בהנאה או דאפי' אי אסורה בהנאה מדאוריית' מצות שריפתו אינו מדאוריית'. וע"כ דייק שפיר מיני' טעם כעיקר:

ובדרך אגב נתקשיתי בדברי הר"ן סוף ע"ז הנ"ל מש"ס פסחים פ"ג ע"א אמר רב מרי בר אבוה א"ר יצחק עצמות קדשים ששימשו נותר מטמאין את הידים הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור נימא מסייע לי' העצמות והגידים והנותר ישרפו בט"ז הני עצמות ה"ד אי לימא דלית בהו מוח למה בשריפה נשדינהו אלא פשיט' דאית בהו מוח אא"ב שימוש נותר מילתא הוא אמטו להכי בעי שריפה אא"א שימוש נותר לאו מילת' הוא ל"ל שריפה נתברינהו ונחלצה למוח דידהו ונשרפי' ונשדינהו לדידהו וקשה לפי"ד הר"ן הנ"ל דמה שגזרה תורה שבירה בכ"ח ומו"ש בכ"נ הוא משום מצות ביעור מן העולם הבליעות של נותר א"כ איך מדייק מדקתני בעצמות ישרפו דשימוש נותר מילת' הוא דילמ' לעולם לאו מילת' הוא ואי דנתברינהו ונחלוץ למוח דידהו ז"א דהא עכ"פ יש בליעה בעצמות שקבלו מבשר הפסח בשעת צלייתו א"כ צריך לשורפן משום הבליעה ואי דמועיל הגעלה בעצמות ע' יו"ד סי' צ"ט ז"א דרק בכלי גילתא רחמנ' דהגעלתו זהו ביעורו ולא בעצמות וגם איך נימא להגעיל כל עצמות הפסחים ולכך קתני עיקר הביעור דנותר שהוא שריפה גם הלא יקשה הא דפריך אי בעצמות שא"ב מוח ל"ל שריפה נשדינהו הרי אסור לשדותן דצריך לקיים בהן מצות ביעור. גם יש להעיר עפי"מ ששנינו פי"א דתרומות משנה ה' עצמות הקדשים בזמן שהוא מכנסן אסורין ואם השליכן מותרין וכ' התוס' בזבחים פ"ו ע"א ד"ה ופליגא דמיירי בעצמות קדשים הנאכלין ריש עדיין עליהן בשר וקא' דאם מכניסן ומצניען א"כ הוא מחשבן ואכתי שם קדשים עליהן ואסורין אבל משליכן בטל שם אוכל מינייהו ע"ש וע' בפי' הרמב"ם וברא"ש שם שמבואר ג"כ בדבריהם דמיירי אפי' בעצמות שי"ב מוח וכשמשליכן לא חל עלייהו שם נותר וע' פירש"י ותוס' זבחים צ"ח ע"א וא"כ לפי"ז מאי קא' אא"א שימוש נותר לאו מילתי' הוא נתברינהו ונחלצה למוח דידהו ונשרפינהו ונשדינהו לדידהו וכן מאי משני דא"א למתיבר משום בו בכשר ואפי' בפסול הלא היל"ל דנשדינהו לעצמות קודם שיבאו לידי נותר ואם משליכן אפי' איכא בשר עלייהו הא בטל תורת אוכל מינייהו ולא חל עליהן שם נותר כנ"ל וא"כ ממיל' לא יצטרך שריפה לא המוח ולא העצמות ויש לעיין בזה ואין פנאי כעת. תחזיקנה ידיך בתורת ה' ותעשינה תושי' כחפץ לבבך ולבב הדור"ש באהבה ומברכך בכט"ס:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף