ר"ן/שבת/ה/ב
הופכו על הכתב. פי' כתבו לצד הכותל והחלק כלפי רה"ר כדי שלא יהא מוטל כ"כ לבזיון, ומכאן נראה דאגרות אלו של תחנונים התלוין בבתי כנסיות דחייב אדם לגוללן שלא יהא הכתב מוטל לבזיון אלא שאפשר לומר דלא נקרא ספר אבל ראוי לחוש להחמיר, אבל אין ספק שאסור להניח ספרים פתוחים, וכתב הרשב"א ז"ל דהא דאמרינן הכא ונתגלגל הספר מידו דלאו דוקא ספר אלא ה"ה לשאר דברים כלומר רצועות וכיוצא בהן וספר דנקט לרבותא דאינו גוללו אלא הופכו על הכתב וכ"ש שאר דברים שאינו גוללן:
בתר כלי אזלינן והא לא נייח וכו'. ואף על גב דאמרינן התם במציעא דדגים שקפצו בספינה דקני להו מדין חצירו ואקשי' התם ואמאי חצר מהלכת ולא קנתה ופרקי' ספינה מינח ניחא ומיא הוא דקא ממטי לה התם הוא גבי קנין דכל היכא דהיא עצמה אינה מהלכת קונה אבל הכא מדין הנחה אתי' עלה והא לא נח:
ה"ג רש"י ז"ל השמן שצף ע"ג יין ונגע טבול יום בשמן לא פסל אלא שמן בלבד. פי' והא דנקט טבול יום משום דאין טבול יום עושה משקין תחלה, וי"מ דלמאן דאמר לאו היינו הנחתן השמן פסול ולא היין משום דאין שלישי עושה רביעי בתרומה, ולדידי קשיא שהרי טבול יום ראשון ושמן שני ושני פוסל שלישי בתרומה אלא טעמא הוי משום דאין משקה מטמא משקה כדאיתא בפסחים וכן מוכח לקמן כנ"ל:
אבל עמד לכתף פטור. פי' ודוקא משאוי על כתפו אבל אם הניח משאוי ע"ג קרקע אפי' על דעת כיתוף פשיטא דחשיבא הנחה וכשהוא עוקרה מרשות היחיד חשיבא עקירה:
מהלך כעומד דמי. פי' ודוקא בשתי רשויות וכן למאן דאמר קלוטה כמי שהונחה אבל ברשות אחת לא דאי לא ארבע אמות ברשות הרבים היכי מיחייב: