מזרחי/בראשית/ד

מזרחי בראשית ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

והאדם ידע את חוה כבר קודם ענין של מעלה קודם שחטא כו'. דאל"כ וידע אדם מיבעי ליה כמנהג הכתוב בכל מקום לכתוב הפעולו' שזו אתר זו על הסדר עם תוספת וי"ו בראשה כמו ותהר ואחריו ותלד ואחריו ותאמר קניתי ואחריו ותוסף ללדת ואחריו ויהי הבל אבל והאדם ידע שהקדי' השם לפועל משמע שהוא ספור מה שעבר כמו ויוסף הורד מצרימה שחזר לענין ראשון וכן והנחש היה ערום שכבר היה ערום אלא שהסמיכו כאן ללמד מאיזו עצה קפץ הנחש עליהם כמו שכתב הרב שם וכן ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו שכבר היה רועה שם מתחלה אלא מפני שהוצרך עתה להודיע מחזה הסנה הוצרך לכתוב ששם היה רועה תמיד אבל ממה שכתב זאת הפעם עצם מעצמי אין להוכיח שנזדווג עמה קודם החטא משום דההוא לאו בתשמיש המטה קמיירי אלא בבת זוגו דעד השתא לא הוה ליה והשתא הוה ליה וההיא דרבי אלעזר דפרק הבא על יבמתו דאמר מאי זאת מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה ופרש"י מדקאמר זאת הפעם מכלל דפעמים אחרים שמש ולא נתישבה דעתו אינו אלא רמז בעלמא אבל עיקר לימודו מהכא נפקא ואי לאו האי קרא שמוכיח שכבר ידעה קודם שחטא והוצרכו למצא שום רמז מורה עליו לא היו סומכים אקרא דזאת הפעם מפני שאינה ראיה גמורה דהוה אמינא זאת הפעם ראיתי נקבה דומה לי עצם מעצמי ובשר מבשרי אבל עד עכשו לא ראיתי נקבה דומה לי וכן ההיא דר' יהושע בן קרחא דאמר מתוך שראה אותן הנחש ערומים ועוסקים בתשמיש ונתאוה להם קפץ עליהם ומפיק לה מדהסמיך פרשתו של נחש אצל ויהיו שניהם ערומים אינו אלא רמז בעלמא אחר שנודע להם מן המקרא הזה שכבר ידעה קודם שחטא וכן ההיא דסנהדרין פ"א דיני ממונות דאמרי' שביעית נזדווגה לו חוה עשירית סרח דמשמע שידעה קודם שחטא אינו אלא אחר שנודע מכאן שכבר ידעה קוד' שחטא אי נמי הא דדייק מהכא אינו אלא בעבור ההריון והלידה הכתובי' אחריו אבל לא על שידעה מתחלה שכבר ידענו זה מהמקראות הראשונות מזאת הפע' עצם מעצמי ומסמיכות פרשת הנחש אצל ויהיו ערומים כדלעיל וכן משמע נמי מדברי הרב דקאמר שאם כתב וידע אדם נשמע שלאחר שנטרד היו לו בני' ואלו בענין ידיעת חוה לא קאמר אבל ההיא דרבי חמא בר חנינא דאמר שמינית עלו למטה שני' וירדו ארבעה עשירית סרח דמשמע שגם הלידה קדמה לסרתון מהכא נפקא שאם כתב וידע אדם משמע שלאחר שנטרד היו לו בנים. אבל לא היינו טועי' לומר שאחר שנטרד ידע את חיה שהרי מזאת הפעם עצם מעצמי נפקא שכבר ידעה כדפירש הרב והא דקאמר והאדם ידע כבר ואחריו וכן ההריון והלידה דמשמע דוהאד' ידע כבר אף על התשמיש קאי לא קשיא דאיכא למימר דקרא דוהאדם ידע לא בא אלא לענין ההריון והלידה להודיע קדימתו לענין ההריון והבני' אבל לענין התשמיש לא הוצרך להודיע שאף בזולת המקרא הזה כבר ידענו זה מזאת הפעם ומסמיכות פרשת הנחש לפרשת ויהיו שניה' ערומי' כדלעיל:

קין על שם קניתי. כי אין הפרש בין קני לקין שאין הכתוב מקפיד בשמות רק בדקדוק הפעלי' כי מצאנו יעבץ מגזרת עצב ושמואל מן שאילתיהו ואולם הרב הוצרך לפרש ינחמנו ינח ממנו כדי שיהא נח ננזר ממנו על צד היותר טוב דומה למאמר רז"ל כל היכא דאיכא למידרש דרשינ' ולא מוקמיה להו בלאוי יתירי וכל היכא דליכא למידרש מוקמינן להו בלאוי יתירי:

את ה' עם ה'. ששלשה שותפין יש לוולד האב והאם והשכינה עמהם וכמו שאי אפשר להיות ולד מן האב לבדו או מן האם לבדה כך אי אפשר עם שניהם יחד רק בשיתוף השכינה עמהם כמו שאמרו בב"ר לשעבר אדם נברא מאדמה וחוה מאדם מכאן ואילך בצלמינו כדמותינו לא איש בלא אשה ולא אשה בלא איש ולא שניה' בלא שכינ' ותניא נמי בשלהי המפלת ג' שותפין יש באדם הקב"ה ואביו ואמו אביו מזריע לובן שממנו עצמות וגידי' וצפרני' ומוח שבראשו ולובן שבעין אשה מזרעת אוד' שממנו עור ובשרו שערות ושחור שבעין והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פני' וראות העין ושמיעת האזן ודבור הפה והלוך הרגלי' ודעה ובינה והשכל ומהכרח המדרשות הללו הוכרח הרב לפרש את יי' עם יי' ולא מן יי':

ב

בת תאומה נולדה עם קין ועם הבל נולדו שתי'. בב"ר אבל בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות אמר רבי חמא בר חנינא עלו למטה שנים וירדו ד' דלא דריש אתים לרבויא:

לכך נאמר ותוסף. שהוסיף לידתו של הבל על לידתו של קין שלידתו של קין שתים הוא ותאומתו ולידתו של הבל שלשה הוא ושתי תאומותיו ומה שאמרו בב"ר תוספת ללידה ולא תוספת לעבור שכולם נולדו בעבור אחד מללדת הוא דקא דייקי לה מדקאמר ותוסף ללדת ולא אמר ותוסף להתעבר:

רועה צאן לפי שנתקללה האדמה פי' לו מעבודתו. דאל"כ למה הניח עבודת האדמה שמזונותיו ממנה ותפש עבודת הצאן שאין מזונותיו ממנה שהרי לא הותר הבשר עד אחר המבול וא"ת א"כ מאחר שאין מזונותיו מן הצאן למה תפס האומנות הזאת אחר שאין לו הנאה ממנה וי"ל אע"פ שהבשר אסור להם החמאה והחלב והגבינה והצמר והעורות להתכסות בהן שאינם נזקקים להמית בריה לא נאסרו ומפני שאלו הן יותר מפירות האדמה אחר קללתה בחר האומנות הזאת וברח מעבודת האדמה:

ג

מפרי האדמה מן הגרוע. דאם לא כן מה טעם ואל מנחתו לא שעה ועוד מדספר בשבחה של מנחת הבל ואמר מבכורות צאנו ומחלביהן ואלו במנחתו של קין סתם ולא פי' למדנו מכאן שגרוע היה.

ויש אגדה שאומרת זרע פשתן היה. בב"ר מראשית פרי האדמה לא נאמר אלא מפרי האדמה ממותר מאכלו וחכמים אומרים מן הפסולת ומן הגרוע שבזרעים ומה היה זרע פשתן היה משל לאריס רע שהיה אוכל את הבכורות והיה מביא למלך את הסייפות. ושמעתי שמסופי תיבות של קרבן שהוא פי' המנחה למדו זה כי אותיות קרבן במילואם קו"ף רי"ש בי"ת נו"ן סופן פשתן:

ד

וכן אל ישעו אל יפנו. לא גרסינן לה דאם כן הוא סותר מה שכתוב בסוף אלה שמות ואי אפשר לומר ואל ישעו לשון וישע ה' אל הבל ואל קין ואל מנחתו לא שעה ולפרש אל ישעו אל יפנו כו':

ירדה אש וליחכה מנחתו. דאם לא כן מנא ידעי' ששעה אל מנחתו של זה ולא אל מנחתו של זה:

ז

לפתח קברך חטאך שמור. לא הספיק לו לומר פה כתרגומו כמו שאמר גבי הלא אם תטיב שאת מפני שפי' התרגום שתרגם ליום דינא לא נודע אם רוצה בו על יום הדין של חבוט הקבר או על יום דינה של גיהנם והרב הכריע שרוצה בו על יום הדין של חבוט הקבר מפני שאין ליום דינה של גיהנם רמז לפתח אבל ואליך תשוקתו אינו מתיישב לפי המתרגם מפני שאליך תשוקתו לפי דעתו שב על החטאת השמור לו ליום הדין שלא ישקוט מלהפרע ממנו אלא אליו משתוקק תמיד עד שיפרע ממנו אם לא ישוב ואם ישוב ימחל עונו ולפיכך פירש אותו על היצר כפי מה שפירשוהו בפ"ק דקידושין שהוא שוקק ומתאוה אליך ואין תאותו אלא שימשול בך להכשילך ואם תרצה תתגבר עליו ותמשול בו וה"ק מה שתליתי הדבר בידך שתטיב ולא תטיב הוא מפני שיצר הרע אף על פי שאליך תשוקתו ומתאוה תמיד להכשילך יש לך כח וממשלה להתגבר עליו למשול בו:

ח

ויש מדרשי אגדה אך זה ישובו של מקרא. אע"פ שכל המדרשות ההן כולן מפרשים אותו בדברי ריב מכל מקום אין המקרא מתיישב על פי אותן המדרשות שקצתן אמרו על חלוק העולם אחד נטל את הקרקעות ואחד נטל את המטלטלין דין אמר ארעא דאת קאים דידי הוא ודין אמר מה דאת לביש דידי הוא וקצתן אמרו שניהם נטלו קרקעות רק שהאחד אמר שבית המקדש הוא בחלקי והאחר אמר הוא בחלקי וקצתן אמרו על תאומה יתירה של הבל היו מריבין זה אומר אני נוטלה שאני בכור וזה אומר אני נוטלה שנולדה עמי ואין המקרא מתיישב בשום אחד מהם שאם כן היה לו לומר ויאמר קין אל הבל אחיו כך וכך או שלא יאמר כלל ויאמר קין אל הבל אחיו מאחר שלא פירש מה שאמר לו אבל מה שפירש הרב בדברי ריב סתם די במה שאמר ויאמר קין אל הבל אחיו שפי' שעל ידי דברים שאמר לו קם והרגו ומסתמא לא היו אלא דברי ריבות:

ט

נעשה כגונב דעת העליונה. שחושב שאין הכל צפוי לפניו דאל"כ לא היה מכחיש:

י

דמי אחיך דמו ודם זרעיותיו. בב"ר דם אחיך אין כתיב כאן אלא דמי אחיך דמו ודם זרעיותיו ואונקלוס שתרגם קל דמי זרעין דעתידין למיפק מן אחיך קבלו קדמי מן ארע' ולא הזכיר דמו הוא מפני שהוא מבואר מן הכתוב:

מן האדמה יותר ממה שנתקללה היא כבר בעונה. פירוש באותו עון שצותה להוציא עץ פרי שטעם עצו ופריו שוים והיא לא עשתה כן אלא ותוצא הארץ עץ עושה פרי ולא העץ פרי כדלעיל וכשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה לא עון זה שפצתה את פיה לקחת את דמי אחיו שעדיין לא נתקללה על זה העון ואיך יאמר ארור אתה יותר מקללת האדמה כי מ"ם מן האדמה כמ"ם מכל מלמדי ופירוש אשר פצתה ויען אשר הוסיפה על חטאה ופצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך אני מוסיף לקלל אותה עוד קללה אחרת שכשתעבוד את האדמה לא תוסף תת כחה לך. והרמב"ן ז"ל טען ואמר ואיננו נכון כי בכאן לא ארר האדמה בעבורו כאשר באביו אבל אמר שיהיה הוא ארור ממנה ופי' הקללה שלא תוסף תת כחה אליו ושיהיה נע ונד בה ולא הבינותי דבריו כי גם הארירה הראשונה אינה אלא שיהיה הוא ארור ממנה שתעלה לו דברים ארורים זבובים ופרעושים ונמלים ושיזרענה מיני קטניו' והיא תצמיח לו קנריס ועכביות כדלעיל אך מה שיש לתמוה על פרש"י ז"ל הוא מה שכ' וגם בזו הוסיפ' לחטוא אשר פצתה את פיה לקבל את דמו דמשמע שהפתיחה הזא' שפתחה את פי' לרעה הית' ואלו בפ"א ד"מ אמרו מיו' שפצתה הארץ לקבל דמו של הבל שוב לא פתחה ופריך תלמודא והא כ' ותפתח הארץ את פיה ומשני נפתחה לרעה ולא נפתחה לטובה אלמא פתיחתה לקבל דמי הבל לטובה היתה ולא לרעה ואיך כתב רש"י וגם בזו הוסיפ' לחטא והנני מוסיף לה קללה. ושמא יש לומר שפתיחתה לקבל דמי הבל אע"פ שהשם חשבו לה לחטא מכל מקום היא לא היתה פתיחתה אלא לטובה כדי לכסות דמו של הבל ואלו פתיחתה לבלוע את קרח לא היתה אלא לרעה אע"פ שהשם לא חשבו לה לחטא:

יב

נע ונד אין לך רשות לדור במקום אחד. שאי אפשר לומר שהוא המתחייב מקללת לא תוסף תת כחה לך שיחוייב מזה שיגלה ממקום למקום לבקש מקום שתתן כחה לו כמו שפירשו קצת מפרשים כי כשראה שנתקיימה קללתו במקום שהיה עובד בו ולא נתנה לו כפעם בפעם יתיאש מיד מלבקש מקום אחר כי ליי' הארץ ומלואה:

יג

גדול עוני מנשוא בתמיה. וחסר ה"א התימה כמו ארדוף אחרי הנדוד כי לא יתכן לפרשו בניחותא ויהיה פי' מנשוא על עצמו שאם כן היה מגדיל חטאו וזה לא יתכן דא"כ מאי הן גרשת אותי והיה כל מוצאי יהרגני הרי הודה בגודל עונו וראוי לכל זה אם לא שיפרש עוני עונשי כמו שפי' החכם רבי אברהם ן' עזרא והרב ימאן זה כי העון בכל מקום הוא החטא לא העונש ופי' כי לא שלם עין האמורי לא נגמר עדיין חטאו להיות משולח ומגורש מארצו עד אותו זמן שאין הב"ה נפרע מהאומה עד שתתמלא סאתה שנאמר בסאסאה בשלחה תריבנה כמו שפי' הרב שם בעצמו:

אתה טוען עליונים ותחתונים כו'. בב"ר דאם לא כן אימא אין הכי נמי:

טו

זה אחד מן המקראות שרמזו ולא פירשו. דהוה ליה למימר לכן כל הורג קין אעשה לו כך וכך והכתוב קצר ושתק מהעונש כי שבעתים יוקם קין הוא נקמת הבל מקין לא נקמת קין מהורגו כמבואר מדברי למך לנשיו ועוד כי שבעתים יוקם אינה תשוב' למאמר והיה כל מוצאי יהרגני דאדרבה הוא סבה שכל מוצאו יהרגהו מאחר שלא יוקם עד סוף שבעה דורות:

לסוף שבעה דורות. אע"פ שהוא על משקל שנים כי מצאנו ואור החמה יהיה שבעתים ופירש ואמר כאור שבעת הימים:

וסוף המקרא שאמר כו' למדנו שתחלת המקרא לשון גערה הוא שלא תהא בריה מזיקתו. שלולי סוף המקרא היינו מפרשים לכן כל הורג קין הבטחה לטובה שכל מי שיהרגנו אטיב לו דומיא דכל מכה יבוסי שהיא הבטחה לטובה ורמז ולא פירש אבל עכשו שכתב שבעתים יוקם קין שלא יקח הבל נקמתו מקין עד סוף שבעה דורות למדנו שרצון הכתוב בלכן כל הורג קין אינו אלא גערה שכל ההורג אותו יענש שלא תהא בריה מזיקתו וחסר כי קודם מלת שבעתים כאלו אמר כי שבעתים יוקם קין פי' שלא יקבל הבל מנחתו מקין עד שבעה דורות וכיון שאינו בן מות עד ז' דורות הנה כל ההורג את קין אענישנו בלי ספק גם יתכן לפ' שהוא חסר וי"ו שכל הורג קין סוף אענישנו ולא יוקם הבל מקין עד ז' דורות:

חקק לו אות משמו במצחו. ופי' אות אות אחת מאותיות שמו כמו והתגית תיו על מצחות האנשים שדרז"ל בשבת אמר לו הב"ה לגבריאל לך ורשום על מצחות האנשים תי"ו של דיו שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה והרמז ממלת וישם דאל"כ ויעש מיבעי ליה:

טז

ויצא קין יצא בהכנעה כגונב דעת העליונה. בב"ר מהיכן יצא ר' יודן בשם רבי איבו אמר הפשיל דברים לאחוריו ויצא כגונב דעת העליונה ר' אלעזר אומ' יצא תופש פניו ומיצר דאל"כ וילך קין מלפני ה' מיבעי ליה דלא שייך יציאה אלא מהמקום המוקף כמו ויצא מעם פרעה בחרי אף אך יצא יצא אבל מלפני ה' שאין שם מקום מוקף אינו נופל בו אלא לשון הליכה:

שכל הגולים נדים שם. הוא מה שפי' אחר זה קדמת עדן שם גלה אביו כשגורש מג"ע שם נקלטים כל הרוצחים כמו שנ' אז יבדיל משה מזרחה שמש ויהיה פי' בארץ נוד בארץ הראויה והמוכנת לנוד שמה:

בכל מקום שהולך היתה הארץ מזדעזעת תתתיו. ופי' בארץ נוד בארץ המתנדנ' ופי' קדמת עדן שכל נסיעותיו היו באות' הפאה:

יז

ויהי קין בונה עיר. לא חנוך הסמוך לו שא"כ יהיה הוא הקורא שם העיר כמשפט כל הבונים ואיך יאמר כשם בנו חנוך כי רחוק הוא לומר ששם חנוך שבסוף הפסוק הוא הבונה והקורא כאלו אמר שהבונה העיר והקורא שם העיר כשם בנו הוא חנוך כי אין זה מדרך הלשון גם לא היה צריך לכתוב חנוך להורות שהבונה והקורא הוא חנוך כי בזולת זה סדר המקרא יורה עליו:

ויקרא שם העיר לזכר בנו. פי' אל יקשה עליך שקרא קין את שם העיר חנוך כשם בנו ולא קין כשמו כי אע"פ שמנהג הבונים עיירות קוראים אותם על שמם לפעמים קורין אותם על שם בניהם לזכר בניהם כמו עיר מצרים ועיר כנען שלא נקראו על שם חם הבונה אות' כדעת רז"ל רק על שם מצרים וכנען בניו לשמם:

יח

הוליד את אשתו בן או בת. כי כמו שנאמר ראובן האכיל את שמעון לחם מפני שהוא הנותן הלחם אף על פי שהאוכל הוא שמעון כן נאמר פלוני הוליד את אשתו בן או בת מפני שהוא הנותן את הזרע אע"פ שהיולדת היא אשתו:

וכשהוא אומר ילד מדבר בזריעת האיש. שקורא הזריעה לידה אע"פ שהוא בשתוף השם עם לידת האשה ולכן כאשר ירצה לומר על האיש הלידה שהוא ממין לידת האשה אשר הוא הפועל הרחוק בה אומרה בלשון הפעיל כמו שנקרא הפועל הרחוק של האכילה מאכיל וכאשר ירצה לומר על האיש הלידה שאינה ממין לידת האשה המורה על הזריעה אומרה מבנין הקל מפני שהוא הפועל הקרוב בזריעה כמו האשה בלידה:

יט

לא היה לו לפרש כל זה. אלא ולמך ילד את יבל כו' כפי הסדר הכתוב לעיל אלא מפני שעל ידי הנשים הללו שהיו פורשו' ממנו אחר שהוליד בני' שהם הדור השביעי לקין והיה מפייסן ואומר להן וכי במזיד פצעית את קין והלא שוגג הייתי שעל ידי זה למדנו שקיי' הב"ה הבטחתו שאמר שבעתים יוקם קין כו' לפיכך הוצרך להאריך בזה ולא הוצרך לומר ויאמר למך לנשיו עדה וצלה אחרי הולידו את יבל ואת יובל ואת תובל קין וגו' מפני שמסדר המקרא שספר תולדותיו של למך קודם הספור של קין לנשיו ידענו זה:

כך היה דרכן של דור המבול אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש כו' בב"ר ושם אמרו תדע לך שכן הוא שהרי למך הברור שבהן הלך ולקח לו שתי נשים שם האחת עדה דעדי מינה ושם השנית צלה שתהא יושבת בצלו מקושטת כזונה. ואם תאמר אם היתה צלה לתשמיש לבד שהשקה אות' כוס של עיקרין כדהתם איך ילדה את תובל קין ונעמה. י"ל מפני זה כתבה התור' גם היא לומר שאף היא שהיתה מיוחדת לו לתשמיש ומסתמא השקה אותה כוס של עקרין ילדה שלא עלתה לו כונתו והוצרך הכתוב להודיע זה מפני שלולא זה לא היה צריך לפייס רק האשה האחת שהיא לפריה ורביה:

כ

הוא היה הראשון לרועי בהמות במדברות וישב אהל חדש כאן וחדש כאן. והודיענו בזה שפי' אבי ראשון ונקרא בשם אב כמו שהאב הראשון לבניו ושמלת אבי דבקה עם המקנה כאלו אמר אבי מקנה לא עם יושב אהל שבצדו מפני שהאומנות שבה נקרא ראשון היא רעיית המקנה במדברות אבל ישיבת האהלים אינה אומנות אלא מתשמישי האומנות שצריכה לישיבת האהלים חדש כאן וחדש כאן ושפי' מקנה רועי מקנה כי לא הי' ראשון למקנה אלא ראשון לרועי המקנה ואמר במדברות מפני שאין רעיית הבהמות אומנות אלא מצד רעייתם במדברות שאין שם יישוב וצריכה לאומנות גדולה וראוי' שיאמר עליה שהיה ראשון בהם או מפני שכבר היה הבל רועה צאן ואין זה ראשון לרועי הבהמות הוכרח לומר שאין זאת הרעייה ממין הרעייה ההיא שזו רעייה במדברות ושל הבל לא היתה במדברות ופי' יושב אהל כמו יושב אהלים שהיה יושב חדש כאן עם אהלו עד שיכלה המרעה של אותו מקום וחדש כאן עם אהלו עד שיכלה מרעה המקום ההוא שהם אהלים רבים ושעור הכתוב כאלו אמר אבי מקנה ויושב אהלים.

כמה דאת אומר סמל הקנאה המקנא. בב"ר אמרו לשעבר היו מקנאים להב"ה במטמוניות עכשיו חזרו לקנאתו בפרהסיא הה"ד אשר שם מושב סמל הקנאה המקנא פירוש הסמל שקנאו בו המקום בפרהסיא ומלת יושב אהל מורה על הבתים ומקנא מורה על העבודת כוכבים ששמו בתוך הבתים שנקרא מקנא כמו סמל הקנאה המקנא כאלו אמר יושב אהל ובתוכו מקנא שהיא העבודת כוכבים ואע"פ שמקנא הכתוב בסמל הקנאה היא בא"לף והמקנה הכתוב פה הוא בה"א הנה מאחר שקריאת המקנא הכתוב בסמל הקנאה היא כקריאת בעלי הה"א שהיה ראוי להיות על משקל מפליא ובא על משקל משקה נחשב כבעלי הה"א גם יתכן שהיה כתו' בספריהם בה"א ואיך שיהי' הנה בעל האגדה לא סר מדרכי הדקדוק ואין לטעון ממה שהמקנה פה המ"ם בחיריק ושם המ"ם בפתח כי אין קפידא על זה:

כב

תובל קין לשון תבלין תבל והתקין אומנותו של קין ובב"ר אמרו קין בתחלה הרג את הבל ולא היה לו במה להרוג אבל עכשו בא זה ותבל אומנותו של קין שהוא אומנות הרוצחין שהיה לוטש כל חורש נחושת וברזל ופי' לוטש מחדד מלשון ילטוש עינו ומלת חורש מפני שהוא מלרע ובקמץ קטן הוא בינוני פועל ואיננו שם ומאחר שאינו שם לא יתכן לפרשו אומנות מלשון חרש חכם רק מצחצח ומתקן שהוא פועל והוא מקרא מסורס כאלו אמר לוטש וחורש כל נחושת וברזל ומפני שאין החדוד והצחצוח נופל על הנחושת והברזל רק על הכלים הנעשים מהם הוסיף כל כלי נחושת וברזל ומפני שכלי הנחושת והברזל נופל גם על הקערות והכפות ודומיה' שאין בם חדוד וצחצות הוסיף גם מלת אומנות ואמר כל כלי אומנות נחושת וברזל שכלי אומנות הם כלי החפירה והחתוך והנסירה והנגרו' ודומיה' שנופל בם הלטישה והחדוד והצחצוח:

נעמה היא אשתו של נח בב"ר. ונראה לי שהוציאו זה ממה שנקראת בשם נעמה ואמרו למה נקרא שמה נעמה שהיו מעשיה נעימים ומסתמא זו היא אשתו של נח שלא זכתה להנצל מן המבול אלא מרוב מעשיה הנעימים אבל בני נח עדיין לא היו בני עונשים כדכתב רש"י בפסוק ויהי נח בן ת"ק שנה ויולד תדע שמצד מעשיה הנעימים הוא שאמרו שהיא אשתו של נח שהרי לרבנן דאמרי למה היו קורין אותה נעמה שהיתה מנעמת בתוף לעבודת כוכבים אמרו נעמה אחרת היתה זו כלומר ואינה זו אשתו של נח:

כג

לפי שהרג את קין ואת תובל קין בנו. ולפיכך לא פירשו ממנו אלא אחר המקרה הזה וזהו לפי המדרש של תנחומא שאמר שפרישותן של אלו לא היתה אלא מפני שהרג למך את קין ופחדו מהשם שמא יהרוג אותו ואת בניו אבל לפי המדרש של ב"ר שאמרו לא הרג למך כלום ונשיו לא היו פורשות ממנו אלא מפני הגזרה שנגזרה לכלות זרעו של קין לאחר שבעה דורות ואמרו מה אנו יולדות לבהלה כו' והוא אמר להן וכי אני הרגתי את הבל שהיה איש בקומה וילד בשנים שיהא זרעי כלה באותו עון צריך לומר שמה שלא פירשו ממנו אלא לאחר הלידה הוא מפני שלא שמעו הגזרה שנגזרה לכלות זרעו של קין לאחר שבעה דורות אלא אחר הלידה וכששמעו אותו פירשו ולא רצו להזדווג עוד עמו כדי שלא ילדו לבהלה וע"כ אי אפשר לומר אלא כן שאם תאמר אי אפשר שלא שמעו הגזירה הזאת מתחלה א"כ תמה על עצמך היאך רצו להנשא לו עד שתצטרכנה לפרוש מהתשמיש ומפני הטענה הזאת אין לומר ג"כ שהאמירה הזאת של ויאמר למך לנשיו קודם הלידה היתה ודרך המקראות לדבר כן כמו שפירש אצל ויאמר ה' לא ידון רוחי שאם כן היאך רצו להנשא לו ואם ישיבו שלא שמעו הגזירה עד אחר הנשואים נשיב גם אנחנו שלא שמעו הגזירה עד אחר הלידה ויהיו המקראות כסדרן או שמא רצו לקיים מצות פריה ורביה בראשונה ואח"כ תפרושנה שלא תלדנה לבהלה וכן משמע נמי מלשון הרב דקאמר ומדרש ב"ר לא הרג למך כלום ונשיו פורשות ממנו משקיימו פריה ורביה אבל אינו מתיישב בעיני כלל שכיון שידעו בבירור שאין תועלת בפריה ורביה הזאת שסופן כלייה וטעם המצוה הזאת אינה רק משום לא תהו בראה לשבת יצרה אם כן אין בה קיום מצוה ושמא יש לומר שאף על פי כן חייבות הן לקיים את המצוה והשם יעשה את שלו כההיא דפרק קמא דברכות דאמרי' מאי כי מת אתה ולא תחיה מת אתה בעולם הזה ולא תחיה בעולם הבא אמר ליה מאי כולי האי אמר ליה משום דלא עסקת בפריה ורביה אמר ליה משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו אמר ליה בהדי כבשי דרחמנא למה לך מאי דמפקדת איבעי לך למעבד ומאי דניחא קמיה קב"ה ליעביד וכמו שאמר להון אדם הראשון כשקבל אותן למך לפניו אלא שהן היו סוברות שאין לומר זה אלא במקום קיום מצות פריה ורביה אבל אחר שקיימו אותה אין ראוי לעשות יותר כיון שסופן כלייה וכשקבל אותן למך לאדם על זה אמר להן אף על פי כן לא ימשכו עצמן והשם יעשה את שלו. וא"ת והלא מצות פריה ורביה אינה בכלל שבע מצות שנצטוו בני נח יש לומר דמשנתנה תורה בסיני בטלה מבני נח ונשארה לישראל אבל קודם מתן תורה כבר היתה המצוה הזאת נוהגת בבני נח כדאמרינן בסנהדרין פ"ד מיתות כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח ופירש"י לישראל נאמרה ולא לבני נח מסיני ואילך אע"ג דעד סיני נצטוו עליה. וא"ת אי הכי למה לא נמנית מצות פריה ורביה בכלל השבע מצות שנצטוו בני נח יש לומר כמו שתרצו התוספות בפרק ארבע מיתות קים עשה לא קא חשיב ולפיכך לא נמנית בכלל השבע מצות:

כד

וזהו קל וחומר של שטות. אבל לפי האגדה של תנחומא אינו של שטות מפני שאותו הקל וחומר אינו מבטל דבורו של מקום שאמר שבעתים יוקם קין שהק"ו ההוא אינו אלא בעבור החטא שלו:

כה

ללמד שנתוספה לו תאוה על תאותו. בב"ר לשעבר אם לא היה רואה לא הי' מתאוה ועכשיו בין רואה בין לא רואה אבל לא ידעתי למה הביא האגדה הזאת שאינה קרובה לפשוטו של מקרא שהרי מלת עוד בכל מקום היא תוספת על הפעולה הנופלת עליה כמו ותהר לאה ותלד בן ואחריו ותהר עוד ותלד בן ואחריו ותהר עוד ותלד בן ואחריו ותהר עוד ותלד בן שפירושם שהוסיפה להורות עוד פעם אחרת אחר הפעם הראשונה אף כאן הוסיף לדעת אותה עוד פעם אחרת אחר הפעם הראשונה לא שנתוספה לו תאוה על תאותו:

כו

לקרא את שמות האדם והעצבים בשמו של הקב"ה לעשותן עבודת כוכבים. בב"ר א"ר סימון בג' מקומות נאמר בלשון הזה וכלן לשון מרד ויהי כי החל האדם הוא החל להיות גבור התיבון והכתיב וזה החלם לעשות א"ל קופח אני על ראשו של נמרוד ואומר זה המרידן מאומרם זה המרידן נראה שפי' אז הוחל גם כן מלשון מרד ופירושו אז נתחלל השם לקרוא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקב"ה לעשותן עבודת כוכבים ולקראתן אלוהות ופי' ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה שחללו את השם ברבוי על פני האדמה שהיו שופכים את זרעם על העצים ועל האבנים כו' בב"ר ופי' הוא החל להיות גבור בארץ שחלל את השם להמריד כל העולם על הקב"ה בעצת דור הפלגה אבל רש"י לא פי' כלום אם הם מענין התחלה ופי' אז הוחל אז התחיל לקרוא את שמות האדם והעצבים כו' או מענין חלול אז נתחלל השם לקרוא שמות האדם והעצבים כו' אלא אדרבה גלה דעתו בפסוק וזה החילם שהיא מענין התחלה ומה שטען ר' אברהם ן' עזרא שאלו היה מחלול הי' השם סמוך אל המלה איננה טענה כי כמוהו לבלתי החל לעיני העמים גם כי תחל שאין השם סמוך אל המלה ויהי' שעור הכתוב אז הוחל השם לקרוא בשם ה' ופירושו אז הוחל השם שהי' נוהג לקרוא שמות האדם והעצבים בשם ה' ורבי שלמה ש"ה השיב שמה שאין השם סמוך אל החלול הוא דרך כבוד לשם כמו שמחזיר הכתוב הקללה לברכה באמרו ברך אלהים ומת ואין טענה מן כי יקלל אלהיו ולא תחללו את שם קדשי כי הם מצוה ואין להחזיר פן תהפך הכוונה אבל כאן שהוא ספור מעשה לא רצה לומר אז הוחל שם ה':

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.