דרישה/אבן העזר/א

דרישה ‏ אבן העזר א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ועוד כי כוונת הבריאה. ל' ועוד אינו מכוון, שנראה שב' הטעמים סותרים זא"ז. שלטעם הא' משמע שבריאת העזר הוא מטעם שהיא לטובת האדם בעצמו. ובטעם הב' משמע שבריאת העזר מטעם לקיים כוונת הבורא. דהיינו לפ"ו ולא מפני שהוא טוב לאדם. והל"ל ל' א"נ. [ולכאורה כוונת הטו"ר במ"ש בטעם הא' שהוא לטובת האדם היינו ג"כ לקיים כוונת הבורא. וכדאר"נ א"ש בפ"ו דיבמות דף ס"א ע"ב אף ע"פ שיש לאדם כמה בנים אסור לעמוד בלא אשה שנא' לא טוב גו'. וכמ"ש הנ"י (הובא לק' בב"י בסי' זה) שהוא מטעם הרהור. ונקט הטור לה"כ לא טוב גו'. אלא שלטעם זה אפשר לו באשה ואפי' אינה בת בנים. אמנם לטעם הב' צריך לישא בת בנים דווקא כדי לקיים פ"ו. ובטעם הב' לבד ג"כ לא סגי באם סבר קיים פ"ו. שפטור מדאורייתא לישא אשה כלל לטעם זה. או אפשר לו לקיים פ"ו אף בפנויה בלא קידושין. וכמ"ש הנ"י (הובא לק' בב"י בסי' זה). וכ"ה שם בשם הריטב"א דאפי' בבן ממזר יצא י"ח פ"ו. אבל לא יצא בזה י"ח שמירה א"ע מן ההרהור. וקאמר הטור ג"כ. וע"כ. צוהו. לדבק. כי הוא נתינת טעם על הטעם הב' שכ'. כדי לפ"ו. משא"כ לטעם הא' שכ'. שידע. שאין. טוב כו' וכדפרישית. הוי היא אצלו רק עזר בעלמא להנצל על ידה מידי הרהור. קאמר וע"כ עשה לו עזר:]. ונ' כמ"ש רבי' שידע שאין כו' כוונתו ע"ד שכ' לעיל בהקדמה בשם הראב"ד. ור"ל שאין טוב לאדם שתהא העזר נבראת לבדו ר"ל ולא מגופו. כשאר כל הנבראים שנבראו זכר ונקבה כל א' לעצמו. וע"כ עשה לו עזר כנגדו ר"ל ממנו ומגופו שנקח אחד מצלעותיו ועשה ממנו העזר. וע"ל בהקדמה שביאר זה באריכות. ואי בשביל טובת האדם לחוד לא היה צריך לבראות לו אשה אלא היה לו להזדמן ממון והיה קונה ממנו עבדים ולשמשו (לשמשו כצ"ל). לכצ"ל ועוד כי כוונת הבריאה כו'. ובא"ע של קלף מצאתי שמתחיל רבי' תחילת הסי' בפ' לא טוב היות האדם לבדו ועליו כ' ית' שמו כו'. ולפ"ז אצ"ל דמה שמסיק וכ' ז"ל וע"כ צוהו דגם ארישא קאי. אלא לא קאי אלא ועוד (אַוְעוֹד כצ"ל) דסמיך ליה:

ב

שכל מי שאינו עוסק. וק' שמשמע שהוא נתינת טעם למעלה שלכך צוה ה' אפ"ו שכל מי שאינו עוסק כו'. תיפוק ליה שכוונת הבריאה באדם לא היה אלא כדי לפ"ו כמש"ל. ולכ"נ שהגי' הנכונה שצ"ל וכל מי כו' [הגה"ה - לפמש"ל הגי'. "שכל "מי נכון שפיר. דקאי הטור על הב' טעמים שכ' לפני זה וכדפרי'. ור"ל דיותר נכון לישא אשה. כדי. לפ"ו (ולא לצאת ידי הרהור לבד. ודי לו אף באינה בת בנים. וכמ"ש בטעם הא'). לפי שגדול עונו מנשוא אם לא יקיים פ"ו שכל מי שאינו עוסק כו'. ומאי דסיים וכל מי ששרוי כו' בלא טובה. הוא נתינת טעם שלא יבחר האדם רק הדרך ב' לבד. להיות בלא אשה לקיים פ"ו בפנויה וכדפרי' והדרך היותר נכון נר'. דמלת לכך אינו קאי על מלת. חייב. שנזכר אח"כ ולומר "לכך "חייב "כל "אדם כו'. כ"א הוא קאי על מלת. שעשה לו שנזכר לפני זה. וה"פ וע"כ. צוהו. לדבק. בעזר שעשה. לו. לכך. ור"ל שלפי שטובת האדם וכוונת הבריאה שניהם א"א בלי העזר הזה ע"כ צוהו לדבק באותו עזר שעשה לו לזה. ואח"כ מתחיל הטור עיקר ספרו. חייב. אדם כו'. שכל מי כו'. (ומצאתי אח"ז בהרבה מפרשים מעתיקים ד' הטור כן בציונם. חייב. כל אדם. לישא כו' ולא העתיקו. לכך חייב כו') וקאמר הטור. חייב ואח"כ. שכל. מי כו' אע"ג דלא שייך נתינת טעם על חיוב מצוה. כוונתו כמ"ש הב"י (הובא בב"י בסי' זה). דכופין אותו לישא אשה כדי לפ"ו. (ונכון בזה ג"כ שתפס מלת חייב ולא אמר כל אדם ישא כו'). וקאמר טעמא למילתיה דכופין. מטעם שהוא דבר חמור כ"כ. שכל מי שאינו כאילו שופך כו'. וכאילו ממעט כו':] ואינו נתינת טעם למעלה. ומ"מ הואיל שבכל הספרים שלנו כתוב בהן שכל מי נראה ליישב בדוחק שק' לרבינו אטעם שכ' שכוונת הבריאה היא באדם כדי לפ"ו. מנ"ל לומר כן שהכוונת הבריאה היה בשביל כך שמא מה שצוה ה' את האדם בפ"ו הוא כשאר מצות התורה. [ואפשר כוונת הטור כי אם אין אדם בעולם מי הוא שיקיים חוקות התורה ומצותיה. וכמשאז"ל בשבת תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה כו'. ואולי הוא כוונת חז"ל (יבמות ס"ד.) מה שדרשו בכתוב לך לאלהים ולזרעך:] ולא בשביל כך הוא כוונת הבריאה. ולכן כ' שכל מי שאינו עוסק בפ"ו כאילו שופך דמים [*ונלמד מסמיכות שופך דם האדם גו' ואתם פרו ורבו וגו' וכמו ששופך דם קאי על כל אדם כן נמי ציוו (צ"ל ציווי) דפרו ורבו. כ"פ. (דברים אלו נדפסו פה שלא במקומן כ"א שייכים לקמן בסס"ק זה על מ"ש לכו סיים כו' על כל. איש: (הגה"ה):]. וכאילו ממעט הדמות וגורם לשכינה כו' והואיל וכן הוא שמצוה גדולה עד מאד י"ל שסברא הוא שכונת הבריאה היה בשביל כן. והיותר נ' שבא ליתן טעם על מה שסיים וכ' לפני זה לכך חייב אדם לישא אשה כדי לפ"ו. ור"ל שישא אשה שראו (צ"ל שראוי) לו לבנות ממנו. וק' לו מנ"ל. כי אף שכוונת הבריאה בבריאת האשה כדי לפ"ו. וגם כתיב בתורה פרו ורבו. י"ל דהיינו לכלל מין האדם נצטוה ונבראו בשביל זה. אבל אינו מצוה פרטיית על כל איש ואיש. לכך סיים וכ' שכל מי כו'. שמה"ט הוא מצוה פרטיית על כל איש וק"ל:

ג

וגורם. י"מ הטעם שאין השכינה שורה פחות מב' רבבות וב' אלפי ישראל שנ' [במדבר י' ל"ז] שובה ה' רבבות אלפי ישראל. ור"ל אם יהיה העולם חסר אדם א' מב' רבבות וב' אלפים והוא אינו עוסק בפ"ו שימלא החסרון הוא גורם לשכינה שאינו (שאינה צ"ל) שורה. אבל ק' על טעם זה שא"כ לא הל"ל לשון שתסתלק שכינה מישראל. שמי שהוא שב ואינו עוסק בפ"ו הוא אינו גורם שתסתלק השכינה. אלא מי שהוא מת מהב' רבבות וב' אלפים הוא הגורם שתסתלק אלא הוא הגורם שלא תשרה השכינה והו"ל שתשרה (והל"ל שלא תשרה כצ"ל) השכינה [הגה"ה - ואולי לפי שביאור מלת תסתלק ר"ל דבר העומד ומסתלק ממה שהיה מקדם. ולהיות זה החי אם היה עוסק בפ"ו היה מקיים השראתה. וע"י המנעו הוא גורם להחזיק הסילוק. לכן קאמר מלת תסתלק וזה יורה ג"כ הל' דקאמר. וגורם כו'. "שתסתלק ולא אמר ומסתלק כו' לפי שהוא אינו המסלק רק זה שמת הוא הוא המסלק. והחי הוא רק הגורם וסיבה לקיום וחיזוק הסילוק:] בשלמא להטעם שכתבתי בפרישה. מדכתיב להיות לך לאלהים וגו'. אתי שפיר שהשכינה שורה בעולם. וכאשר אינו עוסק בפ"ו ולא יהיה לו זרע אחריו. אז הוא גורם שתסתלק השכינה מישראל [הגה"ה - ר"ל באמת שהמת גורם הסילוק. אלא דלדרש דשובה רבבות וגו' אין להחי שום גרם בזה. רק הוא הגורם שלא תשרה משא"כ לטעם זרעך אחריך גו'. גם החי הוא גרם בדבר. שבמה שימות אח"כ ולא ישאיר זרע אחריו. גורם לשכינה שתסתלק:]. ושוב עיינתי בגמ' דיבמות [סד.] ומצאתי שיש מי שדרש זה מדכתיב שובה ה' רבבות וגו':

ד

בלא דירה. כב"י ואי' תו התם כו' ולא ידעתי טעמו עכ"ל. אבל בספרים שלנו כ' ג"כ בלא שמחה (בלא שמחה ג"כ כצ"ל). וע"ל בהקדמה שכ' שניהם. בלא שמחה ובלא דירה. ועוד כב"י שבגמ' אי' אבא חנן אמר משום ר' יוסי כו' למה השמיטו רבינו עכ"ל. ונ"ל שהוא בכלל [הגהה - לכאורה אין דמות חיוב מיתה בעצם. למה שהוא רק דרך דוגמא וכאילו שופך דמים. ולפמ"ש בחי' הגהות סק"א דיש גי' בטור. ה"ז שופך דמים. שפיר הוא קצת]:] מ"ש כאילו הוא שופך דמים. ועוד כי פלוגתא הוא בשביל מה מתו. ויש ד' דעות בדבר [הגהה - הרואה (עירובין סג.) (יומא נג.) (יבמות סד. סנהדרין נב.) (ובתוס' יומא נג.) ד"ה שהורו. וכן במד"ר אחרי (פ"ך) ובמדבר (פ"ב). ות"כ במכילתא דמלואים פ' שמיני (הלכה כ"א ל"ב). ושם פ"כ (הלכה ב') ושם פ' אחרי (פ"א הל' א' ב'). וילקוט שמיני (רמז תקכ"ד). יראה להדיא דיש הרבה יותר מד' דעות בדבר זה. ולכאורה ט"ס נפל פה ונתחלף מלת הרבה במלת ארבע וצ"ל ויש הרבה דעות כו':]. וא' מהם סובר שבשביל שלא היו להם בנים מתו ורבינו לא איירי בפלוגתא. וגם איכא מ"ד דבשביל [הגהה - גם בזה שכ' ויש מ"ד בשביל כל הד' כו' צריך להגיה. ומשמע דקאי על אותן ד' דעות שזכר. וזה ט"ס כמ"ש. ונ"ל ויש מ"ד דבשביל כל ד' דברים מתו. ויש שם כמה דעות דפ' דבשביל כל ד' דברים מתו. והוא מ"ר וילקוט שם:] כל הד' דברים מתו. וא"כ גם כן אין ראיה מיניה:

ה

כזנות. לשון ב"י כן כתב הרמב"ם סהא"ב כו' ומשמע ליה כו' הוי בעילתו בעילת זנות. ולפי דבריו כו' היינו בן שלש עשרה שלימים. [בד"מ תמה על הב"י וכתב שהרמב"ם לא נקט אלא כל' הגמ' וכאשר אפשר לפ' ל' הגמ' כפרש"י ותוס' כן אפשר לפרש ל' הרמב"ם וכנ"ל, עכ"ל. כ"פ:] אבל התוס' כתבו כו' ונראה פשוט דמ"ש ר"י דלא שייכי ביאת זנות ומצוה נמי איכא כו' דלא בחדא עניינא כ' כן. דוודאי אין מצוה להשיאה כ"א סמוך לפרקן ולא כשעדיין בקטנותם. דהא גמ' ערוכה היא [סנהדרין עו:] דהמשיא אשה לבנו קטן עליו הכ"א למען ספות גו'. ומסיק לחלק דסמוך לפרקן שאני וכו' ופרש"י דהיינו שנה או חצי שנה קודם עמידתן על פרקן. אבל לפני זה ליכא מאן דפליג דאסור להשיאן שהרי עהכ"א למען ספות גו'. אלא שאם השיאן בקטנותן אפי' בן ט' שנים אינו מחוייב להוציאן ולאמר דמחשב ביאתו כביאת זנות. ע"ז כ' התוס' והרא"ש (קידושין [מה:] סי' ח') דאף שעשה איסור אינו מחויב להוציאה. ומאחר שנשאה בחופה וקידושין. לא תחשב לבעילת זנות. כי אף שלא תקינו לה חז"ל נישואין. מ"מ זנות ליכא. ומסקי וכ' התוס' ראיה לדבריהם שהרי לפעמים אפי' מצוה איכא להשיאן בקטנותן. דהיינו כשהן סמוך לפרקן שנה או חצי. אף שלא תיקנו להן רבנן ג"כ נישואין מ"מ מצוה נמי איכא. הה"נ בקטנותן יותר אף דמצוה ליכא דאדרבא יש בו צד עבירה. מ"מ זנות ליכא. ואינו מחויב להוציאה. וזוהי נ' שהיא כוונת רבינו במה שדקדק וכ' דהוי כזנות ר"ל שיש בו צד איסור שעליו נאמר למען ספות גו'. אבל ג"כ מודה שאין בו זנות ממש. עד שיהיה מחויב להוציאן כשכבר השיאן. וכמ"ש בהדיא לק' סי' ל"ז בשם התוס' ע"ש. וכ"כ הרא"ש בהדיא. ואין חילוק בין רבינו לשי' התוס' אלא שהתוס' פי' סמוך לפרקן שנה או חצי קודם שעומדים על פרקן והיינו כפרש"י הנ"ל. ומש"ה כ' התוס' ומצוה נמי איכא וכמ"ש. ורבינו אזיל בשיטת הרמב"ם. דס"ל קודם השלמת שנת י"ג לזכר או י"ב לנקבה יש בו צד איסור שעליו נאמר למען ספות גו'. ומ"ש מצוה להשיאן סמוך לפרקן. ר"ל מיד שעמדו על פרקן. והיינו בהתחלת שנת י"ד. ועליו א"ר חסדא אי נסיבנא בר ארביסר כו'. ודוק כי זה נ"ל ברור בד' רבינו והתוס' וד' ב"י בזה המה מעורבבים ואינם מחוורין לענ"ד:

ו

תפחנה עצמותיו. יש ליתן טעם למה נקט עצמותיו. וי"ל בדוחק כמ"ש בפרק ב' (בפרק בתרא כצ"ל) דתענית [ל:] והטור מביא באו"ח סי' תקנ"ד כל האוכל ושותה בסעודה שמפסיק בה עליו הכ"א (יחזקאל ל"ב כ"ח) ותהא (צ"ל ותהי) עונותם על עצמותם. וכ' שם הר"ן דלהכי נקט עצמותיו. דאמרי' ספ"ג דנדה [כד:] השותה יין חי עצמותיו שרופין מזוג עצמותיו סכוין [צ"ל סכויין] כראוי עצמותיו משופין. משמע שעיקר כח שיש לו מהיין הוא אזיל בעצמותיו. וה"ה י"ל ג"כ מי שאינו רוצה לישא אשה. וירא שיצא ממנו הזרע שהוא כח האדם. כמ"ש בכמה מקומות. וירא שלא יהיה לו כח בעצמותיו. לכן תפחנה עצמותיו. ועי"ל משום דכתיב אצל אשה [בראשית ב' כ"ג] זאת הפעם עצם מעצמי. והוא אינו רוצה אותה ולהחזיק בעצם שלו. ע"כ א' הקב"ה תפחנה עצמותיו. מדה כנגד מדה:

ז

וכ' א"א הרא"ש ז"ל הא דאמר. ל' הרא"ש בפ"ק דקידושין [סי' מ"ב] אהא דגרסי' [כט.] אריא"ש הלכה נושא אשה ואח"כ ילמוד תורה ור' יוחנן א' ריחים בצווארו ויעסוק בתורה ול"פ הא לן והא להו. וכ' הוא ז"ל דכולהו מודו דאם א"א לו ללמוד אם ישא אשה. ילמוד ואח"כ ישא אשה. וקצבה לאותו לימוד לא ידענא. שלא יתכן שיתבטל מפ"ו כל ימיו כו' ע"ש. ולפ"ז א"ש יותר אם היה כתוב. וכ' א"א הרא"ש אהא דא' ואם א"א לו ללמוד כו'. ולפי ספרים שלנו שכתוב בהן ל' הא דא' נ"ל שאינו ל' הרא"ש. אלא שרבינו שינה לשונו וקאי אגמ'. וע"ד שפירשו הרא"ש. וכ' הא דא' ואם א"א כו'. במקום הא לן והא להו שכתב הרא"ש. שמשמע מיניה דכולהו מודו דאם א"א לו ללמוד אם ישא אשה ילמוד ואח"כ ישא אשה. וכ' רבינו כוונת לשונו דהרא"ש:

ח

אבל אם מתו והניחו בנים כו'. ל' הגמ' בפ"ו דיבמות (סב:) בני בנים הרי הן כבנים ס' אביי למימר ברא לברא וברתא לברתא וכ"ש ברא לברתא אבל ברתא לברא לא א"ל רבא לשבת יצרה בעי' והא איכא. לפי גי' ב"י שסגי אם הבני בנים הם ב' זכרים או נקיבות. הוי פי" הגמ' כפשוטו. דמדא' וכ"ש ברא לברתא נשמע דאם שניהם זכרים פשיטא ליה דיוצא בזה. ומדמסיק אפי' ברתא לברא נמי חשיב לשבת יצרה. מוכח דאפי' בשניהם נקבות סגי. דמ"ש ברתא לברא ר"ל דגם לברתא ברתא. דע"ז קאי ולא הוצרך להזכירו. ומ"ש ב"י דה"ה אם הניח כל א' מהם בת אע"ג דמד' רבינו כמו דמשמע מהם שאם שניהם זכרים מהני. משמע גם לדבריו שאם שניהם נקבות ג"כ מהני. נראה דהכי הצעת ל' הב"י. דמדברי רבינו מוכח פי' סוגית גמ'. דלא נטעה לו' דהגמ' דקדק שצ"ל זכר או נקבה וכ"ש שניהם זכרים. אבל שניהם נקבות לא. ומש"ה אף כשכ' הב"י תחלה שמשמע מד' רבינו שסגי בשניהם זכרים. היינו משום דכן א' אביי בהדיא וכ"ש ברא לברתא. אבל אם שניהם נקבות זה לא נזכר בהדיא בד' אביי ורבא. דמ"ש אבל ברתא לברא לא נוכל לפ' דר"ל ברתא לברא וברא לברתא דבעי' שתהא הבן לבן. וע"ז השיב רבא לשבת יצרה בעי' והאיכא. אבל לעולם אם היו שניהם נקבות לא מהני. לכן כתב ב"י שמד' רבינו נראה שג"ז מהני. והגמ' מפורש על שניהם נקבות. וע"ד שכתבתי שה"ה שג"ז מהני. ולפי גי' שלפנינו צריכין לפ' הגמ'. כמ"ש בתה"ד סי' רס"ב. שמסיק וכתב ז"ל דאע"ג דלא אשכח דפליגי [דפליג צ"ל] רבא אאביי בהאי כ"ש. אלא דא"ל דברתא לברא נמי מהני [ור"ל לפי דבריך שאתה סובר כ"ש ברא לברתא ואינו מקפיד זו"נ ברתא לברא נמי מהני כ"פ.]. מ"מ כיון דתלא טעמא דהא איכא שבת א"כ בעי' לעולם שבת וצ"ל זו"נ עכ"ל. ולענד"נ דבמה שהשיב לו רבא לשבת יצרה בעי' והאיכא גילה לו דבתרתי פליגי [פליג צ"ל] עמו. דעל כ"ש שס"ד דאביי דפשיטא דסגי בשניהם זכרים השיב לו לשבת יצרה בעי' ור"ל ובשני זכרים ליכא שבת. ועל מ"ש אביי אבל ברתא לברא לא ור"ל אף שיש להן זו"נ. מ"מ כיון שנתחלפו לא מהני. ע"ז השיב לו "האיכא כלומר דלא הקפידה התורה אלא אשבת. דהיינו שישארו בן ובת משני הבנים והאיכא וק"ל. והשתא א"ש תיבת "בעי דמגומגם הוא לפי פשוטו. ומש"ה א"ש דעת הרמב"ם ורבי' כמ"ש בי"ד סי' שצ"ב. ומשו"ה נמי נוסח ספרים דידן הכא עיקר ודו"ק. אלא שלפ"ז ק"ק דלשון אביי לא יהיה מכוון. דמ"ש כ"ש ברא לברתא ר"ל גם ברא לברא. ומ"ש אבל לא ר"ל אפי' יהיה בן להבת וזה לא נזכר. ומיהו יש לדחוק וליישב. ועמ"ש בתה"ד בשנויא קמא שנדחק מאד:

ט

וי"א דאפי' כו'. והביאו בב"י דהא י"א הוא לפי הגי' דגרסי' בגמרא מתני' דלא כר"י ע"ש. ואלה"ק ע"ז א"כ מנ"ל להגמ' לימא מתני' דלא כר"י. דלמא גם המתני' מיירי במי שכבר נשא אשה ושהה עמה י' שנים ובהא דוקא קאמר דביש לו בנים א"צ לגרשה. די"ל דל' המשנה דקאמר לא יבטל אדם מפ"ו כו'. משמע דמיירי במי שאין לו בנים ועליה קאמר דלא יבטל. אלא ישא אשה בת בנים. ומשמע מיניה הא יש לו בנים אינו חייב לישא אשה בת בנים אף שיש לו בנים כבר. דבין המשנה ור"י ובין ר"נ כולם איירי במי שאין לו אשה. ומש"ה דייק שם אחר המשנה (סא:) ז"ל הא יש לו בנים מפ"ו בטיל מאשה לא בטיל מסייע ליה לר"נ. ומנ"ל לסייע דלמא המשנה איירי במי שיש לו אשה כבר. אבל מי שאין לו אשה אינו מחויב לטפל ולישא. גם בא"ד דדייק הא יש לו בנים בטיל נמי מאשה מנ"ל. דלמא מיירי דיש לו אשה כבר. א"ו הל' משמע ליה דמיירי באין לו אשה וק"ל. ומ"ש הרא"ש ורבינו דאף לר"י אם יש לו בנים א"צ לגרש אשתו שאינה בת בנים ולישא אשה בת בנים וכו'. נ' דמסברא דנפשיה כ"כ. ואינו מוכרח לומר כן. אלא דמסתבר ליה להרא"ש לפ' דברי ר"י שמשמעות לשונו דר"י דלא קאמר דמחוייב לעשות כן עכ"פ. אלא שלכתחילה יעשה כן וק"ל:.

מעבר לתחילת הדף · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.