אבני מילואים/אבן העזר/א

אבני מילואים אבן העזר א

א

קודם י"ג לא ישא. בתשובת מוהרי"ק סי' ל' כ' שהשיב ר' יצחק בר יהודא בבן י"א שנה שקידש לו אביו אשה בטבעת ועדים, שצריכה גט שמצינו בכ"מ שזכין לאדם שלא בפניו כו' ע"ש. ומוהראנ"ח בתשובותיו סי' מ"א כתב שראה בספר אחד שהי' מי שחשש לסברא זו ומוהר"י מינץ הסכים עמו ע"ש.

ובתשובת מוהרי"ט חלק אה"ע סי' מ"א האריך שם בסתירת דבר זה, וע"ש שהביא ראי' מהא דאמרינן פ"ק דקידושין (דף י"ט) בעי ריש לקיש מהו שמייעד אדם לבנו קטן, בנו אמר רחמנא כל דהו או דלמא בנו דומי' דידי' מה הוא גדול אף בנו גדול, אמר ר' זירא ת"ש איש פרט לקטן אשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן, ואי אמרת מייעד א"כ מצינו אישות לקטן ואלא מאי אינו מייעד אמאי קא ממעט ליה קרא תיפשוט מיניה דמייעד, אמר רב אשי הכא ביבם בן ט' ויום א' הבא על יבמתו עסקינן דמדאורייתא חזיא לי' מהו דתימא כיון דמדאורייתא חזיא ליה וביאתו ביאה הבא עלי' מתחייב באשת איש קמ"ל וע"ש, ומדאמר ר' זירא א"כ מצינו אישות לקטן אלמא לא משכחת אישות לקטן כלל ואי ס"ד זכין לו כיון דקטן יש לו זכי' מן התורה מצינו אישות לקטן, וביעוד גופי' ע"י אביו הוא שמייעדה לבנו ובכסף שקנאה בו בשעה ראשונה אלמא אין לו זכות לקטן אפי' ע"י אביו, והאי דאשת קטן מפרש לה רב אשי ביבם בן ט' ויום א' כו' ס"ד דתקנה נמי קמ"ל כפי' תוס' שם עכ"ל.

וליישב דברי ר"י בר"י נראה דהא דבעי ר"ל מהו שמייעד אדם לבנו קטן היינו מדין יעוד, דיעוד אפי' בע"כ דידה וע"ש תוס' פ"ק (דף ה') ד"ה שכן ישנה בע"כ דמייעד בע"כ של אב ובע"כ של בת, דהא דאמר לקמן (דף י"ט) אשר לא יעדה שצריך לייעדה לא שצריך לעשות מרצונה אלא שצריך להודיעה שלשם קדושין מייעדה ע"ש, וכ"כ הרשב"א בחידושיו דאינו צריך לעשות מרצון אב ומרצון הבת רק גזירת הכתוב ביעוד שצריך להודיעה ע"ש. וא"כ אי לאו מדין יעוד לא הי' בע"כ, ועוד דאפי' ברצון האב וברצון הבת לא מהני לאחר ואפי' הוא גדול כיון דקי"ל דמעות הראשונות לקידושין ניתנו וכמ"ש הרמב"ם פ"ד מהל' עבדים (ה"ז) והמעות הראשונות דניתנו לקידושין לא ניתנו אלא לדין יעוד לו או לבנו והוא כאומר מעכשיו אם ירצה לייעד וכדאי' בקידושין (דף י"ט) ע"ש ברש"י, ואם ירצה האדון אח"כ לזכות במעות הקידושין לאחר שאינו בתורת יעוד אפי' לגדול ודאי לא מהני כיון שבתחלה לא ניתנו מעות הראשונות לקידושין אלא לתורת יעוד לו או לבנו, ואי נימא דבנו קטן אינו בתורת יעוד לא מצי זכי ליה לקידושין דאפי' לגדול אם הוא אחר שאינו בתורת יעוד לא מהני, וכן למ"ד מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו ומקדשה במה שנשתייר שוה פרוטה סמוך לשקיעת החמה נמי דעת האב אינו אלא לדין יעוד, וכמ"ש רש"י פ"ק דקידושין (דף י"ט) ז"ל וכי משייר בה שוה פרוט' הוה קידושין אלמא הואיל ומכרה ויודע שהאדון יכול לייעדה לאחר זמן מדעתי' הוה כאומר לה קבלי קידושין עכ"ל ואינו כאומר קבלי קידושין אלא למי שהאדון יכול לייעדה אבל לא לאחר, דאב לא נתרצה אלא לזה שיודע שיכול לייעדה, ואי נימא דבנו קטן אינו בדין יעוד ה"ל כאחר וזה פשוט וברור.

וראיתי בשו"ת נ"ב סי' ס"ב שהגאון בעל נ"ב וחתנו הגאון הקשו ג"כ מהך סוגיא מהו דמייעד לבנו קטן, והקשו דהא יעוד ע"י אביו הוא ע"ש. ואינו קושיא דאפי' אם הוא גדול לא מצי זכי אם אינו בתורת יעוד כיון דקידושין הראשונים לתורת יעוד ניתנו ולא למוסרה לקידושין לכל מי שירצה האדון וכמ"ש.

והא דאמר ר' זירא א"כ מצינו אישות לקטן הוי מצי למיפרך דהא בלא יעוד משכחת אישות לקטן ע"י זיכוי, אלא דעדיפא מיני' מקשי דאי אינו מייעד א"כ אמאי קא ממעט ליה קרא. אלא אי קשיא הא קשיא בהא דאמר תיפשוט מיני' דמייעד ורב אשי מוקי לה ביבם קטן הא שפיר משכחת לה אישות בקטן והתורה ממעט ליה ממיתה.

ונראה בזה לפי מ"ש בסי' מ"ד סק"ד גבי [חציה] שפחה חצי' בת חורין דתפסי בה קידושין והבא עלי' אינו במיתה אלא בקורת תהי', ושם מבואר אצלינו דאם קידשה אחר תפסי בה קידושי שני דהא דבאשת איש לא תפסי קידושי אחר אמרו בש"ס פ' האומר (דף ס"ד) [ס"ז, ב] דאתי' מהיקשא דר' יונה דהוקשו כל עריות אהדדי ע"ש, והיכא דליכא חיוב מיתה אינו בהיקשא דר' יונה וע"ש, ואי נימא דבקידושי קטן ע"י זיכוי התורה ממעט ממיתה א"כ תפסי בה נמי קידושי אחר וכיון דתפסי בה קידושי אחר תו לית בה משום זכות א"כ לא הוי כלל אשת קטן, וכמ"ש במשנה למלך כיוצא בזה בפ"ז מהל' אישות (ה"כ) ז"ל נסתפקתי באומר לחבירו צא וקדש לי אשה פ' והלך וקידשה קידושי דרבנן או ספק קידושין מהו מי אמרינן דהוי קידושי דרבנן או ספק מקודשת או דלמא הוי שינוי בשליחות דמצי למימר המשלח אני לא עשיתיך שליח אלא בקידושי ודאי מן התורה שאם יבא אחר ויקדשנה שלא יהי' קידושין תופסין בה אבל קידושי דרבנן או ספק קידושין דקידושי אחר תופסין בה לא ניחא לי והוי שינוי בשליחותו ואינה מקודשת כלל עכ"ל. וא"כ אי נימא דהתורה מיעטו ממיתה אינו אשת קטן כלל דלא הוי זיכוי כיון דקפידא הוי בזה לקידושין שקידושי אחר תפסי בה, להכי איצטריך רב אשי לאוקמי ביבם בן ט' וקמ"ל קרא שלא יהי' בה דין אשת איש וכמ"ש תוס' והא דקרי לה אשת קטן כבר כתב בשו"ת נ"ב משום דעשו ביאת קטן כמאמר בגדול וה"ל אשת איש מדרבנן וע"ש סי' ס"ב, אבל אם ע"י זיכוי אינה אשת קטן כלל היכא קאמר פרט לאשת קטן. וא"כ למסקנא דקאי על יבם קטן ולא מיעטה תורה ממיתה באשת קטן ע"י זיכוי א"כ הבא עלי' במיתה וקידושי אחר לא תפסי בה והדר ה"ל זכות וזכין לקטן ודו"ק.

ובשו"ת נ"ב סי' ס"ג בשם חתנו הגאון הקשה לדברי ר"י בר"י למה תיקנו נישואין לחרש הרי יכול להיות בו קידושי תורה ע"י פקח שהרי בודאי אין חילוק בין אב לאחר לטעם דזכין לאדם שלא בפניו, גם כלל גדול הוא דחרש כשם שכונס כך מוציא ולדברי ר"י בר"י משכחת שכונס ואינו מוציא שאם קידש לו אחר א"כ הוי קידושי תורה ע"ש.

ולפי מ"ש בס' קצה"ח סי' רמ"ג סק"ו דבחרש אין מזכין ע"י אחר אלא דוקא בקטן דאתי לכלל דעת וכדאי' פ' איזהו נשך [עא, ב] קטן דאתי לכלל שליחות אית ליה זכי' נכרי דלא אתי לכלל שליחות לית ליה זכי' וע"ש וא"כ בחרש ליכא כלל דין זכי'.

ב

אבל אם הי' לו בנים כשהוא עבד. בתוס' חגיגה (דף ב') ד"ה לא תהו בראה כו' הוכיחו שם דעבד חייב בפ"ו מדברי הירושלמי עבד מהו שישא במועד עד כל שהוא מצווה בפ"ו אסור לישא במועד, ועוד פרו ורבו אכולהו בני נח כתיב אף לכנען ע"ש. ובמשנה למלך פ"י מהל' מלכים (ה"ז) [כתב] ז"ל וראיתי להרב בעל חידושי הלכות שכתב על דברי תו' הללו וז"ל והוא דבר תמוה דהא אמרינן פ"ו לישראל ולא לבני נח כו' וצ"ע עכ"ל. ודברים הללו שלא בהשגחה כי דברי תו' הם פשוטים שהדבר ידוע [דהא] דאמרינן דכל מצות שנאמר' לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ, היינו מסיני ואילך דכשבאו לסיני ישראל שיצאו לקדושה עמדו באיסורם אבל עכו"ם ניטלה מהם כו' אך קודם סיני פשיטא דמצות פ"ו היתה מוטלת על בני נח כו', ומ"ש תו' ועוד פרו ורבו אכולהו בני נח כתיב ואף לכנען כוונתם הוא דמלתא דפשיטא דעבד זה דמיירי התם בעבד שמל וטבל לשום עבדות שהרי ישראל גמור הוא ואף לאחר שבאו לסיני ונטלה מבני נח, העבדים הם מוזהרים עלי' כדין ישראל דאיך יעלה על הדעת דבשביל שנטלה מבני נח יהי' פטורים העבדים שמלו וטבלו לשום עבדות. וכל עצמם של תוס' לא באו אלא לומר דהי' עולה על הדעת דמתחלה לא נצטוו העבדים בפ"ו משום דאין להם חייס וא"כ בסיני נמי נהי דנשארה מצוה זו לישראל מכל מקום העבדים פטורים משום דאעיקרא דמלתא העבדים לא נצטוו בה, לזה כתבו התוס' דהא ליתי' דפרו ורבו אכלהו בני נח כתיב ואף לכנען נמצא מתחלה כשצוה ד' לבני נח על פו"ר גם העבדים נצטוו וא"כ בסיני נהי דנטלה מבני נח פשיטא דעבדים שמלו וטבלו לשום עבדות לא נטלה מהם. זו היא כוונת דברי תו' בלי ספק והאריכות בזה יגיעת בשר עכ"ל.

ואם זו היא כוונת תו' וכמ"ש במ"ל א"כ לא הוכיחו מהא דכתיב פרו ורבו אף לכנען דאי נימא דעבדים פטורין משום דאין להם חייס, אינו אלא בעבד שמל וטבל אבל אם לא מל וטבל אית לי' דין נכרי ויש לו חייס וכמבואר להדיא בפ"ו מהל' איסורי ביאה בעבד שלא מל וטבל לשום עבדות הולד הולך אחר הזכר, וכתב שם הרב המגיד משום דבמל וטבל הוא דאין לו חייס אבל בעודו נכרי אין בו משום עבדות ע"ש, וא"כ פ"ו דכתב לכנען כיון דלא מל וטבל אית לי' חייס והרי הוא כשאר בני נח והשתא דנטלה מבני נח ואינה אלא לישראל מצינו למימר דעבד פטור מפ"ו כיון דאין לו חייס ואם לא מל וטבל ודאי ליתי' בפ"ו כיון דה"ל נכרי.

וכמו כן אם נאמר טעמא דעבד פטור מפ"ו משום דאתקש לאשה דגמרינן לה לה מאשה וכל מצות שהנשים פטורות עבדים פטורים, נמי אינו אלא בעבד שמל וטבל, אבל אם לא מל וטבל אינו בהיקש דלה לה מאשה וכמ"ש הרמב"ן בחידושיו ליבמות (מו, א) ז"ל אבל עכו"ם גופי' כיון דקני לי' קנין הגוף בלא טבילה צריך גט שחרור. ומספקא לי מלתא כיון דעכו"ם ליתי' כלל בתורת גיטין היכי אית ליה יד, בשלמא עבד שמל וטבל הא איתי' במצות וגמרי לה לה מאשה כו' ע"ש, והובא אצלינו בסי' ל"ה ס"ק י"ג ע"ש. הרי דלא אתקש עבד לאשה אלא עבד שמל וטבל שחייב במצות, וא"כ נהי דכתב גם לכנען פ"ו כיון דלא מל וטבל הרי הוא כשאר בני נח ואין לו דין אשה, וא"כ בין לטעמא דאין לו חייס ובין לטעמא דאיתקש לאשה הכל אינו אלא בעבד שמל וטבל ואינו ראי' מכנען וצ"ע.

ובעיקר דברי תו' לא ירדנו לכוונת' דאם עבד חייב בפ"ו וכמו שהוכיחו תו' מירושלמי א"כ צריך לומר דמקיים העבד פ"ו דאם לא מצי לקיים היכי מצווה, וביבמות (דף ס"א) [סב, א] אמרו הכל מודים בעבד שנשתחרר דאין להם חייס ולפי דברי תוס' הרי כבר קיים פ"ו בעודו עבד, ואין לומר דקודם שנשתחרר קיים מצותו אלא דלאחר שנשתחרר משום דה"ל כקטן שנולד צריך לקיים אחר שנשתחרר, דא"כ בנכרי שנתגייר נמי נימא הכי דה"ל כקטן שנולד, והשתא בנכרי שנתגייר דקודם שנתגייר לא קיים מצותו כלל ואפ"ה לאחר שנתגייר תו אין צריך לקיים כיון דיש לו יחוס, ועבד שקיים מצותו בעודו עבד למה יתחייב לקיים אחר שנשתחרר וצ"ע.

עוד שם במשנה למלך ז"ל בפ"ק דע"ז (דף ה') אמר ר"א מנין למחוסר אבר שאסור לבני נח דכתיב מכל החי כו' אמרה תורה הבא בהמה שחיין ראשי אברין שלה, וכתבו תוס' [ד"ה] מנין למחוסר אבר [ז"ל] יש לדקדק מלשון אסור שהוא איסור גמור ובן נח מוזהר עלי' ותימה מאי טעמא לא חשיב לי' בהדי שבע מצות שנצטוו ויתחייב עליו מיתה כו' וי"ל דהאי קום עשה היא דמאיש איש מרבינן דעכו"ם נודרין נדרים ונדבות כישראל ואם נדר מחוסר אבר אמרינן לי' קום והבא קרבן שלם וקום ועשה לא חשיב ע"כ, ואיכא לאתמוהי טובא בדברי תוס' דאף דנימא דכיון דנודרים נדרים ונדבות כישראל שמחויבים לקיים נדרם ואית בהו משום בל יחל זהו דוקא במה שנודרים לה' להקריב בבית המקדש שנתרבו מאיש איש, אך במה שנודרים להקריב בבמה שלהם שיתחייבו לקיים נדרם זה לא שמענו כו', זאת ועוד דאפי' במה שנודרים להקריב בבית המקדש לא ידעתי מנא לן שנצטוו לקיים נדרם ואזהרה דלא יחל דברו וכן מוצא שפתיך תשמור דוקא לישראל נאמר ולא לבני נח כו', ומה שנחלקו בפ"ק דערכין [ה, א] ר"מ ור' יהודה אם הכותי מעריך או לא, לאו לחייב הכותי שיקיים דבריו אלא אליבי' דר' מאיר [דס"ל] מעריך אם הפריש חלה קדושה על הערך וטעון גניזה אם אמר לשמים נדרתי ויש בהם מעילה לפי שהערכין הם קדשי בדק הבית כו', ולמ"ד אין מעריך אין בדבריו כלום ואם הפריש הערך לא חלה קדושה, אבל לענין שיתחייב העכו"ם לקיים דבריו זו לא שמענו. וראיתי לרבותינו בעלי תו' בפ' בתרא דנזיר עלה ס"ב על האי דאמרינן דאפי' למ"ד מופלא סמוך לאיש דישראל הוי דרבנן, מופלא סמוך לאיש דעכו"ם הוי מן התורה, שכתבו ודבר תימה הוא דבישראל ליתי' אלא מדרבנן ובעכו"ם איתי' מן התורה ותירצו דודאי ישראל כו' אבל עכו"ם שאינו ראוי לבא לכלל בל יחל לא שייך למעוטי ע"כ, הרי דברי תו' ברור מללו דבעכו"ם ליכא בל יחל וזה סותר מה שנראה מדבריהם בפ"ק דע"ז שכתבנו לעיל עכ"ל.

ולענ"ד נראה דודאי בבני נח ליכא משום בל יחל ולא משום מוצא שפתיך תשמור אלא דאמירה לגבוה הוא קנין גמור כמו מסירה להדיוט ואם נדר להבי' קרבן ה"ל חוב גמור וגובין מנכסי' משועבדים למ"ד שעבודא דאורייתא, ודוקא אמירה לעני הוא דלית בי' משום קנין אלא משום בל יחל ומשום מוצא שפתיך תשמור ואינו אלא בישראל אבל לגבוה אית בה משום קנין ואפי' בבני נח מחויב חוב גמור וככתובה בשטר וזה פשוט. ועמ"ש בקצה"ח (סי' צ' סק"ב) [ר"צ סק"ג] ומ"ש במ"ל דהא דפליגי בפ"ק דערכין אם הנכרי מעריך לאו לחייב הכותי כו' אלא אליבי' דמ"ד מעריך אם הפריש הערך חלה קדושה על הערך וטעון גניזה ולמ"ד אינו מעריך אין בדבריו כלום ואם הפריש הערך לא חלה קדושה ע"ש, ואינו מבורר דודאי אפי' לא העריך כלל והפריש ממונו לשמים חלה קדושה דלא גרע משאר קדשי הבית דנתפס בקדושה. ועיקר כמ"ש לחייב המעריך ומשום קנין וכמ"ש.

ג

עד שיוליד אחר שנשתחרר. בתוס' פסחים (דף פ"ח) גבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין לישא שפחה אין יכול כו' כופין את רבו ועושה אותו בן חורין והקשו ז"ל וא"ת ליתי עשה דפ"ו ולידחי ל"ת ע"ש. והנה לישא שפחה אינו מקיים פ"ו דהא הולד כמותה ואפי' ישראל הנושא שפחה אינו מקיים פרו ורבו ע"י השפחה דאינו בנו כלל לכל דבר. ואפשר דקושית תוס' לישא ישראלית וידחה עשה דפ"ו הל"ת. מיהו נראה דגם ע"י ישראלית אינו מקיים דאמרינן בס"פ השולח (דף מ"ג) דחציו עבד וחציו בן חורין אין לו יורשין כלל, וע"ש בתוס' שכתבו שם דכל שאין לו צד קידושין בשום מקום אין לו יורשין כלל ע"ש, וכיון דאין הבן מתייחס אחריו א"כ אינו מקיים מצות פ"ו, ולפי מ"ש תוס' שם חציו עבד וחציו בן חורין גרע מנכרי דיש לו יורשין דבר תורה והבן מתייחס אחריו אף על גב דאין לו קידושין בשום מקום, וחציו עבד וחציו ב"ח אין הבן מתייחס אחריו כמו בעבד גמור. ולכן נראה דכוונת תו' על דרך שכתבו בחגיגה רפ"ק (ב, ב ד"ה לישא) שם כתבו דליתי עשה דלשבת יצרה ולדחי לאו דלא יהיה קדש ע"ש, אבל מצות פ"ו אינו יכול לקיים כלל לא ע"י שפחה ולא ע"י ישראלית וכמ"ש, ומשום דכל המקיים שבת כל דהו תו לא כפינן משום מצות פ"ו וכמ"ש תוס' פ' השולח (דף מ"ג) [מא, א ד"ה לישא] שפחה אינו יכול ז"ל דאם הי' יכול לקיים שבת כל דהו משום מצות פ"ו לחודי' לא הוי כפינן לרבו דלא מחייב בה כיון דאנוס הוא ע"ש.

מיהו לדעת הרשב"א דחצי עבד יש לו קידושין ויש לו יורשין ודחי לה לסוגי' דפ' השולח הובא דבריו אצלינו בסי' מ"ד סק"ג, א"כ גם מצות פ"ו יקיים ע"י ישראלית. וע"ש בתוס' שהקשו ימכור עצמו בעבד עברי וישא שפחה ותירצו דגר אינו נמכר בעבד עברי ע"ש.

ראיתי קושיא בשם טורי אבן בחגיגה שם בהא דאי' ביבמות (ק, א) בכהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה כו' הגדילו התערובות ושחררו זה את זה ופריך שחררו אי בעי אין אי לא בעי לא, ואמאי לישא שפחה אינו יכול כו' אמר רבא אימא כופין ומשחררין זה את זה. והקשה בס' הנז' דשם הדרא קושיא לדוכתי' שימכרו בעבד עברי בתנאי אם הוא בן הכהנת ומותרים בשפחה ממ"נ, דאם הוא בן כהנת אינו גר ומוכר עצמו בעבד עברי ואם הוא עבד פשיטא דמותר בשפחה.

ונראה דהתם כופין משום מצות פ"ו דאינו מתקיים ע"י שפחה רק שבת ולא פ"ו ולא סגי בשבת לחודי' אלא בחציו עבד כיון דאנוס הוא אבל באלו שנתערבו דיכולין לקיים מצות פ"ו ודאי כפינן לקיים מצות פ"ו ואנוסין לא הוו כיון דיכולין שניהם לשחרר זה את זה וק"ל.

ד

וי"א דאפי' יש לו בני' ימכור ס"ת. כתב ב"ש ז"ל לדעת המחבר נראה דס"ל עיקר כדיעה הראשונה, וליתי' דהא הרא"ש כתב דמוכרין ס"ת אף על גב דקיים פ"ו וכן הוא דעת המאור והרמב"ן והריטב"א והנ"י ולא מצינו בהדי' מי שסובר כדיעה הראשונה אלא הרא"ש ובעה"מ הבינו כן מדברי הרי"ף, ואינו מוכרח כמ"ש במלחמות. ומ"ש ב"ח בשם תוס' (דף ס"א) דס"ל דאין מוכרין ל"ד כי שם כתבו כן אליבא דמתני' אבל לר' יהושע פשיטא דצריך למכור עכ"ל.

ונראין דברי הב"ח דז"ל תוס' ועוד אומר ר"י דמצי למימר דאפי' יש לו בנים לעולם מצוה לישא בת בנים אלא מודו היכא דצריך למכור ס"ת בשביל בת בנים כיון שיש לו בנים לא ימכור מאחר שמוצא שאינה בת בנים ע"ש. והאי מצוה אינו אלא לר' יהושע ומוכח דאליבי' דר' יהושע נמי אינו צריך למכור ובפסקי תוס' ז"ל אפי' יש לו בנים מצוה לישא אשה בת בנים אך אינו צריך למכור ס"ת לזה עכ"ל. ומזה מבואר דאפי' לר"י אינו צריך למכור ס"ת וז"ב, והיכא דאינו צריך למכור אסור למכור לדעת החולקין על הרא"ש. ועיין בא"ח סי' קנ"ג.

ה

מזכה לה גט. בתה"ד [סי' רל"ז] הטעם כדי שלא יעבור הבעל על תקנת ר"ג, ומוהרי"ק סי' קמ"א נתן טעם דיש לחוש שתתייבם צרתה והיא אסורה להתייבם משום צרת סוטה לכן מנהג יפה הוא במקום דנוהגים ליבם ועיין ד"מ וב"ש.

וקשה לי כיון דעיקר הטעם דזכין לאדם שלא בפניו כתבו תוס' בכתובות (דף י"א) כיון דזכות הוא לו אנן סהדי דניחא לי' ועבדינן שליחותי' ע"ש, וכיון דחזינן השתא דשבקי היתרא ואכלי איסורא וא"כ אנן סהדי דלא ניחא לה בשליחות. ולפי מ"ש בקצה"ח סי' ק"ה סק"א דלאו משום אנן סהדי אתינן עלה כיון דהשתא מיהת לא ידע ה"ל יאוש שלא מדעת אלא משום דכן גזירת הכתוב שיהי' זוכה לאחר שלא בפניו במידי דזכות כל זמן שאינו מוחה וע"ש, וא"כ ה"נ אף על גב דאלו ידעה לא הוי ניחא לה השתא מיהת לא ידעה ואינה מוחה וכיון דזכות הוא זכין לאדם שלא בפניו. ולפ"ז היכא דמיחתה בפירוש ליתי' להך תקנתא.

ואחר העיון מצאתי תקנת הגט אפי' במקום שמיחתה בפירוש, והוא לפמ"ש הרשב"א בחידושיו לקידושין פ"ק (דף כ"א) [כג, ב] גבי שחרור דזכין לאדם שלא בפניו וע"י אחרים בשטר וז"ל ואי לאו דמסתפינא אמינא דהכא אפילו בע"כ נמי, ומתנת ממון שאני דלאו זכות גמור הוא ואדרבה חוב מצד עצמו דכתיב ושונא מתנות יחיה אלא מיהו מצד שנפשו של אדם מחמדתן קרי לה זכות ואעפ"י שהוא מצד עצמו חוב זכין לו שלא בפניו, אבל גט שחרור דזכות גמור הוא דמתירו בבת חורין ומכניסו לכלל מצות ישראל מכל מקום ואפילו עומד וצווח בטלה דעתו אצל כל אדם, ואעפ"י שבמציאה ובנכסי הגר ובלקט שכחה ופיאה דזכות גמור הוא וגר קטן שהטבילוהו ב"ד שאין זכין בע"כ כדאמרינן פ"ק דכתובות (יא, א) הגדילו יכולין למחות, הכא שאני דאלו איתי' לעבד כאן כייפינן לי' לעבד לקבולי בע"כ כי ליתי' נמי מזכין לי' בע"כ כו', ועוד שלא יהא רבו עובד לעבדו ויהא מפסיד רצון נפשו בעקשותו של עבדו ע"ש. וא"כ ה"נ כיון דזכות גמור הוא לה וגם יכול לגרש בע"כ אלו איתא כאן לכן אפי' צווחה נמי מזכה לה בע"כ. ואף על גב דהרשב"א לא סמך עלה כל כך, כל כה"ג דאינו אלא על צד היותר טוב כדאי המה דברי הרשב"א לסמוך עליהם במקום שנהגו לזכות לה גט ודוק.

מעבר לתחילת הדף
· הבא >