הכתב והקבלה/במדבר/יב

הכתב והקבלה במדבר יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

על אודות. א"ת אשה כושית, אתתא שפרתא, והוא לשון כבוד, כאשר נקרא העור סגי נהור, וכמו שקרא בלעם א"ע שתום עין להתפארו לחזות מראות אלהיות כמתורגם דשפיר חזי (שארפזיכטיגעס אויג), וכאשר יקראו הישמעאלים לזפת לבן, והאשה הכושית פה היא צפורה אשת משה, ונקראת כן ע"ש גודל יפי', או כמ"ש הראב"ע שנקראת צפורה כושית להיותה מדינית, והמדינים הם ישמעאלים הדרים באהלים, ומסבת חום השמש אינם לבנים אבל שחורים ככושים. ויתכן גם כן לומר טעם לזה, לפי מה שנהגו רבותינו בדברם עם אשה לקרותה בשם בת, כדתנן (ידים פ"ג) אשה אחת באת לפני ר"ג אמר לה בתי וכו', ואמרו אם באת אשה אצלך לבהמ"ד על השאלה תהא רואה אותה כאלו יצאה מירכך, כדי להרחיק ההרהור (ע"ש בקול הרמז), ככה בדבר מרים ואהרן מענין ההזדקקות באשת יפת מראה, כנו את היופי בהפוכו, כענין בית מכוער בית מפואר, ותערומת מרים ואהרן במשה היה על שפירש ממנה לבלי הזדקק לה, כמ"ש אונקלס ארי אתתא שפרתא דנסיב רחיק, וכן פירש"י לדרז"ל, ולזה הסכים ראב"ע ורי"א. ורוב המפרשים ימאנו בפירוש זה באמרם דאם כן עיקר הספור חסר במקרא, שהיו מדברים עליו על שהרחיקה והפרישה ממנו, כי לא הזכיר רק לקחו אותה לאשה, ולזה בחרו יותר לפרש כפשוטו של מקרא שהתרעמו עליו על שנשא כושית בהיותו מלך מ' שנה בארץ כוש, כמסופר בספר דברי הימים של משה, ובזה בחר הרשב"ם. ואנכי לא כן אדמה, כי משמעות לשון המקרא יורה לנו דלא כפירוש רשב"ם, דאם תערומתם על משה היה לפי שנשא אשה כושית, הו"ל למקרא לומר.

על אשר לקח אשה כושית. לא לאחר הלקוחין ולהקדים האשה, וזה יודה כל חיך הטועם טעם מליצת הלשון. אמנם טענת המפרשים בחסרון הודעת הרחקתו והפרשתו ממנו אינה טענה לדעתי, אחר שנתבונן בעיקר הוראת מלת אודות; מלת אודות מתורגם בכ"מ עסק, ובעלי הלשון גדרוהו לענין גרם וסבה (אורזאכע, פעראנלאססונג), ואמרו שכן נקראת הסבה אוד בלשון ערבי; ואין זה נכון לדעתי כי בכל מקום מחובר הוא עם מלת על, על אודות הבאר, על אודות האשכול, על אודות ישראל, ואחרי שמלת על לבדו יורה גם כן על הסבה הגורמת, כמו על הברכה אשר ברכו, על עזבם את תורתי, אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, וכמוהם רבים אין מספר שמלת על הוראתו הסבה (וועגען), ואיך נפרש אם כן מלת אודות המחובר אליו גם כן לשון סבה, למה לנו לחבר יחד בכ"מ להוראת הסבה שתי מלות אם די באחת מהן, לכן נראה לי לפרש מלת אודות לשון הרחקה פרישה והבדלה, כי בלשון ארמי שרש אד הוראתו על גלגול ותנועת הדבר להתרחק מדבר (וואֶלצען, ווערפען, שליידערן), כי על הגורם להפיל ולהתיז דבר מיד חברו אמרו (ב"ק צ"ח) אדי אדי', וכן על הגורם להפריש ולהרחיק שלהבת מגחלת אמרו (ביצה ל"ח) אדי אדי', ופירש"י שם שהוא מלשון עברי וידו אבן בי (איכה) לידא את קרנות הגוים (זכריה ב׳:ד׳), ודומה לזה וידא ירבעם את ישראל מאחרי ה' (מלכים ב י״ז:כ״א), ונאמר על המרוחק מארצו ומתנועע בארץ לא לו יקדמוני ביום אידי (תהילים י״ח:י״ט) דתרגומו ביום טלטולי, וכן המקל שמנידין בו העצים הבוערים באש עד שיבדלו זה מזה כדי שיאחז האור בכל צדדיו (פייערווענדער) יקרא אוד, אוד מוצל מאש (עמוס ד', זכריה ג׳:ב׳), כמ"ש ר"ש ב"מ שם, מכל אלה אני אומר כי גם מלת אודות פי' הבדלה והרחקה (ענטפערנען, אבזאָנדערן), לכן יהושע וכלב שהבדילו עצמם להתרחק מעצת מרגלים מקדש ברנע, אמר (יהושע י״ד:ו׳) אשר דבר ה' אל משה על אודותי ועל אודותיך, מלת על פי' הסבה, ומלת אודות פי' הבדלה והרחקה, ור"ל בשביל הבדלתי והפרשתי ובשביל הבדלתך והפרשתך, וכן כאן על אודות האשה ר"ל בשביל הרחקת האשה. ואם נחזיק גם בספר ד"ה הנזכר, לפי שהוזכר ענין זה גם בתרגום יב"ע על מקרא זה, יש להבין בו מאמר כי אשה כושית לקח, שהוא באמת תוספת שאינו צריך, (ורבותינו דרשוהו בספרי רבא וזוטה ע' ילקוט), ורמזו בזה על האשה הכושית האמתית אשר לקח אז במלכו בארץ כוש, וכנותנים טעם לתערומתן עליו בהפרשו כעת מצפורה, וכאלו יאמרו, עתה הוא נזהר בפרישות גדולה להתרחק ההזדקקות מאשה ראויה והגונה אליו, ואז לא הקפיד גם על נשואי אשה אשר גם לאיש המוני אינה ראויה, ונרויח בזה גם כן טעם קראם את צפורה בשם כושית, והוא לזווג המלות כושית מדומית והיא צפורה, עם כושית אמתית בהיותו מלך בכוש, וכענין לשון נופל על הלשון הנהוג בכ"ק, כמו בתי אכזיב לאכזב (מיכה א׳:י״ד) ע"ש הרבה כזה, הנה עכ"פ מבואר המקרא לדרז"ל יותר על פשטיה ממה שפירשוהו זולתם:

ג

ענו מאד. לא מגופו כ"א מדעתו (ספרי) כי ישנם כמה סבות גשמיות הגורמים כניעה ושפלות לאדם, כגון חלישת כח הגוף מפני החלאים או ממזג רע וחלישות הרכבתו, או כשימצאוהו פגעים או ריש עד שהוא מצטרך לבריות, המעצבים את הרוח ומשברים את הלב ומכניעים אותו, וכל אלה לא היו במשה, אבל מדעתו ורצונו התנהג בדרך ענוה, ואף שלא היה נעלם ממנו סגולותיו היקרות, ידע שהוא אב לחכמים ולנביאים, בכל זה היו כל זולתם הפחותים ממנו נחשבים מאד בעיניו, העביר זכרון סגולותיו ומעלותיו הנפלאות מנגד עיני לבו והטה עיניו לטובת כל זולתו, ונפש כל אחד מישראל היה יקר בעיניו יותר מנפש עצמו, עד שבחר להמחות מספר החיים למען הציל נפשות ישראל, וזה הפלא ופלא ומעלה שאין אחרי' עוד, ועל זה העיד הכתוב שלא היה כמהו במדת ענוה, ומזה יתבאר לנו מה שנקרא כאן בתואר איש, ובמקום אחר בתואר אדם, כמאמרם (במדרש קהלת) אדם אחד מאלף מצאתי, אדם זה משה שבא לאלף דור, כי מצד בריאת מזג טבעו היה נוטה לרע יותר מלטוב, והוא תאר אדם, אמנם הוא זיכך וטיהר חלק חומריותו כ"כ עד שנתהפך בו לטבע שניה להיות נטיית חומריותו רק לטוב, והוא תאר איש, (עמ"ש בבלק לא איש אל ויכזב בהבדל שבין אדם לאיש, ובר"פ וזאת הברכה משה איש האלהים):

ו

אם יהיה נביאכם. רש"י פי' אם יהיה לכם נביאים וכת"א, ולראב"ע חסר הנסמך ופי' נביאכם נביא ה', ולרשב"ם נביאכם במקום שם המקרה נבואתכם, ולדעתי אין צריך לכל הדחוקים האלה, כי מאמר זה חוזר אל משה, כנגד מה שאמרו הלא גם בנו דבר והשוו מעלתם למעלת משה כמהו כמהם, וכמו שהם במדרגת נביאים כך משה איננו במדרגה יותר עליונה מהם, וגם הוא אינו כ"א נביא, על זה בא מאמרו ית' אליהם להודיעם שאיננו במדרגת נביא לבד, כ"א במעלה יותר גבוה, על זה אמר. אם יהיה נביאכם ר"ל אם לא יהיה משה כי אם במדרגת נביא לבד, ה' במראה אליו אתודע וגו', ר"ל היה די לו אם אנכי ה' הייתי נראה אליו במדרגה קטנה, והיא מראית הלילה (וואֶרע ער פראָפעט נור, זאָ ווירדע איך עוויגער מיך נור), והנגינה מסכמת לזה, ולדברים האלה שפיר אמר קרא מלת אליו בו לשון יחיד. כמראה אליו אתודע, פרש"י שכינת שמי אין נגלית עליו באספקלרי' המאירה, ועל ומראה ולא בחדות הנאמר במשה פי' מראה זה מראה דבור שאני מפרש לו דבורי במראית פנים; והוא מן הספרי, ובויקרא רבה כל הנביאים לא ראו אלא באספקלרי' מלוכלכת ומשה ראה באספקלרי' מצוחצחת. ממשמעות הדברים יראה שמלשון המקרא למדו כן, מדכתיב מראה פעם בקמ"ץ פעם בסגו"ל, ובאמת אין שנוי נקוד זה ענין חסרון ויתרון מעלה כ"א שזה מתוקן בלשון זכר וזה בלשון נקבה, וכמו שהעיר החכם רוו"ה ע' בדברי', ונ"ל כמו ששנוי נקודותיהם יורו על הבדל זכר ונקבה, הוא עצמו ההבדל לחסרון ומעלת הנבואה, כי כל דבר שבטבעו מקבל השפעתו מדבר אחר ידובר בו בלשון נקבה, כי על השמים שהם משפיעים לארץ יאמר האזינו השמים בלשון זכר, ועל הארץ המקבלת השפעתו ממעל לה יאמר ותשמע הארץ בלשון נקבה, וכן הלב שבאדם אשר ממנו תוצאות חיי הגוף, והוא המשפיע בכל האיברים ידובר בו בלשון זכר, ולבי ראה הרבה חכמה, אמנם שאר איברי הגוף שכולם בכלל מקבלים השפעתם מן הלב ידובר בם בלשון נקבה, ידים שופכות, רגלים ממהרות, עיניך ראות, שמעה אזני, וכן בשאר האברים; והנה לוח הזכוכית המלוטש מאד (געשליפענעס גלאס), אשר מצד אחד שבו משוח טיחה על פניו, ועל ידי זה יתעכב עין הרואה מלהסתכל בצורה העצמית העומדת בצד השני, ואמנם בצד המלוטש יתרשמו הצורות העומדים נגדה, הצורה הזאת המתרשמת בתוך הזכוכית יוכל הרואה לראות, והוא המכונה מראות הצובאות (שפיגעל), ולהיות הלוח הזכוכית באופן זה להראות התמונה המקבלת בצד המצוחצחת שבה מדבר העומד נגדה, לזה ידובר בה בלשון נקבה, מראה באל"ף קמוצה. הנה לסבה זו לפי שכל הנביאים שלא זכו להשיג הדבור האלהי הנבואי בעצמותה, והיה מן הצורך אצלם שיתלבשו הדבורים הנבואיים במשלים וחדות, כמו סיר נפוח, מנורת זהב, מקל שקד וכדומה, הנה באופן זה לא ראה הנביא במראיתו הדבור העצמי המדובר ממנו כ"א דוגמת הרואה הצורה המתרשמת בלוח הזכוכית, שאינו רואה עצמות הדבר כ"א דוגמתו, ולזה תכונה מראית נבואתם בשם מראָה בקמצת האל"ף בלשון נקבה. אמנם משה להיותו זוכה למראית פנים פא"פ להשיג הדבור האלהי בעצמותו בלתי התלבשותו בדמיונות, עד שאמרו עליו השכינה מדברת מתוך גרונו כביכול, לזה תכונה מראית השגתו המעליתית בשם מראֶה בסגו"ל האל"ף בלשון זכר, שהוא הלוח הזכוכית שאין טיחה משוחה בו ויוכלו לראות מתוכו הצורה העצמית העומדת מצד השני, ואין התמונה מצטיירת בזכוכית, ועין הרואה יכולה לשלוט בדבר העצמי כמו שהוא:

ז

בכל ביתי נאמן הוא. כאדם הנאמן בבית חברו ויכול לכנוס כל עת אשר יחפוץ כן הוא יכול לדבר כל צרכיו בכל עת לפני כענין עמדו ואשמעה, כ"כ המפרשים; אמנם אין לשון ביתי מבואר היטב לדבריהם, ולדעתי יודיע במקרא זה מן זכות וספיריות חומרו שלא יעצרנו הגשם מלהתרומם אל מעלת הנבואה, כי שאר הנביאים חומר גופם היה מעכב אותם מהשראת הנבואה אליהם בעוד רוחם עם גויתם, וכל זמן השתתפות נפשם עם חומר גופם, לכן איבריהם היו מזדעזעים תחלה וכשל כח גופם עד שתתפשט הנפש מן גשמיותו ותפרוש הנפש לצד מה לעצמה ותשאר לבדה פנים מן הגוף, אז תחול עליהם הנבואה, או כשהוא ישן שמראין לנפשו המסתלקת אז מן הגוף, כמו שנאמר באברהם והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו, ובדניאל הודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח; אמנם מרע"ה לגודל טוהר חומרו הזך והנקי לא נמנעה ממנו הנבואה גם בהקיץ, כי מצד זכות חומריותו לא היה מסך מבדיל לעכב עליו ההשגה היותר גבוה ומרומם במעלה גם בהשתתפות גופו עם נפשו, כעדות הכתוב כאשר ידבר איש אל רעהו, כמו שאין אדם נבהל ומזדעזע לשמוע דברי חברו, כך היה משה בשמעו דברי אלהי' בכח גופו בלתי הזדעזעות וחלישת איברים מבלי שום יראה בהלה והתמוגגות הגוף, ועל זה אמר מלת נאמן שענינו הקיום והעמידה הפך חלישות הגוף וכשלון האיברים כמו יתד במקום נאמן, דתרגומו באתר קים (דויערהאפט), ושם ביתי הוא כנוי אל בית החכמה, כמו חכמות בנתה ביתה; וטעם הנחת שם בית על החכמה, כי בית יאמר גם על התוך והפנימית, כמו מבית ומבחוץ תצפנו, ופנימית החכמה האמתית נעלמה מעיני כל חי, לכן ישמשוהו רז"ל גם על חכמת התורה (כבסוטה מ"ד) אחר ובנית ביתיך זה גמרא יעו"ש רש"י, ומכדרשב"י בראשית (נ' ב') אורייתא קאי בין תרין בתים; וטעמו בכל בית החכמה, בכל עניני השגות הפנימיות, (אין מיינעם איננערן), אף היותר גבוהות ונעלמות, הוא נאמן ר"ל הוא קיים בכח גופו (אויסדויערנד, שטאנדהאפט), לא יחלשו איבריו כי הם מזוככים ומטוהרים עד שגם הם ראוים להשתתף בהשגת הנבואה:

ח

פה אל פה. ת"א ממלל עם ממלל, הרחיק את ההגשמה כדרכו, ולהמפרשים טעמו בלתי אמצעי; אמנם לדבריהם מה הוא לשון אל פה והול"ל פה אל אוזן, גם שם פה המיוחס אליו ית' מבואר במחברים שהוא כנוי אל המלאך השלוח מאתו ית' לדבר דבר בשמו כמ"ש כי פי צוה, ואיך יורה מלת פה כאן על הפוכו על בלתי אמצעי; ולדעתי אין מלת פה אל פה הוראתו כאן על אבר הדבור, אבל הוא דומה למה שכתוב (מלכים ב י׳:כ״א) וימלא את בית הבעל פה לפה (ושם כ"א) מלא את ירושלים מפה לפה, (ובעזרא ט׳:י״א) הארץ אשר מלאוה מפה אל פה, שהמכוון בכל אלה מן הקצה אל הקצה, מתחלת העיר עד סופה, משפת הבית מקצה מזה עד סוף קצה האחרון שבו, וכן כאן אחר שאמר שהוא הנאמן בכל בית החכמה, הוסיף לאמר: פה אל פה אדבר בו. כלומר מן קצה הראשון שבבית החכמה עד קצותה האחרון אוכל לדבר עמו, שאינני צריך להעלים ממנו שום ידיעה וחכמה, כי מוכן הוא להתקשר באותן הצורות הקדושות והטהורות עד שיוכל להסתכל מצורה הראשונה עד טבור הארץ:

ותמונת ה' יביט. פירש"י מספרי זה מראה אחורים כענין שנאמר וראית את אחורי; ענין מראה אחורים כבר פירשו הראשונים שהיא ההשגה מצד פעולותיו ית', ובחנת ותדע שבשם תמונה יובן ענין מראה אחורים, כמאמר רז"ל וכפי הבנת הראשונים הנ"ל שהיא ההשגה מצד פעולותיו, כי כבר הבדילו בעלי הלשון בין שם פסל לשם תמונה, והוא. שם פסל הונח על צורה הנפסלת כתבנית איזה נמצא מהברואים מבלי השגחה על פעולת הנמצא ההוא, אמנם שם תמונה הונח על צורה אשר בתבניתה תרמוז על איזו פעולה, כמו שנהגו משוררי העמים על רמיזת היושר יציירו תמונת אשה מכוסת עינים ובידה מאזני משקל וכדומה כנודע, ובמכילתא (פ' יתרו בפ' לא תעשה לך פסל וכל תמונה) אמרו פסל גלופה, תמונה אטומה, יע"ש. ויהיה לפי"ז טעם ותמונת ה' יביט ר"ל יבין וישכיל פעולותיו ית' המנהיגות המציאות:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.