משך חכמה/במדבר/כה

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־13:24, 4 ביולי 2021 מאת מצולות ים (שיחה | תרומות) (הרחבת ההערה ושולי הגליון)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אברבנאל
אור החיים
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

משך חכמה TriangleArrow-Left.png במדבר TriangleArrow-Left.png כה

ג[עריכה]

ויצמד ישראל לבעל פעור. כתב ישראל ולא העם, משום שגם הנשים נצמדו. ראב"ע. ויתכן, משום דעובד מאהבת אדם פטור ממיתה כדסבר רבא, לכן אמר ויצמד ישראל, שמצד השכל נתעו אחרי העו"ג, לא מצד התאוה בלבד, וכמו שאמרו בגמ' בתר דאביקו ביה. ודו"ק.

ודע דאחרי מעשה דשטים, דלפי המדרש נגזר עליהם לזרותם בארצות, היה להם אחרי זה דין גירות חדש, והיו צריכים מילה שמלן יהושע, וטבילה והרצאת דמים זה היה הפסח, וזה שאמר בגמ' פרק הערל מלו וטבלו ועשו פסחיהן בטהרה וכמו גר והם יצאו בפסח, כמו במתן תורה שהקריבו שלמים. ודו"ק.

ה[עריכה]

הנצמדים לבעל פעור. במתניתא תנא כצמיד ע"י אשה ואילו ואתם הדבקים בד' אלדיכם דבוקים ממש (סנהדרין דף ס"ד ע"ב). הענין דתנן בגמ' ערובין ס"ט אדם מכם ולא כולכם פרט למומר כו' מן הבהמה להביא בני אדם הדומין לבהמה מכאן אמרו מקבלין מפושעי ישראל. הענין דתאוה יש לבהמה, כמו תאות האכילה, תאות המשגל, תאות נעימות וכיו"ב, ואין זה מפעולות השכל אשר ניתן ממרומים, ולכן אמרו בריש סוטה אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות, והיא עשתה מעשה בהמה לכן קרבנה שעורים, כי השכל לא יתאוה לענינים גשמיים, משא"כ עובד ע"ז ובעל דעות משובשות אשר זה אין מנפש המתאוה רק הוא דבוק בנפש, שהטעיות והשיבוש בנפש, לכן ע"ז מצטרף למעשה, כי הנפש המחשבה הוא אחד מסגולתיו וכשנגמר במחשבתו הוא חקוק בו, משא"כ העבירות שמצד נפש המתאוה, שלא נגמרה תאותן עד שיצא אל הפעולה בכחות הבהמיי אשר הם הפועלים, ולכן במגדף כתיב עונה בה, שהעון דבוק בנפש ונחקק בו עצמו, ולכן מקבלין קרבנות מפושעי ישראל, שסבת חטאיהם שדומין לבהמה, שהשכל אינו כובש את התאוה, והתאוה עושה שלה כבהמה, שאין לה שכל להתגבר על התאוה, אבל מומר שעובד ע"ז, שזה אינו בא מסבת נפש הבהמיי, הוא משובש בשכלו והוא אדם מוטעה נתמעט מקרבנות, שאינו אדם ככם, שחלק האדם, הוא הנפש, אינו דומה לנפש הישראלי, אולם בבעל פעור הלא הע"ז היה מן התגברות התאוה, שנכנס לקובה וילדה משקה אותו יין ואומרת השמיעי לי והיא נוטלת ואומרת פעור עצמך, א"כ היה זה מפעולות התאוה, אבל לא שבוש בשכל, לכן עמד פנחס ויפלל על אלה יפלו כ"ד אלף מישראל, שהמשובש בנפשו הלא עונו בנפשו, ונכרת נפשו מקהל ישראל, אבל כאן שהנשיא שבהן הוא לא יכול לשלוט ביצרו, ומתגבורת התאוה באה הע"ז, א"כ המה מישראל, וע"ז יפלו כו', לזה אמר הנצמדים כצמיד ע"י אשה, שהוא רק להרבות החן בעיני בעלה, וכמוש"א אין אשה מתקשטת אלא לבעלה, כן היה רק מתגבורת התאוה, אבל ואתם הדבקים דבוקים מצד השכל, כי השכל גובר על התאוה, ומי אסור בתאוה כנפש הישראלי סוגה בשושנים, לכן קבר משה מכפר על עון פעור, כמו שאמרו סוף פ"ק דסוטה, משום שמי הוא כמשה אשר התגבר שכלו עד כי בטלו כחותיו המתאוים ופירש מאישה. ודו"ק.

והנה בעגל צוה משה אל שבט הלוי, שיהרגו איש את בנו כו' לא כן בבעל פעור, כי אז כבר הוקדשו לשם יתברך ולעבודת המשכן, ואם יקנאו בעובדי הבעל המה כנוגעים, שיאמרו שעבור עצמם עושים כן, שאם אין מקדש אין לוי וכהן, ולא יהיה קדוש השם מזה, לא כן בעגל, שאז היו במעלתם כשאר העם, והכל אמרו דרק לש"ש כוונו, וכאומר האומר לאביו כו' כי שמרו אמרתך כו'. ויתכן שמשום זה בפנחס שלא נתכהן ומאה מיתות ולא קנאה אחת שאחיו כהנים והוא לא נתכהן, וא"כ ההרגש הטבעיי יחפוץ אשר יתבטל מעלת כהונה, לכן עשייתו היה לש"ש, וזה אשר אמר קנא לאלקיו, לשמו יברך בלבד. ודו"ק.

וזאת התשובה שהשיב השי"ת לדוד (בשמואל) הנה לקחתיך מן הנוה מאחר הצאן כו' ועשיתי לך שם גדול, ולפיכך אם תבנה הבית יאמרו שזה לחזק ממלכתך ולהגדיל שמך בשם קדוש מקיים הדת ולא לש"ש, אכן זרעך אחריך אשר הכינותי כו' הוא יבנה בית לשמי, ויאמרו כולם שהוא לש"ש, דלהחזיק המשרה בידו אינו צריך, שהיא ירושה אצלו. ודו"ק.



פרשת פנחס


יא[עריכה]

פנחס בן אלעזר בן אהרן. הענין, דפנחס עשה שני דברים, האחד שהרג ישראל בשביל נקמת כבוד ד' שלא יתחלל, וזה קנאין המקנאין לכבוד המקום והאומה פוגעים בו, השני שהפקיר את כל העוה"ב וקנא לטובתן של ישראל, וכמו שאמרו ויעמוד פנחס ויפלל שעשה פלילות עם קונו על אלה יהרגו כ"ד אלף מישראל, ויעוין סנהדרין מ"ד, והנה הראשון מצאנו באלעזר, שכן כשמת אהרן, ונסתלקו העננים וחזרו לאחוריהן, ועמדו בני לוי ולחמו, והרגו ישראל למען כבוד ישראל והקב"ה, כדאמר ריש יומא בירושלמי, וכתוב ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן, הרי בצוויו נעשה זה, וזה שיחסו הכתוב בן אלעזר. ובאהרן אמרו רז"ל שרצה להרחיקם עד יום מחר עשה העגל, מוטב שיתלו הסרחון בי ואל יאבדו ישראל, הרי מפני תועליות ישראל השליך כל חלקו בעוה"ב לאהבת ישראל, לכן יחסו הכתוב בן אהרן כו' והיתה לו ולזרעו אחריו וכו' תחת אשר קנא לאלקיו, שהרג ישראל עבור כבוד הקב"ה, ויכפר על בנ"י, זה כפרת דברים שעשה פלילות עם קונו לתועליות האומה ולאהבתה. ודו"ק.

יב[עריכה]

ובמדרש. בדין הוא שיטול את שכרו. הביאור דכתיב אמרו לצדיק כי טוב פרי מעלליהם יאכלו, והענין, דיש שני עניני מצות מצוה אחת לנקום בעושי רשעה ולהדוף פועלי און שלא ילמדו אחרים ממעשיהם, והמה לא יפריחו פרי רשעתם בכרם ד', קהל ישראל, וכמו שאמר ראב"ש קוצים אני מכלה מן הכרם, בענין כזה ליכא השכר בעולם הזה, רק שמור הוא בעולם הגמול, כיון שלא עשה טוב בעולם המעשה, לא כן הני מצות, אשר המה מפעלות חסד וטובה, באלו אוכל פירותיהן בעוה"ז, וכמו שמנו חכמים בריש מפנין, יעו"ש, וזה שאמר אמרו לצדיק כי טוב, אם הוא צדיק שעושה רק טוב, בזה האופן אוכל פירותיהן בעוה"ז, לא אם הוא צדיק שעושה נקם ומקנא ודן עושי רשע [וכן אמרו בפירוש הפסוק בריש פאה ובריש פ"ק דקדושין בבלי], וידוע מה שדרשו ז"ל על מה לך פה אליה', ולכן כאן שפנחס עשה מעשה נקם ודקר בחניתו אל בטן האיש, הלא מצוה כזו, שהיא קנאה לכבוד ד' ולמען שלא יאמרו התירו פרושים את הדבר ולא יסורו את לבב ישראל מד' בהזנותם עם בנות נכר, הלא ענין כזה תשלומו יאות רק בעולם הגמולי, לא כן עשה השי"ת, כי נתן לו פירותיו בעוה"ז, וזה הוא, שבאמת החלה המגפה, ויעמוד פנחס ויפלל, שעשה פלילות עם קונו ועצר המגפה, א"כ היה זה הצלת נפשות כלל ישראל ופקוח נפשות רבבות ולמוד זכות על כלל ישראל, אשר על הדן את חבירו לכף זכות אמרו, שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז, לכן אמר הקב"ה בדין הוא שיטול את שכרו, שהשיב את חמתי מעל בני ישראל, שעצר המגפה, לכן הנני נתן לו את בריתי שלום. כן ביאור המדרש לדעתי. ודו"ק.

רעה עמך בשבטך כו'. פירוש, שהשי"ת ייסר את ישראל, כמו שאמר בשבט תיסרנו ואל המיתו אל כו' יער בתוך כרמל ירעו בשן וגלעד כו' בשן זה אלישע וגלעד זה אליהו כו' (פסחים פרק א"ד), שאלישע ע"י יצאו דובים מן היער, וזה לעקור בעלי מדות נשחתות, שקללו וביזו את הנביא, ואליהו בהר הכרמל עקר נביאי הבעל, בעלי דעות משובשות, ולכן אמר כי ד' ירעה בהנהגה כזאת לעקרם מישראל אנשים כאלה ע"י גדולי ונביאי האומה, ולא ע"י גוים ואשור וכיו"ב. ודו"ק. ובזה יתפרש הפסוק בירמי' י"ג ורעה הכרמל והבשן ובהר אפרים והגלעד, זה אלישע ואליהו. (עיין פרשת תשא).

לכן אמור הנני נתן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. הביאור עפ"י מה שפירש רבינו בהקדמה לפהמ"ש, שכל ההבטחות שהבטיח הקב"ה לאדם יכול להשתנות ע"י החטא, וכמו שפחד יעקב שמא יגרום החטא, אבל מה שמבטיח ע"י נביא אינו יכול להשתנות ע"י החטא, אם נאמר במאמר מוחלט, לא ע"י תנאי, עיי"ש דפח"ח, וזה שאמר השם פנחס כו' השיב ולא כליתי כו', פעולה קיימת לדור דורים, שהסיר העון מן כללות ישראל, לכן אמור, פירוש, אתה תאמר לו, לא שאני אומר לו, אעפ"י שהיה נביא, כמו שכתוב [לפנים ד' עמו], והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, שלא יגרום החטא ולא יוכל להשתנות ע"י שום סבה, שכן מצאנו שאף בבית שני היו כהנים גדולים ממנו, וכדאיתא בספרי, משום שנאמר ע"י משה שהוא נביא, והוא קיים לעולם. ודו"ק[1].

יג[עריכה]

ובקדושין דף ס"ו: ובן גרושה ובן חלוצה דעבודתו כשרה מנ"ל כו' והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם בין זרע כשר בין זרע פסול. והפירוש, דבני משה נתרחקו מן הכהונה, מפני שבניו היו בני בת יתרו (ראב"ע), ולכך בני אהרן שהיו מיוחסים בכהונה, מפני שהיו בני בת נחשון, ופנחס היה בן בת פוטיאל, לכן גם הוא לא נתכהן עד שהרג את זמרי, ולכן אמר פנחס בן אלעזר בן אהרן כו' לכן אמור הנני נתן לו את בריתי שלום, דבתר אביו אזיל, שהוא מיוחס, ומה שאמו מבנות פוטיאל זה אינו פוסל בכהונתו, והיתה לו ולזרעו אחריו כו' בגדר הזה, אע"ג שאמם תהיה גרושה או חלוצה אין החסרון שבמעלת אמו גורמת לו לחלל עבודתו, דבתר אביהם אזלי, שהוא במעלתו אין חסרון (והוא לא נתחלל). ועיין ב"ב דף ק"ט בזה. ודו"ק.

והנה עפ"י מה דדריש בספרי והיתה לזרעו אחריו ברית כהונת עולם, שקאי על כהונה גדולה, א"כ קמ"ל הפסוק, דבן גרושה שלא נודע, מלבד שאם עבד לא חלל, אלא אף אם היה כה"ג ועבד עבודות כשהיה כה"ג דלא כשר בשאר כהן, כמו עבודות דיוהכ"פ, ג"כ כשר, ולכן אע"ג דכתיב ברך ד' חילו על חללים, בעי גם הך קרא דזרעו אחריו להכשירו למפרע לכה"ג, ולכן ס"ד אמינא, דאפילו בע"מ נמי, קמ"ל שלם, ולא כשהוא חסר. וכן מפורש במכות דרק לענין ערי מקלט פליגי אם מתה כהונה או בטלה כהונה, אבל לעבודת כה"ג לא מבטל כהונה. יעו"ש. ועיין בירושלמי תרומות, דסבר דלמאן דמפיק מברך ד' חילו לא אמרו אלא בקדשי מקדש [וזה דלא כהגמ' פסחים ע"ג דתרומה איקרי עבודה. יעו"ש]. ובזמן שבהמ"ק קיים וכהן מקריב, נראה דוקא בכהן שאינו בע"מ אם אכל קדשי מזבח אינו משלם, אבל בע"מ שאכל קדשי מזבח ונודע שהוא בן גרושה משלם קרן לכהנים. ובזה נדחו דברי הבתי כהונה, הובא בשו"ת רע"ק סימן ע"ה לגבי וא"ו קטיע. יעו"ש היטב ודו"ק.



שולי הגליון


  1. עיין משאת המלך שהעיר בזה שאף שדבר שנאמר בנבואה לנביא על עצמו יכול להתבטל, אבל כשנכתב כן בתורה הרי מעתה הוא כחלק מן התורה שאינה בטלה לעולם ואינו חוזר.


Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף