ב"ח/אבן העזר/א
| הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
יתברך שמו של הקב"ה שהוא חפץ בטוב בריותיו וכו' איכא למידק לאיזה צורך הקדים השבח הלז בתחלה חבורו זה שאין זה מענין החבור כי לא בא כ"א לפסוק הוראה וה"ל להתחיל לחייב אדם לישא אשה וכו' ונראה דלפי שנמצאים מקצת בני אדם מעלים בדעתם המשובשות כיון שלטובתי עשה לי את העזר כמ"ש לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו הנה אין אני חפץ בטובה זו ואי אפשי בה כי לדעתו יותר טובה הוא לו כשישב בלא אשה וממציא לו עזר ברע ואת אשר נפשו קשורה בנפשו ועל כן להוציא טעות זה מן הלב אמר יתברך שמו של הקב"ה וכו' שידע שאין טוב וכו' כי הוא יתברך היודע מה שהוא העזר לא כמחשבת לבו של אדם הטועה בדעתו להמציא לו עזר לרצונו ואמר עוד כי כוונת הבריאה וכו' כלומר בע"כ אין פי' לא טוב היות אדם לבדו שלא בא הוא יתברך כי אם להטיב לאדם לעשות לו עזר בלבד ושיכול לומר אי אפשי בה דא"כ לא היה צריך לעשותו בצורת אשה אלא היה לו לעשותו בצורת איש כמוהו אלא דבע"כ דכונתו יתעלה במה שברא האדם זכר ונקבה וקרא שמם אדם לא היתה אלא לקיים מצות פריה ורביה שהיא אחת מתרי"ג מצות ומצוה זו אי אפשר בלא עזר שעשה לו הוא יתברך כלומר אל יעלה על לב כי גם בלא נשואין אפשר בקיום פריה ורביה כשיעשה עם נשים דרך זנות כי זה א"א בלא עזר ע"ד הזנו ולא יפרוצו שאמרו בפ' הבע"י כל ביאה שאין בה פרוצה אינה אלא בעילת זנות ועל כן צוהו לדבק בעזר שעשה לו וכמ"ש רבינו בהקדמתו שלזה אמר לא טוב היות האדם לבדו כלומר אין טוב שיהא האדם מתבודד עם האשה כמו הבהמות שהן מתבודדים ואין הנקבות מיוחדות לזכרים אלא שעשה לו עזר שתהא מיוחדת לו ודבקה עמו. וכמ"ש ודבק באשתו וזהו דוקא דרך נישואין ולא דרך זנות ואמר רבינו דנמשך מכל זה שלכך חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות וכו' כלומר ויבטל רצונו ודעתו מפני רצון המקום כי חיוב ועול הוא על האדם לישא אשה ואינה משום טובתו בלבד כאשר עלה על מחשבת לבו של אדם כי על כן יאמר אי אפשי בטובה זו דליתא אלא חיוב הוא ואיסורא הוא דקא עביד אם יבטל מלישא אשה ויבטל מצות פריה ורביה ולכן הביא רבינו מאמרי רז"ל בעונשים שיחולו על מי שאינו עוסק בפריה ורביה:
ומה שאמר שכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים וכו' ברייתות ס"פ הבע"י (סוף דף ס"ג) ע"ש רבי אליעזר ותו איתא התם אבא חנן אומר משום רבי אליעזר חייב כו' שנאמר ובנים לא היו להם הא אם היו להם בנים לא מתו ומשמע דתרי תנאי אליבא דר"א ופסק כהאי תנא דקאמר כאילו שופך דמים דהכי ס"ל לבן עזאי ומשמע דלא ס"ל דחייב כו' כאידך תנאי ולכן לא כתבו רבינו ונתיישב מה שהיה קשה לב"י למה השמיטו רבינו: ה"ג בספרים מדוייקים בלא טובה בלא שמחה בלא ברכה בלא דירה וכו' וכ"כ רבינו בהקדמת הספר ונראה שהיה גורס בלא דירה: עונותיו מתפקקין לשון רש"י בפ' הבא ע"י מתפקקין נסתמין לשון ויפק כמו פוקקין הנקבים עכ"ל: שאין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה בפ' בני העיר (דף כ"ז) ופרש"י ללמוד תורה להתפרנס בו כשלומד תורה ובגמרא קאמר דה"ט דהתלמוד מביא לידי מעשה אשה נמי לא תהו בראה לשבת יצרה:
אבל קודם י"ג לא ישיאם דהוי כזנות כתב ב"י וז"ל כ"כ הרמב"ם בס"ה א"ב וטעמו מדאמר בפ' חרש דקטן לא תקינו ליה רבנן נשואין א"כ ה"ל בעילת זנות וכ"כ רבינו לקמן ריש סי' מ"ג ולפי דבריו הא דתנו רבנן המשיא בניו סמוך לפרקן וכו' היינו בן י"ג שלמות אבל התוס' כתבו דלא חשיבה ביאת זנות ומצוה נמי איכא כו' עכ"ל ואיכא לתמוה אם רבינו פוסק הפך דעת רש"י ותוס' שכתבו כך בשלשה מקומות גם בתשובת רבינו שמשון בתשובות מיימוני השייכים לספר נשים (סי' י"ח) פסק כך ותשובה זו כתו' גם בהגהות מרדכי דקידושין ותו דלפירוש ב"י דסמוך לפרקן היינו בן י"ג שלימות לא הוי פריך מידי בפ' הנשרפין מהך דסמוך לפרקן אהא דהמשיא אשה לבנו קטן עליו אומר למען ספות הרוה וגו' לכן נראה דמ"ש רבינו אבל קודם י"ג לא ישיאם היינו לומר קודם שנכנס לכלל י"ג דהיינו כל שנת י"ב אבל כשנכנס לכלל י"ג אפי' יום א' בשנת י"ג חשבי' ליה סמוך לפירקן ומצוה היא להשיאו דלא ה"ל בעילת זנות וכדכתבו התוס' וכן נראה דעת הרמב"ם שלא הזכיר מנין שנים אלא כך כתב מצות חכמים שישיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן וכו' ואסור להשיא אשה לקטן שזה כמו זנות הוא וכו' ורצונו לומר סמוך לפרקן בתחלת שנת י"ג והא דאסור להשיא אשה לבנו קטן היינו קודם התחלת שנת י"ג וכן פי' בהגהת מיימוני פ' ששי דהלכות יבום ואין כאן שום מחלוקת בין הפוסקים כמו שהבין ב"י אלא דקשיא לי בדברי רבינו כיון דמההיא דסמוך לפירקן נפקא לן דמצוה היא להשיאו כשהו' בן י"ג ה"ל למימר דת"ר המשיא וכו' בדל"ת לא ת"ר דנראה דמילתא חדתא אתא לאשמעי' ותו כיון דמצוה להשיאו כשנכנס בשנת י"ג אמאי קאמר אביי ואי הוה נסיבנא בארביסר ה"ל למימר ואי הוה נסיבנא בתליסר ונ"ל דיש לחלק בין כשנשא אשה לדעתו ובין כשאביו משיאו אשה דבנושא אשה כל שהוא קטן דאינו בן י"ג ויום אחד אין ראוי לו לישא אשה ולא תקינו לו נישואין דנראה כעושה לשם זנות אבל כשאב משיאו מצוה קעביד מדכתב קרא וידעת כי שלום אהלך וגו' דאביו מלמדו שלא יעשה לשם זנות ומדריכו בדרך ישרה ואעפ"י שבנו קטן דכיון דנכנס בשנת י"ג לאו קטן כולי האי הוא והשתא ניחא דתחלה כתב רבינו בנושא אשה לדעתו דמצוה לישא אשה כשהוא בן י"ח ויום א' אבל המקדים לישא אשה כשהוא בן י"ג מצוה מן המובחר ובבן י"ג ויום אחד קאמר ואח"כ כתב ת"ר המשיא וכו' דמילתא חדתא קאמר דמצוה להשיא בנו סמוך לפרקו דהיינו בעודו קטן כשנכנס יום אחד בשנת י"ג אח"כ הביא מ"ש אביי ואי הוה נסיבנא בר ארביסר לראיה דהנושא אשה לדעתו יקדים כשהוא בן י"ג ויום אחד דהיינו שנכנס בשנת י"ד וכדקאמר אביי אח"כ אמר אבל קודם י"ג לא ישיאם דהוי כזנות דהיינו קודם שנכנס לשנת י"ג דעדיין לא הגיע סמוך לפרקו דאפילו כשמשיאו אביו הוי כזנות ומה שקשה מר"פ האיש מקדש דאמר רב אסור לאדם לקדש את בתו עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה וכאן פסק דמצוה בסמוך לפרקן אע"ג דלא הגיע לגדלות יתבאר לקמן בסי' ל"ז בס"ד מיהו לפי פי' זה בדברי רבינו היה מתוקן יותר לגרוס הא דאביי מקמי הך דת"ר אכן פי' זה נ"ל אמת והכי נקטינן ובזה הפי' מתורצת קושיא לקמן בסימן קמ"א סעיף י"ח במ"ש הר"פ דאם הבעל שעושה שליח רך בשנים צריך לדקדק אחריו אם הביא סימנים שאין קטן עושה שליח וקשה דאם קטן הוא אין קידושיו קידושין וא"צ הימנו גט אבל למאי דפי' ניחא דבקטן שהשיאו אביו קאמר דקידושין הן מדרבנן ואינו עושה שליח ודו"ק:
ומיהו מי שאי אפשר לו ללמוד אם ישא אשה וכו' לשון זה כתבו הרא"ש בפ"ק דקידושין ומשמע דוקא ביודע דאי אפשר לו ללמוד כגון שהוא עני ויטרח אחר מזונות אשתו ובניו ולכן הביא רבינו לשון הרמב"ם דמתוכו מבואר דאפי' אינו עני או אפי' עשיר אלא שהוא מתירא פן יתבטל מן התורה ע"י שישא אשה תחלה מותר להתאחר כתב ב"י על דברי הרמב"ם יש לתמוה למה לא כתב שאם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה תחלה ונ"ל מ"ש בסוף דבריו והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו ארישא נמי קאי עכ"ל וקושייתו לא היתה אלא אהרמב"ם אבל על רבינו לא קשיא דכבר כתב זה בי"ד תחלת סי' רמ"ו ע"ש:
ומ"ש ואומר א"א הרא"ש ז"ל הא דאמר ואם אי אפשר לו ללמוד וכו' אף ע"ג דלשון זה לא נמצא בתלמוד אלא לשון הרא"ש הוא מ"מ כיון דלישנא דריחיים בצוארו ויעסוק בתורה משמעו דא"א לו ללמוד אם ישא אשה לכך כתב רבינו דאומר הרא"ש הא דאמר ואם אי אפשר לו ללמוד וכו' דהיינו הך דקאמר רחיים בצוארו וכו':
ומ"ש שלא מצינו זה אלא בבן עזאי וכולי נראה דה"ק בע"כ הכא לא איירי במי שהוא כבן עזאי דא"כ אפי' היה אפשר לו ללמוד יכול להתבטל מפריה ורביה ואמאי תלה טעמיה במאי דאי אפשר לו ללמוד וכך צריך לפרש דברי רבינו בי"ד סימן רמ"ו כשהביא דברי הרא"ש בוה:
כך היא הגירסא בספרי רבינו כיון שיש לו לבן בן או בת או בן או בת לבת קיים פריה ורביה משמע לפי זה דאם הניח כ"א בן או כ"א בת ה"ז קיים פריה ורביה והכי משמע מדגרסינן ס"פ הבע"י סבר אביי למימר ברא לברא וברתא לברתא כ"ש ברא לברתא אבל ברתא לברא לא א"ל רבא לשבת יצרה בעינן והא איכא וכך היא גירס' אלפסי והתו' והרא"ש ופי' התו' וכ"ש ברא לברתא אע"ג דאמר לעיל אין שני זכרים חשובי' כבן ובת הכא שבאו מכח מי שפטרו מפריה ורביה פשיטא דקאי שפיר הבן במקום הבת עכ"ל וכ"כ בנימוקי יוסף ובשלטי הגבורים אבל ברמב"ם ר"פ ט"ו מאישות כתב דבעינן דוקא בת ובת ומהרא"י בת"ה סי' רס"ב נדחק ליישב גירסת התלמוד אליבא דהרמב"ם ואין דבריו נראין אלא נראה דהרמב"ם היה גורס סבר אביי למימר ברא לברא וברתא לברתא אבל ברא לברתא וברתא לברא לא א"ל רבא לשבת יצרה בעינן והא איכא וכו' ובמדוייקים בספרי רבינו כתוב כאן וז"ל אבל מתו והניחו בנים בין שיש בן לבן ובת לבת או בן לבת ובת לבן קיים וכולי והיינו כדעת הרמב"ם והשתא ניחא דכתב רבינו בסוף דבריו אבל מת אחד מהם בלא בנים ויש לשני בן ובת לא קיים וכו' דלנוסחא הראשונה קשה דהו"ל לומר ואפי' יש לשני בן ובת מדלא נקט אפילו אלמא דתחלת דבריו הם נמי בדוקא דאיכא בן ובת. וכך כתוב להדיא בי"ד סי' שצ"ב א"כ נוסחא זו בדברי רבינו כאן היא עיקר וכדברי הרמב"ם וכן פסק הסמ"ג בעשה מ"ט והסמ"ק בסימן רפ"ד. והכי נקטינן וכן פסק בש"ע:
וא"ר יהושע נשא אשה בילדותו וכו' בפ' הבע"י ונראה דה"ק אם יודע בעצמו שאינו מוליד בזקנותו ישא אשה שאינה ראויה לילד מפני החטא ואם ראוי להוליד ישא אשה ראויה לילד אף בזקנותו:
ומ"ש ואין חלוק כו' נראה דלפי דקשה כיון דחייב לקיים מצות פ"ו אף בזקנותו אע"פ שקיים פ"ו בילדותו א"כ לאיזה צורך נתנו גבול בן ובת לקיים מצוה זו לפיכך כתב ליישב זה דאין חילוק אלא לענין מכירת ס"ת וכו' וסברא זו כתב הרא"ש לדעת האלפסי וכ"כ התו' ע"ש ר"י בפ' הבע"י סוף (דף ס"א) וסברת י"א היא דעת בעל המאור בספרו ומדכתבה הרא"ש באחרונה נראה דכך היא מסקנתו וכתב בעל המאור דעוד יש חילוק דאם מתה אשתו ואין לו בנים דמותר לישא אשה תוך שלשים אבל יש לו בנים אסור לישא אשה עד שיעבור ג' רגלים וכ"כ רבינו ביו"ד (סי' שצ"ב) ודע דהרמב"ן בספר המלחמות כתב דלהרי"ף נמי אפילו יש לו כמה בנים הוא מוכר ס"ת כדי לישא אשה בת בנים אלא דבאין לו בנים חייב לישא אשה מדאורייתא והיו מכין אותו כו' והיו משמתין ומחרימין ועושין הרדפה אבל אם יש לו בנים דאינו חייב אלא מדרבנן אין מחרימין ואין כופין ולא נקרא עבריין אם אינו רוצה לעסוק עוד בפריה ורביה אבל מאשה לא יבטל לעולם ומוכר הוא ס"ת אפילו לישא אשה דלאו בת בנים כ"ז כתב הרמב"ן לפרש דעת האלפסי ודלא כנימוקי יוסף שכתב ע"ש הריטב"א דאין מוכרין ס"ת אלא כדי לישא בת בנים אבל לישא שאינה בת בנים אין מוכרין ס"ת ע"ש ולענין הלכה למעשה צ"ע: כתב נ"י בפ' החולץ דבמקום שנהגו שלא לישא אלא אשה אחת אינו רשאי לישא אשה אחרת דאומדנא דמוכח הוא דאדעתא דהכי אינסבה ליה וכו' עכ"ל ורצונו לומר שנהגו כך בלא תקנת הקהל אבל כשעשו תקנה איכא נמי איסור חרם ונידוי על מי שפורש עצמו מתקנת הקהל וע"ל סי' ע"ו ובב"י: כתב הרב בהגהת ש"ע סי' י' ובמקום שאין הראשונה בת גירושין כגון שנשתטית או שהוא מן הדין לגרשה ואינה רוצה ליקח גט ממנו יש להקל להתיר לו אשה אחרת עכ"ל. מיהו ראיתי מרבותי שקבלו גם הם מגדולי עולם שיציעו הענין לפני הגדולים שבאותו הדור ויסכימו בהיתר זה ולחתמו מאה רבנים על אותה ההסכמה וכמ"ש בספר כל בו בתקנת ר"ג מ"ה וגם ישליש סך כתובתה ונדונייתא ותוספת שכתב לה ביד ב"ד ואח"כ ישא אחרת אבל לגרשה שלא מדעתה ויניח כתובתה ביד ב"ד לא שרינן ליה אפילו היתה עתים חלומה ולגרשה בשעה שהיא חלומה נמי לכתחלה אסור משום דאין לנו לתקוע עצמינו בדבר הלכה בפלוגתא דמ"ד משום גרירה ומ"ד משום שאינה יכולה לשמור את גיטה דלמ"ד משום גרירה עתים שוטה עתים חלומה אסור וכן פסק מהרש"ל בתשובה דאסור לגרש בע"כ אפי' עתים חלומה אבל להתיר לו לישא אחר' עליה בלא גירושי הראשונה על זה לא כתב לאיסור וע"כ נראה דלד"ה מותר לישא אשה עליה וכמ"ש הרב בהגהת ש"ע ובסי' י"ט כתב עוד בנשתטי' דאפילו בדיעבד אינה מגורשת אלא א"כ שגירשה בעת חלימתה מפני שהיה נראה שתשאר כך לא מהדרינן עובדא עכ"ל התבאר דאין שום מחלוקת בין הוראת מהרש"ל ובין הוראת הרב בהגהת ש"ע דמה שאוסר מהרש"ל לגרשה לכתחלה אפילו בעת חלימתה גם הרב בהגהות פסק כך ומודה דאסור ומה שהתיר הרב בהגהותיו בנשתטי' לישא אשה אחרת על אשתו גם מהרש"ל מודה בהיתר זה שלא נמצא בדבריו שאסרו ואעפ"י שר"ג מ"ה החרי' שלא לישא אשה על אשתו במקום מצוה ודאי לא גזר והכא נמי איכא מצוה דלא תהו ברא' כדאיתא פ"ק דב"ב (דף י"ג) גבי ח"ע וחצי ב"ח דכופין את רבו ועושה אותו ב"ח משום דלא תהו ברא' שהיא מצוה רבה ומשום הכי כפינן כמ"ש התו' לשם בשם ר"י ומדינא ודאי לא היה צריך הסכמה על זה מאה רבנים אלא כל ב"ד היה רשאי לפסוק היתר לישא אשה אחרת במקום מצוה וראיה ברורה ממ"ש המרדכי בפ' מ"ח דהרב ר"א ממי"ץ היה נוהג להתיר חרם דר"ג לישא ב' נשים ליבם כדי שלא תהא חליצה פסולה וצריכה לחזר על כל האחים והיה אומר שבמקום מצוה לא נגזרה גזירה והשתא הוא עולה לייבום ולחליצה ואחרי החליצה תעמוד הגזירה במקומה ושאר רבותי לא נהגו כן עכ"ל וכתב ב"י בפירוש סדר חליצה דטעם החולקים דכיון דיבמה שרי ליבומי אלא דאריא דשבועה רביע עליה ראוי ליבם היא עכ"ל מדלא חלקו עליו דאין בהיתר חרם דר"ג מ"ה ממש דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין אלמא דלכ"ע יכולין להתיר חרם זה דר"ג מ"ה במקום מצוה דייבום דר"ג גופיה כך היה דעתו עם ב"ד כשגזר גזירה זו להתיר גזירה וחרם זה במקום מצוה ומסתמא מה שנמצא בדברי האחרונים שיסכימו בהיתר חרם זה מאה רבנים כך קבלו הם מפי ב"ד של ר"ג מ"ה שכשיגיע איזה ענין בין איש לאשתו שאין ראוי להחזיק בחרם זה יהיה מה שיהיה יתירו את החרם בהסכמת מאה רבנים כדי שלא יהא דבר קל בעיני הדורות הבאים לישא אשה על אשתו וכך נהגו רבותינו בזמנינו להתיר לו לישא אשה אחרת על אשתו שנשתטי' בהסכמת מאה רבנים ונעשה מעשה כמה פעמים וע"ל סי' קי"ט:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |