ערוך השולחן/אבן העזר/א

ערוך השולחן ‏ אבן העזר א

[דיני פריה ורביה ובו ל"ב סעיפים]

(א) כשברא הקב"ה את עולמו וברא את האדם זכר ונקבה כתיב: "ויברך אותם אלקים ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה", וכן אחר המבול בירך את נח ובניו כמש"כ: "ויברך אלקים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ", כי רצון הקב"ה בהרבות מין האנושי לישובו של עולם, כמו שאמר הנביא: "לא תהו בראה לשבת יצרה" [ישעי' מ"ה], ובעת שגלו ישראל לבבל שלח להם הנביא ירמיה [כ"ט]: "קחו נשים והולידו בנים ובנות", כלומר – אל תאמרו כיון שאנחנו בגלות למה לנו להרבות זרע אלא אתם מחוייבים לעשות המצוה ככל אשר צונו ד' אלקינו, וד' יעשה בנו כרצונו. ומצות עשה על כל איש ואיש מישראל לישא אשה ולקיים מצות פריה ורביה, ולכן שנה הכתוב לנח אחר הברכה דפרו ורבו, וצוהו אותו ואת בניו בפקודת התורה: "ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה", והפסוק הזה הוא למצוה והראשון לברכה [רש"י]. ומצוה רבה הוא עד למאד, מפני שבה תלוי קיום וישוב העולם, ולכן אפילו מי שקיים המצוה ומתו בניו – חייב לישא אשה ולהוליד עוד הפעם כמו שיתבאר. והטעם מפני שהמצוה היא משום "לשבת יצרה", וכיון שמתו הרי לא קיים את השבת [יבמות ס"ב.], ולפיכך חזקיהו כשלא רצה לישא אשה ולהוליד בנים, מפני שראה ברוה"ק דנפקי מיניה בני דלא מעלי, הגיד לו הנביא בשם ד' כי ימות בעוה"ז ולא יחיה לעוה"ב, וכך א"ל: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך, את מאי דמיפקדית איבעי לך למיעבד ומאי דניחא קמי דקב"ה ליעביד" [ברכות י'.]. וזה שמצינו לרז"ל שאמרו דמיום שרבו הגזירות היה מהראוי שלא לישא נשים ולא להוליד בנים [סוף פרק "חזקת הבתים"] – זהו על דרך ההתאוננות כדי להרבות בתפלה ותחנונים, וכל הפוסקים לא הביאו זה מהטעם שכתבנו, וכ"כ רבינו הב"י בתשו' [סי"ד]. ועוד, דבשם היו הגזירות להעביר על דת כמבואר שם, ואף גם זה הוא רק למי שקיים מצות פריה ורביה [תוס']. וכך אמרו חז"ל [יבמות ס"ג] דכל מי שאינו עוסק בפו"ר כאלו שופך דמים שנאמר: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך", וסמיך ליה "ואתם פרו ורבו". וכן הוי כאלו ממעט הדמות, שנאמר "כי בצלם אלקים עשה את האדם", וכתיב בתריה: "ואתם פרו ורבו". וגורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר: "להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך" – בזמן שזרעך אחריך שכינה שורה, אין זרעך אחריך על מי תשרה על העצים ועל האבנים בתמיה [שם ס"ד.]. וכל השרוי בלא אשה – שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא שלום, ובלא תורה, ובלא חומה. ולא נקרא 'אדם' כלל, שנאמר: "זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם", דאיש בלא אשה הוא פלג גוף. וכיון שנשא אשה – עונותיו מתפקקין ונסתמין, שנאמר: "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מד'" [משלי י"ח], מפני שמתרחק אז מהרהורי עבירה והוא קשור לביתו, לפיכך מפיק רצון מד'. והקב"ה קראה להאשה עזר, כדכתיב: "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו".

(ב) האשה אינה מצווה על פריה ורביה, דהחיוב מהמצוה הוטל רק על הזכר, דכיון דבברכת אדם הראשון כתיב "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה", ובנח לא כתיב "וכבשוה" – לדרשא הוא דאתי, לומר שהחיוב מוטל על מי שדרכו לכבוש את הארץ, והוא הזכר ולא הנקיבה, שאין דרכה לצאת למלחמה ולכבוש. ועוד, דהקב"ה אמר ליעקב אבינו: "אני אל שדי פרה ורבה", ולא אמר לשון רבים "פרו ורבו" – ש"מ דרק עליו לבדו מוטל החיוב [שם ס"ה:]. וזה שנאמר באדם פרו ורבו לשון רבים – זהו לברכה ולא למצוה [תוס']. ובנח שכתוב בלשון רבים – משום דאנח ובניו קאי כמפורש בקרא, ולכן דקדק לומר: "ואתם פרו ורבו", כלומר דהחיוב הוא על נח ובניו, כדכתיב ברישא דעניינא: "ויברך אלקים את נח ואת בניו", ולמעט הנשים אע"ג דבהכרח הוא שגם הן יוכללו בהברכה, דהציווי לצאת מן התבה היה גם על הנשים כדכתיב שם בראש הפרשה, ואת כל היוצא מן התיבה בירך, כמו שבירך לאדם ואשתו, דהברואים הראשונים היו בהכרח שגם הנקיבות יוכללו בהברכה כיון שמהם הושתת העולם ובלעדיהן א"א לפרות ולרבות. ואף אם על האשה הראשונה היה ציווי שתפרה ותרבה – אין למידין ממנה לדורות, דאז לא היה באפשרי לאדם לקיים המצוה בלעדה, וכן נח ובניו בלא נשותיהן כיון שהיו יחידים בעולמם. אבל אח"כ אף שאין החיוב מוטל על הנקיבות, מ"מ כל זכר ימצא לו בת זוגו, דכן הטביע הקב"ה בהן, דיותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא. ויש לפרש פירושא דקרא הכי: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" – כלומר: עתה אני מצוה לשניכם לפרות ולרבות עד שתמלאו את הארץ במין האנושי, ואז יהיה החיוב על מי שדרכו לכבוש. וכן בנח אמר להם בהברכה: "פרו ורבו ומלאו את הארץ", שעתה החיוב גם על הנקיבות עד שתמלאו את הארץ, ואח"כ "ואתם פרו ורבו" – כלומר: רק אתם ולא הנקיבות, ולכן ביעקב שכבר היה העולם מלא, א"ל בלשון יחיד "פרה ורבה", וכן ירמיה הנביא כששלח לבני הגולה, שלח להזכרים שיקחו נשים, כי רק עליהם החיוב מוטל ולא על הנקיבות.

(ג) כתב רבינו הרמ"א בסעי' י": דאף שאין האשה מצווה על פו"ר, מ"מ י"א שלא תעמוד בלא איש משום חשדא. עכ"ל. ובתוספתא יבמות פ"ח מבואר דאשה מותרת לישב בלא איש. וכ"כ הרמב"ם בפכ"א מאיסורי ביאה, שיש רשות לאשה שלא תנשא לעולם או תנשא לסריס ע"ש. אמנם בפט"ו מאישות כתב שמצות חכמים היא שלא תשב אשה בלא איש שמא תחשד, ע"ש. אמנם הכל לפי הענין, דבמקום דלא שייך חשדא לא חיישינן לזה [רלנ"ח], ועוד דמדינא ודאי דאין כופין אותה, אך עצה טובה היא שלא תשב בלא איש להרחיק א"ע מן החשד [באה"ט]:

(ד) יש מהגדולים שכתבו שהאשה אף שאינה מצווה על פו"ר, מ"מ חייבת ב'לשבת יצרה', ואין עיקר לדברים הללו, דכל עיקר מצות פו"ר הוא מטעם 'שבת' כמ"ש בסעי' א', והנשים כיון שלא נצטוו על פו"ר, ממילא דלא נצטוו על 'לשבת יצרה', וכן מוכח מדברי הרמב"ם שהבאנו בסעי' ג' ומכל הפוסקים שאין שום חיוב מוטל על האשה. וראיה ברורה לזה ממה שאמרו חז"ל דאם המניעה מהאיש, שאינו יכול להוליד – אין האשה יכולה לכופו שיגרשנה, כמ"ש בסי' קנ"ד, ואם נאמר דהיא מיפקדת א'שבת' למה לא תוכל לכופו והן אמת שרבותינו בעלי התוס' כתבו דאשה שייך נמי ב'שבת' [גיטין מ"א: וב"ב י"ג.], אבל אין כוונתם שמחוייבות ב'שבת' אלא דשייכות ב'שבת'. ובודאי כן הוא שגם הן מרבים בישובו של עולם, וקרא ד'לשבת יצרה' אינו צווי אלא סיפור דברים דהקב"ה ברא עולמו לשיתיישבו בה בני אדם, וגם נשים בכלל. וזהו שאמרו רבותינו שם לענין חציה שפחה וחציה בת חורין, שאינה יכולה להנשא לא לעבד ולא לבן חורין, דאלמלי היינו בטוחים שתנשא לאיש – היינו כופין את רבה שישחררה, ולא יעכב ישובו של עולם. אלא משום דאין אנו בטוחים שתנשא כיון שאינה מצווה, לפיכך לא כפינן לרבה, ע"ש. ומזה גופה ראיה שאינה מצווה על כלום, דאל"כ איך כתבו שאין אנו בטוחים שתנשא אלא העיקר כמ"ש, דודאי מי שעל ידו יש עיכוב בישובו של עולם, כמו זה הרב שיש לו עבד או שפחה חצי בן חורין, דמהדרינן לראות שתהא ביכולתם להרבות בישובו של עולם כמ"ש ביו"ד סי' רס"ז, אף שאין מוטל חיוב עליהן. וזה שכתבו שם ד'לשבת יצרה' מצוה רבה הוא – אין הכוונה דהוא מצוה המוטלת על אדם זה, דהמצוה היא פריה ורביה ומי שנצטוה עליה. אלא משום דטעם פריה ורביה הוא משום 'שבת' כמ"ש, ורצון הקב"ה להרבות ישוב עולמו, לכן מחוייבים ב"ד לראות שלא יהיה עיכוב בדבר הגדול הזה, אף מי שלא נצטוה על פו"ר:

(ה) כתב בשאילתות דרב אחאי גאון פ' ברכה, וז"ל: "דמחייבין דבית ישראל למינסב נשי ואולודי בני ומיעסק בפריה ורביה דכתיב: "קחו נשים והולידו בנים ובנות". ולא מיבעיא ישראל, אלא אפילו עובדי כוכבים מיפקדי אפריה ורביה, דכתיב ואתם פרו ורבו". עכ"ל. ובפ' נח כתב ג"כ: דמיחייבין דבית ישראל למינסב נשי ואולודי בנין וקיומי פריה ורביה וכו' עכ"ל, ולא כתב שם דעובדי כוכבים מיפקדי אפו"ר, ואין מצות פו"ר בין מצות בני נח, וכך אמרו חז"ל מפורש [סנה' נ"ט.], וכ"כ כל הפוסקים. ונ"ל דגם הגאון אין כוונתו לחיוב גמור, דבכאן לא איירי בקיום המצוה שכבר כתבה בפ' נח, ולכן כתב שם 'לקיומי פו"ר', ובכאן כתב 'ומיעסק בפו"ר', ועוד – דאם כוונתו לקיום המצוה, למה הביא קרא דירמיה ולא קראי דתורה אלא כוונתו אמנהגו של עולם ועל רצון הקב"ה בישוב עולמו, וכדמסיק שם דאף מי שקיים פו"ר ישא אשה בת בנים, דזהו ודאי אינו מ"ע של תורה אלא להרבות בישובו של עולם, ובזה ודאי דכל מין האנושי שוה בזה. ואף דאין המצוה מוטל על האיש הפרטי, אבל על כלליות מין האנושי חייל להרבות בישובו של עולם כרצון הקב"ה שבירך את אדם ואת נח ובניו בברכת פו"ר, ואח"כ הזהירם לומר "ואתם פרו ורבו", כלומר: זה רצוני. ועל ישראל נקבעה מצוה זו על כל אחד מישראל לקיים מצוה זו כמו שנצטוו על כל המצות, אבל עובדי כוכבים שלא נצטוו בכל המצות כולם – לא נצטוו גם בזה שיהא החיוב על כל אחד מהם, אלא על כלל האומה היתה ברכה ד' שיפרו וירבו, ורצונו יתברך שיתעסקו בשבת עולמו, וכמ"ש בסעי' ד' לענין נשים. ולכן הביא קרא דירמיה שהנביא לא הזהירם על מצות, אלא משום שרפו ידיהם בהגלות אמר להם שלא ירפו מקיום העולם, ושיקחו נשים ויולידו בנים ובנות, וכמו כן ראוי לומר לכל מין האנושי [ומפרשי השאילתות נדחקו בזה, ע"ש]. וכן אמרו חז"ל [יבמות סב:] בני נח בני פריה ורביה נינהו, ולא קאמר שנצטוו אלא כלומר ששייכים בפו"ר בקיום העולם, שזהו רצון הקב"ה [וזהו כוונת רש"י שם]. וזהו כמו שאסרה התורה לסרס כל בעל חי, כמ"ש בסי' ה'.

(ו) עבדים אינם מצווים על פו"ר. ויש מרבותינו דס"ל דמצווים [תוס' חגיגה ב:], וכתבו הטעם דפרו ורבו אכולהו בני נח כתיב – אף לכנען. עכ"ל. וביאור דבריהם: דאע"ג דמסיני ואילך לא נשאר החיוב רק על ישראל, מ"מ עבדים שחייבים במצות כאשה עליהם נשאר החיוב. ואף דאשה פטורה – זהו מפני שאינה בת כיבוש, וזהו כמצות מילה שחייב העבד [מל"מ פי"ב ממלכים]. וזהו שכתבו 'אף לכנען' – מפני שעליו נאמר "עבד עבדים יהיה לאחיו". ודע, דכלל גדול יש בזה דאפילו אותם שאין עליהם חובה לקיים מצוה זו, מ"מ כשמקיימים פו"ר מצוה קעבדי, ומצוה לגבי חובה רשות קרי לה. וראיה לזה ממדרש תנחומא פ' נח, שכתב דהאיש מצווה על פריה ורביה יותר מן האשה – אלמא דבה נמי יש מצוה אלא שאין עליה חוב לקיים, ולכן בהיו לו בנים בהיותו עובד כוכבים – אינו מצווה עוד על פו"ר כמו שיתבאר, מפני שגם בזה יצא י"ח אף שלא נצטוה בה לחיובא. [וע' ר"ן רפ"ב דקדושין, ומתורץ קושית אנשי שם, ועמ"ש בסי' ל"ו סעי' ב'].

(ז) ואע"פ שקיים פו"ר ויש לו הרבה בנים ובנות, אם מתה אשתו או גירשה – אסור להיות בלא אשה, שנאמר: "לא טוב היות האדם לבדו", ומצות חכמים הוא כדי שלא יבא לידי הרהור [רמב"ם פט"ו מהל' אישות]. ולכן אפילו יודע בעצמו שאינו ראוי להוליד עוד – מ"מ לא יעמוד בלא אשה, משום הרהורא [נמק"י]. ומסתימת לשון הש"ס והפוסקים משמע שאין חילוק בזה, ואפילו אם הוא זקן – חייב ליקח אשה. והנה ראינו ושמענו גדולים וטובים שלעת זקנותם במיתת אשתם אינם נושאים אשה עד יום מותם, ואפשר לומר דכיון דאין זה מן התורה, וקרא ד'לא טוב היות האדם לבדו' אסמכתא בעלמא הוא לענין זה [ב"ש], והטעם הוא רק משום הרהור עבירה, והם יודעים בעצמם שרחוקים מהרהור מפני זקנתם וחולשתם, לכן פוטרים א"ע מזה. וכן אם יודע בעצמו שקשה עליו להזדקק לאשה – ודאי דפטור, וכ"ש כשאין לו במה לפרנסה.

(ח) וכן צוו חכמים שאם מכיר בעצמו שעדיין ראוי להוליד – ישא אשה בת בנים, אם מעמדו מספיק לפרנסם. וכך אמרו חז"ל: נשא אשה בילדותו – ישא בזקנותו, היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו, שנאמר: "בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך, כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים", וכך נפסקה הלכה [יבמות ס"ב:]. ומ"מ כתב רבינו הרמ"א דכשמתיירא שאם ישא אשה בת בנים יבואו קטטות ומריבות בין הבנים ובין אשתו – מותר לישא אשה שאינה בת בנים. אבל אסור לישב בלא אשה משום חששא זו. עכ"ל. דמשום חשש קטטה יכול לבטל "לערב אל תנח ידיך", אבל לא לעשות עבירה, כי יש לחוש פן יתגבר יצרו עליו [ב"ש]. ובכלל הענין לישא בת בנים, כתב הרמב"ן ז"ל דאין כופין אותו לכל הדעות, דלאו תקנה היא אלא כעין ישוב דרך ארץ, ואין מחמירין עליו כל כך [ב"ש]. וכן משמע מדברי הרמב"ם שכתב שם: לא ישא אדם עקרה וזקנה ואילונית וקטנה שאינה ראויה לילד אא"כ קיים מצות פו"ר. עכ"ל. ומבואר דאם קיים פו"ר – יוכל לישא אף את שאינה ראויה לילד. ואח"כ בס"פ כתב: אע"פ שקיים אדם פו"ר – הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאלו בנה עולם. עכ"ל. [ע"ש בהה"מ ובלח"מ]. אלא דזהו כעין הידור מצוה ומנהג דרך ארץ כמ"ש, ואם יש איזה עיכוב בדבר – אין כופין אותו לכך. ו'זקינה' נקראת כל שהכל קורין אותה 'אימא' כדרך שקורין לנשים הזקנות, ואינה מקפדת בכך [נדה ט:]. ואפילו מקפדת, כיון שהגיעה לכלל שנים שקורין כן לכל הנשים שהן בשנותיה – הויא זקנה [תוס' שם, וע' רש"י מ"ק ט: ד"ה באנפי, וצע"ג].

(ט) רבותינו ז"ל הגדילו כל כך מצוה זו והשווה לת"ת, שאמרו [מגילה כ"ז.] אין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה. ומשמע מדברי השאילתות [פ' נח] דאפילו לצורך מעות מהוצאות הנשואין יכול למכור ס"ת, ע"ש. ואפילו קיים מצות פו"ר, וצריך לישא אשה בת בנים, כגון שיש בידו סיפוק לפרנסם, אם אין ביכולתו לישא אא"כ ימכור הס"ת – י"א דישא שאינה בת בנים, ולא ימכור הס"ת, וי"א דימכור הס"ת וישא אשה בת בנים, דמצוה דלערב אל תנח ידיך דוחה ג"כ מכירת הס"ת. ואם אף לישא שאינה בת בנים מוכרח למכור הס"ת, ובאם לא ימכרנה יהיה מוכרח לישב בלא אשה – י"א דישב בלא אשה ולא ימכור הס"ת, ואע"ג דיבא לידי הרהור, ובמכירתה ינצל מהרהורי עבירה, מ"מ אין מוכרין ס"ת אלא לעשות מצוה בהממון, ולא להציל א"ע מעבירה [ב"ש]. וי"א דמוכרין, דהרהור עבירה קשה מ'לשבת יצרה' [חלקת מחוקק]. ודבר זה הוא מחלוקת הראשונים [הרמב"ן כתב דמוכרין, והנמק"י כתב להדיא דאין מוכרין], ובשאילתות דר"א גאון פסק דרק אם לא קיים פו"ר מותר לו למכור ס"ת, אבל כשקיים פו"ר – אסור [ע"ש פ' ברכה]. ועוד דיני מכירת ס"ת וספרים מבוארים באו"ח סי' קנ"ג וביו"ד סי' ע"ר, ע"ש.

(י) כתב הרמב"ם ז"ל [שם]: "האשה שהרשת את בעלה אחר הנשואין שימנע עונתה – ה"ז מותר. בד"א כשהיו לו בנים שכבר קיים מצות פו"ר, אבל לא קיים – חייב לבעול בכל עונה עד שיהיו לו בנים מפני שהוא מ"ע של תורה, שנאמר: "פרו ורבו". עכ"ל. ואע"ג דתמיד כל זמן שיכול להוליד חל עליו חיוב ד'לערב אל תנח ידך' כמ"ש [ב"ש], מ"מ מפני זה אינו מחוייב לבעול בכל עונה, דהחיוב אינו אלא שלא יפרוש לגמרי, וחיובא דעונה הוא מפני שנתחייב לה, כדכתיב "ועונתה לא יגרע", וכיון שמחלה – רשאי [ברכ"י], ודלא כיש מי שאומר דמיירי שיש לו אשה אחרת, אבל כשאין לו אחרת – כמו במדינותינו שאסור לישא שתי נשים – לא מהני מחילתה אף לאחר שקיים פו"ר [המגיה בט"ז], דהרי הרמב"ם מפורש אומר דמפני מ"ע של תורה מחוייב לבעול בכל עונה דוקא, ולא מפני מצוה ד'לערב אל תנח ידיך' דאינה של תורה, ואינה אלא מפני ישוב דרך ארץ כמ"ש בסעי' ח. ובסי' ע"ו יתבאר עוד בזה בס"ד.

(יא) ומתי חל על האדם החיוב לישא אשה שנו חכמים: בן שמנה עשר לחופה, ומתבאר מדברי הרמב"ם שזהו בשנת השמנה עשרה ולא בכלות שנת י"ח. ואע"ג דבכל המצות חייב מבן י"ג שנה ואילך, מ"מ במצוה זו לא נתחייב אז דהרי צריך ללמוד, ואם ישא אשה לא יהיה ביכלתו ללמוד כל כך [חלקת מחוקק]. ועוד, דעדיין הוא חלוש הכח. ובגמ' מצינו שאחד מן החכמים התפאר ואמר: האי דעדיפנא מחבראי – דנסיבנא בשיתסר, ואי הוה נסיבנא בארביסר – הוה אמינא לשטן גירא בעיניך [קידושין כ"ט:], כלומר: שהיצר לא היה מתגבר עליו כל ימי חייו. ולכן כתבו הפוסקים דהמקדים לישא הוי מצוה מן המובחר. אמנם כתבו הגדולים שבדורות אלו שנחלשו הטבעים – אין להקדים ולישא בן י"ג [פ"ת בשם ברכ"י ומהר"י חסיד]. וקודם י"ג אין לישא דהוי כזנות. ואף שיש שרצו לחלק בין כשהאב משיא אותו ובין שנושא מעצמו, מ"מ גדולי האחרונים לא הסכימו לזה – ואסור בכל ענין. ואין להאריך בזה, דבזמנינו הוא כמעט מהנמנעות.

(יב) ואף שהחיוב הוא כשהאדם בן י"ח שנה, מ"מ אם אינו נושא עד עשרים שנה – אין לו עבירה, דבן עשרים הוא בר עונשין בב"ד של מעלה. אבל מעשרים ואילך כשאינו נושא אשה – עבירה היא בידו, אם לא שאנוס הוא וא"א לו לישא. וכך אמרו חכמים [שם]: עד עשרים שנים הקב"ה יושב ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיון שהגיע עשרים ולא נשא אומר: תפח עצמותיו, וזהו מדה כנגד מדה, דמהאב נבראו העצמות, וזה שאינו עוסק בפו"ר וממעט העצמות לפיכך תפח עצמותיו [מהרש"א]. וכופין אותו לישא אשה כדי לקיים מצוה פו"ר.

(יג) מיהו, מי שיודע בעצמו שאם ישא אשה לא יהא לו אפשרות ללמוד תורה, שיצטרך לטרוח במזונות אשתו ובניו, והוא בן עשרים שנה – אינו חייב לישא אשה אם אין יצרו מתגבר עליו, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה [רמב"ם]. ואע"ג דעוסק בתורה אין לו לפטור עצמו ממצות, מ"מ מצות פו"ר דהוא זכר ונקיבה יש לו עדיין זמן לקיים, והוי כמצוה שאינה עוברת דמצות ת"ת דוחה אותה [נ"ל]. ועד מתי יעסוק בתורה כשאין יצרו מתגבר עליו עד זמן אשר ישער בנפשו שמילא כריסו בתורה, ובלבד שלא יתבטל מפו"ר מכל וכל [לבוש]. ויש מי שאומר דבאמת אין קצבה לדבר, אבל העיקר לדינא כמ"ש. וי"א דהשיעור הוא עד כ"ד שנים ולא יותר [יש"ש פ"ק דקדושין]. ואם אפשר לו ללמוד גם אחר שישא – מחוייב לישא אשה, ואח"כ ילמוד תורה בטהרה [שם].

(יד) אמרו חז"ל על בן עזאי שלא נשא אשה, ושאלו אותו ואמר: מה אעשה שנפשי חשקה בתורה אפשר לעולם שיתקיים ע"י אחרים [יבמות ס"ג:]. ולכן כתבו הרמב"ם והטור והשו"ע דמי שחשקה נפשו בתורה תמיד כבן עזאי ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה – אין בידו עון, והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו. עכ"ל. ואף שאפשר לו לישא אשה, ולא יהיה לו טירחא משום מזונות [ב"ש], אם הוא כבן עזאי שאין ביכולתו לפרוש מן התורה כלל וכלל. אמנם פשיטא שמדריגה כזו אינו מצוי כלל וכלל, וגם בזמן חכמי הש"ס היה בן עזאי אחד ואין שני לו, והרי"ף לא הביא זה כלל. ואמרינן בירושלמי [פ"ק דשבת] שמפסיקין ת"ת לעשות סוכה ולולב וכל המצות, וכל הלמד שלא לעשות – נוח לו שלא נברא. ותניא בת"כ: "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם" – הלמד לעשות, לא הלמד שלא לעשות, שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא. ובן עזאי גופה הלא קידש את בת ר"ע [כתובות ס"ג.], ולחד אוקימתא בגמ' [סוטה ד:] נסיב ופירש. ובהכרח לומר שלא היה ביכולתו לפרוש מן התורה כלל וכלל, ואפשר היתה סכנות נפשות אם היה פורש מן התורה [נ"ל].

(טו) כמה הוא מצוה פריה ורביה, שיקיים המצות עשה של 'פרו ורבו' בן ובת, וכיון שיש לו זכר ונקיבה – קיים מצות פו"ר. ולמדנו מברייתו של עולם, שברא הקב"ה זכר ונקיבה והם אדם וחוה. ובלבד שלא יהא הבן סריס והנקיבה איילונית, שאינם ראוים להוליד, דבכאלו כשימותו אין תועלת לישובו של עולם, ועדיין עולמו בתוהו, וכתיב:"לא תהו בראה לשבת יצרה".

(טז) נולדו לו זכר ונקיבה ומתו והניחו זרע – הרי זה קיים מצות פו"ר, שהרי יש ממנו ישובו של עולם. וכתב הרמב"ם ז"ל: בד"א כשהיו בני הבנים זכר ונקיבה והיו באים מזכר ונקיבה, אע"פ שהזכר בן בתו והנקבה בת בנו, הואיל ומשני בניו הם באים – הרי קיים מצות פו"ר. אבל אם היו לו בן ובת ומתו, והניח אחד מהם זכר ונקבה – עדיין לא קיים מצוה זו. עכ"ל. והעתיקו רבינו הב"י בשו"ע סעי' ו'. ואע"ג דיצא ממנו זכר ונקבה, מ"מ הרי התורה הצריכה שהוא בעצמו יוליד זכר ונקבה, והרי אם כוונת התורה היתה שרק מזרעו יהיה זכר ונקבה – היתה ביכולתה לפטרו בזכר לבד או בנקבה לבד, דהרי מכל אחד מהם יכול להיות זכר ונקבה, אלא וודאי דהתורה הצריכתו לכל איש שיוליד זכר ונקבה, ואם מתו ישאר משניהם זכר ונקבה, אף שתתהפך הדבר מנקבה לזכר ומזכר לנקבה, אבל עכ"פ שמכל אחד מהם ישאר זרע. וכ"ש אם נשאר משניהם שני זכרים או שתי נקיבות דאינו מועיל, דהא נחסר המין השני [ב"ש]. וי"א דאף כשנשאר מהם שני זכרים – מהני [תוס' יבמות ס"ב:], ואע"ג דבשני זכרים אינו יוצא בתחלה, מ"מ בזה שהזכר השני בא מכח הבת שפטרתו מפו"ר – ודאי דעומד הבן במקום הבת [שם]. וי"א שאפילו נשאר משניהם שתי בנות – ג"כ קיים פו"ר [טור], דכיון דקיים כבר וגם עתה נשאר משניהם זרע – הוי כשניהם קיימים. אמנם אם מקודם היה לו שני זכרים ומתו, והניחו זכר ונקבה אינו מועיל [ב"ש], דכיון דבשני הזכרים לא קיים פו"ר א"א שיקיים בהיוצא מהם, אף אם יולידו הרבה. ואם היה לו בן ובת, ומתה הבת והניחה בת והבן קיים, או שהבן מת והניח בן והבת קיימת – ודאי דקיים פריה ורביה. אמנם אם מתה הבת והניחה בן, ובנו קיים ולא הוליד עדיין – לדעת הרמב"ם לא קיים פריה ורביה, דהרי אין לו עתה זכר ונקבה. ולהי"א דמהני כשנשארו שני זכרים – גם זה מועיל [ע' ב"ש ופ"ת]. כללו של דבר: דכשנשארו זכר ונקבה מזכר ונקבה שלו, אפילו הם דור שלישי או רביעי ויותר – הרי זה קיים פו"ר, אפילו אם הנקבה מהזכר והזכר מהנקבה. ואם רק מהאחד נשאר זכר ונקבה, ואפילו הרבה זכרים ונקבות, כיון דמזרע השני לא נשאר כלום – הרי זה לא קיים. אמנם אם נשארו מהם שני זכרים או שתי נקבות – תלוי בהדעות שנתבאר. ויש מי שרוצה לומר דלכל הדעות לא מהני שני זכרים וכ"ש שתי נקבות [המגיה בט"ז], ולא משמע כן מכל הפוסקים, וגם סוגית הש"ס משמע כמ"ש.

(יז) אפילו יש לו זכר ונקבה מן הפנויה שלא נשאה בחופה וקדושין, ואפילו ממזרים, מ"מ מצות פו"ר קיים, ואפילו היו חרשים ושוטים, דמ"מ זרעו הם וראוים להוליד. אבל בנו מן השפחה ומן הכותית, וכן בת מהם – ה"ז לא קיים פו"ר מפני שאינם מתייחסים אחריו. ויש מי שרוצה לומר בממזר דוקא בשידוע שהוא ממזר. אבל בשאינו ידוע לא יצא, משום דאמרו חז"ל דממזר שאינו ידוע לא יחיה הרבה. ולא נ"ל, דממ"נ: כל זמן שהוא חי – יוצא בו. ואם ימות ויניח זרע – יצא בזרעו כמ"ש. ואם ימות בחייו ולא יניח זרע, הרי גם באינו ממזר לא יצא. ושנאמר דהוא אינו ראוי להניח זרע ונחשבנו כסריס לא משמע כלל.

(יח) כבר נתבאר דבבן סריס או בבת אילונית – לא קיים פו"ר. אבל אם הבן אינו סריס רק שנשא אילונית, או הבת אינה אילונית רק שנשאת לסריס, אע"ג שלא יולידו מ"מ האב קיים פו"ר, כיון שזרעו ראוים להוליד [חלקת מחוקק]. ויש מי שמפקפק בזה, דכיון דעכ"פ שמהם לא יהא ישוב העולם – לא יצא הוא ידי חובתו. ואין נראה כלל סברא זו, דבשלמא כשהוא בעצמו הוליד סריס ואילונית עדיין לא קיים המצוה. אבל כשהוא קיים המצוה כתקונו, והם פשעו בנשואיהן, איזו סברא הוא שיפסיד מצותו בשביל מה שקלקלו בידיהם ואין האדם חוטא בחטא של אחרים, דא"כ אם הבן נתהפך (נשתמד) נאמר ג"כ שלא קיים פו"ר, ולא דמי להיו לו בנים ומתו, דבשם מן השמים נטלום וממילא דניטלה מצותו, ולא כשהם עשו מעשה. [ודע, דיש מי שחקר באשה שנתעברה באמבטי אם קיים האב פו"ר. אמנם כיון שזה לא שכיח כלל אין להאריך בזה].

(יט) היו לו בנים בהיותו כותי ונתגייר [בימים קדמונים] – ה"ז קיים פו"ר. ואע"ג דכקטן שנולד דמי, מ"מ כיון דגם הם בני פריה ורביה נינהו [גמ'] אע"פ שלא נצטוו, מ"מ הרי בכלליותם יש עליהם כמו חובה ליישב העולם, שזהו רצון ד' בברכתו לאדם ולנח כמ"ש בסעי' ה', ועיקר הפריה ורביה הוא משום 'לשבת יצרה', וכיון שעשה 'שבת' בעולם – שוב לא נתחייב במצוה זו. וזה שכתבנו שקיים פו"ר – אין הכוונה שקיים מצות עשה זו, אלא כלומר: שקיים פו"ר שעתה אינה מוטלת עליו מצות פו"ר. אבל אם היו לו בנים בהיותו עבד ונשתחרר, אפילו נשתחררו הוא והם – לא קיים מצות פו"ר, משום דבעבד אין הבנים מתייחסין אחריו, משא"כ בכותי – בניו מתייחסים אחריו.

(כ) וכתבו הרמב"ם והטור דמיירי כשנתגיירו האב והבנים. וכתבו המפרשים דאל"כ וודאי דהם אינם עולים לו לקיים מצות פו"ר [הה"מ וב"י]. וי"א דגם בנתגייר לבדו קיים פו"ר [ב"ש בשם מהרי"ל], וכן משמע מכמה גדולי ראשונים. ובאמת כיון דהוי כקטן שנולד, מה מועיל לדברי הרמב"ם והטור אף אם הבנים נתגיירו אלא ודאי דיצא ידי פו"ר גם מקודם, וא"כ בכל ענין יצא. ועוד, דבש"ס [בכורות מ"ז:] מבואר להדיא דאדרבא כשנתגיירו אין להם יחס זל"ז [הגר"א]. ונ"ל דאין כאן מחלוקת, וגם הרמב"ם והטור מודים דגם בנתגייר לבדו אינו מצווה עוד על פו"ר, כיון דמעיקרא בני פו"ר נינהו אף שלא נצטוו וכמ"ש, אלא שמ"מ הרי לא קיים המצות עשה כמו שבארנו, דבודאי בסיני כשנצטוו ישראל על מצוה זו פשיטא שהיתה המצוה שיולידו אותם הנכנסים תחת כנפי השכינה. אבל אם גם הבנים נתגיירו פסקו דקיים מ"ע זו. והטעם: אף שאין מתייחסין עתה אחריו, מ"מ מקודם הרי התייחסו אחריו, ובכלליותם בני פו"ר נינהו ועסק בישובו של עולם, ועתה נכנסו תחת כנפי השכינה – הרי ממש קיים המצוה. אבל בלא זה נהי דאינו מצווה עתה, מ"מ גם המצוה לא קיים [ואתי שפיר כל מה שהקשו].

(כא) על מה שנתבאר דבהגיע לעשרים שנה כופין לישא אשה, כתב רבינו הרמ"א דבזמה"ז נהגו שלא לכוף ע"ז. וכן מי שלא קיים פו"ר, ובא לישא אשה שאינה בת בנים, כגון עקרה וזקינה או קטנה, משום שחושק בה או משום ממון שלה, אע"פ שמדינא היה למחות בו – לא נהגו מכמה דורות לדקדק בענין הזווגים. ואפילו בנשא אשה ושהה עמה עשרה שנים – לא נהגו לכוף אותו לגרשה אע"פ שלא קיים פו"ר. וכן בשאר ענייני זיווגים, ובלבד שלא תהא אסורה עליו. עכ"ל. ואין שום טעם נכון למנהג הזה וכל הטעמים שנאמרו בזה כולם דחויות [הגר"א]. אמנם האמת שאין בידינו כח למחות, אבל העושה בעצמו יחוש לנפשו. ויש מי שכתב דבמתאחר כדי למצוא זווג הגון או לסיבה אחרת – לא כייפינן ליה. ומ"מ אין להתאחר מפני סיבה שחוץ לגופו יותר מעד כ"ד שנה [הריק"ש].

(כב) מדין תורה יכול איש אחד לישא הרבה נשים אם ביכולתו לפרנס אה כולם בכבוד, ואם מתרצות לחיות חיי דוחק הרשות בידן [חמ"ח וב"ש], כדכתיב "והחזיקו שבע נשים באיש אחד" וגו', ורק ביבמה מוטל על הב"ד לתת לה עצה הוגנת שלא תנשא לו כשרואין שאין טוב לפניה [ב"ש]. ומ"מ עצת חכמים הוא שלא לישא יותר מד' נשים אפילו הוא עשיר וביכולתו לפרנס יותר, כדי שיגיע לכל אחת עונתה פעם אחת בחדש, דעונת ת"ח משבת לשבת כמ"ש בסי' פ"ו.

(כג) האמנם זה יותר משמנה מאות שנה בימי רבינו גרשון מאור הגולה, שראה הוא וחכמי דורו התקלות והקטטות היוצא מפני ריבוי הנשים, עמדו ותקנו בגזירה חמורה ובכל חומר שבעולם שלא ישא אדם אשה על אשתו, ופשטה תקנתו ברוב גליות ישראל – בצרפת, וארץ האי, והעמק, ובאשכנז, וברוסיא, ובפולין, ובכל מדינות אוסטרייך. וכל כך קבלו תקון זה עד שאם במקרה רחוקה פורץ אחד גדר – הוא מוחזק לרשע ולרמאי, והוא מתועב בעיני כל ומרחיקין ממנו. ואף שי"א שלא גזרו רק עד תום האלף החמישי, מ"מ הרי גם אז קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם להחזיק בתקנה יפה זו, וגם המלכות מייסרת על העובר תקנה זו, והתקנה בתוקפה עד ביאת הגואל. ואף במדינות שלא פשטה תקנתו, כמו בארצות התוגר ובמדינת אפריקא, מ"מ רובם ככולם מעצמם נהגו כן לבלי לישא יותר מאשה אחת. וכתב רבינו הב"י שיש מקומות שעשו מנהג במקומותם שלא לישא יותר מאשה אחת, ובשם אפילו בסתמא שלא התנה עמה – אינו רשאי ליקח עוד אשה, דכיון שנהגו כן הוי כאלו התנה, אא"כ מחלה לו דאז מותר ליקח עוד. אבל במקומות שנתפשטה תקנת רגמ"ה – אינו מועיל מחילתה. ודע, דבכל עיר ומדינה שיש ספק אם נתפשטה תקנת רגמ"ה אם לאו – חייבין להחזיקה, ואמרינן דמסתמא נתפשטה, דמן הסתם נוהג בכל מקום, אם לא כשידוע שבמקום זה לא החזיקו מעולם בתקנה זו. ואף גם בעולם החדש – באמעריקא ואויסטראלין נוהג תקנה זו, מפני שרוב ישראל שבאו לשם באו ממקומות שנתפשטה התקנה. ואם הלך ממקום שהתקנה נוהגת למקום שאינה נוהגת או להיפך – זהו ודאי דההולך ממקום האסור למקום המותר שחל האיסור עליו אף אם אין דעתו לחזור, דהאיסור חל על האדם ועל המקום, וזה האדם שיצא ממקומו – חל עליו האיסור בכל מקום שיהיה [ר"ן בתשו' והובא בב"י יו"ד סי' רכ"ח]. וההולך ממקום המותר למקום האסור, אם אין דעהו לחזור – ממילא דנכנס בכלל תקנת המקום, ואסור לו ליקח אשה על אשתו. אמנם מי שבא לדור עם נשיו ממקום המותר למקום האסור, אף שאין דעתו לחזור – מ"מ א"צ לגרש אחת מהן, דבכה"ג ודאי לא תקן רגמ"ה [ע' רא"ש פ"ק דחולין סי' כ"ג]. ויש מי שאומר דהאיסור הוא רק על האנשים ולא על הנשים, ולכן אם שתי נשים אשכנזיות נישאו לספרדי – אין עליהן שום איסור. ולא נתברר אצלי דבר זה.

(כד) ואף גם במקום שמותר לישא שתי נשים, אמרו חז"ל [יומא יח:] לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת, שמא יזדווגו זל"ז הבן שיוליד במדינה זו עם הבת שיוליד במדינה האחרת [רש"י], ונמצא אח נושא אחותו. וכתבו הרמב"ם והטור דאדם גדול ששמו ידוע וזרעו מפורסם אחריו – מותר, דלא יבואו לידי תקלה, וכן פסקו רבותינו בעלי הש"ע ס"ס ב'. אבל יש מרבותינו שחולקים בזה [ראב"ד ויש"ש פ"ד דיבמות סי' ה' וכ"ה לתוס' יבמות ל"ז: וכ"נ דעת הרי"ף והרא"ש וע' ב"ש]. והנה אף גם בזמנינו שאסור לישא שתי נשים יש ג"כ חשש זה, שכשיגרש אשתו או תמות וישא אשה במדינה אחרת – ישא אה אחותו, ולא שמענו מעולם שיזהרו בזה. ויש מי שאומר דבזמנינו כיון שאסור לישא שתי נשים כשילך למדינה אחרת יקח בניו עמו [ב"מ]. ואין הטעם מספיק, דאטו לא משכחת לה שמניח בניו אצל אשתו המגורשת וגם זה דוחק לומר שמפני שאנו מעטים בין האומות כל אחד נחשב כמפורסם כמ"ש באו"ח סי' תקמ"ז ע"ש, דהרי האידנא במקומות הגדולים נתרבה הישוב מישראל, והרבה ישוב מישראל יש גם מעבר לים אוקיינוס, ובכל שנה הרבה נוסעים לשמה. ונ"ל טעם אחר בזה: דכיון דהאידנא הבי דואר ממהרת לרוץ בכל יום בכל העולם, וכמעט שזהו רחוק מהמציאות שהאב שהוא במדינה אחרת לא יקבל תדיר מכתבים מזרעו שהניח במדינה אחרת, א"כ ממילא הבנים שיולדו לו בהמדינה האחרת לא יהיה נעלם מהם האחוה שביניהם ובין הבנים שבהמדינה הקודמת.

(כה) אם גזר רגמ"ה גם במקום מצוה כמו יבמה שנפלה לו, או במקום דיחוי מצוה כגון ששהא עם אשתו עשר שנים ולא ילדה ואין רצונה לקבל גט – יש בזה מחלוקת הפוסקים, דרבינו הב"י כתב בפשיטות דלא גזר בכה"ג, ויכול לישא את היבמה, ובעשר שנים כשלא ילדה – יכול לישא אחרת. וכן לא גזר בארוסה, כלומר: כשקידש ארוסתו – יכול לישא אחרת מפני שביכולתו לגרשה לארוסתו, ואף כשלא תתרצה לקבל גט מ"מ הוא אינו מחוייב לכונסה להתחייב לה בשאר כסות ועונה, ואין זה שתי נשים [המגי' בט"ז]. וכן אף כשלא נשא אחרת – אין כופין אותו ליקח ארוסתו וביכולתו לפוטרה בגט, ואם אין רצונה לקבל – אין אנו כופין אותו שישאנה, ואינו מתחייב לה בכלום [ב"ש]. אמנם רבינו הרמ"א כתב די"א דתקנת רגמ"ה נוהג גם במקום מצוה, ואסור לו לישא יבמתו אם יש לו אשה, אלא יחלוץ לה. אבל בשהה עשר שנים ולא ילדה – משמע מדבריו דמתירין לו לישא אחרת, מדכתב: "ובמקום שאין הראשונה בת גירושין, כגון שנשתטית או שהוא מן הדין לגרשה ואינה רוצה ליקה גט ממנו – יש להקל להתיר לו לישא אחרת, וכ"ש אם היא ארוסה ואינה רוצה להנשא לו או לפטור ממנו." עכ"ל. ובשהה עשר שנים ולא ילדה, הרי חייב מן הדין לגרשה כמו שיתבאר בסי' קנ"ד, אך כבר כתבו כל גדולי אחרונים שאין מתירין כל זה רק ע"פ מאה רבנים וברשיון המלכות. וכך גזר רגמ"ה כשיראו צורך להתיר יסכימו על זה מאה לומדים, ובתוכם יהיו הרבה מהיושבים על כס ההוראה, וצריכים להיות משלשה מדינות ואף אם המה ממלכות אחת כמו ליטא רייסין וזמוט. ועוד נהגו להקל אף ממדינה אחת ומשלשה מחוזות שקורין גובערניעס. וקבלה היא מגדולי העולם שבכל ענין שיראו חכמי העיר ההיא שראוי להתיר לאיש הזה ליקח אשה על אשתו, ויש לו ע"ז רשיון מהממשלה – יציעו הענין לפני הגדולים שבאותו הדור ויסכימו בההיתר מאה רבנים, וגם ישליש סך הכתוכה המגיע לה, גם תוספת כתובה וכל התחייבותה ביד הב"ד, ואח"כ ישא אחרת [ב"ח וב"ש]. ולאו דוקא כולם רבנים, אלא לומדים מופלגים הראוים להוראה [נוב"י]. וא"א לבאר בכתב למי ראוי להתיר לישא אשה על אשתו, דלא כל העניינים שוים, דודאי במקום שא"א לחיות עמה, כנון שנשתטית וכיוצא הזה – הדבר פשוט שמתירין לו. וכן אם היא חולנית ממושכה שא"א לה להתרפאות לעולם לפי דברי הרופאים ואינה מרוצית לקבל גט, וכן בשהה עשר שנים ולא ילדה ואין רצונה לקבל ג"פ – ודאי דמתירין לו. אמנם בענינים אחרים א"א לבאר והרבה תלוי לפי ראות עיני חכמי המקום. וכן אם רצונה לקבל גט, רק שמבקשת יותר מכתובתה המגיע לה, אם חכמי המקום כמו הרב והב"ד רואים שביכולתו לשאת כי אין זה היתרון דבר גדול לפי מצב אותו האיש – פשיטא שאין מתירין לו, ויוסיף לה כרצונה. האמנם אם מבקשת סך רב, ולפי ראות עיני הב"ד יהרס מעמדו כשיתן לה מה שמבקשת – אז מתירין לו, וכן כל כיוצא בזה.

(כו) עוד כתבו הגדולים: בנשתטית – יתן הגט ביד שליח להולכה, שיהיה הגט בידו עד שתשתפה. וחייב ליחד לה בית בפ"ע, וישמור אותה ממנהג הפקר, וחייב ליתן לה מזונות [ב"ח וב"ש], ולפ"ז אחר שתשתפה – יכול השליח למסור לה גט זה. אמנם כמה מהגדולים פקפקו בזה דאין להתירה בגט הזה לכשתשתפה, מטעם דכל מילתא דלא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח, וכיון דבשעה שמסר הגט להשליח לא היתה ראויה לגירושין – אין ביכולתו לעשות אז שליח, וכבר ביארנו בענין זה בחו"מ סי' קפ"ב סעי' ד' ע"ש. וכמה מהגדולים כתבו שא"צ כלל להשלשת הגט, ואיזו תועלת יש בו והרי עד שתשתפה אינה מגורשת, ולכשתשתפה יכתוב לה אז גט. ואי משום שלא ירצה אז ליתן גט, א"כ מה מועיל השלשתו, הלא ביכולתו לבטל אה הגט, והרי אז יכופו אותו ליתן גט ואי משום שמא היא לא תתרצה לקבל, א"כ מה מועיל מה שהשליש [ב"מ] וכן המנהג אצלינו. אמנם כשמתירין לו מפני ענין אחר, וראויה לקבלת גט אלא שאינה מתרצית, כשמתירין לו ומשליש כתובתה – ישליש גם גט, ומתי שתתרצה – תקבל מהשליח את הגט [נ"ל].

(כז) במספר המאה רבנים מהשלשה קהלות, אם כי א"א לצמצם שיהיה שליש מכל קהלה, מ"מ צריך איזה מספר מסויים מכל קהלה, ואף שבהאחרת יהיה מספר יותר – אין לדקדק בכך.

(כח) מי שנשא אשה על אשתו – כופין אותו בכל מיני כפיות לגרש את אחת מהן. ולכתחלה ראוי להשתדל שיגרש את השנייה שנשאה באיסור. אמנם אין עיכוב בזה, ואם הראשונה מתרצית לקבל גט, והוא רוצה להשאר עם השנייה – אין מוחין בידו. ואף שי"א שאחר האלף החמישי אין לכוף מי שעבר על תקנת רגמ"ה, מ"מ אין נוהגין כן, כן כתב רבינו הרמ"א – דכבר כתבנו דהתקנה בתקפה עד ביאת הגואל, ואין שום חילוק בין אלף החמישי לאלף הששי.

(כט) פסק אחד מגדולי קמאי במי שעלה לא"י ואשתו לא עלתה עמו, ורוצה לישא אשה אחרת – ישלח לה גט ע"י שליח, ומשער הזמן שתגיע לה הגט ונושא אשה [מבי"ט]. ואף שאינה ראיה שתקבל הגט, מ"מ שוב לא חל איסור עליו, דהרי מן הדין היה לה לעלות לא"י. ונהי שא"א לכפותה לזה כשיש לה טעם כמו שיתבאר בסי' ע"ה, מ"מ פשיטא דבכה"ג לא היתה הגזירה שישב בלא אשה, ומה גם דבא"י לא פשטה התקנה. ונהי דמ"מ חל עליו האיסור כמ"ש בסעי' כ"ג, מ"מ פשיטא דבכה"ג גם בחו"ל היינו משתדלים בעדו להתירו [ומתורץ כל מה שהקשו עליו].

(ל) מי שאשתו נתהפכה לדת ישמעאל, י"א דמזכה לה גט ע"י אחר ונושא אחרת, ובמקום שהמנהג כן – אין לשנות. אמנם במקום שאין מנהג, כתב רבינו הרמ"א שא"צ לזכות לה גט, ואין להחמיר בזה, ומותר לישא אחרת בלא גירושי הראשונה. עכ"ל. ורק במקומות שנוהגין לייבם נכון לזכות לה גט, דשמא ימות ויבואו לייבם את אשתו, והיא צרתה של זו המרשעת, והויא כצרת סוטה שאסורה ליבם [חמ"ח].

(לא) אשה שמכשלה לבעלה באיסורים ונתברר זה בעדים, שיכול לגרשה בע"כ כמ"ש בסי' קט"ו, אם אין רצונה לקבל גט – יזכה לה גט ע"י אחר ויקח אשה. וכן כל אלו שכופין אותה לקבל גט כמ"ש שם [נ"ל].

(לב) כתב רבינו הב"י בסעי' י"א: טוכ לעשות תקנה בכל חומר על מי שישא אשה על אשתו. עכ"ל. ביאור דבריו: דאף במקומות שלא נתפשטה תקנת רגמ"ה, טוב לעשות תקנה זו מפני שתקנה יפה היא. ובאמת לא מצינו לכל התנאים ואמוראים והגאוגים שיהיה להם שתי נשים. ואדרבא – מצינו במדרש בראשית [פ' י"ז] ברבי יוסי, שהיה לו אשה רעה ולא נשא אחרת עד שגירש את הראשונה. ודין מי ששהה עשר שנים ולא ילדה – יתבאר בסי' קנ"ד. וגם יתבאר שם בנשבע שלא ישא אחרת ולא ילדה עשר שנים, ע"ש.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף · הבא >