הרי בשמים/ב/ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

הרי בשמים ‏ ב ב

סימן ב

לק"ק טשיטש.

בעזה"י יום ד' פיסחא זעירא תרמ"ט סטרי.

ישאו הרים שלום לכבוד ידידי הרב החריף המפולפל חכם וסופר כש"מ אלעזר אלימלך בערטראם נ"י:

קונטרסו עם חידו"ת הגיעני ע"ד מה שתמה ע"ד בספרי הרי בשמים סי' כ' בדבר השאלה בענין ביהכנ"ס מדוע לא התרתי שם מכח דברי המ"ב שהובא במג"א סי' קנ"ג ס"ק כ"ז דאם בנו ביהכ"נ חדשה וסתרו הישנה עפ"י זט"ה במא"ה פקעה הקדושה מהישנה וחלה על החדשה ורשאין לשנות הישנה לכל מה שירצו הנה אין ספר המ"ב כעת ת"י ואיפשר דלא התיר שם רק היכי שסתרו כבר הישנה דמהני חילול זה לענין תשמיש העצים והאבנים דלשיטתו אזיל שהביא המג"א בס"ק ט"ז בשמו דמותר להשתמש באבנים אפי' בשל כרכים דמאי איכפת להו להרחוקים באבנים כיון שיש להם בהכ"נ אחרת להתפלל בתוכה ע"ש וס"ל דמהני בזה החילול על הבהכ"נ החדשה שבנאו עכשיו אבל כשהבהכ"נ עדיין קיים איפשר דל"מ חילול זה ובאמת המג"א שם חולק עליו גם בזה וס"ל דהעצים והאבנים והקרקע בקדושתייהו קיימי ועכצ"ל דהא דמתיר המ"ב העצים והאבנים הוא ע"י חילול על הבהכ"נ החדשה דהרי במג"א סי' קנ"ב סק"ב מביא בשמו דלסתור אפילו בשל כרכין שרי ובסי' קנ"ג ס"ק ט"ז כ' הטעם דלסתור שרי משום דאין מפקיעין מקדושתן דהעצים והאבנים בקדושתייהו עומדים ואי איתא דס"ל להמ"ב דשרי להשתמש בעצים ואבנים אפילו בלא חילול לא היו רשאין לסותרו דהא מפקיעין אותן מקדושתן. וע"כ דלא שרי התשמיש עם העצים והאבנים אלא ע"י חילול על החדשה וכדמייתי באמת מהתוספתא דאבני היכל שנפגמו טעונין גניזה וכ"ה תוספתא זו בר"ן פ' בנה"ע וע' במרדכי שם מ"ש בשם הר"י מווינא ובמהרי"ט בשניות חיו"ד סי' ד'. ולכאורה יל"ע דאמאי טעונין גניזה ואין להן פדיון נהי דסתם תוספתא ר' נחמי' כבסנהדרין פ"ו. ולר"נ דס"ל בכ"ש יש מועל אחר מועל כ"ש אין להם פדיון כבתוס' מנחות ק': ד"ה וכ"ש בכ"ז הלא במעילה י"ט: קא' דטעמי' דר' נחמי' הוא מכח ק"ו אם מביא אחרים לקדושתן הוא עצמו לא כ"ש. א"כ באבני היכל דאין מקדשין אחרים היל"ל דמועיל בהו פדיון וכי"ב כ' בפנ"י ק קידושין נ"ד לענין בג"כ ע"ש וא"כ אמאי טעונין האבנים נניזה. אמנם י"ל דמיירי באבני הרצפה ואתיא כר' יהוד' דס"ל בזבחים נ"ט. דרצפה מקדשת כמזבח מתוס' זבחים י"ד. ד"ה תוך ודף פ"ד ד"ה זאת וא"כ שפיר אין להן פדיון אמנם הלא באמת בתוס' מעילה שם ד"ה מ"ט כתבו דאף ר"נ מודה דבכ"ש מועיל פדיון דאף דע"י מעילה לא פקעה הקדושה מק"ו לענין ל"ש האי ק"ו ע"ש וא"כ קשה למה יהיו טעונין גניזה ליפרקינהו וליפקי לחולין ויהי' מזה ראי' למ"ש המ"ל פ"א מבית הבחירה דמאי דצריכין גניזה משום דלאו אורח ארעא לאשתמושי בהו הדיוט וא"כ נהי דנימא דמה"ת יש פדיון גם לר"נ בכ"ז מדרבנן צריכין גניזה משום דלאו אורח ארעא להשתמש בו הדיוט] אבל בגוף הבהכ"נ כשהוא בשלימותו איפשר דגם להמ"ב ל"מ חילול הלז. ולפי"ז אזדא ג"כ הקושיא שהביא מעלתו על המ"ב דא"כ האי דינא דמתנה דפליגי בי' ר"א ורבינא היכי משכחת לה דממ"נ אם בונין עכשיו אחרת א"כ אין אנו צריכין לבא מטעם דמתנה הוי כזביני דבלא"ה יכולה הקדושה שתפקע על החדשה ואם לא בנאו עכשיו אחרת אפילו יש להם בהכ"נ קבוע אחרת הא גם במהירה ל"מ כד' המג"א שם ולדברינו זה ליתא דאם הבהכ"נ הישנה עדיין קיימת ל"מ באמת ההפקעה על החדשה. ובלא"ה הרי באמת הט"ז רסי' קנ"ב חולק על המג"א בזה ומ"ל דל"ב בונין עכשיו חדשה ורק כי איכא בהכ"נ קבוע אחר שרי ועט"ז סי' קנ"ג סק"ו וא"כ שפיר נוכל לומר דגם המ"ב קאי בשיטה זו. ולבר מן דין הרי י"ל דהמ"ב לא התיר רק כשבנאו עכשיו בהכ"נ חדשה ועדיין לא התפללו בתוכה שלא נתקדשה עדיין ולהכי מהני החילול מהישנה על החדשה והך דין דמתנה איפשר כשבנאו בהכ"נ חדשה והתפללו בתוכה א"כ ל"מ החילול שתפקע הקדושה מהישנה ותחול על החדשה כיון דבלא"ה הבהכ"נ החדשה כבר נתקדשה:

ומה שהקשה עמ"ש בספרי שם לחדש דהאידנא גם בשל כרכין מהני מכירה מכח ד' התוס' זבחים ו' ומשום דזכות בני העולם חשיב קופיא נגד הזכות של בני העיר בעלי המקומות שבבהכ"נ והקשה מדברי בעל שמן רוקח ח"ב סי' ב' שהעלה דאין לבעלי המקומות שבבהכ"נ זכות בגוף הקרקע וא"כ שוים בני העולם עם בני העיר. הן אמת דגם א"ז בנתה"מ סי' קצ"ב כ' גם לענין מקומות הבהכ"נ דגוף הקרקע הוא של צבור ואין בעלי המקומות קונין רק שעבוד הישיבה ע"ש ולכאורה הי' נראה לה"ר לזה מדברי הש"ס יומא י"ב. דפריך ודכפרים מי מטמא בנגעים והתניא לאחוזה כו' ת"ל ובא אשר לו הבית מי שמיוחד לו יצאו אלו שאין מיוחדין לו. ולכאורה דילמא הא דבכ"נ דכפרים מטמא בנגעים מיירי בשמכרו המקומות יהוי מיוחד לו וע"כ כד' הנתיבות. והש"ר הנ"ל דגוף הקרקע אינו קנוי לבעלי המקומות [ואי דק"פ כקה"ג דמי ותשמיש הישיבה הא עכ"פ ק"פ הוי ז"א לפי"ד התוס' ב"ב כ"ז. שכ' הטעם דבקנה אילן א' מביא ואינו קורא אפי' אי ק"פ כקה"ג דמי משום דהואיל ואם נתייבש האילן מיד אין לו קרקע משא"כ בקונה קרקע לזמן עכ"פ קנוי' לו הקרקע עד הזמן הקבוע ע"ש וא"כ הה"נ ל"מ הק"פ שיהי' חשיב עי"ז אשר לו הבית כיון דכתב בנתה"מ סי' קס"ב דכשנשרף הבהכ"נ יכולין זט"ה למכור המקום בלי ידיעת הבעלים ואין להם תביעה רק כפי שיווי המקום בחורבנו ע"ש וא"כ ל"ש בזה ק"פ כקה"ג דמי כיון דאי ישרף הבהכ"נ מיד אין לו זכות קרקע. וחוץ לזה הרי מבואר בראשונים ז"ל דק"פ כי האי שא"י לבנות ולהרוס בגוף הקרקע ל"א דכקה"ג דמי ערמב"ם פכ"ג מה' מכירה ומ"ש בזה בקצוה"ח סי' רנ"ז סק"ג וא"כ הרי כ' בתשו' הריב"ש סי' רנ"ט דאף שנכתב בקניני מקומות הבהכ"נ מתהום ארעא עד רום רקיע בכ"ז אין הדעת סובלת שיוכל לחפור בגוף הקרקע או להגביה אותה ע"ש וא"כ בודאי ל"ש לומר במקומות בהכ"נ ק"פ כקה"ג דמי] אמנם לאו ראי' היא דהרי בתוספת ישנים שם כתבו דבאמת הך ברייתא פליגא אברייתא דלעיל דמחייבא בית שותפים במזוזה וע"כ דס"ל דבית השותפים ג"כ אינו מטמא בנגעים א"כ מאי אהני הא שמכרו המקומות הרי לא קרינין בי' ובא אשר לו הבית כיון דעכ"פ בית השותפים הוא ועוד הרי מבואר בריטב"א בחידושיו שם דטעמא דבהכ"נ אינו מטמא בנגעים משום שאינו מיוחד לדירה וא"כ נהי דנקנה גם הקרקע לבעלי המקומות אבל הא אינו מיוחד לדירה עכ"פ ובאמת בשו"ת הרשב"א סי' תתקל"ה מבואר דגם הקרקע נקנה לבעלי המקומות שבבהכ"נ ויוכל להקנות אגבן מטלטלין ע"ש שה"ר לדבר מהמשנה נדרים מ"ח. בהריני עליך ואת עלי שניהם מותרים בדבר של עולי בבל ואסורים בדבר של אותה העיר ומפרש איזה דבר של אותה העיר כגון הרחבה והמרחץ ובית הכנסת וכיון שיכול לאוסרו הרי הוא כשותף בו והו"ל קרקע משותף ע"ש איברא דהר"ן בנדרים שם פי' מפני שאין לאנשי עיר אחרת חלק בהן שהם יכולין למכרן זט"ה במא"ה והו"ל כשותפון שאוסרין זע"ז ע"ש. וע"כ דמפרש דמיירי דוקא בבהכ"נ של כפרים שנמכר עפ"י זט"ה במא"ה אמנם בעיני יפלא לומר דהמשנה מיירי דוקא בשל כפרים שנמכר עפ"י זט"ה דהרי חשיב במשנה שם בדבר של אותה העיר ספרים ופרש"י ספרי תורה והרי ס"ת אינו נמכר עפ"י זט"ה דהרי אפי' יחיד בשלו אסור למכור ס"ת כל שהקדישו לקרות ברבים ואפי' לא הקדישו לקרות ברבים יש ב' דיעות בש"ע א"ח סי' קנ"ג ס"י ובאמת נראה כדעת האוסר מירושלמי פ"ה דנדרים הלכה ה' גבי חד בר נש קידש בס"ת קא' התם דאפי' בס"ת של יחיד קידש אינה מקודשת ע"ש ואיפשר דהר"ן מפרש ספרים היינו ספרים אחרים שקורין בהם לא ספרי תורה דלא כפירש"י. אמנם באמת בטור וב"י יו"ד סי' ע"ר מבואר דגם שאר ספרים דינם כס"ת לענין זה דאסור למוכרם אא"כ ללמוד תורה ולישא אשה אכן באמת י"ל אף בס"ת דנהי דאסור למוכרה אא"כ ללמוד תורה ולישא אשה בכ"ז שלו הוא לענין שהמודר אסור ליהנות ממנו דהרי מבואר בבכורים פ"ג משנה י"ב דס"ת הוי נכסיו כמו בכורים דהויין נכסי כהן ולשני הגירסות בר"ע מברטנורה שם מוכח עכ"פ דהוי נכסיו אע"ג דאסור למכור אא"כ ללמוד תורה ולישא אשה ועד כאן לא איבעיא לן בב"ב קנ"א. אלא אי הוי ס"ת בכלל לשון נכסי לפי שא"י למוכרה אא"כ ללמוד תורה ולישא אשה אבל ממונו הוי עכ"פ ושפיר אסור המודר ליהנות ממנו וא"כ ה"ה בהכ"נ של כרכין אף שאינו נמכר עפ"י זט"ה בכ"ז קרקע משותף מיהא הוי ואוסרין זע"ז וא"כ טעמא דהר"ן הנ"ל הוא לאו דוקא וכ"נ באמת מסתימת דברי הרמב"ם פ"ז מנדרים דגם בשל כרכין אסור והכי מוכח גם מדברי המשנה גופה מדאינו מחלק רק בין של עולי בבל לשל אותה העיר ולא מפליג בדבר של אותה העיר גופי' בין של כרכים לשל כפרים וע"כ דגם בשל כרכים אף שא"י למוכרה משום שגם לאנשים מעלמא חלק בה עכ"פ הו"ל כשותפים וכמו דבאמת מדמה לה הש"ס שם בנדרים מ"ו. לחצר שא"ב דין חלוקה:

אמנם עדיין צריכנא להבין באמת דהרי מבואר התם דבדבר שהוא לכל ישראל כגון הר הבית והעזרות מותר במודר הנאה וא"כ חזינן דדבר שהוא לכל ישראל ל"ה דיני' כשותפים וא"כ אמאי יאסר בבהכ"נ של כרכין הרי בהכ"נ של כרכין נבנה אדעתא דכ"ע והוי כדבר ששייך לכל ישראל וע"כ דכונת הר"ן הוא בביהכ"נ כזה שמוכרין המקומות ובטיל לגבייהו חלקן של אנשים דעלמא דכיון דזכותם ל"ה רק כמקופיא בטל לגבי חלקו של בעלי המקומות של הבהכ"נ והוי קרקע משותף לאנשי אותה העיר בלבד כ"ד הרשב"א הנ"ל. ויש להסביר הענין עוד יותר עפמ"ש בפיהמ"ש להרמב"ם בנדרים שם בטעמא דמותרין בשל עולי בבל שיש לכל ישראל בו שותפות אעפ"י שלכ"א מהן יש לו בו זכות אין זה כ"א זכות מועט מאד שאין לשום א' מהן שום רשות עכ"ל וי"ל דזהו טעם פלוגתת ר"נ ור"ש בביצה ל"ט גבי הא דתנן התם ושל עולי בבל כרגלי הממלא מילא ונתן לחבירו ר"נ אמר כרגלי מי שנתמלאו לו ור"ש אמר כרגלי הממלא במאי קמיפלגי מ"ס בירא דהפקרא הוא ומ"ס בירא דשותפי הוא ופירש"י שם טעמא דמ"ד בירא דהפקרא הוא דס"ל דעולי בבל הפקירוהו ומ"ד בירא דשותפי הוא דלא הפקירוהו בני גולה אלא נתנוהו לכל ישראל שיהיו שותפין בו ע"ש ולד' הרמב"ם י"ל דמ"ד בירא דהפקרא הוא משום דזכות מועט אינו חשיב והוי כהפקר ומ"ד בירא דשותפי הטעם היא משום דאין לשום א' מהם קנין קבוע ולכולם יש להם זכות מועט לכך הוי בירא דשותפי דומיא דסברת התוס' יומא וזבחים הנ"ל דלהיכי דלכולם אין להם רק כפרת קופיא הויין שותפין ולפי"ז שפיר י"ל דבשלמא אם ל"ה לשום א' מהם בבהכ"נ קנין מסוים הוי חשבו כולהו שותפין ואף שאין לשום א' מהן רק זכות מועט הי' אסור למוכרו בלא דעת כולם כיון דאפי' בפחות משו"פ שייך גזל מטעם ח"ש עסמ"ע רסי' שמ"ח וי"ל דלהכי כ' רש"י ז"ל בחולין קל"ו. ב' פירושים בהא דמרבינין מכי יפול לרבות בית שותפין דחייב במעקה ומגגך ממעטינין בכנ"ס ובמ"ד ופרש"י שאין חלק לאחד מהן בו ועוד שאין בו בית דירה וכונתו היא דבכנ"ס ל"ח בית שותפין משום שיש לכל העולם רק זכות מועט ולר"נ דס"ל דהוי בירא דשותפי משום שיש לכל העולם בשוה א"כ הוי בהכנ"ס בית שותפין בכ"ז ממעטינין לי' ממעקה משום שאינו בית דירה ועפירש"י יומא י"ב. וכל זה הוא רק במקומות שאין מקומות הביהכנ"ס נמכרין משא"כ היכי שמוכרין המקומות ויש לבעלי המקומות קנין קבוע בביהכנ"ס לא חשיב כלום הזכות מועט שיש לאנשים מעלמא דזכות מועט לגבי קנין קיבעא הוי כהפקר ושפיר יכולין זט"ה למוכרו ויהי' מזה ראי' למ"ש בס' ב"ה באה"ע סי' ל' הובא בב"ש שם סק"ט דביהכ"נ יש לו דין חצר השותפין והוא במקום שהמקומות של ביהכ"נ נמכרין משום דזכות של אנשים מעלמא בטיל לגבי קנין קבוע של בעלי המקומות והויין בעלי המקומות שותפין בו ולהכי חזינין שלכמה ענינים של בהכנ"ס אורח נדחה מפני תושב עש"ך יו"ד סי' שע"ו ובפוסקים בא"ח סי' קל"ב והוא משום דבני העיר התושבים יש להם בבהכנ"ס קנין קבוע לא חשיב זכות קופיא דהאורח לגבייהו כלום עכ"פ מבואר מדברינו דגם הקרקע של הבהכנ"ס הוא משותף לבעלי המקומות ושעל כן פוסק המחבר בח"מ סי' קע"ה סנ"ג דיש דין מצרנות במקומות בהכנ"ס ובשכירות פוסק שם בסוף הסימן דאין בו דין מצרנות וע"כ משום דבמקומות בהכ"נ יש לו בגוף הקרקע:

ובהיות כן יש לתמוה לכאורה על האגודה שהובא במג"א סי' קנ"ד ס"ק כ"ג שכ' דאם מצא דבר בחצר בהכ"נ זכה בו ול"א דחצר בהכ"נ קונה להקדש דחצר קונה מכח יד ואין יד להקדש וע' פמ"ג שם דל"ד חצר בהכ"נ וה"ה בהכ"נ גופה ודין זה מ"ד הש"ס ב"ב ע"ט. וכרשב"ם ותוס' שם ד"ה ואין מועלין והדבר תימה דהרי הבהכנ"ס יש לו בעלים ואמאי לא זכה להם הבהכ"נ ואין ראי' מב"ב שם דקאי בהקדש ממש שייך למימר אין יד להקדש אבל הביהכנ"ס הא יש לו בעלים כיון דיש להם חלק בגוף הקרקע ועקצוה"ח סי' ר' מ"ש בזה אמנם י"ל דהאגודה קאי בבהכנ"ס של כרכין שאין המקומות נמכרין ופוסק כר"ש דס"ל כרגלי הממלא והיינו דכל היכי דאין לכ"א רק זכות מועט הו"ל כהפקר ולכך אין לו בעלים מיקרי ושפיר קאמר דאין יד להקדש אמנם הא קשיא לפי"ז מדברי הש"ס ב"מ כ"ד. המוצא מעות בבתי כנסיות ובתי מדרשות הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן למאי דס"ד התם דמיירי בבכ"נ של ישראל תקשי לר"נ דס"ל בירא דשותפי הוי והיינו דס"ל דאפי' היכי דאין לכ"א רק זכות מועט שותפי הוו א"כ אמאי יהיו המעות של המוצא נהי דנימא דמיירי בבהכ"נ שלא נמכרו המקומות כמ"ש בט"ז סי' ק"נ שכן הי' בזמן הש"ס עכ"פ כיון דשותפין הויין בביה"כ א"כ א"כ יקנה להן הביהכ"נ המציאה ואמאי יה' להמוצא אמנם י"ל עפמ"ש בקצוה"ח סי' ר"ס בשם הירושלמי ס"פ הבית והעלי' דחצר השותפין כשם שאין קונין זה מזה כמו כן אין קונין מציאה שנמצא בתוכה יש וא"כ א"ש דאין חצר הבהכ"נ קונה להבעלים שלו אפי' אי נימא דשותפין נינהו אמנם עדיין קשה למ"ש בנתה"מ שם דהירושלמי מיירי במצא אחד מן השותפין ונתכוין לקנות בהגבהה ואינו רוצה שיקנה לו החצר דכיון שאין החצר קונה לו גם לחבירו אינו קונה דהא אפי' ב' שהגביהו מציאה לא קנו רק מטעם כיון דזכי לנפשי' והוי כ"א כמגביה מציאה לחבירו ובחרש ופיקח שהגביהו מציאה אמרינן מתוך שלא קנה פיקח כו' וה"נ מתוך שחצרו אינו קונה לזה ה"נ לא קנה זה דחצרו לא עדיף מידו וממילא קונה בהגבהה אבל נגד אחרים הוי חצר השותפין חצר המשתמרת לדידהו וכידם הוא דחצר המשתמרת מטעם יד הוא והוי כשנים שהגביהו מציאה ע"ש ולפי"ז יקשה לכאורה דהרי סתמא קתני המוצא מעות בבהכ"נ הרי אלו שלו ומשמע אפי' איש זר שאינו מבני העיר של הבהכ"נ הלז ולגבי אחר הא חצר השותפים קונה להשותפים ואמאי הוי שלו אמנם י"ל דמיירי בבהכנ"ס של כרכין וא"כ הויין כ"ע שותפין בו ומי שמוצאו הוי א' מן השותפין ושפיר קתני הרי אלו שלו אמנם אי קשיא הא קשיא לפמ"ש הר"ן בפ"ק דקידושין בשם הרא"ה דמי שיש לו אב א"י לזכות אגב קרקע של הבהכ"נ דאעפ"י שבהכ"נ של כרכין מתחלה זכו אותה לכל העולם א"א לזכות אלא לנולדים אבל לא למי שלא הי' בעולם אלא שהבן זוכה מכח ירושת אביו ונמצא שמי שיש לו אב אין לו זכות בבהכ"נ ע"ש וא"כ לפי"ז כשמצא המעות הללו בבהכ"נ איש כזה שיש לו אב שהוא הא אין לו זכות בבהכ"נ הא לא קנה אותם בהגבהה כיון דלנגד אחר הא חצר השותפין קונה להם ואמאי קתני סתם המוצא מעות בבהכ"נ הרי אלו שלו אמנם האמת הברור הוא דבהכ"נ ל"ח חצר השותפין כמ"ש בת"י יומא שם בתי' הב' משום דבבהכ"נ לא אתברר חלק הבעלים מעולם והרי חזינן דבכ"נ ובמ"ד שאין בהן בית דירה אין קובעין למעשר כמ"ש ברמב"ם פ"ז מה' מעשר ולענין בית השותפין פוסק שם דקובע למעשר וכן לענין טומאת נגעים פוסק בפי"ד מה' ט"צ דבהכ"נ אין מטמא בנגעים ובית השותפין קיי"ל דמטמא בנגעים וע"כ דבהכ"נ שאני משום דלא אתברר חלק הבעלים מעולם ומאי דאר"נ דבור של עולי בבל הוי בירא דשותפי כ' במפורשים שם דאין הכונה דהוי מה"ת בירא דשותפי דבאמת בירא דהפקרא הוא רק שגזרו בו רבנן להיות לו דין בירא דשותפי כיון דנראה כשל שותפין ומצינו כן בתחומין דרבנן דקיי"ל דנכסי נכרי קונה שביתה אטו דישראל מוכח דגזרו בזה גזלג"ז וה"נ גזרו מדרבנן אטו שותפין ממש ע"ש. וגם בהכ"נ ל"ה עלה דין חצר השותפין כיון דלא אתבררו הבעלים וא"ש. ועכ"פ שמעינן מכל האמור למעלה דבעלי המקומות בבהכ"נ הם שותפים בגוף הקרקע וכ"נ באמת מ"ד הט"ז בח"מ סי' קצ"ב וע' תשו' חת"ס א"ח סי' כ"ט וצדקו דברינו בספרי תל"י:

ובדבר מה שהעיר עמ"ש בספרי שם לתרץ קושי' א"ז הגאון זצ"ל ב"ס בר ליואי שהקשה בש"ס יומא שם דפריך ובהכ"נ דכרכים אין מטמא בנגעים והתניא כו' והקשה מסנהדרין ע"א. דאר"א עה"נ שיש בה אפי' מזוזה א' אינה נעשית עה"נ דא"ק ואת כל שללה תקבוץ ושרפת באש וכיון דאיכא מזוזה א"א לשרוף דכתיב ל"ת כן וגו' ואכ"ק האיך הי' ס"ד דש"ס דבהכ"נ דכרכין מטמא בנגעים הרי בהכ"נ אסור לנתוץ מקרא דל"ת כן וא"כ בבית המוחלט הא כתיב ונתץ את הבית וממילא א"א לומר דבהכ"נ תטמא בנגעים משום דא"א לנותץ מקרא דלת"כ ולא יכילנא לקיים קרא כדכתיב והעליתי שם לתרץ משום דקדושת בהכ"נ אינו אלא מדרבנן וכיון דמדאורייתא איפשר לקיים ונתץ שפיר הו"א דמיטמי בנגעים אי לאו דמיעטי' קרא בית ארץ אחוזתכם וע"ז הביא כ"ת דברי הרמב"ם ז"ל דמשמע שסובר דקדושת בהכ"נ דאורייתא שכ' בפ"ו ממזוזה ה"ו וז"ל ובתי כנסיות ובתי מדרשות כו' פטורין לפי שהן קודש עכ"ל ואי קדושת בהכ"נ ל"ה רק מדרבנן הא מדאורייתא חייבת במזוזה ואיך נוכל לפוטרה משום שחכמים הטילו עליה קדושה. הנה באמת משמע דקדושת בהכ"נ אינו רק מדרבנן מ"ד הש"ס יומא י"א. דקא' התם לענין חיוב מזוזה יכול שאני מרבה אף הר הבית והלשכות והעזרות ת"ל בית מה בית שהוא חול אף כל שהוא חול יצאו אלו שהן קודש ואח"כ מובא שם לענין בהכ"נ אי חייב במזוזה פלוגתא דר"מ ורבנן דר"מ מחייב ורבנן דפטרי הוא רק משום שאין להם בעלים מיוחדין ולא איקרי ביתך ע' פרש"י שם י"ב. ד"ה דכרכים. אבל לא מטעם שהוא קודש. ובהא דכ' הרמב"ם הנ"ל הטעם דבהכ"נ פטור ממזוזה מפני שהוא קודש באמת התעורר בזה בתשו' חת"ס חיו"ד סי' רפ"א ע"ש והא דקא' התם לענין טומאת נגעים אימא א"ר יהוד' אני לא שמעתי אלא מקום מקודש בלבד דמשמע דמשום שהוא קודש לא קרינין בי' ובא אשר לו הבית. הנה באמת מבואר בפירש"י שם דגם לס"ד דקתני אלא מקום מקדש בלבד ג"כ אין הטעם דבהמ"ק אינה מטמאה בנגעים משום דקדוש אלא משום שכשקנה דוד את הגורן מארונה היבוסי גבה הכסף מכל שבט ושבט והואיל ואינו מיוחד לשום שבט אינו מטמא והא דפרש"י במגילה כ"ו. הטעם משום דבית של קודש הוא וגבי נגעים בעינין ובא אשר לו הבית כבר תמה בזה הט"א בתי' שם] וא"כ גבי ביהכנ"ס ג"כ הטעם דאינו מטמא בנגעים לא משום הקדושה רק משום דלא אתבררו הבעלים ואין להם בעלים מיוחדין ובשביל הקדושה ל"ה מטהרינין לי' מטומאת נגעים כיון דאינו רק מדרבנן. ושעפי"ז יתיישב מה שיש להעיר לכאורה בש"ס יומא שם דמשני הא דכפרים והא דכרכים ור"מ ורבנן פליגי בבהכ"נ של כרכים דלר"מ מטמא ולרבנן לא מטמא ולפמ"ש בתוס' שם ד"ה הא דכרכים דבר פלוגתי' דר"י הוא ר"מ וס"ל לר"מ דירושלים אינה מטמאה בנגעים לס"ד הטעם משום דקדיש לאכילת קק"ל ומע"ש לא חשיבא לי' אחוזתכם כמ"ש התוס' בדיבור שאח"ז המתחיל במאי קמיפלגי ע"ש וא"כ אמאי יהי' לדידי' בהכ"נ מטמא בנגעים הרי ירושלים לא קדישא כולי האי כמו בכ"נ ובמ"ד לכמה ענינים כמ"ש בתוס' גופי' שם וא"כ אם ירושלים אינה מטמאה בנגעים לר"מ משום דקדיש ולא קרינין בי' אחוזתכם מכ"ש בכ"נ ובמ"ד היל"ל שלא יטמאו משום דקדישי ולא קרינין בהו אחוזתכם. ולהאמור נכון דכיון דבכ"נ ובמ"ד אין קדושתן רק מדרבנן א"כ כיון דמה"ת לא קדישי קרינין בהו שפיר אחוזתכם ול"ש לומר דכיון דמדרבנן קדיש הפקר בד' הפקר ול"ה אחוזתכם מדאוריי' ז"א דהרי כ' בתוס' יבמות פ"ט: ד"ה שהפקר דהיכי דבתר הכי נמי שלו הוא וא"י מרשותו לגמרי ל"ש הפקר ב"ד הפקר א"כ ה"נ בכנ"ס אפי' של כרכין שלהם הוא רק שא"י למוכרו א"כ ל"ש בזה הפקר ב"ד הפקר ור"מ לשי' בסוכה כ"ג. דס"ל גבי העושה סוכתו ע"ג גמל דכיון דמדאוריי' מיחזי חזי סוכה הראוי' לשבעה קרינין בה וה"ה לענין זה כיון דמדאוריי' לא קדיש קרינין בהו אחוזתכם:

ויש לי להביא ראי' דגם רש"י ז"ל ס"ל דקדושת ביהכ"נ הוא מדרבנן והוא מפירש"י ברכות ס"ג. דפי' על הא דקא' התם בגמ' לענין רקיקה בבהכ"נ ואימא הר הבית דאסור במנעל לילפא ממנעל אבל בהכ"נ דשרי במנעל אדיליף ממנעל ולהיתר נילף מקפנדריא ולאיסור ופירש"י וז"ל אבל בביהכ"נ דשרי במנעל לא ניליף רקיקה להיתרא דרקיקה מאיסא אלא ילפי' מקפנדריא לאיסורא עכ"ל ולכאורה ל"ל לרש"י ז"ל לפרש משום דרקיקה מאיסא מה שלא נזכר בגמ' כלל וע"כ דס"ל דקדושת בהכ"נ ל"ה רק מדרבנן וא"כ הרי א' בתענית כ"ז. דאף דכל היכי דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינין בכ"ז היכי דההיקש הוא רק אסמכתא ומדרבנן אמרינן להיפוך דלקולא מקשינן וא"כ אי קדושת בהכ"נ דרבנן הא כיון דאיכא לאקושי למנעל להיתרא ולקפנדריא לאיסורא לקולא מקשינן וע"כ פירש"י דיותר מסתבר לאקושי לאיסורא כיון דרקיקה מאיסא ול"ד למנעל והבן:

והנה בעיקר קושי' א"ז הגאון זצ"ל י"ל דאפי' בבהכ"נ של כרכים שנתנגע והוחלט רשאין למוכרו כדי לקיים בו מצות ונתץ דכיון דאדעתא דהקב"ה בנאוהו כי חלה עליו אח"כ מצות השי"ת דטומאת נגעים בודאי יכולין זט"ה למוכרו בכדי לקיים מצות נתיצה דלא גרע מהך דמגילה כ"ו. אמר רב אשי האי בי כנישתא דמתא מחסיא אע"ג דמעלמא אתו לה כיון דאדעתא דידי קאתו אי בעינא מזבנינא לה ע"ש ומכ"ש הך דבנאוהו ע"ד הקב"ה דומה לזה כ' התוס' בברכות מ"ב. בענין הא דקא' התם אנן אתכא דריש גלותא סמכינין וכ' התוס' דמי ששכח לאכול אפיקומן ואמר הב לן ונבריך אינו היסח הדעת דאנן אתכא דרחמנא קא סמכינן דלא גרע דעת תורה מדעת בעה"ב ע"ש וה"ה בביהכ"נ כמו דאמרינן דמהני מכירה משום דבנאוהו ע"ד אדם גדול ה"ה וכ"ש דאמרינן דבנאוהו אדעתא דרחמנא. [וע' ב"ק כ': הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי ופירש"י דדעת שכינה איכא] וכי חלה אח"כ מצות הש"י לנותצו שפיר רשאין למוכרו כדי לקיים בו מצות נתיצה:

והנה ראיתי בטור א"ח סי' קנ"ג שכ' דשל כרכים אפילו בנו אותה משלהם אינה נמכרת אא"כ תלו אותה בדעת היחיד אז יעשה בה היחיד מה שירצה והקשו עליו דאמאי ל"ק דאם הי' גדול הדור כרב אשי מסתמא תלו בדעתו ול"ב שיתלו בדעתו בפירוש. ובב"י תי' דשאני רב אשי דמימות רבי עד ר"א לא מצינו תורה וגדולה במקום א' אלא בו אבל שאר יחיד גדול הדור ל"א שכולם מסכימים לדעתו ולכן סתם וכתב אא"כ תלו אותה בדעת היחיד דכיון דבפירוש תלו אותה בדעתו אפילו קל שבקלים יעשה מה שירצה ע"ש וע' במג"א שם ס"ק י"ב שכ' דאפילו תלו אותה בדעת היחיד ל"מ אא"כ בנאוהו משלהם אבל אם נדבו אחרים לזה אין מועיל מה שתלו הם בדעת היחיד דשמא יש אחד בסוף העולם שאין דעתו נוחה בזה ואף דגבי רב אשי ג"כ אחרים סייעו בבניינו שאני ר"א שמסתמא היו כל ישראל הקרובים והרחוקים מסכימים לו משא"כ באחרים ע"ש ולפענ"ד ל"ה צריך לזה דהרי באמת בכתובות ד"ד. אמר רב אשי כגון מתא מחסיא דמפקא מכרך ומפקא מכפר א"כ ל"ה על מתא מחסיא דין כרך ובלא"ה היו רשאין למוכרה ואפי' הוי ספק כרך הרי כיון דקדושת ביהכ"נ דרבנן הוי סד"ר ולקולא. ועכצ"ל שכשקבע רב אשי ישיבתו שם כדמצינו בשבת י"א. אמר רב אשי אנא עבדי למתא מחסיא דלא תרבה ופירש"י רב אשי ראש ישיבה הי' במתא מחסיא. וכיון שהיתה ישיבת ר"א שם נהרו אליו תלמידים מרחוק א"כ אף שהעיר מתא מחסיא היתה קטנה בפ"ע מ"מ מחמת קבוצת בני הישיבה שהי' שם תדיר הו"ל כמו עיר שיש בה שווקים דיש לה דין כרך. וא"כ כיון דהביהמ"ד נבנה מקודם הא ל"ה אנשים מעלמא מסייעים בבניינו ואפי' היו נותנים אז לסיועת הבנין זכו בו בני הכפר ונעשה שלהם אבל היכי שנבנה בשעה שהי' כבר כרך שפיר כ' המג"א דל"מ תלו בדעת היחיד היכי שלא בנאוהו משלהם. ואפי' אי הביהכ"נ דמתא מחסיא נבנה לאחר קביעת הישיבה של ר"א ונתנו בני הישיבה לסיועת הבנין מ"מ אין לה"ר מזה למק"א כיון שהנותנים היו תלמידיו של רב אשי מסתמא נתנו ע"ד רבם ואיך נוכל ללמוד מזה לגדול הדור אחר או תלו בדעת יחיד שדר בכרך שהוא באמת עיר גדולה שבגדולות דאז בודאי בעינין שבנו הבני הכרך משלהם דשמא יש אחד בסוף העולם שאין דעתו נוחה בזה וז"ב:

ובנידן קושי' א"ז הגאון זצ"ל י"ל עוד דאפי' אי נימא דדעת הרמב"ם דקדושת ביהכנ"ס הוא דאוריי' כדברי כ"ת וכ"ה באמת דעת הר"א ממיץ בספר יראים עמוד היראה סי' שכ"ד והמבי"ט בס' קרית ספר פ"א מבית הבחירה ה"ד בכ"ז י"ל דס"ל דלענין נתיצה ליכא איסור דאורייתא בבהכ"נ עפמ"ש במג"א סי' קנ"ג ס"ק מ"ו דבביהכ"נ ליכא איסור אתנן מדאורייתא כיון דכתיב לא תביא אתנן בית ה' אלקיך דהיינו ביהמ"ק ולא ביהכ"נ ע"ש וכיון דבהכ"נ מימעט דל"ה בית ה' אלקיך י"ל דה"ה לענין איסור נתיצה הרי כתיב לא תעשון כן לה' אלקיכם אין בכלל זה ביהכנ"ס:

והנה לכל התירוצים עדיין קשיא הן לפירש"י הנ"ל דהטעם דבהמ"ק אינה מטמאה בנגעים הואיל שגבה דוד הכסף מכל השבטים ואינו מיוחד לשום שבט והן למה שמבואר בתוס' ב"ק פ"ב. ד"ה ואין דלמאי דאר"י ביומא שם דירושלים נתחלקה לשבטים לכך אין בהמ"ק מטמאה בנגעים משום שנתנו דושנה של יריחו תחתיו ובאמת מבואר הכי באדר"נ פל"ה ובילקוט פ' ברכה אות תתקנ"ז שנתנו בעד המקדש דושנה של יריחו ת"ק אמת על ת"ק אמה ע"ש ומשמע דאל"ה הי' הבהמ"ק מטמא בנגעים בזה שפיר קשה דבבהמ"ק הא ל"ש מכירה וגם איסור נתיצה בבהמ"ק בודאי הוא דאוריי' וקשה שפיר הא בלא"ה א"א שיטמא בנגעים דא"א לקיומי בי' מ"ע דונתץ משום ל"ת כן וזהו קושיא גדולה באמת. ובפשיטות איפשר לומר דהרי באמת צריך להבין דברי הש"ס בסנהדרין שם הלא לענין נתיצת המזבח והעזרה אינו אסור רק דרך השחתה וכל שאינו מכוין דרך השחתה ליכא איסורא כמ"ש ברמב"ם פ"ו מיסוה"ת וכל שהוא לצורך מצוה הא ל"ה דרך השחתה ע' רא"מ פ' ראה ובתשו' רמ"א סי' ק'. א"כ לכאורה נימא ג"כ התם בסנהדרין דכיון דמקיים מ"ע דושרפת דכתיב בעה"נ בשריפה זו הא לא הוי דרך השחתה אמנם הא באמת זה ל"ה בכלל ושרפת כיון דשלל שמים הוא מדאסרה תורה לשורפה משום ל"ת כן ולהכי כי שורפה שפיר איכא משום ל"ת כן וז"ש רש"י בסנהדרין שם ואנן שללה בעינין וליכא דהאי שלל שמים הוא ע"כ שלכאורה שפת יתר הוא ולהאמור יובן דנזהר בזה כי היכי דלא תקשי דכיון דמקיים מ"ע בשריפה זו הא ל"ה דרך השחתה וליכא איסורא וע"כ קא' דהאי שלל שמים הוא א"כ לא קאי עלי' העשה דושרפת ולכך שפיר סובר ר"א דאינה נעשית עה"נ דכיון דבקרא דל"ת גלי רחמנא דאסור לשרוף מזוזה א"כ שלל שמים הוא ודריש ר"א הכי דרק היכי דאיכא לקיים כל שללה אז נעשית עה"נ אבל כשי"ב גם שלל שמים אינה נעשית עה"נ וממילא ל"ק נמי בזה דהרי בסנהדרין מ"ה. ס"ל לר"א דל"ב קרא כדכתיב וא"כ אמאי אינה נעשית עהנ"ד היכי שי"ב מזוזה א' הא ל"ב קרא כדכתיב ולהאמור נכון דכיון דדריש כל שללה דוקא אם הכל שללה א"כ מיעט קרא בפירוש וראיתי שקדמוני בזה האחרונים. ומעתה ל"ק קושייתינו הנ"ל מביהמ"ק דשפיר הו"א דמטמא בנגעים ואי דלא נוכל לקיומי בי' ונתץ משום לא תעשון כן ז"א דכיון דמיקיימא מצוה בנתיצה זו הא ל"ה דרך השחתה וליכא משום ל"ת כן] והנה לכאורה עלה בדעתי לתרץ עפי"ד הש"ס פסחים פ"ו. דמוקמינן הך דעובי החומה כלפנים בשורא ובר שורא. ומבואר במפורשים דלאוקימתא זו לא קאי דין זה רק בחומת ירושלים דאילו בעזרה ל"ה בר שורא דהיו כל הכתלים גבוהין מקרקע העזרה ע' מרכבת המשנה פ"ו דבית הבחירה ובס' יערות דבש. ולפי"ז ע"כ לא נתקדשו הכתלים של העזרה ולא הי' איסור נתיצה באבני חומת העזרה מדאוריי' וא"כ שפיר משכחת דהעזרה תטמא בנגעים אמנם באמת בפר"ח א"ח סי' נ"ה כ' בדעת הרמב"ם דלפי המסקנא אף הכתלים שגבוהים מקרקע העזרה נתקדשו וא"כ הדרק"ל. אמנם י"ל עפ"מ דקיי"ל בפסחים שם פ"ה: דגגין ועליות לא נתקדשו וא"כ הרי בת"כ פ' מצורע פרשה ה' גבי נגעי בתים דרשינן בבית להביא העליי' א"כ משכחת דגם הביהמ"ק יטמא בנגעים כשנולד נגע בהעליי' של בהמ"ק כב' גריסין ע"ג ב' אבנים ע' סנהדרין ע"א. דבהעלי' הא שפיר איפשר לקיומי ונתץ. ואי דהוי כהא דמבואר בתוספתא פ"ו דטהרות בבית שצדו א' עכו"ם וצדו א' ישראל או צדו א' בא"י וצדו א' בח"ל דאינו מטמא בנגעים וכ"פ הרמב"ם פי"ד מה' ט"צ הלכה י"ג ע"ש וה"נ כיון דכל המקדש הוא קודש רק הגגין והעליות לא נתקדשו ולא מטמא בנגעים ז"א דבכה"ג הו"ל העלי' עם העזרה כשני בתים וא"צ לנתוץ רק העלי' לבד אם הוחלט ולא גוף ביהמ"ק דאף דבנתיצה קיי"ל דנותץ את האבנים שיש בהן נגע והאבנים שאין בהן נגע דזה חומר בנתיצה מבחליצה כמבואר בת"כ שם פרשה ח' וא"כ לכאורה אפי' אם אבני המקדש לא נתנגעו כשהוא נותץ את אבני העלי' ש"ב נגע צריך לנתוץ גם אבני המקדש שא"ב נגע אמנם ז"א דהרי קיי"ל במשנה פי"ב דנגעים הובאה בחולין קכ"ח: אבן שבזוית כשהוא חולץ חולץ את כולה וכשהוא נותץ נותץ את שלו ומניח את של חבירו ופירש"י שם משום דכתיב ונתץ את הבית ולא שתי בתים. א"כ ה"נ העלי' עם העזרה הלא הויין כשתי בתים דהרי בנדרים נ"ו. פליגי ר"מ ורבנן אי עלי' בכלל בית והכא גם רבנן יודו כיון דחלוקין לענין קדושה ואם נותץ את העלי' שנתנגע א"צ לנתוץ אבני המקדש וא"כ בנתיצת העלי' הא ליכא איסורא דל"ת כן כיון דהעליות לא נתקדשו וגוף העזרה הא א"צ נתיצה כנ"ל ושפיר אצטריך לומר דאפ"ה אין בהמ"ק כולו אפי' העלי' מטמא בנגעים מטעמים הנ"ל ומה שהעיר על דברינו די"ל דאף אי נימא דקדושת ביהכ"נ דרבנן מ"מ איסור הנתיצה היא דאורייתא הנה כבר הבאתי שם מה שהפמ"ג בא"א סי' קנ"ב סק"ו מסתפק בזה וכבר הארכתי בחי' להוכיח דא"ע מדאוריי' אל"ת כן רק בדבר שקדוש דומיא דמזבח דמפורש בקרא דכתיב ונתצתם את מזבחותם וגו' לא תעשון כן לה' אלקיכם. והא דקא חשיב בספרי נותץ אבן מן ההיכל היינו מן הרצפה דקדוש דומיא דמזבח בפרט בדבר שאינו קדוש מדאורייתא רק חכמים הטילו עליו קדושה בודאי א"ע מדאוריי' בלת"כ ושמטעם זה כ' בתשו' מהרמ"פ סי' ס"ה הובא במג"א סוסי' קנ"ב דאינו אסור לנתוץ משום לת"כ רק דבר שהוא מחובר דכיון דכתיב ונתצתם את מזבחותם ל"ת כן לה"א בעינין דומיא דמזבח שהוא מחובר ע"ק ומה שהקשה בפמ"ג מהא דא' בפסחים מ"ח. ומכות כ"ב. דהשורף עצי הקדש לוקה משום לת"כ הרי דעובר גם בתלוש. לפענ"ד י"ל דהיכי דשורפו ומכלהו מן העולם גם בתלוש עובר כיון דבהך קרא כתיב ונתצתם את מזבחותם ואשריהם תשרפון באש כו' ל"ת כן לה"א א"כ נעבד בע"ז הא אינו אסור אלא בתלוש ומחובר אינו נאסר ואשרה הוא בנטעו מתחלה לכך ע' ע"ז מ"ה: ומ"ח. ועל מאי דאמרה תורה ואשריהם תשרפון באש לנגד זה היתה האזהרה ל"ת כן לה"א ולכך אסור שריפה גם בתלוש והנלפענ"ד לה"ר ל"ד המהרמ"פ הנ"ל מש"ס זבחים כ"ד. בעי ר' אמי נידלדלה האבן ועמד עלי' מאי היכי דאין דעתו לחברה לא תיבעי לך דודאי חייצא כי תיבעי לך דדעתו לחברה מאי כיון דדעתו לחברה כמאן דמחברה דמיא א"ד השתא מיהא תלישה ולכאורה קשה מש"ס עירובין ק"ד גבי בוזקין מלח ע"ג כבש פריך ה"ד אי דמבטלה קמוסיף אבנין ואי דלא קא מבטלה הויא חציצה הרי דהיכי דמבטל לי' להתם ל"ה חציצה וכ"ה בחולין ר"פ כיסוי הדם: ועתוס' שבת צ"ג: וא"כ הכא אפי' אין דעתו לחברה אבל עכ"פ ע"כ מבטל לי' להתם דהרי אסור לעוקרו מן הרצפה משום ל"ת כן כיון דרצפה מקדשת לר"י כמזבח וכי יעקר האבן ממנה הא יעבור משום ל"ת כן דכיון דקא' נידלדלה הא הוא מחובר מעט רק שמתנענע כפירש"י שם. וע' קידושין כ"ד: תלש בזקנו ודילדל בו עצם ופירש"י השמיטו ממקומו ומחובר בבשר וע' בנזיר מ"ב. להסיר נימין המדולדלות מתכוין ובפרש"י ותוס' שם וע' חולין מ"ד. סימנין שנדלדלו ברובן ושם מ"ו. נדלדלה כבד ומעורה בטרפשין מהו וכן בכ"מ דקתני מדולדל פירושו שהוא תלוי ומחובר מעט וכיון דעדיין מחובר מעט ועוקרו הא עובר משום ל"ת כן וע"כ מבטל לי' להתם וא"כ לא חייץ וע"כ צריך לומר עפי"ד הש"ס ע"ז מ"ו. איתמר אבני הר שנדלדלו כו' מ"ט דמ"ד מותרות כהר מה הר שא"ב תפיסת ידי אדם ומותר כו' מה להר שכן מחובר. הרי דפשיטא לי' להש"ס דאבנים שנדלדלו חשיבי כתלוש לענין ע"ז וכל דחשיב לגבי ע"ז כתלוש חשיב נמי לענין ל"ת כן כתלוש וכיון דחשיב כתלוש אף שבאמת מחובר מעט הוא בכ"ז כשעוקרו כן א"ע משום ל"ת דבדבר שהוא תלוש ל"ש ל"ת כן כ"ד המהרמ"פ הנ"ל וכ"ה באמת ברמב"ן עה"ת פ' שמיני בקרא דתנור וכירים יותץ שכ' וז"ל ואמר יותץ ולא ישבר ללמד כו' וללמוד עוד שהם מקבלי טומאה אעפ"י שמחוברין בארץ ויותץ אשר בנה כי ענין נתיצה הריסת בנין ע"ש הרי דנתיצה ל"ש אלא במחובר וכ"כ הרמב"ם בפהמ"ש ספ"ה דכלים והרע"ב שם ועפרש"י שבת קכ"ה. ד"ה ההוא לאידך גיסא כו' דאע"ג דשייכא בי' לשון נתיצה כלומר דמחובר הוא כו' [ומ"ש בתוס' חדשים בגליון משניות פ"ו דמקואות משנה י' דלשון נתיצה ל"ש רק בתלוש היא כשגגה היוצאה מלפני השליט וכבר השיגו בתשו' חת"ס חיו"ד סי' קצ"ח] וא"כ לענין ל"ת כן כיון דהוא היפך מ"ש ונתצתם את מזבחותם וכיון דלשון נתיצה הוא רק במחובר גם ל"ת כן א"ע רק במחובר והלכך באבן שנדלדלה בש"ס זבחים הנ"ל אף שהוא מחובר מעט והיל"ל דכשעוקרה עובר משום ל"ת כן כדמצינו בתוס' סוכה י"א: ד"ה דשלפינהו דהיכי דקצץ באופן שעדיין נתלה מעט אע"ג דדינו כתלוש מ"מ ל"ח עשיי' דנימא בי' קציצת זהו עשייתן ע"ש א"כ חזינין דלא נגמרה העשיי' עד שתלשו לגמרי וא"כ כי עוקר האבן מחיבורה המעט הו"ל גמר עשיי' והיל"ל די"ב משום ל"ת כן כדמצינו באמת דבהתחברות מעט חשיב עדיין תמים ושלם בחולין י"א. היכי דלייף לית לן בה וא"כ כשעוקר האבן מההתחברות המעט היל"ל מצד הסברא די"ב משום לת"כ אבל כיון דלענין לת"כ הרי תלוי במה שהוא לענין ע"ז מחובר או תלוש כנ"ל וכיון דדלדול הוי לענין ע"ז כתלוש כנ"ל להכי ל"ש בי' ל"ת כן:

אמנם הא קשיא לכאורה בש"ס זבחים הנ"ל לפמ"ש בתוס' זבחים פ"ז: ד"ה כ"ש לענין העלה פסולין ע"ג המזבח בכלי שרת דאויר המזבח כמזבח דמי ואף דתחתית הכלי מפסיק מ"מ כ"ש מתוך קדושתו ל"ה חציצה והוי כאלו הפסולין ע"ג המזבח ממש דלא ירדו ע"ש וא"כ היכי מצינין למימר דאבן של הרצפה חייץ למ"ד דרצפה מקדשת הרי מתוך קדושתו ל"ה חציצה אכן י"ל דזהו גופה הוא בכלל האיבעיא אי נימא כיון דדינו כתלוש שוב לא שייך להרצפה ואינו מקדש עוד ושוב הוי חציצה. ובלא"ה י"ל דתוס' כתבו התם הכי למאי דא' התם דאויר מזבח כמזבח וא"כ כיון דכ"ש מתוך קדושתו אינו חוצץ חשיב עכ"פ כאויר המזבח משא"כ הכא אפי' אי נימא דהאבן אינו חוצץ לפי שהוא קדוש עכ"פ הא א"א למימר דיהי' כעומד על הרצפה ממש ורק כנתלה באויר וא"כ הא קיי"ל בזבחים כ"ו. דנתלה ושחט פסול משום דאין דרך שירות בכך. אולם הא קשיא לכאורה מש"ס יומא נ"ח. הניח מזרק בתוך מזרק וקיבל בו את הדם מהו מב"מ חוצץ או אינו חוצץ והרי בזבחים כ"ה. גבי הי' מקבל ונפחתו שולי מזרק עד שלא הגיע דם לאויר מזרק אמרי' התם דאויר כלי ככלי דמי [ומצינו ג"כ לענין קנין דאויר כלי ככלי בע"ז מ"א: מכי מטא לאוירא דמנא קניי' ועתוס' גיטין ע"ט: ד"ה דהא] וא"כ אמאי לא נימא דמזרק כיון שהוא כ"ש מתוך קדושתו אינו חוצץ וליהוי הדם כאלו הוא באויר המזרק החיצון והמזרק החיצון הא תופסו הכהן בידו וי"ל דביומא קאי להך צד דאויר כלי לאו ככלי דמי לענין היכי דבעינין לקיחה ביד הכהן דכתיב ולקח הכהן מדם הפר והך לקיחה אחיזת הכלי הוא ומסתפק הש"ס דנהי דכ"ש מתוך קדושתו ל"ה חציצה היינו לענין שיוחשב כמונח באויר הכלי החיצון אבל לא היכי דבעינין שיאחזנו הכהן בידו אבל אליבא דאמת למסקנת הש"ס זבחים הנ"ל דגם לענין זה אמרינין אויר כלי ככלי ל"ה חציצה ומיושב לפי"ז הא דתנן בתמיד ל"ב: מ' שזכה בקטורת הי' נוטל את הכף והכף דומה לתרקב גדול של זהב מחזקת שלשה קבין והבזך הי' בתוכו מלא וגדוש קטורת ותמה הבאר שבע דאי אמרינן דמב"מ חוצץ הא הוי חציצה ולהאמור נכון דהיכי דל"ב אחיזת הכהן ביד לא מסתפק הש"ס דאינו חוצץ משום דהוי כ"ש והוי עכ"פ אויר כלי דככלי דמי והתם הא לא כתיב רק ולקח מלא חפניו קטורת וכבר נתקיים אחר שלקח הקטורת בחפניו וצ"ע בתוס' מנחות ז' ד"ה וכי:

ומה שרצה כ"מ לחדש דקדושת ביהמ"ד מדאורייתא ושע"כ לא התירו למכור עפ"י זט"ה במא"ה רק בהכ"נ של כפרים אבל בהמ"ד של כפרים כיון דקדושתו מדאוריי' אינו נמכר דבריו אלה לא ישרו בעיני דהרי ר"פ משמי' דרבא ס"ל באמת במגילה שם דבהכ"נ חמור מביהמ"ד ואפי' לרב פפי וריב"ל דס"ל דמבי רבנן לבי כנישתא אסור והכי קיי"ל בכ"ז הרי מצינו ג"כ דקדושת ביהמ"ד קילא מביהכ"נ דבסי' קנ"א ס"א פסקינין דת"ח אינן רשאין לאכול ולשתות בביהכ"נ רק מדוחק ובביהמ"ד גם שלא מדוחק שרי ע"ש והרי עכ"פ קדושת ביהמ"ד אינו חמור מתיבה שכ' בט"א במגילה שם דלהכי ל"ח במשנה שם עוד מעלה דבהכ"נ ודבהמ"ד דלריב"ל ביהמ"ד ותיבה שוין והרי בתשמישי קדושה מהני ג"כ מכירת זט"ה במא"ה כמ"ש במג"א סי' קנ"ג ס"ק כ"ג ע' פמ"ג שם. ומ"ש במג"א ס"ק י"ד שם דבתשמישי קדושה גם זט"ה במא"ה ל"מ באמת הקשה בפמ"ג עליו מדברי הרמב"ם פ"י מס"ת לענין רמוני כסף ע"ש ובגוף ד' הט"א הנ"ל לכאורה יש להפליא דהאיך נוכל לומר דבהמ"ד דין קדושת תיבה עליו הרי אפי' ארה"ק אין עליו קדושת ארון רק כשהוא בתלוש כעין ארגז ולא כשהוא בנוי במחובר כמ"ש ברמ"א רסי' קנ"ד. ומשמע ג"כ הכי מ"ד התוס' ב"ב ך'. שכ' ועוד של"ה יכולין לבטלה שהיו ס"ת מונח ומעלין בקודש ואין מורידין ותמהו המפורשים דילמא גם השתא מונח ס"ת בהתיבה א"כ אין כאן הורדה ולהאמור ניחא כיון דאם יבטלו שם הא יהי' דינו כמחובר ושוב אין עליו קדושת תיבה. אמנם י"ל דארה"ק קדושתו הוא רק שמונח בתוכו הס"ת שפיר י"ל דכשהוא בנוי בחומה הוי רק כחדר שמונח בו ס"ת דאין לו קדושה אבל ביהמ"ד הא קדושתו הוא שלומדין בו תורה והוא ביתא דרבנן א"כ אדרבא קדושה זו היא רק במחובר שהוא ביתא דרבנן אפס דכונת הט"א הנ"ל הוא דקדושת שניהם כ"א כדיני' הם שוין ואין להם עילוי זע"ז לכך לא תני לי' במתניתין עכ"פ דנימא דקדושת בהמ"ד דאוריי' ושלא יועיל בו מכירה זה בודאי אינו ואדרבא דעת מהר"ש אבוהב בתשו' דבר שמואל סי' שמ"ו דבהמ"ד אפילו של כרכים מצי מזבני דל"ש בי' כיון דמעלמא אתיא דעלמא זהירין בתפלה ולא בלימוד ע"ש וע' במש"ז סי' קנ"ג סק"א שכ' להדיא דקדושת בהמ"ד ג"כ דרבנן. וכ"כ בחי' ראש יוסף במגילה שם:

דברי ידידי דור"ש באהבה.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף