תורה תמימה/במדבר/ג
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תורה תמימה 
במדבר ג
א
ואלה תולדת אהרן ומשה. תניא, א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו, שנאמר ואלה תולדת אהרן ומשה, וסמיך ליה ואלה שמות בני אהרן [א], לומר לך, אהרן ילד ומשה לימד, לפיכך נקראו על שמו [ב]. (סנהדרין י"ט ב׳).
ד
ובנים לא היו להם. תניא, אבא חנן משום ר׳ אלעזר אומר, כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה חייב מיתה, שנאמר וימת נדב ואביהוא ובנים לא היו להם, הא היה להם בנים לא מתו [ג]. (יבמות ס"ד א׳).
ובנים לא היו להם. הא אם היו להם בנים היו הם קודמין לאלעזר ואיתמר, לפי שכל הקודם בנחלה קודם לכבוד [ד]. (תו"כ פ׳ שמיני. י׳ י"ב).
יג
לי יהיו. איתמר, ר׳ יוחנן אמר, קדשו בכורות במדבר ולא פסקו [עד שנכנסו לארץ], מאי טעמא, א"ר אלעזר, דאמר קרא לי יהיו – בהווייתם יהיו [ה]. (בכורות ה׳ א׳).
כו
על המשכן ועל המזבח. מקיש מזבח למשכן מה משכן י׳ אמות אף מזבח י׳ אמות [ו]. (זבחים נ"ט ב׳).
לא
והמזבחת. תניא, כל הכלים שהיו במקדש טעונין טבילה [ז] חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת, מזבח הנחושת – דכתיב (ס"פ יתרו) מזבח אדמה תעשה לי] [ח], ומזבח הזהב – דכתיב והמזבחות, איתקשו מזבחות להדדי [ט]. (חגיגה כ"ז א׳).
לב
ונשיא נשיאי הלוי אלעזר. תניא, ר׳ יהושע בן לוי אמר, אלעזר דוך דוכנים היה [י], ור׳ יהודה ברבי אומר אמרכל היה, ולמה נקרא שמו אמרכל – שהיה מר על הכל, וללמד שאפי׳ הכי אין גדולה בפלטין של מלך [י"א]. (ירושלמי שבת פ"י ה"ג).
לח
שמרים משמרת המקדש למשמרת. תנן, בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש, מנא הני מילי, אמר רב אשי, דאמר קרא והחונים לפני המשכן וגו׳ שומרים משמרת המקדש למשמרת [י"ב]. (תמיד כ"ו א׳).
והזר הקרב יומת. מאי זר, אילימא זר ממש, והכתיב חדא זימנא (פ׳ י׳), אלא זר דאותה עבודה, מכאן דמשורר ששיער בשל חבירו חייב מיתה [י"ג]. (ערכין י"א ב').
לט
ואהרן. תניא, למה נקוד על אהרן ׳ לפי שלא היה באותו מנין [י"ד]. (בכורות ד׳ א׳).
מא
ולקחת את הלוים. הוקשו כל הלוים זה לזה לדיניהם [ט"ו]. (שם שם).
מה
תחת בהמתם. מלמד דשה אחר של בן לוי פוטר כמה פטרי חמורים מישראל [ט"ז]. (בכורות ד׳ ב׳).
והיו לי הלוים. והיו – בהווייתם יהיו, ואפי׳ לדורות [י"ז]. (שם שם).
מז
ולקחת חמשת וגו'. כיצד עשה, הביא כ"ב אלפים פתקאות וכתב עליהן בן לוי, ועל רע"ג כתב חמשה שקלים, בללן ונתנן בקלפי, אמר להם טלו פתקיכם, מי שעלה בידו בן לוי, אמר לו, כבר פדאך בן לוי, ומי שעלה בידו חמשת שקלים, אמר לו תן פדיונך וצא [י"ח]. (סנהדרין י"ז א׳).
מח
ונתתה הכסף לאהרן ולבניו. פדיון הבן ניתן לזכרי כהונה, שכן נאמר ונתתה הכסף לאהרן ולבניו [י"ט] [רמב"ם פ"א ה"י מבכורים].
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
- ↑ ר"ל פתח לפרש תולדות אהרן ומשה ופירש רק שמות בני אהרן.
- ↑ כלומר ונחשבו כאלו הם גם בניו, וכן נזכר רעיון זה בספרי פרשה ואתחנן ושננתם לבניך אלו תלמידיך, וכנגד זה מצינו שהרב המורה נקרא אב, כמו באלישע שקרא לאליהו אבי אבי (מ"ב ב'). והנה לא נתבאר מה שייכות יחס התוארים אב ובן לרב ותלמיד, ונראה דהוא ע"ד לשון הכתוב בפ' בראשית הוא היה אבי יושב אוהל ומקנה, הוא היה אבי כל תופש כנור ועוגב, שענינם שהמציאו ענין ישיבת אוהלים ומקנה וחכמת הנגינה בכלי זמר, ומבואר מזה, דמי שממציא דבר חכמה נקרא אב לה, מפני שהוא מולידה, וממילא מי שמקבל ממנו למוד אותו הדבר הרי הוא אליו ביחס בן. והנה אע"פ שמשה היה מלמד תורה לכל ישראל, ולא רק לבני אהרן, צ"ל דעמהם היה מלמד ביחוד נוסף על הלמוד הכללי עם כל ישראל, יותר מאשר נצטוה ללמוד בכלל עם כל ישראל. ועיין בסנהדרין צ"ט ב', אמר ריש לקיש, כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו, שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן, ונסמך על המבואר באגדות, דאברהם היה מגייר אנשים ושרה נשים, ולפי הבאור שכתבנו ביחס התוארים אב ובן בענין זה מכוון יותר המאמר כאלו ילדו. וי"ל דריש לקיש במכוון כיון לומר כאלו עשאו, יען דפעל עשיה מורה כ"פ על התקון והחדוש, וכמו ועשתה את צפרניה, וכמש"כ רש"י בפ' בראשית על הפסוק ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, יעוי"ש, ואמר כן עפ"י נסיון עצמו, שכפי שידוע באגדה דב"מ פ"ד א' שקודם שלמד תורה היה איש גס והמוני פשוט מאד, ולאחר שלמד תורה נעשה כמו בריה חדשה, וז"ש כאלו עשאו, כלומר כאלו עשאו מחדש, וזהו ממש בערך מעשה אברהם ושרה שהכניסו בני אדם תחת כנפי האמונה הטהורה, ותקנום ושכללום כמו יצרום מחדש, וע"ע לפנינו ר"פ לך ובס"פ תבא, ואין להאריך עוד.
- ↑ הנה הלשון חייב מיתה בודאי לא כפשוטו רק פירושו עונשו גדול, וכמו שנמצא בגמ' בכ"מ לשון זה במובן כזה, וכ"כ התוס' בבכורות נ"ד א', ונ"מ לאלקויי טפי משאר מלקיות [מכת מרדות], ובכגון זה צריך לפרש כונת הראיה מנדב ואביהוא שאם היה להם בנים לא היו מתו, דבודאי לא שייך לומר שלא מתו כלל, דהא חוק לאנוש עלי ארץ, וגם לא שייך שלא היו מתים באופן ובזמן שמתו, דהא סיבת מיתתם מפורש בתורה מפני שהקריבו אש זרה, אלא הוא ע"ד דרש ואסמכתא עפ"י מ"ש בתענית ד' ב' יעקב אבינו לא מת משום דזרעו בחיים לכן לא נקרא מת, יעוי"ש. ובב"ב קט"ז א' איתא מפני מה נאמר בדוד שכיבה וביואב מיתה, מפני שדוד הניח בן כמותו, וה"נ הכונה שאם היו להם בנים והיו משמשין תחתיהן, וכמ"ש בדרשה הבאה שאם היו להם בנים היו הם קודמין לאלעזר ואיתמר, וא"כ לא היה נאמר בהם מיתה.
- ↑ כאן בא ענין זה בקצור וביתר באור הוא בתו"כ פ' אחרי בפסוק וכפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו, מלמד שהבן קודם לכל אדם. ובספרי פ' שופטים בענין מלך בפסוק הוא ובניו בקרב ישראל שאם מת עומד בנו תחתיו, ומניין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדין תחתיהם ת"ל בקרב ישראל, כל שהם בקרב ישראל בנו עומד תחתיו, ובתו"כ שם מסיים, יכול אע"פ שאין ממלא מקומו של אביו [בתורה ובחכמה וביראת חטא] ת"ל ואשר ימלא את ידו, בזמן שהוא ממלא מקומו הוא קודם ואם לאו יבא אחר תחתיו. והנה הרמב"ם בפ"ד ה"כ מכלי המקדש פסק דאע"פ שאינו כמותו בחכמה קודם, וכ"מ בכתובות ק"ג ב', נהי דאינו ממלא מקום אבותיו בחכמה, ביראת חטא, מ"מ ממלא מקום אבותיו הוי, וגם מדרשה שלפנינו משמע כן, דדריש ובנים לא היו להם הא אם היו להם בנים היו הם קודמים ומשמע אע"פ שאינם שקולים ממש, דאל"ה לא הוי משתמיט לפרש. ועוד כתבנו מזה בפ' תצוה (כ"ט ל'), יעוי"ש.
- ↑ הרבותא בזה אע"פ דכתיב בפרשה בא והיה כי יביאך ה' אל הארץ והעברת פטר רחם. וטעם הדבר שקדשו גם במדבר, מפני שמצוה זו חובת הגוף הוא, וכל חובת הגוף נוהג בין בארץ בין בחו"ל, והמשך הלשון והיה כי יביאך והעברת בא לדרשה אחרת, כמבואר לפנינו במקומו בפ' בא.
- ↑ ובמשכן כתיב (פ' תרומה) עשר אמות אורך הקרש.
- ↑ לאחר הרגל במוצאי יו"ט, מפני שנגעו בהם עמי הארץ בשעת הקיבוץ ברגל.
- ↑ וכלי אדמה אינו מקבל טומאה, ואין הענין שהיה בנוי מאדמה אלא נקרא כן מפני שהיה מחובר באדמה כמבואר ס"פ יתרו,. ורק מכיון שכינתה אותו התורה בשס מזבת אדמה, דינו ככלי אדמה.
- ↑ ר"ל מפני שהכתוב כללן בהדדי, וזה טעם ר' אליעזר, וחכמים ס"ל בטעם הדבר שאין צריכין טבילה מפני שהן מצופין זהב ונחושת, וצפויין בטל לגביהן והוו ככלי עץ העשויין לנחת שאין מטמאין, ויען שאין החכמים חולקין על ר"א בעיקר הדין לכן לא נמנענו להביא דרשתו של ר"א, וכן הביא הרמב"ם דרשה זו.
- ↑ שר השרים, שהיה נשיא על שאר הנשיאים.
- ↑ בא לפרש מה שקשה לכאורה כיון שהיה שרי השרים, גדול ומכובד הרבה, א"כ למה נתנו עליו עבודות הרבה, כדכתיב בפרשה הבאה (פסוק ט"ז) ופקודת אלעזר הכהן שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה, והלא בנוהג שבעולם להקל העבודה משר גדול ונכבד, ומפרש לפי שאין גדולה בפלטין של מלך, ורומז לבית המקדש. וכעין דרשה כזו בא לפנינו בר"פ צו בפסוק והרים את הדשן, יעוי"ש.
- ↑ ענין השמירה איננה מפחד גנבים ולסטים אלא משום כבוד כנהוג בפלטרין של מלך, וכ"כ כל המפרשים, ונ"מ בזה דאם משום כבוד צריך לשמור גם ביום, משא"כ אם מפחד גנבים. וצ"ע במש"כ הרמב"ם פ"ח ה"ב מבית הבחירה דשמירה זו מצותה כל הלילה, ומשמע דביום אין כל מצוה לשמור, והלא אם מפני הכבוד הוא מאי נ"מ, ופוק חזי בפלטרין של מלך שעומדים שומרים גם ביום, ובאמת המפרש למם' תמיד כתב כן מפורש, והמל"מ כתב עליו שדבריו תמוהים, ולדעתי נראה ברור כן, וע' מש"כ בר"פ תצוה. ואולי ס"ל דעיקר מצות השמירה עכ"פ היא בלילה משום שאז שייך ביותר ענין השמירה, וכמשמעות לשון המשנה, זקני בית אב ישנים שם, וצ"ע. והנה בבאור שאלת הגמ' מנא הני מילי פי' המפרש במשנה דהכונה היא מנה"מ כל עיקר צורך השימור, אבל פי' זה קשה לי, דא"כ למה אינו מביא הפסוקים שמפורש בהם חיוב שמירה, והם הפ' ושמרו את משמרת אהל מועד, והפ' ושמרתם את משמרת הקודש (פ' קרח) וכמש"כ הרמב"ם ריש פ"ח מביהב"ח דפסוקים אלה מורים על מצות שימור בביהמ"ק, אבל הפסוק שלפנינו מורה רק על סדר השמירה, ולכן נראה דכונת הגמ' כאן בשאלת מנה"מ קאי באמת רק על הסדר. ופליאה גדולה שהמפרש זה עצמו פי' בגמ' בפירוש מנה"מ מנלן דבעינן ג' שומרים, וצ"ע. – ובטעם הראיה מהפסוק הזה פי' המפרש וז"ל, דכתיב שומרים משמרת למשמרת הרבה שמירות, ואי בחד מקום הוו כולהו א"כ לא הוי אלא שמירה אחת, עכ"ל. ואין זה מבואר יפה, ולי נראה דסמיך על שלש פעמים לשון שמירה שכתוב כאן בפסוק, שומרים משמרת המקדש למשמרת בני ישראל, ומפרש שומרי משמרת למשמרת כמו שומרי את שומרי השומרים, ומסמיך מזה שהיו שומרים בשלשה מקומות, ופרטי המקומות מבואר בריש מס' תמיד.
- ↑ בידי שמים, ובד"ה א' ט' מבואר שהיו משפחות ממונות על השערים ומשפחות של משוררים, ועי' משכ"ל ד' י"ט.
- ↑ ר"ל במנין של השנים ועשרים אלף של הלוים, וי"ל הטעם משום כבודו, שחשוב ונמנה לעצמו.
- ↑ קאי על המבואר במשנה כהנים ולוים פטורים מבכורה מק"ו, אם פטרו את של ישראל במדבר דין הוא שיפטרו את של עצמן. ופריך בגמ' דלפי"ז בכור פחות מבן חודש דלא פקע פשוט דכותיה בכור ישראל לא יפקע קדושת עצמו, וא"כ למה לא נפדו בכסף בכורי לוים שהיו במדבר פחותי מבן חודש, וכן לויה שילדה מישראל לא תפקע קדושת בכור בנה, דהא לא נמנו במדבר אלא זכרים, אבל נקבות לא הפקיעו כלום, וכן קשה, אהרן שלא היה באותו המנין [כמבואר בדרשה הקודמת], ולא הוא ולא בהמותיו הפקיעו בכורי ישראל לא יפקעו פטרי חמורים דידיה, ועל זה מתרץ, אמר קרא הלוים – הוקשו כל הלוים זה לזה בדיניהם, ומיושב הכל.
- ↑ כשהחזירו לו הכהן, ואם יש לו כמה ספיקות פטר חמור, שמפריש פדיונן והן שלו, אז מותר לפדות כולן בטלה אחד אף שעדיין בידו. ובטעם הדיוק מפרש בגמ' משום דהול"ל או בהמה תחת בהמה או בהמתם תחת בהמתם, יעוי"ש. ובגמ' שקלו וטרו אביי ורבא בדין זה והביאו ראיות לו, והאחת מן הראיות ממשנה ט' א' ופודה בו פעמים הרבה, אבל הרמב"ם פי"ב הכ"ד לא פסק כן, אלא דלכל פטר חמור צריך שה מיוחד, וכפי הנראה דלכן הסיב באור לשון המשנה ופודה בו פעמים הרבה לכונה אחרת [עי' פיה"מ], אבל כבר תמהו עליו בפי' זה, ואין כל סברא לנטות מפסק הלכה זו כמבואר לפנינו, וכפי שיתבאר למעין היטב בסוגיא.
- ↑ מוסב אמתניתין דבכורי כהנים ולוים פטורים מבכורה מק"ו אם פטרו את של ישראל במדבר כדכתיב קח את הלוים תחת כל בכור והפקיעו קדושתן [וכהנים נקראו לוים] דין הוא שיפטרו את של עצמן, ר"ל שקדושת הלוים שבהן יפקיעו חיוב בכורי שבטן, ופריך בגמ' ולדורות מנ"ל שיפטרו בכורי כהנים לוים, דמהאי ק"ו לא שמעינן אלא במדבר, ועל זה אמר והיו לי הלוים, והיו בהווייתן יהיו, שלעולם כך יהיו בדיניהם שיפקיעו קדושת בכורי כהנים לוים.
- ↑ כונת הדרשה, כי היה משה מתבונן איך לסדר דבר תשלומי כסף הפדוים, כי היה חושב אם אומר לאחד תן לי פדיונך יאמר כבר פדאני בן לוי, ולכן מפרש איך תכן עצה בזה. ועיין בירושלמי ומדרשים עוד באור ענין זה והובא בחא"ג.
- ↑ הכסף משנה לא הראה מקור לדברי הרמב"ם. ונראה שכוון למ"ש בחולין קל"ב א' דכל היכי דכתיב אהרן ובניו ממעט נשים, ועיין ברא"ש סוף בכורות בבאור רחב בענין זה.